שיגעון, מטפורה ומשמעות
רננה אלרן | 1/8/2013 | הרשמו כמנויים
לילה אחד, במהלך לימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית, חלמתי על מטופל שלי, בחור צעיר שאובחן כסובל מסכיזופרניה. בחלום ישב מולי גבר מבוגר, אך למרות גילו ידעתי שמדובר באותו בחור. הוא אחז בידו חוט ומחט והיה עסוק בתפירה, כשעיניו מושפלות אל דבר מה שלא יכולתי לראות. פתאום הוא הרים את ידו ובכל הכוח נעץ את המחט בגב כף ידי. אני זוכרת את הזעזוע העמוק שחשתי ואת ההפתעה. "למה עשית את זה?", שאלתי. "כדי שתדעי איך זה מרגיש", הוא אמר.
בפגישה שהתקיימה לאחר החלום (אותו לא סיפרתי לאף אחד) אותו בחור סיפר לי שהוא מרגיש על סף התמוטטות נפשית ויאלץ לאשפז את עצמו. דברתי אתו על "ארגז הכלים" שיש ברשותו כדי להתמודד עם משבר נפשי. הוא הניד בראשו, כרומז שאינני מבינה דבר, ואמר שהוא מרגיש כאילו הוא נזרק מצוק ונופל אל תוך תהום, אבריו נקטעים ומתפזרים לכל עבר והוא מנסה עם חוט ומחט לתפור ולאחות את אבריו בחזרה אל גופו.
החיבור בין החלום לבין התיאור שלו לא הכה בי מיד. החוט והמחט. אך כשקישרתי בין השניים התעוררה בי תחושה מוזרה ולא נעימה. כאילו משהו זוחל לי מתחת לעור, פולש אל המרחב הפנימי שלי, נכנס לנבכי עולם החלומות. תחושה זו לא הייתה כל כך שונה מההפתעה והזעזוע שהרגשתי בחלום, כאשר הוא נעץ את המחט בידי. אך לצד התחושה המוזרה, המאוימת, התחלתי גם לשאול את עצמי: אז איך באמת זה מרגיש? מה אני לא מבינה? האם החוויה הזו של פירוק ושיגעון שונה איכותית מכל דבר אחר שחוויתי בחיי "הנורמאליים"? ואיך מגשרים על הפער בין שפיות לשיגעון?
פוקו, בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" (1986), כתב על הפער בין התבונה לבין השיגעון כמנגנון של הבנייה חברתית, שמשרת את תהליכי ההגדרה העצמית של התרבות המערבית. המשוגע מהווה את קו הגבול, הוא מוצא אל מחוץ למחנה התבונה ובכך מגדיר אותה ומהווה את התשליל שלה. השיגעון הוא האי-גיון, המנוגד להיגיון, מעבר לשפה ומעבר למשמעות. עם זאת, פוקו מזהה תקופות בתולדות האנושות בהן הייתה שפה לשיגעון, בהן השיגעון קיבל מובן ומשמעות במסגרת תפיסת עולם דתית, כביטוי של ישויות חיצוניות, אלוהיות או שטניות, שמדברות אל האדם. ניתן להתווכח האם אמנם אלו הם פני הדברים או שזוהי ראייה רומנטית ונוסטלגית של השיגעון בעבר, אך למרות זאת ניתן לומר כי עם תהליך החילון והנאורות, כמו גם עם הפנייה אל תפיסת עולם רפואית, השיגעון התרוקן ממשמעות. מספיק להתבונן על התפיסה הפסיכיאטרית השלטת היום לגבי סכיזופרניה כדי לראות שהדלוזיות וההלוצינציות של החולים נתפסות כסימפטומים המבטאים כשל מוחי, הן אינן אלא "רעש" שמיוצר על ידי פעילות לא תקינה של נוירונים. הבנת הסכיזופרניה היום מגלמת את תפיסת השיגעון כנעדר משמעות.
ככל שהשיגעון הולך ומרוקן ממשמעותו כך גם הפער בין שפיות לשיגעון הולך וגדל. אך ברצוני להציע את הרעיון של "המטפורה" כמעין גשר מעל התהום הזו. אני מתייחסת אל המילה מטפורה במובן המילולי שלה - "to carry over, to transfer" , מבלי להיכנס לדקדוקים ספרותיים המבדילים בין מטפורה, דימוי, מטונימיה, אנלוגיה ועוד. באופן בסיסי, המטפורה מסמנת בעיני את האפשרות להעברה של משמעות בין עולמות, האחד זר והשני מוכר יותר (למעשה זוהי התפיסה האריסטוטלית לגבי מטפורה, כפי שהיא מוצגת בפואטיקה). בורחס, באחת משש הרצאות שקובצו בספר "מלאכת השיר" (2007), מדבר על המטפורה ונותן כדוגמא את המטפורה הידועה של המוות כשינה. אל מול סימן השאלה התמידי הזה מוצבת חוויה יומיומית מוכרת, והשימוש בה מבטא את הניסיון האנושי להעניק משמעות מול חוויה של תהום, העדר, ריק.
קריאה במסה המופתית של ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון" (1960), יכולה לתת נקודת מבט נוספת על הקשר בין תהום, מטפורה ושפה. תפיסת הלשון הייחודית והמערערת המוצגת במסה זו טוענת כי השפה בעיקרה מכסה ולא מגלה, תפקידה הוא לכסות על התוהו, להסתיר את התהום מעיניו של האדם ולהעניק לו את האשליה שהשפה היא כלי לגילוי משמעות הדברים. אך דרך מטפורה יפה משלו, על החיים כהליכה על קרח דק שמתחתיו שוצפת התהום, ביאליק מתאר את שפת השירה כלשון ייחודית. כוחה של השפה הפואטית הוא בכך שהיא מאפשרת לגעת בתוהו, ליצור איים של יציבות, שמתחתיהם "מהבהבת התהום" באופן גלוי לעין. באופן דומה אפשר גם לחשוב על שפת הטיפול כשפה שרגישה למטפורות ולמשמעויותיהם הנסתרות והנפשיות.
ובחזרה אל החלום. המחט הננעצת בכף ידי היא סמל, סוג של מטפורה הדורשת פירוש. כך גם דבריו של אותו בחור, שחש כאילו הוא נזרק מצוק ונופל אל תוך תהום, אבריו נקטעים ומתפזרים לכל עבר והוא מנסה עם חוט ומחט לתפור ולאחות את אבריו בחזרה אל גופו. בשני המקרים מדובר למעשה באותה מטפורה, החוט והמחט, אלא שלא ניתן לפרש את המטפורה במנותק מההקשר בו היא מופיעה. בעיני, מוקד החלום שלי הוא במחט הננעצת בבשר. האימה בחלום היא מפני פלישה אל תוך גבולות העצמי-עור. בתיאור ששמעתי מפי המטופל שלי נראה שהאימה היא מפני התפרקות העצמי, כאשר האמצעים העומדים לרשותו על מנת להחזיק את עצמו ביחד הם דלים, ותחושת האימה מתוארת במילים ומקבלת ממשות ויזואלית מחרידה. הוא תלוי על בלי-מה מעל תהום של ריקנות.
אך כדי להבין את המטפורה לא מספיק להתייחס אל התוכן ואל ההקשר, אלא יש לבחון גם את אופן השימוש במטפורה. כאשר עובדים עם אדם המוצף על ידי אימה של פירוק ושיגעון אי אפשר להתעלם מהאפשרות שלמטפורה יש שתי פנים. חנה סגל, פסיכואנליטיקאית בריטית ידועה, שטיפלה בחולים פסיכוטיים, המשיגה את הכשל בחשיבה הפסיכוטית כצמצום הפער שבין המסמל למסומל. היא נותנת דוגמא על מנת להמחיש את דבריה. מטופל אחד שלה, נגן במקצועו, אינו יכול עוד לנגן בכינור בפני קהל, שכן הוא רואה את הנגינה בכינור כאוננות בפומבי ממש. מטופל אחר חולם שהוא מנגן בכינור, ודרך האסוציאציות שלו מסתבר שלנגינה בכינור יש משמעות מינית הקשורה לאוננות. בשני המקרים הנגינה בכינור היא מטפורה לאוננות, אך במקרה הראשון נוצר זיהוי בין המסמל למסומל, הפער ביניהם נעלם, בעוד במקרה השני המסמל והמסומל נותרים במקומם ובדיוק בזכות קיומו של הפער הזה מתאפשרת תנועה של משמעות ביניהם.
התהום, הגוף המתפרק, האיברים הקטועים, החוט והמחט שמנסים לאחות, מסמלים חוויה נפשית. אך אין להתעלם מכך שיתכן שעבור האדם שמספר עליהם הם נחווים באופן קונקרטי, כמציאות, ולתחושות אלו יכולות להיות השלכות על המציאות בדמות פגיעה עצמית, התאבדות או פגיעה באחרים. אך האפשרות של המטפל לראות גם את הדלוזיות וההלוצינציות הביזאריות ביותר כסוג של מטפורות יוצרת מרחב של משמעות ותקשורת. אם מתייחסים אל התכנים הביזאריים של השיגעון רק באופן קונקרטי, אז הם נראים כחסרי משמעות במקרה הטוב. אך דרך הרעיון המגשר של המטפורה אפשר לדבר ולחשוב על התכנים עצמם, על החוויות שהאדם הפסיכוטי חווה כממשיות, אך בו בזמן לשמור על האפשרות שאותם סימפטומים אינם "רעש", אלא דימויים הנושאים משמעות נפשית, סימבולית. על פי תפיסה זו, המטפורה שבשיגעון אינה רק מטפורה, אבל בכל זאת היא גם מטפורה. והיא מציעה את האפשרות לגשר על התהום המפרידה בין שפיות לשיגעון, לחשוב על השיגעון באמצעות מילים, להעניק לו משמעות.
