סיפור קצר מאת נטע מאור
חברי הקהילה | 31/12/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מאז שאני זוכר את עצמי, זה מה שאני הכי אוהב לעשות.
אולי בגלל שזה הדבר שאני הכי טוב בו. בעצם חוץ מחמש אבנים, אבל זה משחק של בנות אז זה לא נחשב.
וזה לא כל כך קל כמו שזה נשמע, לנחש בדיוק איפה הם יהיו ומתי הם יתחילו לצלם ואיך בדיוק לעמוד מספיק קרוב כדי להיכנס לתמונה - אבל כאילו בלי כוונה, שלא יעיפו אותי משם עוד לפני שהכל התחיל. כי אם הם כבר התחילו לצלם ורק אז שמו לב אליי, אז כבר אבוד להם.
וכמו שאמרתי - ואני לא מנסה להשתחצן - אני כבר ממש מעולה בזה. מכיר כבר את כולם. הכי אני אוהב את הכתבת הזאת בז'קט עם הכריות בכתפיים ועם החריץ שתמיד מציץ לה בלי כוונה מהחולצה. אבל לא בגלל החריץ אני אוהב אותה, אלא בגלל השיער שלה. יש לה שיער דק-דק, מסודר בצורה קצרה כזאת מסביב לראש שלה והכי מגניב זה שלא משנה איפה היא עומדת וכמה רוח יש במקום הזה - הוא אף פעם לא זז. מזכירה קצת בובה של פליימוביל-בת, ככה עם התסרוקת המסודרת שלה שנראית קצת כמו פלסטיק בצורת שיער.
אבל חוץ ממנה יש עוד מלא כתבים עם צוותים שלמים של צלמים ומקליטנים ונהגים ומאפרים, שמסתובבים בעיר ומחפשים סיפור לדווח עליו בחדשות של הערב. וכשהם סופסוף מוצאים את הסיפור שלהם - אני שם. כמעט תמיד.
כי גם אני מסתובב ומחפש סיפורים, רק כדי להיות מוכן להופיע בהם כשידברו עליהם בחדשות. ותכלס, אם הייתי רוצה - הייתי יכול לעבוד שם ולהיות הנהג שלהם וזה היה ממש עוזר להם, כי היינו מוצאים את כל הסיפורים הכי טובים הכי מהר. בגלל שאני פשוט טוב בזה.
לא בדיוק יודע איך אני מצליח לנחש איפה בדיוק הם יצלמו הערב - אבל עובדה, כבר שמונה פעמים ראו אותי בחדשות ונהייתי ככה די מפורסם בעיר.
תמיד אני מחכה להם שם עוד לפני שהם מגיעים. נעמד לי ככה בשקט בצד, עם פרצוף של אחד שמחכה למישהו שקצת מאחר לו. בדרך כלל אני גם מצליח לנחש איפה יעמוד הכתב ואז, כשהם מגיעים, אני נעמד לא רחוק ולאט לאט מתקרב לרווח שנשאר בינו לבין איפה שנראה לי שיהיה הקצה של הצילום.
כמעט תמיד זה מצליח לי ואני נכנס לחדשות באותו ערב. בטח אם זאת ההיא - גברת פליימוביל.
כי תמיד, כשזאת היא הכתבת, נדמה לי שהיא קצת זזה ככה, כדי לתת לי את הרווח שאני צריך מאחוריה. נראה לי שהיא כבר מכירה אתי וקצת דלוקה עליי.
דווקא מתאים לי להיות מר פליימוביל.
למרות שאני יודע לכופף את המרפקים שלי.
