ה"גבר השקוף" – מספר 1 או למה הממסד מתעלם בעקביות מגורם הסיכון הכי גדול להתאבדות?
daniel becker | 6/12/2013 | הרשמו כמנויים
למה שקוף? ולמה מספר 1? קל להסביר מדוע מספר אחד, זה משום שאני מתכוון לפרסם מספר פוסטים בנושא ה"גבר השקוף" וזה הראשון שבהם. למה "שקוף"? כי הנראות של הגבר במספר תחומים היא אפסית: הדכאון של הגבר הוא "שקוף" כי הוא מתבטא אחרת, המצוקה הנפשית של הגבר היא "שקופה" כי היא באה לידי ביטוי לעתים קרובות בהתנהגות אנטי חברתית לא אדפטטיבית, מתמכרת ואף עבריינית ולכן היא מסיתה את העין מהמצוקה של הגבר להתנהגותו הנלוזה, "שקוף" כי מקומו של הגבר בשרותי הרווחה קשור בעיקר לתעסוקתו ופחות לעתות משבר רגשי כגון פרישה, אלמנות, מוות של ילד ותקופות מעבר אחרות, "שקוף" כי סוגי הסרטן הייחודיים לגבר זוכים לפחות תהודה ומוניטין ולבסוף ולא פחות חשוב "שקוף" כי ייצוגם של הגברים בתור מטופלים רגשית הוא נמוך – תהיינה אשר תהיינה הסיבות.
ב26.11.13 פורסם באתר Ynet כי בהקשר ליום הבינלאומי למניעת התאבדות יוצג בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת דו"ח בנושא זה. הכתבה פתחה בדיווח על כי "שעור התאבדות בישראל עומד על 6.2 ל100.000 אנשים, כאשר רובם המכריע של המתאבדים הם גברים".
מכאן שאין ספק שגברים הנם אוכלוסייה בסיכון. אך בהמשך הכתבה פורטו האוכלוסיות בסיכון ברמה זו או אחרת של פרוט ושל הסבר מדוע הם מהוות אוכלוסיות בסיכון. נמנו לקבוצות אלו בין השאר עולים חדשים, חולי נפש, משתמשים באלכוהול ובסמים ומחלות גופניות. משום מה, האוכלוסייה הגדולה שבסיכון הכי גדול לא זכתה להתייחסות מפורטת פרט לקביעה המופיעה לעיל שגברים הנם הרוב המכריע של המתאבדים. אין אני מלין על כותב הכתבה כי הוא משקף עמדה זהה לזו שבאלפי כתבות אחרות בנושא ההתאבדות ושל חלק גדול מספרי הלימוד בפסיכיאטריה שאינם טורחים במיוחד להבהיר מה יש בגבריות שעושה אותה כה שבירה. הסטטיסטיקה החוזרת על עצמה בסקרים שנעשו בקרב תרבויות שונות ולאורך תקופות שונות והיא שגברים למרות שמהווים מעוט בין המנסים להתאבד, הם מתאבדים בשיעור שהוא פי 3 עד פי 5 יותר גבוה מאשר נשים.
כיצד נסביר שגברים "מצליחים" יותר במעשה ההתאבדות?
האם זה בגלל שגברים נוקטים בשיטות שהן יותר ממיתות כגון ירייה או תלייה?, האם גברים פחות ומתייחסים לאסתטיקה של מעשה ההתאבדות ואינם מוטרדים מהעיוות של הגוף לאחר המעשה ולכן היעילות של השיטה היא המנחה אותם?.
האם הגברים יותר נחושים למות או יותר מחויבים על להצליח בצורה בלתי מתפשרת גם במקום טרגי זה?
יש הטוענים שגברים מתכננים יותר את מעשה ההתאבדות וזה לא נעשה בצורה אימפולסיבית ולכן הוא יותר "מוצלח", ואם המעשה הוא אימפולסיבי הרי שהוא נעשה עם נשק המבטא את העולם של המאבקים מחוץ לבית והוא יותר זמין לגבר ולכן עדיף על הכדורים שנשמרים באמבטיה או במטבח או בכל מקום אחר בירכתי הבית פנימה.
יש המדברים על שני סוגי דכאון, דכאון אנקליטי שהוא קשור לאובדן ולקושי להשלים עם העדרו של האובייקט ודכאון אינטרוייקטיבי שמדבר על דכאון שנובע מתיעוב עצמי כלפי הסובייקט, הווה אומר, שנאה יוקדת של אדם לקיומו ולהוויתו הפנימית. אין ספק שהצורה שנייה של הדיכאון היא כרוכה בסיכון יותר גדול להתאבדות כפי שאין ספק שצורה זו של דכאון שאינה "ניתנת לנחמה" על ידי החזרת האובייקט או תחליפו אופיינית יותר לגברים.
נגמור בפיסה אחרת של אקטואליה והיא קשורה לזהות המוחלטת כמעט שיש בין הגבר לעיסוקו בכלל וליכולת לפרנס בפרט. לעתים אנחנו נתקלים באמצעי המדיה, כהשתקפות למציאות כלכלית קשה, במעשי התאבדות של גבר שמתואר שאינו יכול לעמוד בתשלומי המשכנתא, או שהשקיע בבורסה וזו קרסה. פעמים אחרות זה סיפור של חקלאי שחווה הפסד גדול בשל שינוי בשוק של הביקוש הירק שהוא גידל. המכנה המשותף לכל האירועים הטרגיים הללו הוא שהגבר התאבד, למרות שברור שהקריסה הכלכלית היא של כל המשפחה ובהרבה מקרים האחריות למעשה שהביא למפולת היא של שני בני הזוג ולא רק של הבעל. למרות זאת הגבר הוא זה שלא יכול לשאת במציאות ושם קץ לחייו. ידועה העובדה על עליה גדולה במספר ההתאבדויות של גברים במשבר הגדול בארה"ב בשנות ה30 , אבל התופעה קיימת גם באירלנד, ספרד ויוון החל מ2008 ועד היום. חיפוש באתר ספרדי בענייני המשבר הכלכלי האחרון מעלה שבספרד ארץ שבשנים האחרונות מוכת אבטלה ופינוי דירות על רקע אי תשלום של משכנתא התפרסמו במהלך 2012 והחודשיים הראשונים של 2013 35 ידיעות בעיתונות על מעשי התאבדות שיוחסו למצב הכלכלי. מתוכם כ-30 היו של גברים כאשר תוארו כסיבות להתאבדות מצבים של אבטלה, חסימת חשבון בבנק, פינוי מהבית וכדומה. (למרות שהבטחתי לעצמי ולקוראים שלי לא לעשות השוואות איני עומד בפיתוי להזכיר שהחמש נשים שדווח בעיתונות על התאבדותן זה תמיד יוחס לפינוי מהבית).
יש מי שיטען שממצאים אלו חסרי ניתוח מדעי ותוקף סטטיסטי ולכן אתמוך בהם בממצאים מתוך כתב עת יוקרתי כמו הBRITISH MEDICAL JOURNAL מ2008 אשר מדווח כי בוולס ובאנגליה בסוף שנות ה90 ותחילת שנות ה2000 שכיחות ההתאבדות נותרה יציבה פרט לזו של גברים צעירים שירדה באופן משמעותי וזאת לכאורה בשל המתאם לירידת האבטלה בקרב צעירים בשנים אלו. לעומת זאת ביוון דווח כי בשנים 2007 - 2009 עלתה שכיחות ההתאבדויות ב25% בעיקר בקרב גברים בדומה לדיווח אודות אירלנד והממלכה המאוחדת המדווח על ממצאים דומים בין השנים 2007 ל2011 .
בסיכומו של דבר חייבים להצביע על פרדוקס לפיו גברים על פי שיטת האבחון המקובלת סובלים פחות מדיכאון, לעומת זאת הם שולחים את ידם בנפשם בשיעור הרבה יותר גבוה מתוך אותו דכאון שאינו מאובחן, האם זה משום שגברים פחות מרשים לעצמם לתת ביטוי לרגשותיהם ולכן אין להם "שסתום ביטחון", האם יש להם פחות יכולת לפנות לטיפול ולהיות בתפקיד החולה ולכן לא מצליחים לקבל עזרה? ושאלת השאלות מבחינתי, האם ה"שיטה" שיודעת את כל המגבלות הללו של הגבריות לרבות הביטוי השונה של הדיכאון, הקושי לשתף אחרים, העדר האפשרות לפנות לעזרה, המסוכנות של הגבר כלפי עצמו משהגיע למקום של התאבדות בתור מוצא יחיד, האם יכול להיות שה"שיטה" לא מתייחסת לכל זה ומעדיפה לשתף פעולה עם הגבר שנותר "שקוף" במצוקתו עד שזה מאוחר מדי??
