ערב יום כיפור שלי
פרופ. עמיה ליבליך | 3/10/2014 | הרשמו כמנויים
מאז שהייתי ילדה הייתי נוהגת לכתוב ביומני משהו בערב יום כיפור, לפני כניסת החג. זה קשור כנראה עם החינוך הדתי שקיבלתי שבו חגי תשרי כונו "ימים נוראים", ובאמת היה מחריד לחשוב על האל הגדול והנורא היושב על כיסאו וקובע את גורלי וגורלם של כל היקרים לי, כולל מדינתנו (שהייתה תמיד ברשימת היקרים לי ביותר) לשנה הבאה. כילדה הייתי מבטאת את דאגותי ותקוותי ביומני הסודי. הייתי עושה מאזן של מעשי, הטובים והרעים, וכותבת על סליחה, גם כשלא העזתי לבקש בפועל.
עם השנים יצאתי בשאלה והתוכן של יום כיפור מאוד התקשר למלחמת יום כיפור, ונעשה סלט אישי, לאומי ודתי שעימו גם התמודדתי בסרט התיעודי שעשיתי פעם עם יהודה יניב ונקרא "ונתנה תוקף". אבל עד היום אני צמה ומתפללת ביום זה בבית הכנסת, אם אפשר – בירושלים, כאשר ה"וידוי" שאנו אומרים שוב ושוב בתפילה בחלקו רלבנטי מאוד. עד שבאה "הנעילה", ושבירת הצום, והרגשת הקלה של מי שעשתה את חובתה כראוי, ויאללה, ממשיכים...
אבל הצורך לכתוב נשאר לי תמיד כליווי לעוגת השמרים שאני אופה בוקר זה לפי המרשם של אמי. וכך, גם היום. מכל הדברים שעולים בדעתי - ואני מסננת כמובן למען קוראי הבלוג - אתייחס לאחדים.
היה קיץ קשה, אם כי מזג האויר שלנו היה רחמני דווקא. הייתה מלחמה, עוד אחת בסידרה שאיני יודעת לספור כבר. היו הרוגים, כולם יקרים וכמו תמיד – השמנת שבשמנת שלנו. הייתה וישנה הרגשת אשמה גדולה על הזילות של החיים, בעיקר של אויבינו, על כך שלא מתאמצים אצלנו מספיק להגיע להסדר, לעשות שלום. הייתה בושה במנהיגים, אם כי אני לא מקנאה באף אחד מהם ובאחריות המוטלת על כתפיו.
במהלך המלחמה האחרונה פרצו בפעם הראשונה לביתי שביפו, ומיד אחר כך אירעו אצלי עוד שתי פריצות במהלך הקיץ. הרגשתי מחוללת ומאויימת במרחב הבטוח שלי, הבית שאני כל כך אוהבת, עם הפנים אל הים. חוסר האונים של משטרת ישראל התגלה לפני במערומיו. אז מה, נאשים את יפו? נחפש מקום יותר בטוח? נעבור לשויצריה? לדיור מוגן בהרצליה?
בעיצומם של האירועים האישיים והקיבוציים הללו התכוננתי לנסיעה השנתית ליפן ולדרום קוריאה, ללמד איסוף וריאיון של סיפורי חיים למטרות הומניטאריות. והמושג העיקרי שלימדתי השנה היה חוסן, וצמיחה-לאחר-טראומה. (Resilience, Post-Traumatic-Growth). נו... אמרתי לעצמי שגם אני חייבת להתמודד, לצמוח מתוך הצער. אמרתי לעצמי שיש בתים שבהם אירעו הקיץ אסונות הרבה הרבה גדולים יותר, ונפרדתי מתכשיטיהן של סבתי ואמי שהלכו לשוק הגנבים. הרי לא יתכן שנלמד אחרים מה שאין אנו מסוגלים לעשות בחיינו, לא? (אני יודעת שלא תמיד. יותר קל ללמד מאשר לבצע. ובכל זאת.)
והיו גם דברים נפלאים. ספרים אדירים שקראתי, אחד של מוראקאמי היפני, Underground” " - ממש מחקר נרטיבי על ניצולי ומחוללי אסון הרכבת התחתית ביפן בשנת 1997, ומתברר שגם כדי לכתוב מחקר רצוי להיות סופר גדול! ספר אחר הוא "במערב אין כל חדש" שראה אור בתרגום עברי והוא עדיין המסמך החזק ביותר על חיילים פשוטים במלחמות (שוב הנושא הזה...) ואחרון להזכיר היום הוא הספר האדיר על ויסלבה שימבורסקה מאת ביקונט ושצ'סנה שתורגם לאחרונה וכלל רבים משיריה יחד עם פיסות החיים המשוחזרות, ממש עונג צרוף לקריאה. ועוד מונח אצלי ספרו האחרון של דויד גרוסמן, שאקרא בהפסקות התפילה מחר.
וגם – נעים לדעת שהספר האקדמי שלי על "הזדקנות חיובית" באנגלית “Seasdie Stories”כבר נמצא על המדפים, והמכללה שאני עומדת בראשה מצליחה יפה (טפו, טפו), ההרשמה לשנה הבאה טובה יותר משצפינו, בעולם בו האקדמיה הולכת ומצטמצמת, ויש לי שם צוות נהדר שכולם עושים-עושות עבודה במסירות ובשותפות שלא תיאמן.
כך אני יושבת מול המחשב, נהנית מריחה של העוגה שנאפתה, ומתבוננת בסורגים החדשים שהתקנתי בבית שהם לא מכוערים כלל וניראים בתכלת שלהם קצת כמו השמיים, ואני אומרת – "וירא אלוהים כי טוב", ויהיה טוב. גמר חתימה טובה לכולכם!
