תגובה למבצע " צוק איתן"
ד"ר ניצה ירום | 15/8/2014 | הרשמו כמנויים
תגובה למבצע 'צוק איתן'
מצאתי את עצמי כותבת על אירוע מדיני/צבאי, כשלמעשה רציתי להתרכז בעניינים מקצועיים. הרגשות שהתעוררו בי במהלך המבצע – שהתקיימו עוד קודם וממשיכים – והמחשבה שאנשי המקצועות העוסקים באדם ובחברה – המזרחנים, הסוציולוגים, הכלכלנים, הפסיכולוגים – חייבים להיות כוח נוכח ולא מסתגר, הפעילו אותי.
בוקר בוקר במהלך המבצע התעוררנו לניתוחיהם המעמיקים של מומחים שונים וביניהם מומחים לענייני המזרח התיכון - שהציגו את יחסי הזרמים השונים באיסלאם והשתקפותם בהתנהלות הפוליטית הנוכחית, את התפתחותה של תנועת החמ"ס, ועוד סוגיות רלבנטיות. חשבתי לעצמי: "מדוע הם אינם תורמים את הידע בימים כתיקונם ומדוע אנשי השלטון אינם מתייעצים ולומדים מהם?"
במצב שנוצר היו אירועים אחדים שמשכו את תשומת לבי כפסיכולוגית. קיים לגביהם ידע פסיכולוגי שאינו יכול שלא להילקח בחשבון על ידי שלטונות שאמורים לייצג ולדאוג לאנשים. אמנה אחדים:
1. משבר האימון: השבר שתושבי עוטף עזה ביטאו כשהתגלה עניין המנהרות. הם הרגישו שרימו אותם, הם תארו עמידות מופלאה מול טילים (שהילדים היטיבו לתארה כעמדה פנימית דיאלקטית: דאגה לביטחונם תוך אמפתיה לילדי עזה, שלהם אין לא אזעקה ולא מיגון), אבל חשיפת עניין המנהרות שברה אותם - משום שהרגישו זעזועים תחתם עוד קודם ואמרו להם שזה שום דבר, מכיוון שעוד מימי חטיפת גלעד שליט ידעו על קיומן – הנהגה שידעה ושתקה.
מסתבר שראש המערכת העסיק והפחיד במשך שנים את עמו בסכנה רחוקה - סכנת אירן, אבל לא טיפל בבעיה קרובה – סכנת המנהרות. העובדה שכיפת מגן אושרה כמעט במקרה וזיהוי תהליכים שקורים בבטן האדמה הוא נחלתם של גיאולוגים העוסקים בחיפוש נפט ולא נקראו להירתם לפתרון סכנה זו, שהורדמנו להאמין ששקט ושהכול בשליטה - מצביעה על אטימות מחשבתית המתגדרת במנטרות ובמשאלות לב, ואינה פתוחה לקריאות-מצב מורכבות, שמצבנו מחייב.
2. התגובות שהקצינו בציבור ובשלטון - ניסיונות השתקה וסתימת פיות מחד ואלימות מילולית עד כדי הסתה ואיומי חיים מאידך – בלטו בתקופת המבצע. איימו על חייהם של אנשים שדרשו מהם לשתוק; בועדת הכספים של הכנסת דרש היו"ר, שניסה להעביר במחטף כספים גדולים להתנחלויות, מחברת כנסת צעירה שאינה מוכנה לשתוק – ש"לא תתחצף" ודרש להרחיקה מן האולם. חברה שמתנהלת באלימות ובהשתקה – בהתקפה על החיבורים (ע"פ ביון) היא חברת שאינה מסוגלת לחשוב באופן נדרש. גם כאן היה מקום להתערבות מצד השלטונות כמנהיגות אחראית שמבינה שצריך להתייחס לחרדות, לאפשר ביטוי אישי ולשים גבול לאלימות אזרחית מגוונים שונים.
3. מי יסלק? מי ישמור? הסוקרים מראים לנו שלרוב במדינה יש שיקול דעת, חוקרי השווקים והכלכלנים הביקורתיים מראים לנו שהצרכן הפרטי הפך להיות כוח, שהתנהלותם של ארגונים שעד כה לא היה להם אלוהים - לומדת לקחת בחשבון, בצד פונקציונרים נוספים. האזרח המצוי, המורדם על ידי שגרה מתישה והבטחות שווא, הוא בר-דעת להכיר בכך שמה שמשווק לציבור כ"כוח" ו"יותר כוח" ומתנפנף בסיסמאות של "נחסל","נמחוק" – הם פתרונות הזייתיים (ע"פ פרויד) במקום קריאת המציאות. לא כל כך פשוט, מסתבר, לחסל ולמחוק עם או תנועה, למרות שמכה חזקה יכולה להיות נדרשת. אנשים מבוהלים רוצים להיאחז בפתרונות הזייתיים, אבל מכיוון שמדובר ברוב של אנשים בעלי שיקול דעת, גם אנשים מבוהלים שקולי דעת יכולים להבין זאת.
אין פרוש הדבר שלא צריך כוח צבאי הולם ויכולת להשתמש בו לפי הצורך, אבל היכולת הצבאית לפעול מול טילים ומנהרות איננה בהכרח ההערכות הצבאית וההתחמשות שבה משתמשים. ואין מנוס מדיפלומטיה, שאיננה 'כסת"ח'. הסירוב לפתור קונפליקטים בדרך של מו"מ, מביא בסופו של דבר לכך שהמנהיגים מתחננים למו"מ, ושמובילי המו"מ באופן פרדוקסלי הם אויבי העבר - המצרים. זה מחיר שמשלמים כשכוח והפחדה מבנים את השיח הרווח.
4. האסטרטגיה השלטונית הדומיננטית, הגורסת הפעלת כוח ועוד יותר כוח (הפתרונות ההזייתיים שהוצגו לעיל), הננקטת גם ברמה האזרחית – כלפי מיעוטים או כלפי חלשים יותר כלכלית – איננה אפקטיבית. במישור האישי והמשפחתי הפעלת כוח מתמדת (ישירה או מניפולטיבית) ללא חיזוק חיובי , תוך בגידה באימון – מחלישה, מעוררת שנאה, מקפחת את היכולת להתמודד ולחשוב, ולא מתאפשרת לאורך זמן. ואם שלטונות מביאים את אנשיהם לחיים חסרי אופק או לחברה חשוכה, יכול הפרט הפוסט-מודרני, בכוח שיקול הדעת הפוטנציאלי שלו, דרך הרשתות החברתיות שיכולות ללכד אותו – להגיב כנדרש.
תמיד הזמנים הם זמני חירום, והעולם קם עלינו לבודדנו. דווקא משום כך, היכולת לחשוב באופן המותאם למציאות והגמישות הנדרשת אינם חלום באספמיא.
תודתי לזאב בן זוגי על הארות מנקודת מבט סוציולוגית.
