קצת באיחור – רצח רבין, זיכרון והיסטוריה

פרופ. עמיה ליבליך | 11/11/2010 | הרשמו כמנויים

כשאני עוסקת בתירפיית הגשטאלט במסגרות להכשרת סטודנטים לפסיכולוגיה, אני מדגישה כמובן את חשיבות ה"כאן ועכשיו", העיקרון היסודי של גישה זו, ושל הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית, ממנה צמחה. אל תעסוק ב"מדוע" אלא ב"איך" אני מלמדת, למד לשהות בהווה, שהוא הזמן היחידי הקיים בתודעה ממילא, ומתוך כך תגלה עד כמה אתה עצמך אחראי לחייך.

טוב ויפה.

אבל לאחרונה אני חושבת שדור הצעירים הגדלים היום בארצות המערב, בצל הטכנולוגיה, מגלם את השהייה בהווה "אד אבסורדום". הכל זורם ומשתנה מרגע לרגע, המצאי מתחלף, והאני אינו מחוייב לדבר. העבר הוא פאסה. עם האצבע על המקלדת, ניתן לעבור מהווה להווה עוד יותר עכשווי, למחוק את מה שהתיישן ולבשר לעולם בשורה חדשה כל רגע. כבר אמרו מזמן כי העולם שייך לצעירים, ואני מוסיפה – ואצלם ההווה שולט בכיפה.

ביום הזיכרון לרבין, חמש עשרה שנה לאחר הירצחו, נתתי הרצאה באחת המכינות הקדם-צבאיות על נושא הזיכרון וההיסטוריה. דיברתי שם על זיכרון פרטי, ובין היתר על 'זיכרון הבזק' של אירועים דרמטיים במיוחד, שנחרטים בזיכרון כאילו לנצח; על ההיבט הקהילתי – העובדה כי רצח רבין התרחש בזירה הציבורית והיה חשוף בבת אחת לאלפי אנשים; ועל זיכרון קולקטיבי שמעניק את המשמעויות האפשריות – פוליטיות, מוסריות, דתיות, לאומיות – לאירוע שנחווה באופן פרטי. אולם, כבר 15 שנה נולדים בארצנו ילדים שלא היו שם, לא חוו את האירוע של רצח רבין בעצמם. גם אלה שהיו אז ילדים קטנים מאוד, כמובן, בכלל זה. בקיצור – כאן נכנסת לתפקידה ההיסטוריה, "גברת היסטוריה", כפי שכינה אותה בשירו המפורסם חזי לסקלי.

את ההיסטוריה מלמדים אותנו ההורים והגננות, המורים והספרים. האם ייכנס האירוע לספרי ההיסטוריה, ומה ואיך ילמדו אותו? האם יהפוך לסיפור של גבורה ותקומה או לסיפור של אובדן ושנאת אחים? כל דבר שנכנס לספרי ההיסטוריה משרת אינטרסים של כוח כלשהו מצד אחד, ונמצא בסיכון שייהפך לחומר לימוד משעמם ותו לא, מצד שני. כל זה, עד שתגייס הפיקציה את הרצח, בסרטים וברומנים, (כגון מה שעשה ליאון יוריס בספרו 'אקסודוס' לעלייה הבלתי לגלית ארצה) ואולי תחזיר אותו לתרבות בנופך צבעוני מיוחד, לפי ראות עיניו וליבו של היוצר.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

בלי להטיף על הסכנות שבשכחת ההיסטוריה, אני רוצה לספר שתי אנקדוטות בהקשר זה. תלמידי סיפרו לי, ואולי שמעו בתקשורת, כי בגן ילדים שאלה הגננת את הילדים מה שמו של הרוצח (דווקא זה כל כך חשוב?!), ואחד הילדים המחוננים שלה אמר: "אני יודע! שמו יגאל אלון!"

אני בכלל לא רוצה לחזור על שמו של הרוצח, אך מי מהילדים יודע דבר על יגאל אלון, פרט לזה שאולי יש רחוב הנושא את שמו...

הסיפור השני קרה לי עצמי לפני שנים אחדות, עם נהג מונית שלקח אותי מביתי לקבוצת יבנה, להרצאה על "ילדי כפר עציון" – ספר שלי שיצא לפני שנים אחדות. הנהג ישב בהרצאה, והקשיב. בדרכנו בחזרה התנהל בינינו הדיאלוג הבא, בדיוק כך:

- הסיפור הזה, שסיפרת שם בהרצאה, באיזה מקום הוא קרה?

- בכפר עציון, עניתי.

- כן, ואיפה זה?

- בחצי הדרך בין ירושלים וחברון, אף פעם לא היית שם?

- לא, אני עושה נסיעות רק באיזור תל אביב. ומתי זה היה, הקרב ההוא שבו כולם נהרגו?

- בערב הכרזת המדינה, במלחמת השחרור.

- כן, אבל מתי זה היה?

עד כמה שנדהמתי, שמרתי את התדהמה לעצמי ועניתי בקיצור נמרץ: "ב-1948". אפילו לא ניסיתי להשתמש במילה הקשה "תש"ח".

ואז ענה לי הנהג, כשהוא מסתכל לעברי: "אהה... לפני שנולדתי!"

כלומר, איזו הקלה! שכן יש הצדקה לא לדעת את מה שאירע לפני שנולדנו...

אגב, הנהג היה יליד הארץ, התחנך במערכת בתי הספר בלוד, וגר היום בכרך הגדול תל אביב עם אשתו ובנותיו. אחרי שקלטתי את המסר המדהים, שאלתי את הנהג מה יעשה אם תבקשנה אותו שתי בנותיו עזרה בשעורי הבית על מלחמת השחרור, תשובה לשאלה שהן צריכות לענות עליה לבית הספר.

הוא ענה לי מיניה וביה: "אנחנו נמצא את התשובה בגוגל".

יחי הגוגל, ואולי הוא עוד יציל את עברנו.