שתי דרכי מבט

רות נצר | 24/10/2014 | הרשמו כמנויים

אני מבקשת להתייחס כאן לשתי תערוכות במוזיאון תל-אביב (אוקטובר 2014): של דוד ריב ודוד ניפו.

למעלה מ–30 שנה מצייר דוד ריב התרחשויות מחזית הכיבוש. תערוכת היחיד שלו במוזיאון תל אביב, שבה מוצגים גם קטעי וידיאו שצילם בהפגנות, מעלה שאלות על אמנות פוליטית ומבקשת לעורר תחושות קשות של אשמה. לפנינו תערוכה רבת תמונות שמתעדת הפגנות של ערבים, את האלימות והעוול. התמונות מבוססות על צילום תיעודי ומתווסף להן עיבוד צבע גלמי שמשאיר את הריאליזם התיעודי דומיננטי. ציור זה שמאפיין שנים רבות את ריב הוא מחאה פוליטית. האם זה יצוג ויזואלי של רעיון או אמנות? זו ואריאציה על הצילום כתעוד אובייקטיבי עם מסר של מחאה. לא הסמלי אלא 'הממשי' הוא השולט כאן. בחוויה שלי אני עומדת נוכח עבודות אלה כאל נוכַח מיצַג, טענה, מחאה, אבל לא כנוכח אמנות. אין אלה עבודות שמבקשות ליצור תחושת התעלות שהאמנות במיטבה הקלסי מעניקה אלא עבודות שהתשוקה שלהן היא מחאה חברתית פוליטית, ודחף לתיקון עוול פוליטי ולא תיקון של שבר-קרע-עוול פנים נפשי שהאמנות להבנתי מיועדת לה.

זו עבודה שמביאה את המציאות הגולמית, מניחה בצד את האגו של האמן, ואת כשרונו האמנותי. עבודה שלא מאפשרת אסקיפיזם והיא מנפצת את הנוחם האסתטי שהאמנות לדורותיה מבקשת להעניק.

זו עבודה שמטיחה את המציאות בפנינו ללא חיפוי, כיסוי ויפוי. ריב אינו מחפש אסתטיקה אמנותית וחוויה אמנותית. הוא נהיה איש ריב, העוסק בכל כולו בשאלות מצפון-מוסר של האחריות שלנו לזולת-האחר (על כך בדיוק מדבר עמנואל לוינס), העולה ללא מלים מהתמונות מתעדות העוולות.

היכולת שלי להפתח כיום ליצירות כגון אלה, לקבל את זכות קיומן כאמנות, גם אם אינן פועלות עלי כיצירות אמנות, נובעת מהמפגש עם המחאה של לוינס כנגד אמנות שענינה באסתטיקה ולא בחיים הממשיים ובממד הבין אישי. יתירה מזו, ברוח לוינס, עיבוד אסתטי של ציורי מחאה הינו בגידה במוסר, כי האסתיקה היא בגידה באתיקה.

התערוכה השנייה היא תערוכת ציור של דוד ניפו. גם היא מבוססת על ריאליזם, והפעם ריאליזם כמו צילומי, שהוא 'הממשי' שנאמן למציאות. מתוך התערוכה רבת התמונות התבייתתי מייד אל התמונה הגדולה, רחבת הממדים, (בערך 4 מטר רוחב ומטר וחצי גובה) שממוקמת במרכז קיר והספסל של התערוכה ניצב מולה, כמזמין את הצופה להתעכב על תמונה זו במיוחד. התמונה קרויה : "בקעת באר שבע - אדמות כבדות והדיסקוס ההידראולי-פנאומטי של שיניצקי", ציור שמן על בד מוצמד. 2007-2010.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

קדמת הציור היא אדמות כבדות רוויות אוקר חם חמסיני, שֶׁהֶמְשֵׁכָן מתעמעם אל כעין שדות שלף. כל הנוף שומם. שליש התמונה היא אדמה ושני שליש שמיים, שתחילתם בקו האופק העמום הבהיר עם גוון קל של ורדרד-סגלגל כמו עננים רווים אור שחר או שקיעה, וגוון זה עולה אל שמים בתכלת בהירה. הנוף כולו כשרוי בחמסין, באובך, רובץ דהוי ומשמים. בקו האופק רמזי בתים שיחים וחורשות. בַמרכז חורשה גדולה.

במבט ראשון – התהייה – מה משך אותי אל תמונה כביכול כל כך סתמית ושוממת. ומה מביא צייר לבלות שלוש שנים בציור כל כך גדל ממדים שכמעט אין בו ולא כלום?

ובכל זאת דבר מה סמוי מהפנט אותי אליו. במבט שני מבטי מתמקד במרכז התמונה, בעמוד חשמל גבוה ליד החורשה , עם שלוש זרועות מורמות; עמוד תלת שלבי, שחוטי חשמל נמשכים ממנו קדימה אל חזית התמונה ובכוון כלפי מעלה, כאילו ממריאים אל מעבר ראשו של הצופה בתמונה. חוטים אלה תחילתם בשורת עמודים באופק הרחוק כשאנו רואים כמעט רק את העמוד המרכזי הקרוב אלינו. עמוד זה מתווך בייננו לשאר העמודים שנרמזים אחריו, כמו היו שומרי הסף הנוספים שעומדים מאחרי שומר הסף של קפקא. הם נרמזים, ואינם מאיימים כמותם.

העמוד עומד במרכז התמונה כמו תחליף למקדש קדום. הוא כמו צִיר העולם, כציר אנרגטי שמתווך בין שמים וארץ, כשחוטי החשמל מתווכים בין הקו האופקי של אחורי התמונה וקדמתה. כמו מהעבר אל העתיד, כמו מחלקי נפש חבויים אל חלקי נפש מודעים. עמוד החשמל הוא סוכן טרנספורמציה של אנרגיות חיים, והוא הטוען את התמונה במתח סמוי. אני רואה את עמוד החשמל המרכזי מתכתב עם ציור "מלאך ההסטוריה" של פול קליי*, עם כנפיו המנסות להתרומם. אלא שאין כאן אירוניה או פסימיות כמו אצל קליי. אדרבא, הטכנולוגיה החילונית משרתת כאן תחושה של מטפיזיקה ומתמזגת איתה. תנועת חוטי החשמל משם והלאה היא תנועה חיובית של ההיסטוריה אל העתיד, והיא תנועת חייו של הצופה היחידאי שמתמזג עם מהלכי הטבע. תנועת החוטים למעלה וקדימה היא תנועה אופטימית ואף רליגיוזית, אף שקשה להסביר מדוע. משך הזמן הרב של המבט בתמונה ההולכת וכובשת אותי מגלה את חיותה ואת אופייה המדיטטיבי של התמונה הזו, שאוצרת בה את אינסוף מבטיו של הצייר שצייר אותה שלוש שנים.

אין זו תמונה יפה במובן הרגיל. לא יופייה אלא ממשותה, מרחביה ודממתה הם הקוראים לנו. האסוציאציות התרבותיות והספרותיות והדתיות שהתמונה מעלה בנו מגלות לנו כי כאן הטבע הוא האנושי והאלוהי, הנוף המוחשי הנמוך כביכול מכיל בו את נוף הנשמה הגבוה, והממשי מכיל בו גם את הסמלי.

*את הדמות בציור "אנגלוס נובוס" (מלאך מחודש) של קליי ראה ולטר בנימין כ"מלאך ההיסטוריה", הוא כתב עליו כי הוא זוכר את העבר וחרד מעתידו של הגזע האנושי. הוא גם ראה בו מלאך המתעתד לעזוב את ההווה האנושי הנורא, ולעופף אל עבר העתיד.