"התקן תוך נפשי" – על 'מחוץ למעגל' מאת שגית ארבל-אלון, כרמל 2013
גיא פרל | 17/4/2014 | הרשמו כמנויים
השיר הראשון בספר ביכוריה של ארבל-אלון מסתיים בשורה - חוֹר בַּבֶּטֶן / לִכְתֹּב מִמֶּנּוּ / שִׁירָה" (עמ' 7). רוב שירי הספר השותתים מתוך החור, עוסקים בניסיון ליצור קשר, מגע, קרבה ומשמעות אל מול מרחק, כאב וחידלון – עם בני משפחתה, מטופלותיה ובאחד השירים אף עם רופא פלסטיני עמית. רבים משירי הספר הנם שירי אהבה לגבר, וניכר כי אף באמצעות האהבה היא מבקשת למלא את החור, לאחות את הפצע, לרפא ולהוליד חיים, אך כגודל הצורך באהבה מרפאת שכזו, גודל הכאב הכרוך בה – אַתָּה חַי וּבוֹעֵט בְּתוֹכִי כְּבָר שָׁנִים / שָׁט בַּמּוּבָן מֵאֵלָיו // מְהַדֵּק אֶת כַּף יָדְךָ / עַל חֶבֶל הַטַּבּוּר / הַמְּשַׁחְלֵף בֵּינֵינוּ רְגָשׁוֹת // סוֹגֵר לִתְקוּפוֹת אֲרֻכּוֹת מֵאֹרֶךְ נְשִׁימָתִי / אֶת אַסְפָּקַת הַחַיּוּת הַזּוֹ" (עמ' 44), או "אֹרֶךְ חַיַּי / כְּרֹחַב לִבְּךָ הָאוֹהֵב // נִרְאָה / שֶׁיָּמַי סְפוּרִים" (עמ' 82).
היבט מרפא ומחייה זה של האהבה, מוסיף אל המימד הבין אישי הרווי תשוקה, חושניות ורגש, הנוכח אף הוא ברבים מן השירים, גם מימד פנימי והתפתחותי – "בְּדִיסְקְרֶטִיּוֹת, כְּמוֹ הֶתְקֵן תּוֹךְ נַפְשִׁי / אַתָּה תָּקוּעַ בַּעֲלִיַּת לִבִּי / חוֹדֵר עָמֹק יוֹתֵר וְיוֹתֵר / עִם כָּל / הִתְכַּוְּצוּת שֶׁל הַלֵּב" (עמ' 55). בשיר זה כברבים משירי האהבה בספר, תנועתה המעוררת של האהבה מתוארת כתנועה פנימית. תנועת ההתעוררות מופיעה גם כתנועה שבין החוץ לפנים – "וְשׁוּב / כְּשֶׁהַמֶּמֶבְּרָנוֹת שֶׁלִּי דַּקּוֹת / וּבֵין הַפְּנִים הַפְּנִימִי לַפְּנִים הַחִיצוֹנִי / אֵין מִי שֶׁיֶּאֱסֹר עָלַי לִקְרֹא לְךָ / בְּקוֹל רַךְ - / אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ / בּוֹא" (עמ' 33). תנועה מעוררת זו מן החוץ פנימה מופיע גם בשירים שאינם מופנים אל אהובה. בשיר 'כמו תרפיה' (עמ' 85), למשל, מזהה ארבל-אלון את אפשרות התנועה המרפאת דווקא בין מיטות חולותיה הסובלות, ובנקודת חדירת המחט לווריד – בִּנְקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ בֵּין הַפְּנִים לַחוּץ / הָאֱמֶת וְהַחֹלִי / הַבְּרִיאוּת וְשִׁבְרָהּ // מִתְנַחְשֵׁל בִּי גַּל הַקּוֹרֵא: / קוּמִי צְאִי / לְחוֹלֵל / כִּי אֵין שָׁעָה יָפָה / מִזּוֹ / וְאֵין אַחֶרֶת" (עמ' 85).
תהליך הריפוי באמצעות האהבה הוא הדדי, וארבל-אלון מרפאת ונרפאת בה בעת. מעניין להבחין בדבר בצמד השירים המופיעים בספר זה מול זה. בשניהם מופיעה, שוב, תנועת האהבה כתנועה מן החוץ המעוררת את הפנים - ביכולתם של האוהב או האוהבת לחדור את גבולות הגוף ולעורר חלקים רדומים לחיים: "מְגָרֶה אֶת עֲצַב / הַמַּרְאוֹת הַחֲבוּיִּים // מַעֲנִיק שֵׁם / לְכָל דִּמְעָה" (50) ו "תִּפְקַח, תִּפְקַח אָמַרְתִּי לְךָ / תִּרְאֶה אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה [...] הַפַּשְׁטוּת חָנְקָה אוֹתְךָ / וְלֹא אִפְשְׁרָה לַחַיִּים לַעֲבֹר לְךָ בַּגָּרוֹן" (51).
דומה כי לשפה בכלל ולשירה בפרט תפקיד מרכזי באפשורה של התנועה המתוארת בין הפנים לחוץ. השירה נובעת מן החור, ובאמצעותה ובאמצעות הטענת השפה ברגש מבקשת המשוררת לשוב איליו להתבונן בו ולתארו. מעניין להבחין כי גם כאן מבקשת ארבל-אלון להרפא ולרפא בו זמנית - גם את אהובה היא מבקשת לרפא במילותיה, למשל – "הָיִיתִי רוֹצָה לְהַגִּישׁ לְךָ / מִלִּים / כְּמוֹ מִירִי הָאָחוֹת / שֶׁהִגִּישָׁה לִשְׁנֵינוּ מַכְשִׁירִים בַּחֲדַר נִתּוּחַ" (בשיר 'אמפוטציה' עמ' 39) או "הַמִּלִּים שֶׁלִּי אֵינָן מוֹצְאוֹת אֶת / חֵיקְךָ עַל גְּדוֹת הַכִּמְעַט / / אַתָּה לֹא נִגְרָר // יָדְךָ נִשְׁמֶטֶת // עִוְּרִית אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ" (עמ' 45).
דוגמא מרתקת לתפקידה של השפה לאפשר את התנועה המעוררת שבין החוץ לפנים ניתן לראות בשכיחותה הרבה של השפה הרפואית בספר. ארבל אלון הנה רופאת נשים, ובשירים רבים הופכת שפתה הרפואית, באמצעות השירה, לשפה פנימית – "חֶבֶל הַטַּבּוּר שֶׁבֹּתַּק" (עמ' 11); "מַחְלֶקֶת הַפַּגִים שֶׁל שִׁירַיִךְ" (עמ' 18); 'חוץ רחמי' (עמ' 29); 'אַמְפּוּטַצְיָה' (עמ' 39); " הַתֶּקֶן תּוֹךְ נַפְשִׁי" (55); 'ספירה תקינה' (עמ' 41); " חֶבֶל הַטַּבּוּר / הַמְּשַׁחְלֵף בֵּינֵינוּ רְגָשׁוֹת" (עמ' 44); תַּהֲלִיכֵי שִׁעְתּוּק שֶׁל תְּשׁוּקָה" (עמ' 48) וקיימות דוגמאות רבות נוספות, בכולן דומה כי ארבל-אלון מסירה את חלוק הרופאה, וכמשוררת טוענת את שפתה המקצועית ברגש עז.
במספר שירים בספר עוטה המשוררת חזרה את חלוק הרופאה, והם מתארים את תחושותיה מול מטופלותיה. משירים אלו עולה דמות רופאה שחלוקה עשוי מבד דק במיוחד, חדיר לגמרי לכאב ואור, למשל – "בִּעוּתַיִךְ יַלְדָּה / מוּטָחִים אֶל / חֲלוֹמוֹתַי // הוּא שֶׁבָּא בָּךְ בְּכֹחַ / אָנַס גַּם / אוֹתִי" (עמ' 16) או "כִּשְׁתֵּי יְלָדוֹת / הִצְטוֹפַפְנוּ עַל מִטַּת בֵּית הַחוֹלִים / הַגְּבוֹהָה, רַגְלֵינוּ מִתְנַדְנְדוֹת / לֹא נוֹגְעוֹת / בְּקַרְקַע. [...] אַתְּ מְהַדֶּקֶת אֶת יֵאוּשֵׁך / עַל חֹסֶר הָאוֹנִים / הַגָּלוּי שֶׁלִּי." (עמ' 14). דומה כי גם הרפואה, כמו השירה והאהבה, יוצאת מן החור שבבטן ואיליו היא חוזרת.
(הרשימה פורסמה במקור ב'עיתון 77' גליון 374.
