"בְּכָל יְצוּר מְצוֹדֵד יֵשׁ חָתוּל שֶׁאֵינֶנּוּ" – קריאה בספר 'קו לילה' מאת מרדכי גלדמן.
גיא פרל | 22/9/2015 | הרשמו כמנויים
הרשימה ראתה אור ב'עיתון 77' גליון 384
הספר 'קו לילה' (הוצאת 'קשב לשירה' 2015) נפתח ומסתיים במחזורים ארוכים של שירת הייקו. נאמן למסורת ההייקו, מביא בהם גלדמן התבוננות נקיה מעודף מחשבות ומילים אל עומקי ההתרחשות הפנימית והחיצונית. באופן מנוגד לכאורה, שאר שירי הספר הנם שירים ארוכים למדי, וסגנונם סיפורי. אולם, ככל שהעמקתי בשירי הספר יוצא הדופן הזה, הבנתי כי גלדמן נותר במגע עם אותו מצב תודעתי בדיוק, גם כאשר הוא מתאר באריכות את נסיעותיו בקו 25, ישיבתו בבית קפה שכונתי וביקורים שהוא עורך בים, בפארק ובמקומות נוספים. שירי קו לילה מזמינים אותנו להצטרף אל מבטו של גלדמן - מבט צלול המתעכב על נימיה הדקים ביותר של המציאות, חושף את עומק הכאב והחמלה הגלומות בה, וממשיך אל הרובד הנסתר והנשגב המשיק לה.
מהלך תודעתי מעין זה מתקיים כמעט בכל אחד ואחד מן השירים, והוא בולט במיוחד במספר שירים בהם מופיע פער ניכר בין אופי ההתרחשויות הנלכדות במבטו של גלדמן לבין שורות השיר האחרונות, ההולמות בקורא וחושפות את עצמת החוויה התודעתית אליה הובילה ההתבוננות. דומה שהתגלות שכזו לא הייתה מתאפשרת אלמלא קדמה לה התבוננות רגישה, חסרת פניות, חפה מגינוני נימוס ושיקולים אסתטיים ופואטיים - התבוננות במציאות כהווייתה. אדגים מהלך זה בקצרה, למרות שכאמור ניתן לזהותו ברבים משירי הספר.
כך נפתח השיר 'רעשי הקפה' (עמ' 28) – "רַעֲשֵׁי הַקָּפֶה גּוֹאִים / כַּמָּה שְׁמֵנִים סְבִיב שֻׁלְחָנוֹת / צוֹרְחִים פּוֹלִיטִיקָה וְעַל שְׁחִיתוּת / מֶלְצָרִים מְזִיזִים כִּסְאוֹת בַּחֲרִיקוֹת / רָצִים דְּחוּפִים בֵּין שֻׁלְחָנוֹת / כְּשֶׁמְּכוֹנַת הָאֶסְפְּרֶסוֹ גּוֹעֶשֶׁת עֲשֵׁנָה / מְדַמֶּמֶת דָּם שָׁחֹר". בהמשך השיר מתאר גלדמן את ניסיונו להתעמק בספר בליבה של ההמולה, והדבר יוצר חיץ בינו לבין המציאות ובהמשך אף מעורר – "דַּחַף רַצְחָנִי כְּלַפֵּי הַמַּרְעִישִׁים". אולם, כישלון הניסיון ליצור חיץ מוביל לתובנה שבבסיסה התמסרות להתרחשות – "אֲבָל פִּתְאֹם רֵיחַ שֶׁל עוּגַת שְׁזִיפִים חַמָּה / מַגִּיעַ כִּקְוַנְטוּם שֶׁל נֶחָמָה / וַאֲנִי מֵבִין שֶׁלִּחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ / לִשְׁמֹעַ אֶת רַעֲשֵׁי הַיְקוּם / אֶת הַבְּלִיל הַכָּאוֹטִי הַגּוֹאֶה / מַמָּשׁ כְּשֶׁהָעוּגָה הַחֲבִיבָה עָלֶיךָ / מוּבֵאת בִּידֵי נַעֲרַת אָבִיב עִוֶּרֶת / לְמִישֶׁהוּ בַּשֻּׁלְחָן הַסָּמוּךְ". המולת בית הקפה חדלה מלהפריע, ומתחילה לאפשר מפגש הכרתי עם מצבו הקיומי של המשורר כמי שבו זמנית מהווה חלק מן העולם, אך גם מתבונן בו מן הצד, מתרחק ממנו, ונפרד מן האפשרויות שזימן עבורו.
דוגמא נוספת לאותו מהלך אביא מן השיר 'אלנבי של מכאוב' (עמ' 30) אשר כשירים רבים נוספים מתאר התבוננות בשעת נסיעה באוטובוס. "קְשֵׁי יוֹם נִרְגָּנִים / שֶׁהַזְּמַן וְהַגּוֹרָל מִתְאַנִּים לָהֶם / מִצְטוֹפְפִים בַּתַּחֲנוֹת / עִם סַלִּים וּבְלִי / מַמְתִּינִים לְאוֹטוֹבּוּסִים בְּסַבְלָנוּת כְּפוּיָה [...] נֶהָג סוֹגֵר דְּלָתוֹת / עַל אָדָם שֶׁנִּסָּה לָרֶדֶת / בֵּין הָרֶכֶב לָרְחוֹב / הוּא זוֹעֵק "נַהָג נַהָג" / כְּאִיּוֹב הַקּוֹרֵא לֵאלֹהָיו". לאורך ההתבוננות, חושף מבטו של המשורר את הסבל הגודש את העולם סביבו, וכמו בשיר הקודם איליו התייחסתי, בסופו של השיר מופיעה התובנה איליה הובילה ההתבוננות בשורות רוויות בחמלה עמוקה – "בַּחוּרָה עִם תַּחַת עֲנָק / קָמָה לְפַנּוֹת לִי מָקוֹם / אֲנִי נִרְאֶה קָשִׁישׁ / כִּי אֲנִי אָכֵן קָשִׁישׁ / בָּעֶרֶב קְצָת חֲשִׁישׁ / יַשְׁכִּיחַ כִּי אֵין מוֹשִׁיעַ / חֶמְלָה גְּדוֹלָה מִתְפַּתַּחַת / בַּמַּעֲמַקִּים הַנֶּאֱנָקִים / עָלַי עֲלֵיכֶם עָלֵינוּ / מַחְסוֹרִים מְמָרְרִים". ניסיתי להבין מדוע במהלך תיאורו של 'רגע פתאומי של חסד', ושורות ספורות לפני חוויה תודעתית גבוהה בה הוא חש 'במעמקים הנאנקים' וב'מחסורים ממררים' מתואר דווקא ישבנה הענק של בחורה. ייתכן כי זהו טבעו של המבט חסר הפניות - הישבן מתואר משום שהוא חוצה את תודעתו של המשורר, והתייחסות איליו הנה חלק מן הצלילות והדיוק אליהם הוא מחויב.
מקום מיוחד בספר יש למותו של יוסף, חתולו האהוב של גלדמן. בחייו, היה החתול עבור המשורר מורה חשוב – "גּוּרוּ שֶׁל אַהֲבָה" הוא חוקק על קברו ('קבר יוסף', 95); מותו מפגיש את גלדמן עם ריקות גדולה, למשל בהייקו - "הֶחָתוּל אֵינֶנּוּ הֶחָתוּל אֵינֶנּוּ הֶחָתוּל אֵינֶנּוּ" (עמ' 13), או בשיר 'החתול איננו' (עמ' 93) בו הוא מתבונן בעורב, כלב ונמלה אך נזכר כי חתולו איננו - "רוֹאֶה עוֹרֵב שׁוֹתֶה מִזַּרְזִיף / וְאוֹמֵר בְּלִבִּי מַה נָּאֶה עוֹרֵב זֶה / אֲבָל הֶחָתוּל אֵינֶנּוּ". אולם, גם בשיר זה מתקדמת ההתבוננות אל עבר תובנה. בשתי השורות האחרונות בשיר, מתפתחת ההזכרות בחסרונו של החתול אל מול היצורים מלאי החיים, לכדי הכרה במוות הנוכח תמיד בתוכם ובתוכנו - בְּכָל יְצוּר מְצוֹדֵד / יֵשׁ חָתוּל שֶׁאֵינֶנּוּ".
הכרה במוות הנוכח תמיד מהווה חלק מרכזי בתהליך התודעתי אותו פורש בפנינו גלדמן.
אסיים את הרשימה בשיר 'קלמנטינה' (עמ' 60) שהמוות הנוכח תמיד עומד במרכזו. בשיר זה, כבשיר 'רעשי הקפה' בו פתחתי את הרשימה - מופיעה עיוורת. מעניין להשוות בין עוורונה של 'נערת האביב' המגישה את העוגה החביבה על גלדמן לשולחן אחר, לעוורונה של הזקנה האוכלת קלמנטינה. מבטה של הראשונה מסונוור מחיים, נעורים ואביב ולכן עיוור למוות. מול עוורון הנערה פוקח גלדמן את מבטו, מסיר את החיץ בינו לבין המציאות, ומתבונן בחיים המתרחקים ממנו (במקרה זה מוגשים לשולחן אחר). העיוורת השנייה באה בימים והחיים אינם מסנוורים אותה עוד. עוורונה איפשר לה לפקוח את מבטה, ודומה כי גלדמן מזמין את עצמו ואותנו לפקוח את מבטנו, להתבונן ב "אֵין קְלֶמֶנְטִינָה, אֵין תַּפּוּז, אֵין תּוּת", ולהתכונן.
קלמנטינה
הִיא אָכְלָה כַּדּוּר זָהָב
לְיַד הַפִילִיפִּינִית שֶׁלָּהּ
וְנִיחוֹחוֹ כִּמְעַט צָרַב
גִּילָהּ יֹעַד לְחָכְמָה גְּדוֹלָה
וְאֶפְשָׁר שֶׁמַּכִּירָה אֶת הַקְּלֶמֶנְטִינָה
בִּידִיעָה שְׁלֵמָה
שֶׁהָעִוְרִים נֵחַנּוּ בָּהּ
לַמְרוֹת שֶׁהָיְתָה פִּקַּחַת
הֵן מִתּוֹךְ עֵינֶיהָ כְּבָר הֵצִיץ
הָאֵין קְלֶמֶנְטִינָה, אֵין תַּפּוּז, אֵין תּוּת
הָאֵין עוֹלָם
וְהַקְּלֶמֶנְטִינָה הָיְתָה טוֹבַת לֵב
וְלֹא נִסְּתָה לֶאֱכֹל אֶת הָאוֹכֶלֶת
כְּמוֹ הַטֶּבַע הַיָּפֶה שֶׁפָּרַח סָבִיב
שֶׁזָּמַם לְהָמִית וְלִבְלֹעַ
וּכְבָר הֵחֵל
