פסיכולוגיה עברית

×Nikolai Zaitsev
Nikolai Zaitsev ©
זכור אותי

מאמרים

מסעודת הטוטם עד אפרסקי הנצח - סמלי מזון ממטבח הנפש לפי מבט יונגיאני

מאמר זה סוקר את הסימבוליקה שקשורה במזון: אכילה, בליעה, עבוד-עכול המזון, הקאה והפרשה, ביחד עם סימבוליקת השיניים והפה. הסמלים מופיעים בחלומות, בדתות, במיסטיקה, במיתוסים, באגדות, בטקסים, ביצירה, וגם בהפרעות אכילה, ומסמלים את מה שמכנה המחברת "מטבח הנפש" – המקום הלא-מודע שהנפש מבשלת בו את חומריה.

מתפרסם מ 31/3/2015 | 5,902 צפיות

תגיות: | | |

 

מסעודת הטוטם עד אפרסקי הנצח 

סמלי מזון ממטבח הנפש לפי מבט יונגיאני

מאת רות נצר

 

המאמר הופיע לראשונה ב'מארג', כתב עת לפסיכואנליזה, כרך ד', 2013, הוצאת מאגנס.

 

מאמר זה סוקר את הסימבוליקה שקשורה במזון: אכילה, בליעה, עבוד-עכול המזון, הקאה והפרשה, ביחד עם סימבוליקת השיניים והפה. אדבר כאן על סמלים שקשורים באוכל כמסמלים את מה שאני מכנה כאן "מטבח הנפש" – המקום הלא-מודע שהנפש מבשלת בו את חומריה. נראה את הביטוי של משמעויות סמליות אלה בחלומות, בדתות, במיסטיקה, במיתוסים, באגדות, בטקסים, ביצירה, וגם בהפרעות אכילה. נתבונן במשמעות המעבר הטרנספורמטיבי והסובלימטיבי מהאוכל הקונקרטי אל הסמלי, מהצורך הגופני אל מאוויים רוחניים, משליטת ארכיטיפ האם על האכילה אל שליטת ארכיטיפ האב. נראה את שלבי התפתחות התודעה במטפורות אלכימיות שמבוטאות בסמלי אכילה. נתבונן בהבטים החיוביים והשליליים בהם המשמעות הסמלית של האוכל מתקיימת בתחומי חיים רבים וברמות תודעה שונות. הארכיטיפים המרכזיים שקשורים באוכל הם: אם, אב, טרנספורמציה, גוף, רוח.

 

"אתה חי – והמגיע לסודך ימצא תענוג עולם, ואָכל וחי לעולם".

שלמה אבן גבירול, 1050 [1930], כתר מלכות, פרק ד')

 

"ירכִבהו על במותי ארץ ויאכל תנובת שָדַי,

ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור"

דברים לב, 13

 

"אני שואל אותַך:

את רוצה לאכול או להאכל? הנה השלחן!"

נתן וסרמן 2007, עמ' 60

 

הסמל בגישה היונגיאנית לעומת הפרוידיאנית

חוקר התרבות ארנסט קסירר רואה בסמל את המפתח לטבע האדם, והאדם מוגדר לדידו כיצור יוצר סמלים. לפי קסירר, יכולתו של האדם להשליך על העולם סמלים, כאשר הוא משליך את חומרי נפשו על העולם, מאפשרת לו להפוך את היקום מכאוס לקוסמוס ולהעניק לו משמעות. (קסירר, 1972: 40).

הסמלים הם תמיד הביטוי של הלא נראה בנראה. הלא נראה הוא הנפשי, או הרוחני, או הלא-מודע; כל מה שאין לתודעה גישה אליו, והוא מתגלם באובייקט נראה בעולם. כל אובייקט בעולם יכול לסמל תוכן נפשי. הסמל הוא פרי משותף של המודע והלא-מודע (הלא-נראה) והוא מתהווה במרחב המעברי ביניהם, שהוא גם המרחב המעברי בין העולם המטריארכלי-אמהי הטרום-מודע לבין העולם הפטריארכלי-אבהי התודעתי. הסמל הוא השפה החווייתית שבה מתגלה הלא-מודע אל התודעה המפענחת וכך הוא מהווה כעין ישות מתווכת.

יולנדה יעקובי (88:Jacobi [1974]1959) מסכמת את ההבדל בין הסמל בגישה היונגיאנית והפרוידיאנית: העניין המרכזי של יונג בסמל נובע מיכולתו של הסמל לחבר אותנו אל חוויות וחומרים אישיים לא מודעים ולהרחיב מודעות כי הסמל הוא השפה של הלא-מודע. לפי פרויד הסמל מתייחס אל תוכן מהלא-מודע האישי בלבד ואילו אצל יונג הסמל מתייחס גם לתכנים ארכיטיפים שמקורם בלא-מודע הקולקטיבי ואין להם דרך להגיע לתודעה ללא ייצוגם על ידי סמל. הסמל מבטא אינטואיטיבית משהו שאינו ניתן לביטוי והסבר בשום דרך אחרת. יונג מבחין בין סמל לסימן. סימנים שיש להם משמעות אחידה אינם סמלים. למשל מדים או צבעי רמזור – יש להם משמעות קבועה. האדום ברמזור מסמן עצירה ואילו הצבע האדום עצמו מסמל אמוציות ורגשות רבים. הסמל הוא אוביקט מציאותי שמצביע על משהו אחר, בתחום הנפשי, שהאדם מודע או לא מודע לו. לסמל כסימן יש הסבר סיבתי (כך שפשר הסימן הוא חד משמעי, ונובע מחוויה אישית מודעת או לא מודעת. גישה פרוידינאית) ואילו הסמל מוליך אל משהו תכליתי (המשמעות נובעת לא רק מחוויה אישית אלא גם מתוכן ארכיטיפי לא ידוע לאדם שמוליך אותו להכרות חדשות. גישה יונגיאנית). כך לפאלוס יש בגישה פרוידיאנאית משמעות של אבר מין בלבד ואילו בגישה יונגיאנית הוא מסמל עוצמה, גבריות, שליטה, חודרנות, פריון ועוד. לסמל לעומת סימן יש משמעויות ביפולריות והוא הרה משמעויות כי סמל מתייחס למשהו אחר (המסומל) שהוא יותר ממנו. הסמל משפיע עלינו בכוחו החוויתי גם אם אין התודעה משתתפת בהבנתו המודעת, אולם ההבנה המודעת מקדמת את התפתחות והתחזקות המודעות העצמית.

 

אוכל כסמל

אין חיים ללא אוכל. לכן חשיבותו עצומה. כמטפלים, בדרך כלל אנחנו עוסקים במשמעות האוכל סביב הפרעות אכילה או דכאון. אבל האוכל מופיע כמוטיב סמלי משמעותי במיתוסים, באגדות, בטקסים, בפולחנים דתיים, בחלומות, ובשפה בכלל, במשמעויות רחבות ומקיפות יותר, וראוי שנשים לב אליהן.

נראה שתהליכי עבוד הנפש את חומרי החיים – את המציאות החיצונית והפנימית, נוטים לביטוי בסמלים של אוכל. סימבוליקה זו מבטאת עיבוד טרנספורמטיבי של תכנים נפשיים, מעבר מהזנה קונקרטית חיצונית אל הזנה עצמית נפשית-רוחנית, ותהליכי התפתחות ושינוי של התודעה.

משום החיוניות והממשות של האוכל והאכילה בכל הבטיה בחיינו היומיומיים אפשר לראות עד כמה

הסמלי והקונקרטי משולבים כאן זה בזה, כשהסמלי מונכח באכילה הקונקרטית והאוכל עצמו מנכיח את הסמלי. הנכחת הסמל מעצימה את השפעתו הלא-מודעת של האוכל עלינו. יתירה מזו, האוכל הוא המאפשר חיים מרגע הלידה, וחוויתו הקיומית של העולל את האוכל היא חוויה חושית קיומית, קדם מילולית, וקדם לוגית. האוכל הינו אפוא בעל משמעות עוד ברמה הקונקרטית טרום סמלית. באנלוגיה לאימרה של גרטרוד שטיין (ורד הוא ורד הוא ורד) – אפשר לומר שאוכל הוא אוכל הוא אוכל. ורק בשלבים מתקדמים בהתפתחות האוכל מקבל גם משמעות סמלית.

ואמנם הנפש מביעה עצמה בסימבוליקה של אוכל: אכילה, שתיה, טעימה, זלילה, נגיסה, נשיכה, בליעה, עיכול, הקאה, יריקה. הכנת האוכל מביעה עצמה ב: ריסוק, חיתוך, המסה, חימום, גיבוש, אידוי, ערבול, בשול, אפיה. שלבים אלה מקבילים במידה רבה לסימבוליקה האלכימית שמתארת את שלבי התהליך שעובר החומר לקראת הפיכתו מחומר גלם לחומר איכותי, ומיסודות נפרדים לאחדות אינטגרטיבית חדשה. האלכימיה, שהיתה הכימיה הקדם-מדעית, תארה את תהליכי החומר כשהתכוונה לתהליכי הנפש. המטבח הוא מקום-מרחב של סמלי אלכימית הנפש, כלומר, של עבוד ועיכול טרנספורמטיבי של תכני נפש שמגמתם שינוי והתפתחות. ועל זה אדבר.

התרבות בנויה על המעבר מהטבע לתרבות, מהסיפוק המיידי לדחיית סיפוקים, מהגופני אל הרוחני, מהקונקרטי לסמלי. ברגע שהאוכל משמש כסמל לדבר מה – כבר אנחנו בטריטוריה של הסמלי. זה מתחיל בשפה. למשל - הביטוי – "אתה רוצה שיאכילו אותך בכפית" – פרושו – אתה רוצה שמישהו אחר יסביר לך במפורש כל דבר במקום שתתאמץ לחשוב לבד ולהבין מעצמך מה פרוש הדברים.

מטופלת ספרה לי על עוגה שאפתה והצליחה מאד. ואז אמרה: "זה אומר שאם משתמשים בחומרים הנכונים מצליחים", והוסיפה – "זה נכון בכלל בחיים". ואני הוספתי – "זה אומר שכשאת משתמשת נכון באיכויות הפנימיות שלך את יכולה לאפות לעצמך עוגת חיים מוצלחת".

מטופלת אחרת אמרה לי – "יש לי צורך עצום באהבה, בלי הכלי הזה לא יצא המאפה". היא התכוונה לאהבה הטיפולית במיכל הטפולי. המאפה הוא נפשה שמתהווה בתנור הנפש. היא חלמה: "אני מסרבת שיבקרו בביתי כי יראו את המטבח שלי מוזנח, מלוכלך ובלי פתחי אוורור ויאשימו אותי וידחו אותי בגלל זה". היא חששה שכשיתגלו בטפול חלקי נפשה ה"מלוכלכים", יאשימו אותה וידחו אותה. "מטבח הנפש" הינו המקום הלא-מודע שהנפש מבשלת בו את חומריה. המטבח הזה מוזנח וללא פתחי אורור, ואינו מאפשר עכול של חוויותיה, וכתוצאה מכך החומרים השליליים מצטברים כלכלוך. בתהליך הטיפולי אנו מסייעים למטופל לבנות מחדש או לתקן את המיכל הפנימי ואת כלי העיבוד הנפשיים שהם מטבח הנפש.

אשה אחרת חלמה: "אני צריכה להפגש עם הבוס לשיחה על מה שקורה בזמן האחרון בינינו. לפני כן אני במטבח. אני מוציאה את העוגה מהתנור ומגלה שהיא עדיין לא אפויה מספיק". נקל היה להבין שעדיין לא אפתה מספיק את ההכנה לשיחה. התברר לנו שהיא עצמה אפתה את העוגה של היחסים העכורים של הזמן האחרון שעליהם נועדו לשוחח. למעשה, כדבר המאמר העממי – היא הקדיחה את התבשיל שבישלה לעצמה. שוב מטפורת מטבח.

ועוד בעניני מטבח - מטופלת במצב היפומני סוער, חולמת – "אני עפה באוויר. זה נפלא ואז אני נמשכת כלפי מטה, אל תוך צנור, כמו ארובה שמוליכה אותי אל תוך המטבח של אשה ("בעצם זו את", היא אומרת לי) שמדברת בשפה שלי". היא באמת היתה "מעופפת" ולא מציאותית באותה תקופה. מה שמאפשר לה לנחות מהמעוף המאני, והפעם לא לדכאון אלא למציאות, זה קיומו של מטבח הנפש – שבו מתבשלים החומרים המודעים והלא-מודעים כאחד שלה עצמה, שהוא בחסות המטפלת וגם בחסות המטפלת הפנימית בתוכה, שמסמלת את העצמי הנשי שלה.

המטבח המשותף למטופל ולמטפל הוא גם השדה המשותף הטרנספרנסיאלי, של המפגש הבין-אישי האינטרסובייקטיבי, שבו מתמזגים, מתערבבים, חומרי הנפש של המטפל-מטופל, עד שמתהווה התבשיל הנכון של המטופל, שאפשר להוציא אותו מהתנור – אם נשתמש במטפורה של החלום הקודם. הכוונה לא לערבוב כאוטי כשלעצמו, אלא לערבוב – שגם אם הוא כאוטי בתחילתו, סופו שיביא למודעות חדשה, לתבשיל חדש, שהוא תרכובת טרנספורמטיבית חדשה.

למעשה אנחנו מדברים כאן במטפוריקה האלכימית שעוסקת בתהליכי ההתהוות והשינוי המתמידים של חומרי הנפש, לקראת הגשמת העצמי והאינדבידואציה, ושמסומלים על ידי תהליכי מפגש חומרים. האלכימאים הגדירו את תהליכי הנפש כשלבים של עבוד החומר במעבדה, שהוא מקביל למדי לעיבוד המזון. בסימבוליקה האלכימית מקום חשוב למיכל, לכלי, שבו מתרחש השינוי, למיכל שהוא התבנית של העוגה, זה מיכל האהבה של המטופלת שלנו. המיכל הוא השדה הטיפולי, מטבח הנפש, שהאלכימאים תארו כאמבט אלכימי משותף שהמטפל-מטופל טובלים בו יחדיו (נצר 2004: 430-445)

ילדה שיש לה תלות יתר באם ויחד עם זה מרבה באכילת יתר, מרבה "לבשל" במשחק הטיפולי. היא "מכינה אוכל" לעצמה ולמטפלת. אפשר לראות במשחק שלב מפותח יותר מהאכילה הממשית שמתרחשת בבית, כי המשחק מסמל את המעשה של הבישול ואינו הבשול עצמו. בנוסף לכך, כשהיא "כאילו" מבשלת היא מזדהה עם התפקיד האמהי המעניק ומזין וכך יכולה להזדהות עם האם, ולהיות האם המזינה של עצמה, במקום לחוות את ההזדקקות הילדית לקבל הזנה קונקרטית ורגשית מהאם. המשחק הוא אפוא המרחב-שדה המעברי, המיכל, שבו נוצרת ומתקיימת ההסמלה שבה חוברים יחד במטבח הנפש הקונקרטי והסמלי.

אשה ספרה לי שבתה בת השנתיים הסתגלה נפלא לגן. וכדרך אגב, היא ספרה לי שכל יום כשהילדה באה לגן, היא "מכינה תה" במטבח הבובות, מוזגת לה ולאמה, ויחד הן "שותות" את התה, ואז היא שולחת את אמה הביתה. הספור הזה מראה עד כמה האינסטינקט הטבעי של הילדה הנחה אותה, כבר בגיל שנתיים, ליצור טקס מעברי, שהוא מרחב מעברי, שהאוכל משמש בו כסמל הזנה נפשי, ומאפשר לילדה לחוות ולהפנים את ההזנה ביחסי אם-בת למשך כל היום. הטקס הזה הוא מיכל לעיבוד חרדת הפרידה. מנקודת מבט ההתפתחותית של העצמי המתהווה, אין כאן קבעון אורלי, אלא מתרחש כאן טקס סמלי של הזנה לאני-עצמי של הילדה. למעשה בכל הטקסים המעבריים (מעברי גיל – טקסי התבגרות, נישואין, לידה, מוות) יש חשיבות מיוחדת לסעודות, כהזנה שמחזקת את הגוף-נפש, ואת העצמי בתפר המעברי. בטקסי מעברים נהוג גם להזין את האלים עצמם – על ידי קרבנות ומנחות. האלים כמסמלי הכוחות המשפיעים ומעצבי הגורל, כמסמלי הכוחות הארכיטיפיים בנפש – זקוקים להזנה. במלים אחרות, דווקא בעתות של הפרת האיזון הזמני, כשאדם נתון במעברים בין מצב למצב, יש צורך בחיזוק הנפש-העצמי על ידי האכילה הקונקרטית, אשר עונה הן לצורך הראשוני-הישרדותי ביותר, אשר בו אוכל הינו קיום, והן למשמעות הסמלית של הזנה נפשית. האכילה הקבוצתית המשותפת בטקסים נועדה לחזק את ה"קומיוניון"– את החבור הנפשי-החברתי, ואת העצמי הקבוצתי.

מטבח הנפש ואלכימית הנפש מבוטאים גם על ידי מערכת העיכול. אנחנו אומרים על תוכן נפשי עוצמתי שקשה לעכל אותו. אין פלא שמערכת העכול כל כך רגישה ומגיבה למצבים רגשיים טעונים, למתחים וזעזועים רגשיים (אבדן תאבון, תאבון יתר, סלקטיביות באכילה, כאבים והפרשות חומציות ואחרות, אולקוס, מעי רגזני, מחלות מעיים ועוד).

לפעמים אני חשה שתפקידי כמטפלת הוא להיות מעלה גרה של חומרים שכבר נלעסו בשיחות קודמות ויש צורך שוב ללעוס אותם, או להיות כמו צפור-אם שלועסת את האוכל, ואז מקיאה אותו לגוזליה. כל המטפל מעבד ומעכל בתוך מיכל הנפש שלו, את התכנים, הרגשות, והאסוציאציות של המטופל ביחד עם אלו שלו, ואז את החומרים שהמטופל הביא, כשכבר עברו עיכול חלקי, עובדו והותמרו לכלל תובנות שבאו מהמטפל – הוא משיב בחזרה למטופל. המטפל ממלא את התפקיד של האם, שהיא האוביקט המתמיר (בולאס [1987] 2000: 31-47), שמתווכת בין הילד לחומרי העולם והחוויות שהוא פוגש, כשהיא מווסתת אותם מפני הצפה וכשהיא מתמללת אותם, ומאפשרת לילד לקבל לתוכו את החומרים החדשים מעובדים, להבין ולהטמיע אותם בתוכו. האם-מטפל ממלאים את התפקיד המתמיר-הטרנספורמטיבי עד שהתיפקוד המתמיר יתבסס בנפש הילד-מטופל כתיפקוד אוטונומי.

אחד מזכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא מראֶה, שספק ראיתי ספק דמיינתי, של צפור עומדת במרכז של מעגל גוזלים והיא מאכילה אותם מתוך המקור שלה. אולי יש כאן רמז מוקדם לָסיבה שבחרתי במקצוע הטיפולי.

מטפורה נוספת של המטפל, שעולה בדעתי, היא של זרעים וגלעינים קשים שאינם יכולים לנבוט באדמה לפני שחיה כלשהי תאכל אותם, ורק אז, אחרי שהם יעברו במערכת העיכול שלה, וקליפתם תתמוסס, תתרכך, ויופרשו החוצה בצואת החיה – יוכלו להיקלט באדמה ולנבוט. גם זה התפקיד שלנו כמטפלים.

 

ביתור ושיניים

ראשית האוכל נכנס לפה. כאן הוא נלעס, ננגס, נחתך, נטחן, מבותר. שלב החיתוך-ביתור (שהוא גם שלב ראשוני בתהליכי החומר באלכימיה) הוא שלב ההפרדה-דיפרנציאציה. שלב שבו אנחנו מחלקים את הנושא השלם-האחד לתכנים שונים נפרדים (רגשות, זכרונות, דחפים, אסוציאציות) כדי להתייחס לכל נושא בנפרד ולתת לו שם. כך למעשה מתפתחת התודעה, על ידי ההבחנה, הדיפרנציאציה בין דבר לדבר. אשה חלמה שגבר ידיד מסייע לה לחתוך את המזון שהיא רוצה לבשל ומסביר לה מה ראוי ומה לא ראוי להיאכל. בשלב הזה היא היתה זקוקה לחשיבה מבחנת אנליטית שתחתוך-תפריד בין מצבים ואירועים בחייה כדי ללמוד לזהות מה מהם הזיק לה ומה סייע.

לחיתוך משמשות השיניים. הביטוי "אין לו שיניים" מתייחס למשהו שאין לו אפשרות מימוש בפועל. השיניים מאפשרות את שלב החיתוך ההכרחי של המזון, ואצל ילדים קטנים שיניים משמשות לנשיכה כביטוי של תוקפנות. נגיסה גם מסמלת את התוקפנות והאסרטיביות הנדרשות למפגש עם החיים; לנגוס-לקחת לעצמנו מהחיים, לחתוך לחלקים וללעוס-לטחון לקראת עיבוד התכנים. אנחנו גם משתמשים בביטוי – "לטחון את המחשבות". לכן חלומות של נפילת שיניים, שהם תמיד מבהילים, מסמלים סרוס נפשי, במובן של אבדן הכוח הפאלי-גברי-אסרטיבי-תוקפני בסיסי של האגו האקטיבי והנחוש שמאפשר להפעיל כוח החלטי כדי לקחת לעצמנו את הנחוץ לנו לתוכנו.

מטופלת חלמה שהיא מרסקת אבנים בפה ובולעת אותם. היא אמרה שהיא אוהבת אבנים ויש בהם עוצמה. היא גם אמרה על עצמה שהיא קשה ועקשנית כמו אבן. הבנו מהחלום שהיא יכולה לרסק את הקשיות העיקשת שלה, כדי לבלוע-להפנים את העוצמה החיובית שיש בעיקשות שהוקטנה-בותרה על ידי הריסוק. עוצמה חיובית של העיקשות היא למשל יכולת ההתמדה, והנחישות למטרה.

בבאלי-אינדונזיה בטקס החניכה של התבגרות לבנים מלטשים ומחדדים לחניכים את השיניים. זו ווריאציה סמלית של הקרבה של חלק פאלי של הגוף, כמו בברית מילה. זו הקרבה שמסמלת את נכונותו של החניך לוותר על עוצמת התוקפנות היצרית הראשונית שלו כחלק מתהליך המוכנות להשתלב בחברה.

 

אכילה כמאפשרת שינוי והטמעת תכנים

האנזימים והתססים שמשמשים לעכול האוכל על ידי פרוק והמסה הם חומרים יוצרי שינוי. לאלכימאים היה עניין רב בחיפוש התסס הסודי יוצר השינויים בחומר ובחומרי הנפש. הם הבינו שללא חומר יוצר שינויים אין שינוי אמיתי. הלא גם אנחנו שואלים – מה יוצר את השינוי בנפש? יונג דבר על הדחף להתפתחות שכרוך בהשתנות מתמדת. דחף זה למימוש העצמי הייחודי הוא הדחף לאינדבידואציה. אנשים שונים זה מזה במינון ועוצמת הדחף להתפתחות שהוא גם פוטנציאל ההשתנות בטיפול. כולנו מכירים את אותם אנשים שנטולים מאיץ פנימי, נטולים תסס פנימי שיוצר שינויים ודוחף להתפתחות.

ברמה הפיזיולוגית האוכל עצמו הוא חומר מייצר שינויים. אכילת פחמימות ושתיית משקאות אלכהוליים יוצרים שינוי על ידי שיפור מצב הרוח. זו הסיבה שאכילה מהווה פתרון ראשוני זמין למצבי רוח דכאוניים. אולי לכן במיתוסים רבים מאכל-משקה האלים, או משקה משכר והזייתי, או פרי כלשהו, מסמלים את השינוי המסתורי בנפש, שינוי מצב הרוח ושינוי של מצב תודעה; החל מפרי גן העדן שמשנה את האדם לכדי הבנה של הטוב ורע, והמשכו ביין הגביע הקדוש, לחם הקודש והיין במיסה הנוצרית, הסוֹמה (בהודו), ההוֹמה (בפרס) ופטריות ההזיה הקדושות – שיוצרים שינוי נפשי-תודעתי לקראת הארה רוחנית-אלוהית. בכל אלה יש למאכל ולמשקה הממשיים משמעות סמלית שבטקסים מתממשת באופן קונקרטי, כשהמאכל-משקה מוכנסים לפה ונבלעים (היין, הסמים).

אכילה גם מאפשרת ומסמלת הטמעה של תכנים חדשים מחוללי שינוי והתהוות חדשה. הפרי של עץ הדעת שאדם וחוה אוכלים מסמל את הידע החדש – תודעת הטוב והרע. פרספונה במיתולוגיה היוונית נחטפת מאמה אל הדס מלך השאול ושם היא אוכלת גרגרי רימון שאכילתם גורמת לכך שמעתה תהיה חייבת להיות בקשר מתמיד עם יסוד השפע והפריון של השאול. הקשר לשאול מאפשר לה, אחרי הסכם עם האלים, לצאת אל האדמה באביב ולהביא עמה צמיחה חדשה.

יחזקאל מקבל מאלוהים את מגילת הנבואה ומצטווה לאכול אותה, כדי להפנים את הנבואה ולחוות אותה מתוכו: "פצה את פיך ואכול את אשר אני נותן לך [...] אכול את המגילה הזאת ולך דבר אל בני ישראל ואפתח את פי ויאכילני את המגילה הזאת. ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אני נותן לך ואוכלה ותהי בפי כדבש מתוק" (יחזקאל ב'. ג'). יש תרבויות בהן כשהילד מובא לראשונה לבית הספר מכינים לו עוגיות בצורת אותיות ואותן הוא אוכל, או שהוא מלקק דבש מהאותיות המרוחות בדבש. כך הוא אמור להפנים את ידע האותיות, לקראת שלב חדש בחייו.

בעולם הקדום האמינו שאכילת חלקי גוף מסוימים של חיות מסוימות מאפשרת את הטמעת כוחן היחודי. בעיקר אברים פנימיים, כמו לב וכבד. פרויד מתאר בספרו 'טוטם וטאבו' ( [1940] 1988: 133) את הארוע המיתי הקדום שבו הבנים הורגים ואוכלים את חית הטוטם שמסמלת את האב, כדי להטמיע את כוחו הגברי: "האחים שעשו אגודה אחת כדי להרוג את אביהם, בכל אחד ואחד מהם פיעמה אותה המשאלה להתדמות אל האב, והם נתנו ביטוי למשאלה זו בסעודת הטוטם על-ידי שקלטו אל קרבם חלקים מתחליפו".

גם הקניבליזם מבוסס על חשיבה מאגית, טרום סמלית, שאכילת האויב, בעיקר חלקי גוף פנימיים שלו, מאפשרת להטמיע את ה"מאנה" שלו, כלומר, את כוחו האנרגטי.

בשבט היאנומני בדרום אמריקה מקובל שכדי לפייס את המת מביאים אותו לקבורה "בתוך המשפחה", כשמבשלים את עצמותיו ושותים את המרק שנוצר ( מגד 1988: 55). נראה שזו גם דרך טרום סמלית לשמר את המת בין החיים.

הרעיון הזה עובר תהליך הסמלה, כשבמיסה הנוצרית אוכלים את לחם הקודש, ושותים מהיין, שמסמלים את גופו ודמו של ישו: "דת-הבן באה תחת דת האב. לאות חילופים אלו מתחדש המנהג הישן של סעודת-הטוטם בצורת ה" קומיוניון" [אכילת לחם הקודש. [הסוגריים המרובעים במקור.]]; בטקס זה חבורת האחים אוכלים מבשרו ושותים מדמו של הבן – ולא עוד של האב – ומתקדשים בסעודה זו ומזדהים עמו" (פרויד. שם. עמ' 137).

בכל התרבויות יש לדם משמעות מיוחדת של "מאנה", שהיא אנרגית ליבידו, ככוח חיים ששתייתו מעניקה חיים, כי הדם הוא הנפש. מכאן כנראה האמונה הנוצרית שדם פצעו של ישו הוא המשקה של הגביע הקדוש שמביא מרפא במיתוס של המלך ארתור. משמעות זו של הדם היא אולי התשתית הלא-מודעת של עלילת הדם – המחשבה הארכאית שיהודים רצו בדם של ילד כדי להתחדש ולקבל כוחות דרך שתית הדם של הילד.

חוקר התרבות ג'יימס פרייזר מבאר שמנהג אכילת האל היה כבר אצל האצטקים עוד לפני כבוש הספרדים, כשאכלו לחם קודש שגילם-סימל את גופו של האל. הם האמינו שעל ידי קידוש הלחם, הכוהנים יכולים להפוך את הלחם לגוף האל וכל מי שיאכל מגוף זה ייכנס בברית מיסטית עם האלוהות. פרייזר אומר: "קל להבין מדוע הפרא השתוקק לאכול מבשרו של בעל חיים או אדם שהיה בעיניו אלוהי. אכילת חלק מגופו של האל, היה בה להעניק לאוכל חלק מן הכוח והתכונות של האל. וכאשר האל הוא אל התירס, התירס הוא גופו האמיתי; כשהוא אל יין, מיץ הענבים הוא גופו [...] שתית היין בטקסים של אל יין כמו דיוניסוס אינה מעשה של הילולה, אלא טקס קדוש. ואולם מגיע זמן שבו אנשים מתקשים להבין כיצד אכילת לחם או שתית יין, פרושה אכילת הגוף והדם של אל. 'כאשר אנחנו אומרים על התירס שהוא קֶרֶס, ועל היין שהוא בכחוס' אומר קיקרו 'אנו משתמשים בצורת דבור. האם מישהו יהיה כל כך בלתי שפוי כדי להאמין שהוא ממש אוכל את האל?' ובכן, כבר בתקופה הרומית מכירים במשמעות הסמלית של אכילת האל". ([1890] 2004 : 261) .

 

בליעה והבלעות

אכילת האל או חלקי גופו מאפשרים לגבור המיתי להתגונן כנגד סכנות היבלעותו על ידי האלים וייצוגי כוחם בטבע. "מסע הנֶקיה" הוא כינוי מיתי למצבור של מיתוסים של מסע הים הלילי, שהמאפיין אותם הוא מסע הגבור שנבלע על ידי מפלצת המים. הוא נבלע במערב, אחר כך הוא שט בבטן המפלצת למזרח, ובינתיים הוא מדליק אש בבטנה וכיוון שהוא רעב הוא חותך חתיכות מלבה ואוכל, ובינתיים החיה מגיעה ליבשה, הגבור חותך את גופה ויוצא ממנה. אכילת חלקי לבה של המפלצת מעניקה כוח לגבור ואז הוא יכול לנצח אותה ( 180 :Jacobi [1974]1959 ).

מיתוסים רבים מספרים על סכנת ההבלעות. הים המבולי הגואה בתופעות של שטפונות ושל צונמי בולע את קרבנותיו. במיתוסים - התנין והדרקון בולעים את קורבנותיהם. המכשפה רוצה לבלוע את עמי ותמי. הזאב בולע את הסבתא וכמעט בולע את כפה אדומה. השאלה הקיומית של הגבור היא: להיבלע או לבלוע-להרוג את המאיים בבליעה.

לפי אריך נוימן (1954 Neumann ) בתחילת ההתפתחות מתקיים המאבק המיתי של האגו כנגד היסוד האמהי השולט בחייו כדי להיפרד ממנו. מאבק זה מתגלם במאבק במפלצת האמהית (האלה הגדולה הדמונית שמסמלת את הלא מודע הסימביוטי-בולעני ואת ההבט הבולעני של האם) ואחר כך נגד המפלצת האבהית (שמסמל את עקרון החוק והערכים של התודעה הקולקטיבית והתרבות). שתי המפלצות ההוריות מסכנות את התודעה הצעירה של האגו המתהווה כשהן מנסות להשתלט עליו ולמנוע את התפתחותו.

בשלב הראשון זו האם הבולעת שמסכנת את עצם קיום תודעת האגו. להבלע בחיה הגדולה, בתהום או בים, פרושם הבלעות בסימביוזה הראשונית עם האם הגדולה ועם הקיום הלא-מודע, לחיות ללא מודעות, או לאבד תודעה שכבר החלה להיווצר. חלומות של ילדים או מבוגרים שבהם התנין, המפלצת, חיה גדולה, או מכשפה מאיימים לבלוע , מעידים על כוח מאיים מדי של הלא-מודע לעומת האגו החלש עדיין. כנגד סכנה זו האגו הצעיר זקוק למיתוסים ואגדות על הגבור שמנצח את המפלצת המאיימת לבלוע, שהרי האֵם הופכת למפלצת כשהיא בולענית. סימביוזה מתמשכת בין אם-ילד, שבה הילד/ילדה בסכנת הבלעות על ידי האם, גורמת להפרעות גבוליות, או פסיכוטיות ולהפרעות אכילה קשות. דוגמאות להבלעות על ידי המפלצת האמהית במיתוסים: הרה מנסה להשמיד את הרקולס, וקיבֶּלֶה גורמת למות אטיס בנה. בספור של עגנון (1969) 'האדונית והרוכל' האדונית הדמונית אוכלת את בעליה.

בשלב השני זה האב הבולע שמסכן את קיום התודעה: דוגמאות במיתוסים – כרונוס בולע את בניו ולָאיוֹס מנסה להשמיד את אדיפוס. בספור 'פסק דין' של קפקא, האב גורם לבן להשמיד את עצמו. לכאן מצטרפות משמעויות העקדה וברית המילה כנסיון סמלי של האב להשמיד את הבן.

הצייר גוֹיה צייר בתקופה של פחדים קשים את הציור 'ענק הימים' שבו רואים יצור ענקי דמוני אוחז בידו יצור אנושי זעיר ואוכל אותו. כך בטא, כפי הנראה, את תחושתו שהאימה והדכאון בולעים אותו.

האיום בהבלעות יכול לבטא סכנת פסיכוזה, או שקומפלקס-תסביך מסוים מאיים להשתלט ולבלוע את התודעה. למשל, אשה שתפוסה בדחף אינטלקטואלי תחרותי-השגי מוגזם, חולמת שהיא מטפסת על צוק תלול גבוה ומתחתיה אורב תנין שממתין לבלוע אותה. התנין המאיים לבלוע הוא הקומפלקס התחרותי.

ההבלעות יכולה להתרחש גם במצבים מיסטיים בהם האדם חווה עצמו נבלע על ידי האינסופי או מתמזג איתו. המצב המיסטי נחווה כמצב גבוה של שלווה ואושר. משה אידל מדבר על מטפורת הבליעה בחסידות. הוא מביא את דבריו של שניאור מלאדי, מייסד החסידות, שמתאר את הדבקות באלוהים כהבלעות-בליעה בלי שניתן לזהות מי בולע את מי: "כמו שאנו רואים כאשר ידבק האדם בה' והיה עָרֵב לו בתכלית הערבות והמתיקות עד שיבלע בתוך לבבו [...] והוא הדבקות האמיתית מאחר שנעשה עצם אחד עם אלוקות שנבלע בתוכו בלתי יפרד". אידל מסביר: "כמו שהישויות הצמחיות והחיתייות מועלות [תהליך העלאה, שהוא טרנספורנציה רוחנית. ר.נ.] מתוך שהן נאכלות על ידי האדם, כן מועלה זה האחרון בהיבלעותו על ידי האלוהות." (אידל 1993 : 89).

המשורר הרולד שימל מתאר את ההתמזגות המיסטית עם העולם לא כהיבלעותו בו אלא כבליעתו שלו את העולם כמו בליעת אוכל: "שפה אחת לארץ ואחת לשמים / אמתח את לשוני לקראת הכוכבים / המעבֵר הגדול נכנס אל פי / יורד לתוכי כעוגת לחם זיתים / כמו יבול הארץ ופרות העצים" (שימל 1997: 89).

הבלעות-בליעה כזו יכולה להיות חיובית ביסודה, כשהיא זמנית ולצורך תהליכי שינוי. כל לילה אנחנו נבלעים בשינה ובחלומות כדי לדלות מהם תובנות חדשות. וכן למשל הבלעות זמנית במצבי התאהבות, טראנס ודבקות. הזוהר מדמה את ר' שמעון בר יוחאי לדג גדול שבולע את כל דגי הים ואחר כך מוציאם מלאים מכל טוב, כשהכוונה היא שעל ידי בליעתם [של נשמות בני האדם המשולים לדגים] הוא מתקן את נשמתם ( צייטלין 1997: 250).

האמירה במיסטיקה ש"האוכל והנאכל אחד הם", היא מצב מיוחל ומסוכן כאחד. מה שנדמה כמצב מפותח וגבוה הוא לעתים קרובות מצב רגרסיבי, שבו במקום להיבלע על ידי האל (כמצב של דבקות עליונה, יוּניוֹמיסטיקה), נבלעים על ידי תנין המחשכים האפל של תהומות הרוח. זו המשמעות של סכנת הכניסה לפרדס המיסטי: כשהאגו חלש, האדם באמת יכול להבלע לגמרי ולא לשוב.

דליה רביקוביץ כתבה על ההיבלעות: תפוח זהב / אהב את אוכלהו, / אהב את מכהו / מכל אבריו. // תפוח זהב / אהב את אוכלהו, / הלך אל מכהו / בָּרות לשיניו // תפוח זהב / נבלע באוכלהו / בא בעורו / אף בבשריו" (רביקוביץ 1967 : 6). נראה לי שכאן מתגשמת משיכה מזוכיסטית אל הבלעות סימביוטית הרסנית, שבה הכותבת נבלעת בזולתה והתודעה נבלעת בישות גדולה ממנה. ואמנם ידוע לנו שרביקוביץ היתה בלועה על ידי הכוחות הלא-מודעים של דכאון. זה השיר הראשון בספר השירים הראשון שלה. כמו חלום ראשון בטפול, אפשר לראות בו שיר דיאגנוסטי ופרוגנוסטי. באותו ספר (שם. ע' 24) היא מסיימת שיר במשפט חוזר פעמיים: "כלום שדה של מתים לוכדת את החי? כלום שדה של מתים בולעת את החי?" – משפט זה מחזק את המשמעות של הבלעות כמוות נפשי. ייתכן שמות האב (ונוכחות האב המת ניכרת בשירים אחרים שלה) לוכד-בולע אותה אל המוות.

היחס בין הבלעות ובליעה, בין להיכלל ולכלול, הוא פעמים רבות כיחס בין רגרסיה ופרוגרסיה. ההיבלעות עלולה להיות מצב רגרסיבי כאשר תודעת האגו נבלעת לגמרי בלא-מודע האוקיאני הגדול ממנה (היצרי או הרוחני, הבלעות על ידי האם, או האב או האל). ואילו הבליעה היא מצב פרוגרסיבי כאשר תודעת האגו בולעת אל תוכה חומרים חדשים, לא מודעים, כדי להפנים, להטמיע, ולכלול בתוכה תוכן חדש בתהליך של אינטגרציה.

בתהליכי מחזוריות החיים מתרחשת ההיבלעות כרגרסיה זמנית, כמצב זמני של אינקובציה, של תהליך שינוי בתוך הישות הבולעת, והיוולדות מתוכה. השמש במיתוס המצרי נבלעת כל לילה בבטן הים והיא כגבור הנבלע בבטן המפלצת ונאבק להגאל מתוכה ונולד מחדש כל בוקר כשמש שזורחת מחדש. מיתוס גיבור השמש המצרי נועד להסביר את חילופי היום והלילה. המיתוסים נועדו להסביר את טיב העולם החיצוני והפנימי כאחד. מיתוסים אלה נועדו להסביר את חילופי עונות השנה, אבל הם מתארים בו בזמן את תהליכי הטרנספורמציה של הנפש. מיתוס אלכימי מתאר זאת כך: זאב, או אריה ירוק, טורף את המלך או את השמש, אז שורפים את האריה/הזאב באש גדולה והמלך/שמש ייגָאֵל מתוכה. המלך או השמש מסמלים את מצב התודעה הקולקטיבי השולט. החיות הטורפות (זאב, אריה ירוק) מסמלות יצריות טרום תודעתית, שבולעת את התודעה השמשית. השרפה היא תהליך שחרור וטיהור שכרוך בסבל שממנו תוולד תודעה חדשה.

במיתוס היהודי יונה הנביא נבלע על ידי דג, במצוקתו הוא פונה לאלוהים ומתפלל, הוא עובר תהליך התחדשות נפשית של קבלת המשימה והייעוד, ואז הוא מוקא החוצה ונולד מחדש. מיתוסים כאלה מסמלים מצבי נפש בהם האדם נבלע על ידי מצבי רוח, דכאון או מאניה, משבר, יאוש או דחף כלשהו שמשתלט על האדם, ובו בזמן מתקיים מאבק פנימי כנגדם, חיפוש משאבים פנימיים, ויציאה מתוך הבלעות זו במודעות חדשה ובכוחות מחודשים.

הפחד מהבלעות על ידי האל הוא אולי אחד המקורות להקרבת קורבנות שהאל "אוכל", כשהקורבן הוא החלק שמוקרב כדי שהאל לא יבלע ויאכל את היחיד או המשפחה-השבט. הקורבן הוא כמו העצם שנזרקת לכלב, או לשטן, כדי לרַצות אותם למען לא יפגעו באדם.

מוטיב ההבלעות הוא המוטיב המרכזי בחלומות פרעה (בראשית מ"א). בחלומו הראשון עולות מהיאור "שבע פרות דלות ורעות תאר מאד ודקות בשר לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע", והן אוכלות את שבע הפרות בריאות הבשר ויפות התאר, "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה". בחלומו השני שבלים דקות שדופות קנים בולעות את השבלים הטובות. ניתן לפרש את החלומות של פרעה כמשאלות הרסניות שלא ברור כלפי מי הן מכוונות: הרזה והשדוף בולע את המלא ויפה המראה. בפרשנות יונגיאנית החלומות של פרעה אינן בהכרח משאלות אלא תאור סמלי של תהליכים הרסניים בנפש עצמה. פרשנות יונגיאנית בת ימינו תדבר על הפרות הרזות ("דלות ורעות תאר מאד ודקות בשר") והשמנות ("בריאות בשר ויפות תאר") כמסמלות חלקים בנפשו של פרעה. הרזון של הפרות והשבלים מסמל את החסר והרעב הנפשי שמשתלטים ובולעים את חלק הגוף-נפש שחי במלאות ובשפע. בדכאון זה בדיוק מה שקורה! הנפש הרזה, החסרה והרעבה משתלטת ובולעת את השמנה והמלאה: השבלים הדקות והשדופות בולעות את השבלים הטובות. והרי זה גם מה שקורה באנורקסיה. הרזון בולע את מלאות הגוף ומשמיד אותו. באנורקסיה יש גם דכאון (פרות רזות) שבולע את הנפש. פרשנות כזו היא פרשנות סוביקטיבית שמתארת דרמה בנפש החולם. אם היינו שומעים חלום כזה היום, מבלי דעת מי החולם, כך היינו חושבים.

 

הפרעות אכילה

וכאן אנו מגיעים למטפוריקת המזון בהפרעות אכילה ולתנודה בין בליעה והבלעות במצבים אלה. השיבוש של תחושת הרעב והתאבון והיחס המתמכר לאכילה או הרזיה, וכן כל הפרעות האכילה, הם ביטוי להפרעה במנגנון הוייסות הגופני של התאבון שמשמעו הפרעה בפעולתו של ארכיטיפ האם.

הארכיטיפים הם אבני היסוד של הלא-מודע הקולקטיבי. הם מהווים תבניות יסוד ראשוניות של תפישה, דימוי, רגש, חשיבה ופעולה, והם משותפים לאנושות כולה בכל הדורות. הם כעין אינסטינקטים נפשיים מולדים, בעלי קיום אובייקטיבי. יונג אומר: "הארכיטיפים הם תבניות של מוכנות לפעולה ובו בזמן דימויים ואמוציות. הם מורָשים במבנה המוח והם האספקט הנפשי שלו. הם מייצגים מצד אחד שמרנות חזקה אינסטינקטיבית, ומאידך הם האמצעי היעיל ביותר של הסתגלות, וכך הם באופן בסיסי הממד הקטוני של הנפש... אותו ממד שדרכו הנפש מתייחסת לטבע" ( Jung 1951: 31). הארכיטיפ הוא דגם מולד בנפש שיש לו שורשים בגופניות. במילון המונחים היונגיאני (Samuels, Shrter, Plaut 1986: 26) מוגדר הארכיטיפ כך: "דגמים מובְנים של תופעות פסיכולוגיות שקשורים לאינסטינקט [...] הארכיטיפ הוא מושג פסיכוסומטי, מקשר גוף ונפש אינסטינקט ודימוי". מכאן שלא רק שהקשר גופ-נפש הוא ארכיטיפי, אלא שקיימים דגמי התנהגות גופניים-נפשיים שקיימים מראש כתבניות יסוד מולדות כלל אנושיות. נראה אפוא שהפרעות אכילה כתגובה לסטרס נפשי כמוצא למתח בלתי מווסת, מגלות את היותן מלכתחילה ארכיטיפ גופני-ארכאי שמופעל כאשר אין דרכים מפותחות יותר לוויסות עצמי. במילון היונגיאני מוסבר ש"הארכיטיפ מפעיל פסינציה (כוח משיכה-מקסם) שמושפע על ידי ציפיות תרבויות ומסורתיות וכך נושא בו בפוטנציה מטען אנרגטי שקשה להתנגד לו שמשתלט על הנפש. היכולת להתנגד לו תלויה ברמת ההתפתחות ומצב התודעה של האדם. הארכיטיפ מעורר אפקט, מעוור את האדם למציאות ומשתלט על הרצון" (שם). מכאן אפשר להבין את כוחם הבלתי נשלט של הפרעות אכילה, כמו גם תופעות של פגיעה עצמית, ואת הקושי להחלים מהם.

האלה הגדולה הקדומה, שהיא האם הגדולה, מלוּוה בַּמיתוסים בחיות ובצמחיה והיא אלת האדמה והיא מסמלת את ארכיטיפ האם שקשור בטבע הגופני, האינסטינקטואלי והיצרי. לכן כל חווית הגוף, כולל האכילה, שייכת לארכיטיפ האם. פגיעה בארכיטיפ האם גורמת לפגיעה בעצמי הגופני ( body-self). ארכיטיפ האם הוא דימוי קולקטיבי של הכלה, הזנה, הגנה וטיפוח ולחילופין שליטה בולענית. על בסיס ארכיטיפ זה נוצר בנפש כל אחד קומפלקס אם שבו מבוטא סך יחסו אל האמהות והנשיות, והוא מתבטא ביחסו לאם ולאשה בחייו. קומפלקס אם הוא פוטנציאל אקטיבי בנפש כל אחד, הוא מושפע קודם כל על ידי האם האישית, ועל ידי נשים אחרות וההנחות החברתיות הקולקטיביות. קומפלקס אם אצל בת נע בין העצמת האינסטינקטים האמהיים ושל האיפיונים הנשיים (בקומפלקס חיובי) לבין הכחדתם, תוך התנגדות לאם – לאמהות ולנשיות - או תוך הבלעות בה (בקומפלקס שלילי).

איתן בכר (2001) סוקר את התפיסות הפסיכולוגיות הקיימות אודות הפרעות אכילה אצל בנות: התאוריות הפסיכואנליטיות של מודל דחף-הגנה ומשולש אדיפלי (למשל Moulton 1942) פינו עצמן לתאוריות של מודל יחסי אוביקט (למשל Masterson 1995) ולמודל פסיכולוגית העצמי ( למשל Goodsitt 1997) על פגיעה בבניית יחסי זולתעצמי ואשמת קיום. בכר מסכם שהתובנה כיום היא שמתקיימת הפרעה בהתקשרות ראשונית, קשיי היפרדות, אי יכולת של הבת להקשבה עצמית לצרכיה בגלל חסר הכלה אמהית מתאימה, נסיון להכחיד את האם בתוכה, הכחדת המיניות, ואשמה על צרכיה.

הפסיכולוגית היונגיאנית אווה זליגמן ([1976] 1991 Seligman )מתארת את הפרעות האכילה, בעיקר האנורקסיה, באותם דפוסי משפחה ויחסי אם-בת שליליים כמו בספרות המקצועית של שאר הזרמים הפסיכולוגיים: ליקוי בדפוס האמהי, מעורבות יתר של אם בחיי הבת, העדר גבולות אם-בת, ולעתים העדר גבולות אם-בת-אב, נסיון לשוב לסימביוזה האמהית או להתנגד לה. התוצאה היא חולשת אגו וחולשת גבולות אגו, קשיי הבחנה בין סוביקט ואוביקט. נקודת המבט היונגיאנית מוסיפה לסיבתיות החולי (שהיא פתולוגיה ביחסים משפחתיים או ביחסי אם-בת ולחצים חברתיים למודל רזון של גוף האשה), גם את המטרה והתכלית ההתפתחותיים שלו: זליגמן מציינת את יעד סימפטום שהוא הענות לצרכים האמיתיים, לקבלה ולאהבה, ובו בזמן חיזוק דחף להבחנה עצמית, לגבולות וזהות עצמית תוך שליטה עצמית על ידי שליטה באכילה. מריון וודמן (Woodman 1980) מדגישה את הנתק מהגוף והנשיות ואת הסימפטומים של הפרעת האכילה כנקמת האקסטזה הרוחנית של הגוף שננטשה. לפי וודמן היעד ההתפתחותי של הפרעות אלה הוא של הנאת הגוף ובו בזמן של פיתוח הממד הרוחני של הנפש וחבור בין הגופני והרוחני.

הבעיה היא שהסימפטום של הפרעות האכילה הוא דרך פתולוגית ובלתי יעילה להשגת מטרות אלה: אכילת היתר מיועדת לחיזוק תחושת הקיום אבל בפועל היא גוררת אשמה ושנאה עצמית וההרעבה העצמית שמיועדת לשליטה עצמית מוליכה להרסנות, לתוקפנות עצמית והכחדת המיניות והקיום בכלל.

האוכל בא מגוף האם ומזין את גוף התינוק. כך אוכל מסמל אהבת והזנת אם. ההתנסות הראשונה של הילד עם אוכל כחוויה מיטיבה של אהבה-קיום מעניקה למאכל-משקה הקונקרטי את משמעותו העמוקה כמאפשר חיים, גדילה והתפתחות. אולם בהפרעות אכילה יש פגיעה, שיבוש והרס של תיפקוד ארכיטיפ האם הטובה האלמנטרית, האוהבת, המזינה והמכילה, באינסטינקט השימור העצמי ובחווית הנוכחות המופנמת של האם הטובה. האוכל בהפרעות אכילה מאבד את כוחו הסמלי כמעניק הזנת אם חיובית ולעומת זאת מופעל הקוטב הנגדי של ארכיטיפ האם האיומה; האם הרעה הבולענית הממיתה. במציאות לעתים זו אם פרסונלית שאינה מסוגלת להיות אם מספיק טובה, להיות אמפתית ולאפשר התקשרות נכונה. או שזו אם משתלטת שאינה משחררת את הילד, והיא לכאורה אם טובה בדאגתה לו, אבל למעשה אינה רואה את צרכיו ולכן נחווית במעמקים כאם רעה.

בהפרעות אכילה נפגע התאבון שהוא ביטוי לליבידו ולארוס, תשוקת החיים. תשוקת האוכל והמין לעתים מחליפים זה את זה כצרכים ראשוניים בלתי מובחנים. כך הפחד מהמיניות תכופות גורם לבת המתבגרת להפחית באכילה, וכך לדכא את התאבון הגופני ביחד עם התאבון המיני.

הפיכת משמעות האכילה מחיים למוות היא הביטוי הסמלי לאבדן הקשר עם ארכיטיפ האם הטובה בנפש ולהשתלטות הבולענית של ארכיטיפ האם הרעה, שהיא אלת המוות. במצבים אלה מתערער האיזון במשוואה של ארוס וטאנטוס, חיים ומוות, אהבה ותוקפנות. ארכיטיפ אם הטובה ששייכת לממלכת הארוס מאבדת את כוחה והאם הרעה שנשלטת על ידי כוחות טאנטוס היא המולכת בנפש. אין הכוונה שהאם הפרסונלית בהכרח נהיית רעה אלא שארכיטיפ האם שבנפש האדם (בת או בן) פועל מתוכו בהבט השלילי שלו.

מדובר בקומפלקס אם שלילי שפועל באופן אוטונומי, במנותק מהתודעה. קומפלקס האם השלילית משתלט על האישיות ובהיות ארכיטיפ האם חובר למהות הגופנית הופכת הפרעת האכילה להתקיים כקומלפקס נפשי-גופני אוטונומי שמגביר את עצמו, ולא מאפשר לארכיטיפ האם הטובה להפעיל את כוחות החיים. זליגמן מציינת את הערבוב בין הדימוי הארכיטיפי הא-פרסונלי של השַד הנורא המפלצתי עם דימוי האם המציאותית הפרסונלית, כשהדימוי הארכיטיפלי השלילי והחוויה האמהית המציאותית השלילית מחזקים זה את זה, ויש נטיה לסרב לקבל חוויה אמהית מציאותית חיובית הן מהאם והן מהמטפל.

בהפרעות אכילה קיימת שנאה עצמית שמקבילה לשנאת האם ושנאת הגוף והמיניות המעורבים זה בזה, וכך דווקא בגלל הרצון להכחיש את הגוף, הגוף מעצים את עצם חווית קיומו בחוויה השלילית שהוא יוצר.

לעתים מחריף המצב על ידי הזדהות יתר עם האב ומכאן גם עם ההבטים הגבריים בנפש ודחיית ההבטים האמהיים-נשיים, וכן הזדהות עם ההבט הגברי-חברתי השיפוטי שהאב מסמל, בהיותו מייצג את הערכים והנורמות של החברה ואת האני-העליון. במצב זה תוקפנות האני-עליון של הבת כלפי עצמה חוברת להרס העצמי שמתקיים בהפרעות האכילה.

בראשית החיים האגו של הילד עדיין לא נפרד מהעצמי האמהי. לכן כשההפרעה ביחסים הראשוניים קדומה יותר, בשלב שלפני שנוצרות הגנות האגו, חובר ארכיטיפ האם השלילית הרעה אל הבט הרסני של העצמי ולדברי אריך נוימן האם הנוראית הופכת ל- Negative Self-Figure, דמות עצמית שלילית (Neumann, 1976: 49). הפרעות אכילה שהתשתית להן נוצרה בשלב זה קשות לשינוי וריפוי, נראה לי שהן לא מתגבשות כהגנות של האגו אלא כהגנות של העצמי הפרימרי שהן קדומות ופרימיטיביות יותר. הן נועדו להגן על גרעין העצמי מפני חוויות בלתי נסבלות אבל למעשה הן חוברות להרסנות של העצמי. הגנות של העצמי הפרימרי, שדונלד קלשד מכנה הגנות ארכיטפליות, מתהוות כשביחסים ראשוניים יש שבוש קשה, וכן במצבי טראומה (Kalsched 1996). ההגנות אלה קודמות לאגו שמשתתף בתהליכי ייצור סמלים. להבנתי, תהליך ההסמלה מתרחש במרחב המעברי שמתקיים בציר אגו-עצמי1. פגיעה בציר זה, כפי שהיא מתרחשת בהפרעות אישיות קשות, פוגעת גם באפשרות התהוות הסמלים. נהוג לציין שהארכיטיפים מתגלים דרך סמלים. אבל אצל מי שחי בארגון נפשי פרימיטיבי ובטריטוריה קדם סמלית, או שהוא נסוג אל ארגון כזה, הארכיטיפ יתבטא באימפולס פיזי ובפעולה קונקרטית-מוחשית. כך בפציעות עצמיות וכך באכילת יתר או העדרה. הקבעון סביב האוכל (תאבון יתר או העדרו של תאבון) הוא קבעון בשלב המטריארכלי של שליטת האם, שאינו מאפשר לארכיטיפ האב ליצור את המרווח התודעתי המייצר סמלים.

לאופולד שטיין ( Stein 1967: 103) מדבר על מצבים של התקפה של העצמי הפרימרי (הראשוני) על חלקים מהאגו, כשהעצמי פועל כמערכת חיסון נפשית שמזהה בטעות באגו אלמנטים זרים שחדרו לנפש. כך התעללות בגוף בהפרעות אכילה דומה למחלה שבה משתבשת מערכת החיסון הנפשית והיא פועלת נגד עצמה כהתקפה אוטואימונית. התקפה כזו קודמת להתקפה של מנגנונים מאוחרים יותר של אני-עליון תוקפן.

אפשר לומר שארכיטיפ האם הרעה הממיתה מופעל ומשתלט על הנפש, פוגע והורס את אינסטינקט השימור העצמי, שהוא גם אינסטינקט השימור הגופני, שמופעל על ידי האם האלמנטרית הטובה. כך במצבים מסוימים האכילה שנועדה לסמל את הטוב והמזין (האם הטובה), מותמרת, בתהליך של אלכימיה הפוכה, לרע ולמאיים (האם הרעה). כך אכילת יתר ותת-אכילה גורמים לפגיעה בבריאות: בסכרת הסוכר הופך הרסני לגוף, עודף אכילה גורם השמנת יתר מזיקה, ופחדים פרנואידליים גורמים לחווית האוכל כמורעל. כזו היא גם המטפורה 'הורים מרעילים' שמתייחסת להורים שפוגעים בילדים על ידי העלבה והשפלה.

לכן, בהפרעות אכילה אף על פי שיש הזדקקות להזנה אמהית, האוכל לא מספק הזנה כזו, בין אם ההפרעה היא אכילה כפייתית מרובה ובין אם היא סרוב אכילה. ואכילת היתר או סרוב האכילה נועדו לשלוט באם, לבלוע אותה מתוך עוינות ולהשמיד אותה בגוף, וכך לבלוע את האם, בִמקום להבלע על ידה.

במצב תקין של העצמי, שהוא הארכיטיפ המרכזי בנפש וארכיטיפ הפקוח הפנימי והאינטגרציה, מתח הניגודים מפעיל את כוחות החיים, הקומפנסציה והריפוי בכל פעם שמופעל הבט המוות; אבל בהפרעות אכילה קשות נראה שהעצמי אינו מפעיל את כוחות הפיצוי שלו, ואז הנפש מנושלת מההבט המתקן-המפצה המחבר והמרפא שלה, ומתקיימים רק כוחות ההרס כקטב המוות ללא קטב הריפוי.

כשהאכילה משמשת להזנה, האוכל "מומת" (על ידי הביתור וההמסה) ונולד מחדש בתהליך טרנספורמטיבי כאנרגית חיים, כליבידו2. הסימבוליקה של מוות ותחיה היא הבסיס של תהליכי החיים האורגניים ושל האכילה בכלל זה, ושל הסימבוליקה האלכימית של תהליכי הנפש. נראה לי שבהפרעות אכילה קשות, שבהן גם נפגעת הסימבוליקה, הארכיטיפ החיוני של מוות ולידה מחדש לא פועל בנפש: אובדת המשמעות הסמלית של מות האוכל בתוך הגוף כשלב חיוני לקראת לידתו מחדש בגוף-נפש כאנרגית חיים, והאכילה בהפרעות אלה נשארת אז ביטוי בלעדי של הבלעות במוות; כעוינות, שנאה והרס. יתירה מכך, האוכל מהווה אוכל קונקרטי שאינו משביע את הרעב הנפשי כי אינו מתקיים כסמל שמסמל את ההזנה הרגשית. חשוב לציין שבמאמרי זה בולט הדגש היונגיאני על כוח הארכיטיפים הראשוניים שפועלים בנפש, הרבה מעבר להשפעות ההורה הפרסונלי –אישי, וכשנוצרת קונסטלציה של הפרעת אכילה עלול קומפלקס האם השלילית לפעול באופן אוטונומי במנותק משאר חלקי הנפש והתודעה, תוך התנפחות של ארכיטיפ האם הנוראה שהאגו נבלע בה. כמו כן חשוב לציין שההיבט השלילי והחיובי של ארכיטיפ האם והאב קיימים מלכתחילה בפוטנציאל הארכיטיפי של כל אדם, ותפקידו של ההורה הפרסונלי, המציאותי, הטוב למדי, לתווך בין הכוח ההיולי של הארכיטיפים לבין התגלמותם האנושית, ולמתן אותם. בהפרעות אכילה כושלים ההורים המציאותיים במשימה זו.

 

הקאה יריקה הפרשה

ההקאה היא היפוכה של הבליעה וההטמעה. ההקאה מסמלת מצבי נפש בהם חשוב להקיא החוצה את החומרים הרעילים לנפש ולהתנקות מהם. הקאה היא פעולה גופנית חיובית במקורה שנועדה לשימור עצמי. לכן יש תחושת שחרור והקלה גופנית אחרי הקאה.

יש מצבים בהם תחושת גועל נפשית מתבטאת בדחף להפטר מתחושות רעות על ידי הקאה3. אולם הגזמתה היא לעתים הביטוי של שלילה עצמית חריפה, כמו בבולימיה ובאנורקסיה, כשמבקשים להפטר מכל חומרי ההזנה ללא הבחנה, להפטר מחלקי עצמי או מעצם הקיום הגופני4 או אף להפטר מהאם ולהקיא אותה. מעניינת קרבת המלים הקאה – הכאה – הכחדה – הוקעה: כל אלה מבטאים עמדה שלילית ועוינת כלפי חומרי החיים.

יש טקסי חניכה שמאניים בהם האדם נדרש לשתות משקה שגורם להקאה והוא מרגיש מטוהר בעקבות ההקאה. במובן הזה ההקאה, כמו ניקוי גוף על ידי חוקן, עשויה להיות בעלת משמעות של היפטרות מהרע ולידה מחדש. יונה הנביא ניצל כשהוקא מבטן הדג .

המאפיין את ההקאה הוא התפרצות בוטה, מפוזרת וחזקה. אפשר לדמות את הביטוי האמנותי של הצייר האמריקאי ג'קסון פולוק להקאה של הצבע על הבד, כביטוי גלמי בלתי מובחן ולא-מודע של חומרי נפש ראשוניים; דחפים, יצרים ואמוציות ללא תהליך של עיבוד. פולוק עצמו, ביצירתו ובאישיותו כאחת, נשאר מקובע באופן ביטוי זה. נראה שהחזרה המתמדת שלו על ציור דמוי הקאה הוא כעין ריטואל של שחרור מתכנים נפשיים גלמיים.

בתהליכי טרפיה באמנות, הקאת הצבע יכולה גם לשמש כקומפנסציה לסגירות-יתר או לרציונליות יתירה. אדם שהוא בעל מעצורים גדולים עשוי להגיע לשחרור על ידי ביטוי אמנותי של פזור-התזה-שפיכת צבע דמויי הקאה. גם התפרצות זעם בלתי נשלטת יכולה להיות כמו הקאה בוטה. להקאה יש גם משמעות של הפרשה של חומרי צל מסריחים, ולכן הקאה יכולה לבטא התקפה תוקפנית לא מודעת על אויב חיצוני או פנימי.

כמו להקאה, גם ליריקה יש משמעות של יריקה החוצה של חומר שלילי לגוף, אולם היריקה הפכה גם לנושאת משמעות של התקפת-בוז-השפלה כלפי אדם. כשמרים אחות משה חלתה בצרעת, נאמר עליה – "ואביה יירק בפניה" ( במדבר י"ב, י"ד).

גם הפרשות העכול של השתן והצואה משמשות כמטפורות נפשיות. ובדרך כלל, כמו הפרשות הגוף בכלל, הן מסמלות את הרע. הצואה מסמלת את תכונות הנפש המסריחות, הדוחות, הבזויות, שהן בלתי נמנעות בתהליך החיים הביולוגי-נפשי, ושיש להפטר מהן, אבל הן גם משמשות כזבל חיוני. כך הן מסמלות תכונות צל נחותות ובזויות שבמינון נכון יכולות לשרת אותנו5. פעמים רבות חולמים שהאסלה או החדר מלאי צואה. תפקידם של חלומות אלה להביא את החולם למודעות לשליטת תכונות הצל על חייו. אשה חלמה: "האסלה שלי מלאה צואה. אבל אז אני רואה שיש באסלה תא ובו מעטפות עם מכתבים וכסף על סדין לבן. ואת [המטפלת שלה ] אומרת לי - תראי, קבלת מתנה". כמו שההפרשות מזבלות את השדה ומאפשרות צמיחה מחודשת, כך תכונות הצל יכולות לשרת אותנו ולהיות מתנה.

אפשר לסכם שעמדתנו כלפי האוכל הנכנס ומופרש, מבטאת את אינסטינקט השימור העצמי, שפועל בשרות ארכיטיפ האם, ותפקידו להגן עלינו מהרע והמרעיל שבעולם. הן ברמה האוביקטיבית, כגון אוכל מקולקל שגורם הקאה או קלקול קיבה, והן ברמה הסוביקטיבית סמלית כשהאוכל נתפש כרעל מהעולם העוין.

 

מעקרון העונג להתפתחות התודעה

האכילה עצמה, כאמור, שייכת לאם הטובה המזינה. חדוות האכילה (עקרון העונג) שנחוגה בקרנבלים ובסעודות חג מבטאת חיוניות ושמחת חיים והאכילה בצוותא משרתת לכידות משפחתית וחברתית. התרבות התקשורתית העכשווית מעודדת את העיסוק באכילה, בבישול, באסתטיקה ובטעם המשובח, וכל אלה מקבלים מקום חשוב בתכניות המדייה ובצילומי מאכלים איכותיים בספרות הבשול הענפה. אלא שהתרבות המערבית היהודית-נוצרית מעבירה מסרים סותרים ומבלבלים; מחד התרבות הצרכנית מעודדת את עקרון העונג והאכלנות ומייצרת מכת השמנה קולקטיבית. ומאידך היא רואה בגרגרנות ואכלנות יתר הבט שלילי ומעודדת את היופי, הנשי בעיקר, בגוף הרזה.

התפתחות תודעת האני מבוססת על מעבר מספוק מיידי ועקרון העונג (ממלכת האם), אל השהיית ספוקים, הגבלתם, דחייתם והסמלתם (ממלכת האב). התרבות מאפשרת ומחייבת זאת כבר במיון הראשוני שקיים בתרבויות רבות, של מאכלים טמאים וטהורים, מותרים ואסורים. מיון זה מחייב ומאפשר לא רק את ההתגוננות מפני הרע וההרסני המזוהה כטמא בעולם, אלא גם איפוק, וויסות וויתור שמחזקים את כוח האני.

ויתור זה קיים בתרבויות קדומות שמכירות שהאוכל ניתן למען הקיום וכמתנה מהאלים, ולכן מותר להרוג חיות רק במידת הצורך, וכן לתת מעשר לאל, או לשפוך חלק מדם המאכל או החלב כדי לתיתו בחזרה לאל, וכן להודות לאל על האוכל שהוא נותן. בסרט 'דמעות של גמל' רואים שהסבתא מקריבה לארבע רוחות השמים מהחלב של הגמל לפני שהמשפחה שותה ממנו. וויסות וויתור אכילה מתקיימים גם על ידי החוק שמחייב לתת לקט שכחה ופאה לעניים (הסטת הדגש מצרכי האני אל צרכי הזולת, ואל ממד חברתי).

 

לאכול במידה, להודות לאל עליו, ולהעניק ממנו לזולת הנזקק

לכן למידת מנהגי אכילה נכונים ומווסתים עניינם לא רק מניעת השמנה, מעבר מאכילה זללנית-בולמית אל מינון נכון של אכילה, שמירת בריאות ואסתטיקה, אלא עניינם פקוח ועידון של היצר עצמו, בתהליך של מעבר מחיי טבע לחיי תרבות ותודעה.

אשה בתחילת הטיפול חלמה6 שהיא באולם תת קרקעי גדול, יש שם אוירה של משהו חשוב ומשמעותי, אנשים כורעים או מתפללים. היא שמה לב שבפינה יש צלחת עם ממתקים והיא הולכת לקחת את הממתקים. הקושי שלה לוותר על אכלנות, והקושי לוותר על הסיפוק המיידי של דחפים, ועל המתוק-הטעים וההנאה המיידית, ולא רק בענייני אוכל, מסיחים את דעתה מהחיים המשמעותיים, כשאנשים מתכנסים למקום הזה כדי להתפלל, להכיר ולחוש שיש משהו חשוב גדול מהם בחייהם, משהו בעל צביון רוחני-ערכי. החלום הזה מפנה את תשומת לבה לקושי לוותר על סיפוקים גופניים מידיים, בזמן שמתבקשת ממנה עמדה רוחנית. יש בחלום הנחיה אל עמדה רוחנית של אמונה, של התכוונות בנמיכות קומה, וקבלת הכוחות הגדולים של התפתחות ומימוש העצמי שיש לשרת אותם, ובסופו של דבר לקבל מהם את ההזנה הרוחנית, במקום לשרת את הגוף ואת האני שכל כך רוצה את סיפוקיו ותהילתו, ואת תשומת הלב אל מרכזיותו. למרבה המזל היא התמידה בטפול, ויכלה בהדרגה לוותר על המתוק-המתוק הזה, בכל המובנים, ולפתח עצמה במובן יצירתי והומני. האולם התת קרקעי יכל להתמיר עצמו מרחם אמהי שהיא כמהה אליו להיכל הנפש, היכל העצמי. התמרה זו כרוכה בהכרה שהרעב הוא לא רעב ללחם אלא רעב נפשי. כמו "הבולימיה של הנשמה" – כשמו של ספר השירים של המשוררת אמירה הס (2007).

ועוד חלום ראשון בטפול שמתבטא במטפוריקה של האוכל – "באתי אליך, ישבנו במטבח. הכנת ציפוי שוקולד לעוגה, כמו שאמא עשתה כשהיינו קטנים. היה נעים, לא רציתי להתחיל את הטפול ורציתי לישון" – מבוטא כאן צורך ראשוני בהכלה אמהית וחוויה אמהית מיטיבה בשלב הראשון של הטפול, לפני שאפשר להתחיל עבודת תודעה, אבל יש כאן גם סרוב ליציאה מגן-עדן אמהי. יש כאן רצון בחווית אם טובה מאד – רק ציפוי מתוק – בלי לפגוש את מצוקת הנפש הפנימית שאולי כוללת בה גם חוויות אם שליליות. זה הרצון להיות ללא תודעה, לישון, לא לאכול מפרי עץ הדעת המכיר בטוב וגם ברע .

חלום של איש בן ארבעים שחי עדיין לבדו בבית סמוך לבית הוריו: "האסקימוסים אמרו שגנבו להם הכל ולכן הם קמים והולכים מכאן. שאלתי – למה? וענו לי – אם יש לך אוכל תשָאֵר". החולם לא מעז לעשות כמעשה האסקימוסים, לעזוב את הקיום הנפשי המצומצם שלו במגורים ליד ההורים. בילדותו אמו היתה מכריחה אותו לאכול והוא ישב עם האוכל בפה במשך שעות. עד היום אין לו יכולת להרגיש מה טעים לו, מה נכון לו ואין לו רצון אישי מובחן. התשובה הבעייתית של חלומו היא שכל זמן שיש אוכל בטריטורית קיום שבה אין הפרדה בינו להורים – שישאר שם. מי שקם והולך לחפש קיום אחר, לקיים את הציווי ההתפתחותי "לך-לך", הוא מי שמוכן להתעמת עם החסר. לכן כשנגנב הספוק הראשוני, כשנלקחת השלמות הראשונית, כשמגורשים מגן העדן – רק אז מתחילה ההתפתחות ואפשר ללכת קדימה. האסקימוסים מקשיבים לצו זה והולכים לחפש טריטוריה חדשה. אולם הקול הרגרסיבי של החולם שמבטא עצמו בחלום מושך אותו להשאר מקובע לספוק הקונקרטי הראשוני של האוכל ולא להיפרדות מההורים.

מטופל אחר, שעד כה היה סרבן טיפול, ולמעשה כמעט לא עבד וחי על חשבון ירושת הוריו, הגיע לטפול בהצהרה שהפעם הוא באמת רוצה להתחיל "לעבוד" בטפול, וגם לחפש עבודה. החלום הראשון שלו היה כך: "אני בסוכנות עבודה. אני אומר שאני רוצה עבודה. אני יושב על כסא. לפני חבל ועליו תלויים פרות ומאכלים שזזים לפני ואני יכול לקחת מהם מה שארצה ומתי שארצה." כמובן שהחלום חשף את עמדתו הפנימית: הוא באמת לא התכוון לעבוד. הוא חי עדיין ב"גן-עדן", שבו הספוק המיידי ניתן ללא מאמץ, ולא היה מוכן לצאת משם. לא התפלאתי שכעבור פגישות אחדות הפסיק טפול. שני החלומות האחרונים הם דוגמה לאנשים שדחף ההתפתחות, האנזים, התסס ההתפתחותי שלהם, לא פועל. הם מעדיפים את המצב הרגרסיבי המקובע לאוכל של האם הגדולה, לקיום נטול מודעות ומאמץ. לכן אינם יכולים לעכל ולהטמיע-להפנים את התכנים שעולים בטפול ואת המסרים מהחלום, ולהשתנות.

מטופל אחר חולם (שוב חלום ראשון): "אני נכנס אל אולם ענקי של גלידה יחד עם אבא". האב עצמו, במציאות, הוא אדם עם קושי להציב גבולות לעצמו ולבן. האב, שמסמל את ארכיטיפ האב, את עקרון החוק והגבולות של המציאות החברתית, לא ממלא את תפקידו הן במציאות והן בחלום. במקום ללמד את הבן את הגבולות והאפוק, הוא מביא את הבן אל אולם ענקי של גלידה – שמייצג את עקרון העונג האורלי הראשוני נטול הגבולות של ממלכת האם. אחר כך הוא חלם: "אני ביציאת מצרים, ובני ישראל פותחים אהלים ענקיים ואוכלים". חלום שהוא היפוכה הגמור של יציאת מצריים שמחייבת מאמץ, וויתור על עונג ולא התמכרות לאוכל כפי שמתרחש בחלום.

הצורך בספוק מיידי של אכילה הוא המלכודת המונעת התפתחות. אחרי עשית עגל הזהב בני ישראל אומרים למשה ( במדבר י' ד): "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, ואת הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים והשומים" – ומשה מבין שהם לא מוכנים עדיין לצאת משעבוד מצרים, שהוא שעבוד נפשי לחומר, ולקבל את התורה. בוחן המוכנות של בני ישראל לקבל תודעה חדשה רוחנית, הוא עמדתם כלפי ויתור על ספוק האכילה.

קבלת האוכל בחינם – היא הביטוי של סרוב לצאת מגן העדן המדומה שבו הכל ישנו ללא מאמץ. לכן הקללה אחרי הגרוש – "בזעת אפך תאכל לחם" – היא למעשה ברכה. כי המאמץ למען נרוויח את האכילה הוא החשוב, והוא המאפשר התפתחות.

אכילת פרי הדעת מבטאת את המעבר מהתייחסות לפרי כאוכל קונקרטי, וכמגלם את שד האם כהזנה מתמדת אינסופית בקיום הקונקרטי הטרום מודע, אל פרי שהוא סמל: סמל של ידיעה שנובעת מטריטורית האב. אכילת הפרי של עץ הדעת מסמלת אפוא את המעבר מטריטורית האם אל טריטורית האב. ארכיטיפ האב-האל מבוטא בחוק, בגבול, בהבחנה, בסדר ובתודעה המתאפשרת מכל אלה. ההתפתחות של התודעה מאפשרת את המעבר מהקונקרטי לסמלי, שהוא, כאמור, המעבר מהאם אל האב. עקרון החוק-הגבול של האב יוצר את הגבול בין האדם לגן העדן; את הגרוש מקיום נטול גבולות אל קיום של תודעה בעלת גבולות.

גם שלגיה מקבלת פרי – אבל את הפרי מביאה לה האם החורגת שמתחפשת ומסווה את כוונותיה. למעשה היא מביאה תפוח מורעל שנתקע לשלגיה בגרון. למרות ששלגיה כבר פגשה ברוע כשגורשה ליער, היא נותרה תמימה והיא לא קולטת את מהות הרוע של האם החורגת. שלגיה הצחה כשלג וצחה מרוע ומידיעת הרע, תמימה ונאיבית ומכחישה את קיומו של הרוע, שלה ושל הזולת, שהוא צד הצל של הנפש. היא לא אכלה מעץ הדעת של הבחנת טוב ורע, לכן היא לא קולטת את הרוע של האם החורגת, ולכן היא לא מזהה את המהות המורעלת של האם החורגת ושל הפרי. הפרי שהאם החורגת מביאה לא רק שאינו מעיר אותה לתודעת טוב ורע אלא ההיפך; הוא נתקע לה בגרון. חוסם את החיים וגורם לה לתרדמת.

כך אנחנו פוגשים את האיכות המתעתעת של הפיתוי לאכילה. נדרשת תודעה שתבחין בין הטוב והרע שבו. בספור על עמי ותמי, המכשפה בונה בית ממתקים כדי לפתות אותם להיכנס בכדי לאכול אותם. הספור הזה מראה את כפל הפנים של האם הגדולה שבמסווה של שפע אוכל מעניקה עונג ללא גבולות, כמו בית שכולו ממתקים, וכך שואבת את הילדים לתוכה כדי לבלוע אותם אל תוך הקיום האורלי. בית הממתקים מסמל לא רק אכילה ללא גבולות אלא גם כל נתינה הורית ללא גבולות. הילד הנשאב אל נתינה חסרת גבולות נבלע על ידי דחפיו שלו.

 

אכילה, מצבי תודעה רוחניים ויצירה

כאמור, האפוק של ספוק האכילה על ידי הגבלתו מחזק את האגו כנגד דחפיו. לכן בטקסי חניכה החניך נדרש בין השאר להיות מסוגל לא לאכול ולא לשתות תקופה מסוימת. ביום כפורים, היום הקדוש ביותר, צמים כדי להגיע למצב תודעה רוחני. רעב וצמא ממושך משנים את מצב התודעה ואז יש גם מצבים הזיתיים, ולכן נעזרים בצום בהתכוננות למצבים מיסטיים ומקודשים או בכניסה של שמאנים לטראנס. לכן משה צם ארבעים יום בעליתו להר סיני. בימי הביניים התרחשה תופעה שזכתה לשם "אובדן תיאבון פלאי" שאחת ממייצגותיו הבולטות היתה הקדושה קתרינה מהעיר סיינה באיטליה. קתרינה אכלה בכל יום חופן עשבים ומספר זרעים קטנים, וטענה שהיא ניזונה מישו ומהדת הקתולית. בגיל 33 היא נפטרה, לאחר שהעבירה את רוב שנותיה בצום. התופעה לא הייתה שולית וזיכתה את הנשים שחיו בצום ביוקרה דתית ובמעמד של כבוד. למעשה הן פיתחו אנורקסיה שקבלה פרשנות דתית וכנראה היתה מלווה בשינוי מצב תודעה שיש בו גוון של אופוריה, כפי שקורה באנורקסיה.

חוקרת הקבלה חביבה פדיה מסבירה שבתפיסה הקבלית הפחתת האכילה הממשית היא תנאי לאכילה הוודאית של אור האלוהים. בטקסטים הקבליים מסומלת הדבקות באל כאכילת האור. פדיה מביאה את דברי ר' עזרא: "על אחת כמה וכמה הדַבֵק והרואה בעין הלב סיבת הסיבות שהוא ניזון ומתענג והיא האכילה הוודאית וכתיב 'באור פני מלך חיים'. ועל זה נאמר 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה' כי בזה יתחזק כח הנשמה כי בהִדָבקה בבוראה יתבטלו ההרגשים הצמאים לתענוגי העולם השפל וזהו 'טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו'". פדיה מביאה שם מקורות נוספים לעניין זה (פדיה 2002 : 162).

המגמה הדתית היא לאפשר את תהליך ההתפתחות הרוחנית שבו האדם חש "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'" (עמוס ח', י"א). מסופר על רבי שמעון בר יוחאי, שלפי המסורת כתב את ספר הזוהר, שניזון מערב שבת עד ערב שבת מקב חרובים. ונאמר עליו שהוא מגלה את סודות התורה שמשולים לאוכל מתוק: "שהוא מכין תבשילים מתוקים כמו שהכינם עתיקא קדישא" (תשבי 1985 : 75).

האדם המתפתח מכיר שהחסר בנפשו הוא לא רק חסר בספוק קונקרטי כמו אוכל, ולא רק חסר בספוק רגשי, אלא חסר רוחני. כדברי הפתגם העממי בשפת לָדינו "מלים משביעות מלחם". בספר הקבלי 'ברית מנוחה' מקבלים 'קברות התאווה' של בני ישראל (שמתו ונקברו במדבר בגלל תאוותם לאוכל במקום לדבַר אדוני) משמעות הפוכה: במוות מתהפכת התאווה לאוכל לתאווה לאלוהות, כי במוות הנשמה מתחברת לאלוהות.

אני עצמי זוכרת, כחוויה מכוננת, את עצמי בשנות העשרים שלי, כשיום אחד, למרות דחף חזק לאכול, משהו הניע אותי, ובמקום ללכת למטבח לקחתי ניירות וצבעים ועשיתי עבודת יצירה של קולאז' גדול, שהיתה פתח להתמסרות שלי לביטוי באמנות פלסטית. בדיעבד אני מבינה שהחושניות של הצבע והחומרים הפלסטיים היו כעין שלב מעברי (שהוא חומרי ונפשי כאחד) בין החומריות הפיזית-קונקרטית של האוכל לבין המשמעות הנפשית-סמלית של דחף היצירה.

ילדה שעברה בטפול תהליך מופלא של התפתחות, ספרה וציירה את "אדון פֶּה שקם מן המתים". על ידי ציורים וסיפורים שלה היא עצמה קמה לתחיה, והפה קיבל את משמעותו – מפה אוכֵל לפה מדבֵר. המעבר הוא מהפה האורלי האוטיסטי – פה של אכילה, צריכה ולקיחה – שלב אגוצנטרי עדיין, אל שלב חברתי של פה מדבר – אל ביטוי מילולי ודיאלוג מילולי שמאפשר גם את היצירה והבריאה.

במיתוס ההודי מסופר על פארג'אפאטי, הבורא-המוות, שהזדווג עם אֵלָה, שהיא הרעב, והוליד את העולם-התינוק, ומיד רצה שוב לבלוע אותו משום הריקנות שחש בקרבו. התינוק נבהל וצעק, מהצעקה הראשונה הזאת נולדה השפה (שולמן 86 :17). אלמלא הצעקה של הרך הנולד שהיתה לשפה הראשונה, היה העולם שב ונבלע. הפה, שהוא כבר לא רק פה אורלי של אוכל, אלא פה צועק, והשפה-דבור שהם הבסיס לתודעה ולבריאה במלים את המיתוס והשירה, שנולדו עם הצעקה, מונעים את ההבלעות על ידי ההורה, ומאפשרים את ההפרדות מההורה ואת הבריאה של התינוק-עולם. המיתוס הזה מיטיב לתאר את הריקנות של ההורה שמניעה אותו לבלוע מחדש את ילדיו ולמנוע מהם התפתחות, ואת המעשה האקטיבי של הילד שמחאתו הקולנית מביאה להפרדותו ולקיומו האוטונומי היוצר.

 

מההזנה ההורית אל הזנה עצמית

אנו רואים שמוטיב האוכל הוא ציר סביבו מתרחש תהליך הסובלימציה וההסמלה כחלק מתהליך ההתפתחות של התודעה האנושית. כבר אחרי הגרוש מגן העדן ממשיכים להתקיים הגעגועים הארכיטיפליים לגן העדן האבוד של הענקה שופעת מתמדת אינסופית של חלב האהבה האמהית. מעניין לציין שבמיתולוגיה ההודית משקה האלמוות, הסוֹמָה, שהאלים והשדים נאבקים עליו, הגיח מתוך ים החלב. בספור 'הנבחר', מספר תומאס מאן (1979) על אדם שמתבודד שבע עשרה שנים על אבן שוממה, כשהוא ניזון מחלב האדמה שנובע יום יום משקע באבן. בתמונה אלכימית קדומה רואים אשה שצנורות חלב בוקעים משדיה והחלב ממלא את הים. כל אלה הם סמלי השפע המתמיד של הלא-מודע האמהי שנחווה ככוחות מזינים מהעולם החיצוני והפנימי כאחד. בציור 'מוזגת החלב' של וורמיר אפשר לראות את האשה העומדת בתווך, כאם גדולה שהיא ציר העולם, כשהיא אוחזת בידה את הכד שממנו שופע החלב בנביעה מתמדת-נצחית.

את הקשר בין השפע האינסופי הנצחי של ההזנה הראשונית לבין דמות האם נראה גם במיתוסים: במיתוס הסיני האלה הגדולה שולטת על אפרסקי הנצח, במיתוס היווני תפוחי הזהב מעניקי האלמוות נשמרים על ידי ארבע נערות המערב – ההספרידות, במיתוס הויקינגי האלה פרייה היא האחראית על תפוחי הזהב שמעניקים חיי נצח לאלים בלבד.

נראה שמיתוסים מטריארכליים אלה קודמים למיתוס היהודי על גן עדן שבו שולט האל האב. הזית השפע הנצחי השתלבה אולי בהזיית המשאלה של האדם שמבקש את הבטחת הזנתו הממשית והרגשית המתמדת. נראה שיש קשר בין הגעגוע לגן העדן של שפע אמהי אינסופי לבין המיתוס הקֶלטי על קדירת הלוחמים שמעניקה אוכל אינסופי ללוחמים, ואף משיבה את המתים לתחיה. כל אלה קשורים לגעגוע לשפע מייטיב נצחי שמתגלם בארכיטיפ של קרן השפע ששייך לאלה הרומאית פורטונה, ובאגדה על בארה הנובע תמיד של מרים, ולאגדה של חנוכה על פך השמן שאינו כלה; כל אלה מסמלים את האם הגדולה.

הצורך בשפע הזנה נצחית של חלב אינסופי שמקורו אמהי מותמר באמונה הדתית המונותאיסטית לצורך בשפע חסד-אהבה של האל-אב ולאוכל האלוהי (בברכת המזון אומרים: "ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד"). כך המשאלה לאהבה האמהית מועברת בהדרגה אל משאלת אהבת האב. הגעגוע לאם הראשונית מותמר בגעגוע רוחני טרנצנדנטי. כך האנושות במהלך התפתחות התודעה הקולקטיבית מפנה את התשוקה להזנה אינסופית מהאוכל הקונקרטי ומהעולם ההורי, אל התשוקה הרוחנית, אל התשוקה הדתית והמיסטית.

במישור הפסיכולוגי המהלך הוא מחפוש ההזנה בדמויות הוריות אל הנפש פנימה, כדי לגלות את מאגרי הנפש, את העצמי כקרן שפע יצירתי, וכגביע קדוש של רוחניות. הפסיכוטרפיה נועדה לסייע בסלילת הדרך למעיין ההזנה הפנימי בנפשו של כל אחד.

 

משמעות סמלית של מאכלים

התרבויות מעניקות למאכלים שונים משמעות לאומית וכך הם משמשים כעין סמל קולקטיבי שמסייע לליכוד הקבוצתי-לאומי ולכינון העצמי החברתי. כמו-כן התרבויות מעניקות למאכלים שונים משמעות טקסית סמלית וכך מאפשרים לאדם להתייחס אל האוכל לא רק כספק של צורך גופני אלא כבעל איכות סמלית ובכך האכילה מקבלת גם משמעות רוחנית. נשים לב שלסמלים אלה יש משמעות תרבותית חד משמעית ולכן היא קרובה יותר לסימן מאשר לסמל. נתבונן בדוגמאות אחדות:

בתרבויות רבות הביצה מסמלת את מעגל החיים והמוות. בטקסי אבלות, וגם בטקסי מעבר אחרים (כמו טקסי התבגרות וחניכה לשייכות לכת רוחנית) מקובל לאכול ביצה כי היא מעגלית כמעגל החיים; היא סוף תהליך ההפריה (המעגל של ביצה ותרנגולת) והיא גם התחלה חדשה – בתוכה האפרוח החדש. יש מיתוסים בהם העולם נברא מביצה שנבקעה. לכן אוכלים או משתמשים בביצה בטקסי מעבר, שבהם תמיד בא לביטוי ארכיטיפ המוות והתחייה. אשה בסיום טפול חלמה שהיא יושבת עם המטפלת ועם מעגל נשים מסביב למדורה וכל אחת מחזיקה ביצה. כך היא חלמה לעצמה מעין טקס סיום מעברי, שבו היא חווה את השייכות לעצמי הנשי ולמעגל החיים הנשי, כשהביצה מסמלת את ההזנה הפוטנציאלית הטמונה בידה לקראת העתיד.

רימון הוא סמל של שפע ופריון בגלל שפעת גרגריו, ובגלל צבעו האדום במיכל הפרי הוא גם סמל של מיניות נשית. בדברי חז"ל משמש הרימון לא אחת כמשל לריבוי חוכמה ומצוות. בשל יופיו שימש לקישוט בית המקדש. בשיר השירים האהובה מתוארת כך: "כפלח הרמון רקתך" (שיר השירים ד', ג (, ובתלמוד נאמר שהרוצה לראות את יופיו המופלא של ר' יוחנן: "יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום ... ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא " (בבא מציעא, פ"ד, ע"א).

הגשת מלח ולחם היה טקס מקובל בעיקר בארופה המזרחית, ובתפוצות ישראל בקבלות פנים. לחם – בהיותו המאכל הבסיסי, והמלח כמאכל שימור שנחשב יקר ערך בימי קדם. גם בתרבות הערבית התקיים טקס הגשת לחם ומלח, כשמשמעותו היתה כריתת ברית וידידות.

בקבלה ובחסידות רואים באכילה משמעות של ברור הניצוצות שנפלו אל החי-צומח, והם גורמים התעלות לאדם האוכל אותם. לכן יש לכבד את האוכל ולברך ולהודות עליו, כי יש בו עוצמות רוחניות גנוזות. הענקת משמעות סמלית דתית למאכל נועדה לסייע לאדם להעניק משמעות רוחנית לפעולה הגשמית, וכך להתחבר למהותו הרוחנית מבלי להימנע מעונג האכילה הגשמית. זאת לעומת עמדת הסיגוף שבה הימנעות מאכילה (צום) מביאה לחויה רוחנית שנובעת מעצם הנתק מאכילה הגשמית. דוגמא למשמעות סמלית של עבודת אלוהים בגשמיות ברוח החסידות: דג שכסמל כלל אנושי מסמל את תכני הלא-מודע, מתגלם בגימטריה במספר שבע, ושבע הוא מספר של שבת ושל הצדיק. הקרפלך לסעודה מפסקת של יום כפור מבטא באותיותיו את המלה כפורים, וגם מתפרש כבצק רך שהוא מידת החסד שעוטפת את הבשר הקשה שהוא מידת הדין. במאכלי החגים – אוכלים תפוח בדבש לשנה החדשה כדי להמתיק ימים, ובפסח מצות כסמל ללחם העוני, מרור כמרירות, זרוע כזכר לזרוע האל, וכך הלאה.

ביהדות הצירוף חלב ודבש הינו כינוי לשפע של ארץ ישראל, בחג שבועות אוכלים מאכלי חלב כשהחלב סמל לתורה המספקת הזנה רוחנית לנשמת האדם. בנוסף לכך הגימטרייה של המילה חלב היא 40, ואוכלים מאכלי חלב בשבועות לזכר 40 הימים שבהם שהה משה על הר סיני ולמד את התורה כולה.

בט"ו בשבט נוהגים לאכול פֵרות, והפרשנות הקבלית היא שאכילת הפֵרות היא תיקון עץ החיים, כלומר, תיקון הנשמה שחטאה על ידי אכילת פרי עץ הדעת. על הקשר בין המתקת הגוף לבין המתקת הנפש מכאביה, כתהליך תיקון של האוכל והנאכל, כותבת חמוטל בר יוסף בקובץ שיריה 'מזון':

 

המתיקות של תאנה מבוקעת ושל תות מעוך

הדביקות המתוקה של תמרים כתומים, מקומטים,

ואפילו המתיקות של שברי חרובים...

כולם היו בקצה הקיץ הפרום, הקרוע.

לכן תקומי, בחשך, בכאבים,

תגידי מתיקות כמו נגון.

תעשי מתיקות, כמו נגון

תעשי לקצה הקיץ תקון (בר-יוסף 2001 : 69).

 

המתיקות של הפרי הופכת תיקון לכאב החיים. התיקון הוא לא רק טעם המתיקות בפה, אלא במלה "מתיקות" עצמה. התהליך שבו טעם המתיקות עובר מטמורפוזה ממתיקות של טעם חושי למתיקות המלה השירית, הריתמית: "תגידי מתיקות כמו ניגון", כשהניגון הוא תיקון לנפש.

 

 

הערות

[1] בתהליך התפתחות התודעה האגו מתהווה מתוך העצמי ומקיים עמו קשר דיאלוגי מתמיד בציר אגו-עצמי, שהוא גם ציר דיאלוגי בין המודע והלא-מודע. ציר זה הוא גם ציר מעבר מארכיטיפ האם אל ארכיטיפ האב. (Neuman, 1976).

 [2] בזמנים קדומים היו אמונות שהריון נגרם על ידי אכילת צמח מסוים, כיוון שבחשיבה הראשונית המאכל מת בגוף ונולד מחדש כילד. זה אחד המקורות של  מיתוס לידת הבתולים.

[3] מוטיב ההקאה חוזר בספורים רבים בספר 'דירה עם כניסה בחצר וספורים אחרים', של יהושע קנז.

[4] ההקאות בהריון הן התקפה אוטואימונית של הגוף נגד העובר, בשלב שהגוף מזהה אותו כגוף זר שיש להפטר ממנו.

 

[5] ה'צל' הוא החומר הנחות בנפש שנוטים לדחות ולגנות, אבל הוא הכרחי ובעל פוטנציאל אנרגטי ויש לו גם הבטים חיוביים:   תכונות כמו קנאה, חמדנות, תוקפנות, נקמה, גרגרנות, רכושנות – יכולות לדרבן לפעילות יעילה והשגיות שמקדמת את התפתחות האגו. 

[6]יונג מייחס חשיבות דיאגנוסטית ופרוגנוסטית לחלום ראשון.

 

מקורות

אבן-גבירול, ש' (1050 [1930]). כתר מלכות. בתוך: שירי שלמה בן יהודה אבן-גבירול , כרך ב: שירי קודש. ערכים: ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, שיר ס"ב. תל-אביב: דביר.

אידל, מ' (1993). קבלה - היבטים חדשים. ירושלים: שוקן.

בולאס, כ' ( [1987] 2000). צילו של האוביקט: פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב. תרגום: מ' קראוס. תל-אביב: דביר.

בכר, א' (2001). הפחד לתפוס מקום, אנורקסיה ובולמיה: טיפול לפי גישת הפסיכולוגיה של העצמי. ירושלים: הוצאת מאגנס.

בר-יוסף, ח' (2001). מזון. ירושלים: כרמל.

הס, א' (2007). הבולמיה של הנשמה. תל-אביב: הליקון.

וסרמן, נ' (2007). אין לי נשק. בתוך: שנתיים. ירושלים: כרמל.

נצר, ר' (2004). מסע אל העצמי-אלכימית הנפש-סמלים ומיתוסים. בן שמן: מודן.

מאן, תומאס. ([1951] 1979). הנבחר. תרגום מ' אבי-שאול. תל-אביב:ספרית פועלים.

מגד, נ' (1998). שערי תקווה שערי אימה: שמאניזם, מאגיה וכישוף בדרום ומרכז אמריקה. בן

שמן: מודן.

עגנון, ש"י (1980). האדונית והרוכל. בתוך: סמוך ונראה. ירושלים: שוקן, עמ' 92-102.

פדיה, ח' (2002). המראה והדבור. עיון בטבעה של חווית ההתגלות במסתורין היהודי. לוס-אנג'לס:

כרוב.

פרויד, ז' ([1940] 1988). טוטם וטאבו ומסות אחרות. תרגום ח' איזק. תל-אביב: דביר.

פרייזר, ג' ([1890] 2004). אכילת האל. בתוך: ענף הזהב – על המגיה והדת. תרגום י' הראובני. תל-אביב: נמרוד.

צייטלין, ה' (1997). בפרדס החסידות והקבלה. תל-אביב: יבנה.

קנז י' (2008). דירה עם כניסה בחצר וספורים אחרים. תל-אביב: עם-עובד.

קסירר, א' ([1944] 1972). מסה על האדם. תרגום י' לנדא ור' עמית. תל-אביב: עם-עובד.

רביקוביץ, ד' (1967). אהבת תפוח הזהב. בתוך: אהבת תפוח הזהב. תל-אביב: ספרית פועלים.

שולמן, ד' (1986). פרקים בשירה ההודית. תל-אביב: אוניברסיטה משודרת.

שימל, ה' (1996). חלון פתוח מעל צפת. בתוך: הליקון 17.

תשבי, י' (1985). פרקי זהר א. ירושלים: מוסד ביאליק.

 

Goodsitt, A. (1997). Eating disorders: A self-psychological perspective. In D. M.

Garner & P. E. Garfinkel (eds). Handbook of Psychotherapy for Eating

Disorders. New York: Guilford, pp. 205-228.

 

Jacobi, J. ([1974] 1959) Complex/ Archetype/ Symbol in the Psychology of C. G. Jung.

(R. Manheim (trans.). New York: Princeton University/Bollingen.

 

Jung ,C. G. (1951). The Collected Works of C. G. Jung. R. F. C. Hull (ed.),

H. G. Baynes (trans.). New York: Princeton University/Bollingen.

 

Kalsched, D. (1996). The Inner World of Trauma: Archetypal Defenses of the

Personal Spirit. New York: Routledge.

 

Masterson, J.F. (1995). Paradise lost—Bulimia, a closet narcissistic personality

Disorder: A developmental, self, and object-relations approach. In R. C. Marohn

& S. C. Feinstein (eds.), Adolescent Psychiatry. Hillsdale, New Jersey: Analytic Press, pp. 253-266.

 

Moulton, R. (1942). A psychosomatic study of anorexia nervosa including the use of

vaginal smears. Psychosomatic Medicine, 4: 62-74.

 

Neumann, E. (1954). The Origin and History of Consciousness. London; Karnac

1989.

 

Neumann, E. (1976). The Child. New York: G.P. Putnam & Sons.

 

Samuels, A., Shorter, B., & Plaut, F. (1986). A Dictionary of Jungian Analysis.

New York: Brunner/Routledge.

 

Seligman, E. ([1976] 1991). A psychological study of anorexia nervosa: An account

of the relationship between psychic factors and bodily functioning. In: Samuels,

A. (ed). Psychopathology: Contemporary Jungian Perspectives. New York:

Guilford, pp. 71-89.

 

Stein, L. (1967). Introducing Not-Self. Journal of Analytical Psychology. 12: 97-113.

 

Woodman, M. (1980). The Owl was a Baker's Daughter: Obesity, Anorexia Nervosa

and the Repressed Feminine. Toronto: Inner City Books.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

נצר, ר. (2015). מסעודת הטוטם עד אפרסקי הנצח - סמלי מזון ממטבח הנפש לפי מבט יונגיאני. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/3/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3266

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.