גילוי האנושי – על 'כתב יתדות' מאת דניאל באומגרטן (פרדס, 2014, 64 עמ')
גיא פרל | 11/1/2015 | הרשמו כמנויים
ספר שיריו החדש של דניאל באומגרטן עוסק במגוון נושאים. יש בו שירי אהבה יפיפיים לבן זוגו, שירים חברתיים ופוליטיים, קינות על מות כלביהם האהובים של בני הזוג, שירים בהשראת יצירות אומנות גדולות ועוד. ברשימה זו אתמקד בחיפושיו של המשורר אחר מהותו החמקמקה של מה שהוא מכנה בספר "האנושי". חשתי שהחיפוש אחר האנושי הנו ציר מרכזי בספר. דומה כי באומבגרטן מבקש אחר "האנושי" כל העת, ובחלק משיריו הוא מנציח את חווית הגילוי, כאשר הוא מתרחש סוף סוף. דוגמא לדבר ניתן לראות בשיר 'ייחוד' - א.: "כְּשֶׁלִּטַּפְתִּי אֶת כַּלְבֵּנוּ הַזָּקֵן הַמִּתְנַשֵּׁף / פַּרְוָתוֹ הַלְּבָנָה הֵחֵלָּה לִפְרֹחַ בָּאֲוִיר / וּפָחַדְתִּי שֶׁאִוָּתֵר עִם גִּבְעוֹל הַסַּבְיוֹן תַּחַת יָדַי. / כְּשֶׁהִתְאוֹשֵׁשׁ וּבִצְעָדִים מְדוּדִים-מְדַדִּים שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ / הֵבַנְתִּי שֶׁבְּךָ מָצָאתִי אֶת שֶׁיִּחַלְתִּי לוֹ בָּאֱנוֹשִׁי / וְהוּא פָּתַח אֶת לִבִּי לְהָכִיל אֶת כָּל בְּנֵי-מִינוֹ." (עמ' 15). עם פרוותו הנושרת של הכלב מוסר מעל תודעתו המסך המסתיר של שגרת הימים והיחסים, ומתעוררת במשורר תודעת המוות. כתוצאה מכך, לתפיסתי, הגבעול אכן מתגלה – מהות של קרבה ואהבה המגדירה את האנושי, המוסתרת אף היא על ידי שיגרת היחסים. 'בבית היתומים' הוא שיר יפיפה נוסף, אשר גם בו נחשף האנושי כמהות משותפת ומחברת בין בני הזוג, גם בהעדר קשר ביולוגי - "אַל תִּצְחַק בְּעֶצֶב – / כִּבְהוֹלוֹגְרָמָה / עָרָבֶּסְקַת-הַתָּאִים כְּבָר רְקוּמָה הֵיטֵב בְּעֵינֵי-רוּחִי: / אֵין בָּהֶם דָּבָר מֵאִתָּנוּ מִלְּבַד הָאֱנוֹשִׁי, / אַךְ נִפְתַּח לָהֶם אֶת הַשַּׁעַר בְּכָל כֹּחֵנוּ, / נַהֲפֹךְ אֶת חֲלוֹמֵנוּ לְמַמָּשִׁי." (עמ' 12).
ראיית האנושי אינה מובנת מאליה. בשיר 'מטמורפוזה' מתוארת סיטואציה הפוכה לזו המתוארת בסיפור מגדל בבל. שפה אחידה, שרירותית, יורדת על העולם, ורק בה דובר החוק. מתחולל תהליך של מחיקת הייחוד האנושי: "לְמַעַן יִהְיוּ עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לַכֹּל / תְּבֻלֶּה דַּעְתֵּנוּ / וְלֹא נַבְחִין אִישׁ בְּרֵעֵהוּ / בְּעַצְמֵנוּ. / כַּמָּה זְמַן עוֹד נִזְכֹּר מִי הָיְתָה הָאִשָּׁה בָּרְחוֹב, / מִי הָיָה הָאִישׁ בַּמִּטָּה? / וְכַמָּה זְמַן עוֹד תִּזְכֹּר מִי הָיִיתָ אַתָּה?" (עמ' 54)
באומבגרטן מבקש לחולל מטמורפוזה הפוכה. הוא תר אחר האנושי גם במפגשיו עם זולת זר לו, ומבקש לראותו, על מורכבותו ומכאוביו. דוגמא מובהקת לדבר ניתן לראות בשני שירים שכותרתם 'חידוש כרטיס' ובשניהם מתוארת שיחה קצרה בין המשורר לבין נשים שהוא מגיש להן שירות כלשהו, הכרוך בחידוש כרטיס מינוי. לשני השירים מכנה משותף: בעיצומה של הסיטואציה הפרוזאית לגמרי, שראשיתה בין שני אובייקטים – מגיש שירות מול לקוחה – פורצת לפתע ראייתו פקוחת הלב של המשורר את החיץ ביניהם, והם הופכים לסובייקטים. (1) "תִּרְצִי לְחַדֵּשׁ אֶת הַכַּרְטִיס?" / שָׁאַלְתִּי מֵעֶמְדַּת הַתַּשְׁלוּם / "לֹא, אֲנִי עוֹזֶבֶת אֶת הָאָרֶץ" / הֵשִׁיבָה רוֹעֶדֶת, מֻפְתַּעַת לְמִשְׁמַע קוֹלָהּ. / לֹא הִצְלַחְתִּי לְדַבְרֵר / וּלְהַחְלִיף הִמְנוֹן-הֶמְשֵׁכִיּוּת אֶחָד בְּאַחֵר. / זֶה הָיָה קָרוֹב מִדַּי." (עמ' 19). (2) הַקְלַדַת מִסְפָּר תְּעוּדַת זְהוּתָהּ / מְהַבְהֶבֶת מוּלְךָ אֶת שְׁמָהּ הַקֹּדֶם, כְּגֶבֶר / כַּמָּה גִּמְגּוּמִים וְכִשְׁלֵי לָשׁוֹן סָפְגָה בַּמַּעֲמָד הַזֶּה לְפָנֶיךָ? / כַּמָּה פְּעָמִים תִּקְּנָה וְכַמָּה הִתְעַלְמָה? / אַל תְּמַהֵר כָּעֵת לְהַצִּיע לָהּ מִכָּל הַהֲטָבוֹת דַּוְקָא / אֶת הָרוֹמָן הַרוֹמַנְטִי / אוֹ אֶת עִתּוֹן הַנָּשִׁים הַמּוּזָל / - תֵּן לָהּ לִבְחוֹר שׁוּב בְּעַצְמָהּ." (עמ' 43)
בשני המקרים מודע המשורר לאפשרות לבחור בראיה מרוחקת, בירוקרטית, מגנה - אך הוא בוחר בראיה מקרבת. רגישותו הרבה כלפי כל אחת מן הנשים, והכרתו המלאה בעולמה הפנימי על מורכבותו, חושפות את האנושי שבה, בו וביניהם. שירים אלו העלו בדעתי ציטוט מוכר של מרטין בובר: "עובדת הייסוד של הקיום האנושי הוא אדם עם אדם. מותר עולם האדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך, שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין דומה לו בכל הטבע כולו. הלשון אינה אלא סמל ואמצעי בידו, וכל הישגי הרוח נתעוררו ובאו לעולם על-ידו" [בובר, מ. (תשכ"ו), פני אדם: בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית. ירושלים: מוסד ביאליק. עמ' 110].
