מחשבות כלליות על צוקים איתנים וילדים קטנים, ועל כוח
אסתר פלד | 18/7/2014 | הרשמו כמנויים
כמעט שבועיים טילים בשמיים, טילים על האדמה. כמה מלחמות עברנו כבר? עד לאחרונה זכרתי להגיד, עכשיו נשמט המספר הנכון מזכרוני, זכרוני המטעייני. טילים בשמיים, בשמי ירושליים, וילד אחד קטן ואמא שלו נוסעים במכונית אל ביתם, נשמעת אזעקה ואמא שלו חוטפת אותו מתוך המכונית ומשכיבה אותו על המדרכה, ופתאום, שלא כהרגלה, היא נשכבת עליו ולא הוא עליה. זה קורה אחרי ששלושה בחורים צעירים נחטפו, לא הרחק מהבית בירושלים, שאליו נסעו הילד הקטן ואמא שלו ולפתע שמעו אזעקה. זה קורה אחרי שילד אחד נשרף בעודו בחיים, לא הרחק מאותו בית שאליו נסעו הילד הקטן ואמא שלו, ממש לא הרחק. הילד הקטן הוא בן שלוש וקצת, וזה אומר שצריך להסביר לו דברים, הוא ילד חקרן וסקרן ובאופן כללי הוא ילד שמסבירים לו דברים, מתוך נקודת מוצא שבחיים האלה, שאליהם הגיע לפני שלוש שנים, עדיף לדעת דברים מאשר לא לדעת אותם, הן לשם התמצאות והן משום שהיצור האנושי הוא יצור שואף דעת. יצור שואף דעת ושואף אהבה, כך מקובל לחשוב. פחות מקובל לחשוב שיש לו, ליצור הזה, הזה שאמא שלו נשכבה עליו והזה שנרצח, הזה שיצא לפעולה בעזה והזה שביתו נחרב, רצון לעוצמה.
הניסוח הזה, "רצון לעוצמה", אינו מקובל במקומותינו, וזאת על אף השפעתו הניכרת והרבה של ניטשה על התרבות. "רצון לעוצמה" מעורר הדים של כוח. כוח מעורר אסוציאציה של ימניות, לאומניות, מתנחלות, כוחנות. הן רצון והן עוצמה, מונחים שאינם מקובלים במקומותינו. "מקומותינו": ליד הים מעדיפים חמלה, הידברות. למעלה על ההרים יש נטיות אחרות, טווח שלם של "נטיות", ובקצה הטווח: שריפת ילדים חיים ובהיסטוריה, ההיסטוריה שאני זוכרת אותה היטב כי היתה טראומטית לעם שלם: רצח ראש הממשלה בידי יהודי ישראלי.
ביום שישי שעבר נסעתי במונית בירושלים, והנהג אמר "צריך לסגור להם את החשמל ואת המים". חשבתי איך לענות. חשבתי אם נכון לסגור להם את החשמל ואת המים. חשבתי למה כן, למה לא. אני אף פעם לא יודעת אם אני ימין או שמאל, אף פעם לא יודעת מה נכון. גם בבחירות היה לי קשה להגדיר את עצמי מול טווח האפשרויות. בשיחה ההיא עם הנהג היו לי כמה בעיות. האחת, להבין בעצמי מהי עמדתי, והשנייה, מה אני אומרת לו, ואיך אני אומרת לו את זה, ככה שתהיה קומוניקציה. אמרתי לו, "אפשר לסגור את החשמל ואת המים. אבל אנחנו יהודים. אם תסגור את החשמל ואת המים שלהם יהיה עליך לברר מה בעצם נשאר מהיהודיות שלך". זה דווקא עבד. הוא אמר "נכון", ונראה היה שעלה בידי להכניס אותו לתוך דילמה, הדילמה שקשורה בהיות יהודים, בהיות ישראלים, הדילמה שקשורה בהיות בני אדם, הדילמה של הכוח ושל החמלה, של הרצון ושל הבחירה. לנהג המונית יש רצון, והוא רוצה להרגיש שיש לו כוח, כוח שבאמצעותו הוא יכול להגן על עצמו מפני תוקפנות. במקרים מסוימים חשוב לו יותר להרגיש כך, שיש לו כוח, יותר מאשר להרגיש שהוא טוב, או מתחשב, או מוסרי. אולי הוא ירד, או שהוא תמיד שם (אני לא מכירה אותו) לרמה הסכיזו-פרנואיד. יכולתי להזדהות איתו, גם אני גולשת לשם לפעמים, עם או בלי בושה, גם לי יש צורך בהרגשה של כוח, לא רק בהרגשה אלא ממש בכוח ממשי, אני רוצה לדעת שיש לי כוח, כדי להיות חכמה באשר לאופן בו אשתמש בכוח שלי. אני מעדיפה לצאת מנקודת פתיחה של כוח, ואז לחשוב איך להשתמש בו, מאשר מנקודה שבה אין לי כוח, או שכוח הוא דבר מכוער ויש להסתיר אותו או להתבייש בו, עמדה שעלולה להחליש אותי.
הילד הקטן ההוא שאיתו התחלנו את הדיון הזה, הוא מכיר היטב את הדילמה הזאת של השימוש בכוח. זאת למעשה הנקודה שממנה אפשר להתחיל את ההסבר שצריך להסביר לו. הוא מכיר את זה היטב: הוא חי שמונה שעות ביום בגן ילדים עם עוד הרבה ילדים, שחלק מהם לוקחים לו את הצעצוע שהוא בדיוק מתעסק איתו, בדיוק ברגע שהם רואים שהוא מתעסק איתו, בעיקר כשהוא נהנה להתעסק עם הצעצוע הזה. יש ילדים מסוימים שלא נקרא להם בשמם שעושים את זה באופן קבוע, מעצבנים אותו באופן קבוע כל אימת שהוא מתענג לו על איזה צעצוע. עכשיו, הגנן והגננת בגן אומרים בעקביות ובנחרצות, שאסור להרביץ. לא משנה למה אתה רוצה להרביץ, או אפילו לחטוף משהו מידיו של מישהו, בכל מקרה, בלי קשר לעניינים של צדק, אסור להרביץ. הילד הקטן נקלע לדילמה: חטפו לו, הרביצו לו, והגננים אומרים שאסור להרביץ, כלומר הם מבטלים את החוק של "עין תחת עין" ושמים מעליו חוק אחר, הומניטרי כלפי המורבץ הפוטנציאלי, פחות מתחשב כלפי הילד הקטן ששיחק והתענג ופתאום בא איזה מישהו וחטף לו, סתם מתוך קנאה. הוא ילד ששם מבטחו במבוגרים, משום שניסיונו הוכיח לו שהם בדרך כלל לטובתו, או מסיבה אחרת, עמוקה יותר או פחות. הוא לא מאתגר מבוגרים; הוא פשוט מקשיב להם ומציית. אז הוא לא מחזיר מכה לילד שהיכה אותו, לא חוטף בחזרה את מה שלקחו לו. כשלעצמי, אני לא ממונה על החינוך שלו והמחשבה על מה נכון במקרה כזה נשארת תיאורטית, אבל עוד לפני המחשבה שלי, מופיעה אצלי איזו התקוממות, איך זה יכול להיות שהילד הקטן הטוב הזה לא יוכל לקחת בחזרה צעצוע שמישהו לקח לו סתם, מתוך קנאה, והאם זה סביר מבחינת הצדק האוניברסלי, שלא לדבר על הצדק המוחלט, שילד קטן שהתענג על צעצוע וחטפו לו אותו סתם ככה לא יוכל לחטוף אותו בחזרה, כלומר להפעיל כוח מרוסן, לא נקמני ולא לשם הרס אלא פשוט כדי לקבל את הצעצוע שלו בחזרה, ובעיקר כדי להרתיע, כלומר, לגרום לזה שהילד שנטפל אליו לא ייטפל אליו בשנית ובשלישית וברביעית, מה שהוא עושה לפעמים במשך יום שלם, ויירד לו מהווריד אחת ולתמיד. כוח מרוסן, על זה אני מדברת. בסיטואציה הזאת לא נראה לי דווקא שצריך לדבר איתו על חמלה, למרות שהילד שחוטף לו את הצעצועים כל הזמן ראוי לחמלה ואף לפסיכותרפיה, ללא ספק. נראה לי שהחמלה עלולה לבלבל אותו במקרה הזה, כי הוא יישב לו בצד בלי צעצועים ויחמול על כל הילדים שלא השיגו לעצמם צעצוע, וכך יהפוך לנזיר בודהיסטי טרם זמנו, מנוטרל מכוח, מנוטרל מתשוקה, מנוטרל מאדמה כמו הדלאי לאמה וחשוף לפגזים ולפיגועים מצד ילדים אחרים שמקנאים, ששונאים, גם אם יש להם סיבות טובות לקנא ולשנוא.
אז נשאלת השאלה מה להגיד לו. במקרה שלו, שלא כמו נהג המונית, אפשר לדבר בבהירות, יש לו שכל בהיר וביקורתי, ואפשר להגיד לו דברים מורכבים. אבל בסוף של כל הדברים המורכבים שנגיד לו, על חמלה ועל אומללות של ילדים שחוטפים צעצועים כי בבית שלהם לא נתנו להם או משהו כזה, בסוף של הדברים על כך שבאופן כללי יש רעיון של צדק בעולם אבל הוא לא ממש בר מימוש, ועל כך שאנחנו בצד של הטובים ולכן לא נחטוף בחזרה שום צעצוע משום ילד בכוח, אנחנו צריכים גם להגיד לו מה לעשות כשחוטפים לו צעצוע, והאם מה שנגיד לו הוא אכן שאסור לו לחטוף בחזרה, פשוט כך, או שנגיד לו שיש לו כוח ושהוא צריך מצד אחד להשתמש בו ומצד שני להשמתש בו באופן מרוסן, לעולם לא מתוך נקמנות או קנאה, תמיד מתוך שימור עצמי וכבוד עצמי. האם נגנה באופן גורף כל שימוש בכוח? יש ילד בן שלוש והוא בגן והוא צריך לדאוג לעצמו, ולא רק לדאוג כל הזמן לאחרים. והוא זקוק, מאד זקוק, לידיעה שיש לו כוח, וכדי לדעת שיש לו כוח הוא צריך לתרגל את הכוח שלו, ולדעת שהכוח שלו, שלא כמו הצדק האנושי, הוא לא רעיון תיאורטי אלא הוא עומד לרשותו כל אימת שיזדקק לו. הוא חייב לדעת את זה. הוא חייב גם לדעת שהכוח שלו לא מגונה כלשעצמו, אלא שיש שימושים בכוח שהם לא מגונים אלא ראויים ויש שימושים אחרים שהם מגונים. היחס אל כוח צריך להיות דו ערכי, מורכב ולא חד משמעי, בדיוק כמו היחס אל החמלה, אל האהבה, ואל כל היבט אחר של היחסים האנושיים: זה תמיד מורכב, תמיד מערב פרנואיד-סכיזואיד עם דפרסיב, והמודל של קליין לא מספיק כדי להבהיר אילו עוד רמות מתפקדות ביחסים המורכבים הללו.
זה בהחלט מורכב, הדילמה הזאת, בין הכוח לבין הריסון שלו, שלא לדבר על הגינוי שלו, ועל האיסור המוחלט להשתמש בו. לפעמים נראה לי – זה קורה גם בקליניקה – שיש אנשים שיש להם בעיה הפוכה ממה שמקובל לחשוב, כלומר, שנתקעו ברמה הדפרסיבית ואין מתחת לרמה הזאת כלום, אין רמה סכיזו-פרנואיד. זה מקבל לעתים צורה של נאיביות. זה עניין לעצמו, וזה עניין רציני, המחשבה על הטיפול במי שמסיבות שונות עקר מעצמו את חוויית הכוח, מי שמכחיש כוח או משליך אותו על אחרים וכך נשאר טהור וצדקני או חלש וקורבני, זה דיון מורכב ולא אליו אני מכוונת עתה. אני מכוונת עתה אל הטילים, אל עזה, אלהמלחמה בגן הילדים, אל העובדה שכאשר הצבא הישראלי נכנס אל עזה דרך האוויר או מתוך האדמה, אני מצטערת מאד, אבל לא שוכחת לברך על כך שהצוק האיתן הזה משאיר אותי שקטה יחסית במרחק של 15 קילומטר בלבד מהמקום שבו נחטפו שלושה בחורים צעירים, 15 קילומטר בלבד מהמקום שבו צמחו אלה ששרפו חיים את הילד ההוא משועאפאת, שקטה מספיק כדי לחשוב על דילמות של כוח ושל שימוש מרוסן בכוח שיש לי, שאני לא מכחישה אותו אלא שמחה בו שמחה פרנואיד-סכיזואידית, אם גם בזהירות דפרסיבית, ובעיקר במחשבה תחילה.
