זכינו בכותרת ב"הארץ" – חלק ב'
פרופ. עמיה ליבליך | 6/12/2010 | הרשמו כמנויים
נראה כי יעבור זמן רב עד שנירגע מהשריפה הגדולה, מהטראומות שגרמה, ומההאשמות ההדדיות בצמרת השלטון. זמן ארוך עוד יותר יעבור עד שיוריקו מחדש הרי הכרמל וישובו חיות הבר לחיות שם. אבל לא כולנו יכולים ממש לעזור במשהו למאמצים אלה. (רק שמעתי שכבר יש מבצע למימון עצים חדשים וזה דווקא נראה לי.) באחד הויכוחים ההיסטוריים בין לאה גולדברג לבין נתן אלתרמן, גרסה המשוררת כי גם בעת מלחמה על המשורר להמשיך בשירתו, לשמור על שפיות ויציבות דווקא בעולם הכאוטי. לעומתה חשב אלתרמן, כי גם השירה חייבת להתגייס למצב החירום, ואכן כך עשה. לכאן קשור הביטוי האניגמטי והחכם של לאה גולדברג (באחד מפירושיו הרבים) – "האומץ לחולין".
לכן, בזכות גדולים וטובים ממני, אני ממשיכה באותו עניין שעליו כתבתי לפני כשבועיים.
אני נפעמת מכוחו של הבלוג שלנו, של אתר הפסיכולוגיה העברית, ושל האינטרנט בכלל, בעקבות התפוצה הגדולה של דברי הנרגשים בנושא הויכוח על תכנית הלימודים בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית והתגובות הרבות שעוררו. אני מודה לכל הכותבים שהגיבו אלי בבלוג, כולל אלה שכלל לא הסכימו עם דעותי. בין אלה היו שחושבים כי מדעי המוח הם אכן עתידו של מקצוע או מדע הפסיכולוגיה, ואם הלימוד של פרויד מעכב את הקידמה – מקומו לא ימצאנו בתכנית הלימודים אלא על מדפי הארכיון של ההיסטוריה בבחינת "ישן מפני חדש תוציאו".
מעבר למעט שנכתב כאן, הדברים מצאו את ביטויים בערוצים רבים של התקשורת כידוע, ובשיחות פנים אל פנים בין תלמידים ועמיתים. בדיאלוגים עם מובילי השינוי במחלקה הירושלמית, אמרו אלה כי השינוי איננו דראסטי. אולם, אם אכן תתגשם התכנית להעביר את כל המחלקה לפסיכולוגיה לגבעת רם, לאחת היחידות של מדעי החיים או חקר המוח, נראה לי כי עצם המעבר יכתיב שינוי דראסטי בסילבוס ובתכניות הלימודים. לאנשים כמוני, הרואים אדם בדימוי הוליסטי והומניסטי, לא יהיה מקום בעולם הבהיר, החדש.
אני מנצלת איפוא את זכותי לכתוב כאן כדי להתבטא שוב באותו עניין. אינני פסיכואנליטיקנית, אינני מטפלת, וגם לא מחפשת תעסוקה אקדמית; הדברים שכתבתי ושאכתוב אינם משקפים כל אינטרס אישי שלי.
ברצוני להתעכב קצרות על שלושה עניינים: הפסיכולוגיה כדיסציפלינה מחקרית-מדעית, הפסיכולוגיה כמקצוע טיפולי, והפסיכולוגיה בתקשורת.
לעניין הראשון, בלי להוריד מערכם של מדעי המוח וממצאיהם, האם לימוד רציני של פרויד אמנם מעכב ופוגם בתדמיתה של הפסיכולוגיה כתחום מדעי? ובכן, מובן כי השאלה היא מהו מדע, האם כל מדע הינו בהכרח אנליטי, כמותי ואובייקטיבי, או שיש גם מדעים פרשניים ואיכותניים (ואולי נעדיף לקרוא לאחרונים 'תחומי ידע' ולא מדעים)? האובייקטיביות המוחלטת של הגישות הדומיננטיות במדע, המקנה להן את עליונותן, אינה כה וודאית. מי שלא ראה תדפיס ממוחשב של תגובות גופניות, אם בגלי המוח או בביטויים של המערכת האוטונומית (כמו בגלאי שקרים למיניהם), אינו יודע כמה פרשנות חייבת להיכנס בפענוח של נתונים "אובייקטיביים" שכאלה. או מי שלא השתמש בניתוחים סטטיסטיים בלא שבדק אם הנחות העבודה שביסודם קבילות, שיקום...
מעבר להתפלמסות זו, אני רוצה לספר על פילוסוף קוגניטיבי בשם אלבה נואה (Alva Noe) אשר בשנת 2009 הוציא ספר ששמו "Out of Our Heads: Why You Are Not Your Brain" שבו הוא יוצא למאבק עם גישות רדוקציוניסטיות המנסות להעמיד את ההכרה, החשיבה והרגש האנושיים על יריות של נוירונים בתוך ראשינו. ברור, טוען נואה, שהמוח הוא הכרחי להכרה ולמה שאנחנו, אך הוא איננו מספיק. קיימת אשלייה, הוא טוען, שהאדם הוא פנימיותו, שההכרה מתרחשת בתוך המוח כפי שהעיכול מתרחש בקיבה. לדעתו המלומדת, תרבות, שפה, חינוך ויחסים אנושיים הם דברים שקורים מחוץ למוח – וחשיבותם איננה נופלת מזו של המנגנון הפנימי שבתוכו. המוח הכרחי לחיי אדם, אומר נואה, אבל הוא איננו הסיפור השלם, או אפילו המפתח הטוב ביותר להבין את מהות ההכרה האנושית. בשיחות עם עיתונאים אמר נואה כי לעולם אין סיכוי שנלמד מהמוח מהי אהבה, דת או הכרה, והוסיף כי מדעי המוח מפתחים ציפיות גבוהות מדי ושגויות ביסודן.
נואה הוא רק אחד מאנשי המדע המזהירים מפני השתלטות מדעי המוח על פסיכולוגיה או על חקר האדם. עלי לציין כי הוא אינו חותר לתפיסה פרוידיאנית או פסיכואנליטית, אלא לתיאוריה שתכלול את הגוף ואת פעילות הגומלין עם העולם החיצון בד בבד עם המוח. יהא מה שיהא המקום הנכבד של חקר המוח, אל לנו לוותר על פרקים ופרספקטיבות אחרים מכל מה שלימדה אותנו הפסיכולוגיה עד כה.
לנושא השני, הפסיכולוגיה כמקצוע טיפולי. האם בעתיד בכלל ישאר דבר כזה? ובאיזו מסגרת ילמדו אותו? רבים הניחושים. מכל מקום, אם המהפכה הנראית באופק, שמטרתה פסיכולוגיה מדעית, תותיר את הטיפולים שהם evidence-based לבדם במערכה על שפיות האדם, ותכריז על הטיפולים הדינאמיים כחסרי ערך, מסתבר שזוהי מסקנה שגויה אפילו על בסיס המחקר עצמו. במשך שנים הורגלנו לחשוב כי הטיפול הדינאמי, מיסודו של פרויד ותלמידיו, נופל ביעילותו הנמדדת מהטיפולים-מבוססי המחקר, ובראשם הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי. אולם, לכל המעוניין, יצא לפני כשנה מאמר חשוב של Jonathan ShedlerבAmerican Psychologist-, המביא מספר גדול של מחקרי מעקב כמותיים שניתן לסכם אותם באופן הבא: מבחינה סטטיסטית, גודל האפקט של טיפול דינאמי אינו נופל מזה של טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, ובנוסף, עדויות אמפיריות מעידות כי השיפור של מטופלים דינאמיים נמשך גם אחרי תום הטיפול. לבסוף, מחקרים מגלים כי מטפלים שונים מצליחים בעבודתם בגלל יישום של מנגנונים שמקורם הוא בתיאוריה או בפרקטיקה של הטיפול הדינאמי. לומר כי הטיפול הדינאמי הוא נעדר ביסוס מחקרי, היא, איפוא, לדעת שדלר ואחרים, טענה שגויה, מגמתית וריקה.
ועם כל העוצמות הנילוות לויכוחים אלה בתוך המקצוע, אני מופתעת מהמקום שקיבלה סוגיה זו בתקשורת. מתי קרה שתכנית הלימודים של חוג באוניברסיטה זכתה לחשיפה שכזו? מה אומר הדבר על היחס לפסיכולוגיה בחברה הישראלית? יחשבו כל אחד ואחת על התשובה ההולמת שאלה זו. בקיצור נמרץ, לעניות דעתי הציבור הרחב הכתיר את הפסיכולוג לכל-יודע, ומניח כי בידיו או בידיה הכישורים לראות את הנסתר ולתקן את הטעון תיקון במיומנות, ולכן חשוב מאוד מה יהיה ארגז הכלים שברשותו. מעמד שכזה מחייב לא פחות משהוא מחמיא.
