מחבואים

רועי סמנה | 13/8/2014 | הרשמו כמנויים

משחקים במחבואים

מתחבאים מהחיים

אמא לא מחפשת אותנו

("מחבואים" – טאטו)

ציפור קטנה לחשה לי שהדבר החם עכשיו הוא אפליקציה אינטרנטית בשם Secret. התקשורת הפופולרית גועשת כולה עם שאלות וספקולציות ואזהרות בנוגע לאותו יישומון שמאפשר לאנשים להתוודות באנונימיות בפני חבריהם (וחבריהם של חבריהם) על סודותיהם האפלים ביותר (או על אלו של חבריהם או חבריהם של חבריהם)*. מלבד על הרצון בסיפוק הדחף המציצני, נדמה לי שהביקוש הגדול לאפליקציה מעיד על הצורך של אנשים להפריח בלוני ניסוי בחלל הווירטואלי, לוודא שהשמיים לא נופלים כשעל דל מקלדתם עולים וידויים שבחווייתם הם בלתי נסבלים, בלתי אפשריים.

כאיש סודם של לא מעט אנשים, הזדמן לי להרהר לא פעם בנושא הזה של סודות, ובמיוחד לתהות על קנקנו של ה-סוד. זה שאיש אינו יודע עליו. הסוד הכי סודי. זה שהופך לסד ואפילו למיטת סדום. שמגביל את התנועה, שסודק את הנפש. אותו הסוד שמטופל עשוי להחזיק בו כמו באוצר גדול, מתנה שאיש עוד לא נמצא ראוי לה, ובו-זמנית לחוש בושה איומה בו, במבאיש. במירעו מתפשט הסוד ותופס חלקים רחבים יותר ויותר מהעצמי של האדם, מבודד אותו, הופך אותו בלתי נגיש לזולת, אולי גם לעצמו. לפעמים המטופל יתחיל את הטיפול עם משאלה לחלץ את הסוד, פעמים אחרות האפשרות לתת לו לנשום תתחיל לבצבץ רק בשלב מתקדם, אולי אפילו לקראת סיום. כך או כך, התהיות בעינן עומדות: האם המטפל יימצא ראוי להיות איש סודו? האם יוכל לשאת אתו את העול הזה? כמו החתול של שרדינגר (הי"ד / יבדל"א)**, הסוד נמצא בסופר-פוזיציה ומי שיפתח את וילון מספר שלוש ידון במבטו את הנמצא מאחוריו (לפחות בפנטזיה) לחיים או למוות.

הציווי הראשון של הפסיכואנליזה (לפחות זו הקלאסית): "בלי סודות!". אבל מאז תקופתו של פרויד הגיעו רפורמות, כמו זו של אוגדן, שמציע להזמין את המטופלים לאסוציאציות חופשיות ולא לדרוש מהם אותן. הוא מתבסס כמובן על ויניקוט, שנותן כבוד עצום לצורך של המטופל שלא לתקשר. אך האם יוכל המטופל להרגיש אי פעם אהוב באמת, כשהסוד ממשיך להעיב ולאיים בכל רגע בדחייה פוטנציאלית? ואנחנו, איך נוכל לטפל בלי לראות את הפצעים? גם אם נניח למודל הרפואי ונזנח את מטאפורת המנתח (שמן הסתם צריך לבחון את הגוף החשוף כדי לפעול עליו), הרי גם האם המסורה-דיה צריכה להפשיט לעיתים את תינוקה כדי לנסות לזהות מה מציק או כואב לו. היא יכולה לעשות זאת באופן מתחשב יותר או פחות, אך לעולל חסר האונים אין באמת אפשרות לעצור מבעדה. למטופל הבוגר, לעומת זאת, יש ברוב המקרים את האפשרות לסרב וכאן האנלוגיה קורסת.

תואר שני בפסיכולוגיה קלינית או חברתית
מפגש היכרות: 3.1.2025 - בואו לקבל את הידע והכלים להתמודדות עם משברים, אתגרים בינאישיים ותהליכים חברתיים

ריקוד הסמב"ה (סוד מוחלט בהחלט) הוא ריקוד מורכב, עדין. הסכנה לדרוך על אצבעות כף הרגל של בן או בת זוגך לריקוד, אפילו עד כדי שבר, היא גדולה. הרבה תלוי על כף המאזניים. הרבה תלוי בחוש הקצב, בעיתוי, בהקשבה הקשובה למוזיקה שמאחורי ובין המילים.

"מה שהולך לאיבוד בכל הנוגע לתקשורת מופחתת ולידע משותף בנוגע למשהו", מציין פרו בחוכמה, "זוכה לפיצוי ניכר דרך האפקט של המטופל, שחש כי מכבדים אותו וכי איש אינו פורץ לתוכו, ודרך ההפנמה ההולכת ומתקדמת של מערכת יחסים לא חודרנית" (עמ' 111)***. אך האין זה סביר להניח כי הרפיה מוקדמת מדי ממישהו שזקוק לכך שנשחרר את סודו הכלוא תהווה כשל אמפתי לא פחות משמעותי מלחיצה נחושה מדי על מי שמבקש להישאר בלתי-מתקשר? ועוד שאלה: האם עצם הרמיזה על סוד קבור, סימון X על מפת האוצר, לא מהווה הזמנה לחפור? או שמא זו פתיינות מטנטלת (tantalizing) מצד המטופל?

אולי כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להמתין בשקט ולחכות לבקשה (המפורשת או המרומזת) של המטופל: "תשאל אותי, תקשה עליי, אל תוותר לי (ובעצם עליי)", כי כפי שניסח זאת ויניקוט באופן מופלא: "זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא" (עמ' 243).

*מי אמר "למלך מידאס יש אוזני חמור" ולא קיבל?

**ראו כאן: http://he.wikipedia.org...%D7%92%D7%A8

***סקירה שפרסמתי ב"שיחות" על ספרו המשובח "טכניקה בטיפול בילדים" ניתן לקרוא כאן: http://www.roysamana.co.il/Page12.html

לקריאה נוספת-

אוגדן, ת.ה. (1996). בחינה מחודשת של שלושה היבטים בטכניקה הפסיכואנליטית. בתוך: ע. ברמן ו-ש. ויגודר (עורכים), על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד, 2011.

ויניקוט, ד. ו. (1971). לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך - עיון בהפכים מסוימים. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009.

פרו, א. טכניקה בטיפול בילדים. תל אביב: תולעת ספרים, 2011.