סיפורים מתקופת השואה ומהווי החיים בקיבוץ מאת רחל ברנהיים
הלילה האחרון בבית: ליל ירח במילואו
… דלתות הבית הורדו מעל ציריהן לאפשר חופש תנועה לעשרים הנפשות, מבוגרים וילדים, שהצטופפו בביתנו, קרובי משפחה וידידים, שביתם היה מחוץ לגיטו.
הרהיטים הושלכו לחצר והריצפה כולה כוסתה במזרנים, מזרן ליד מזרן.
כהכנה לקליטת הבאים אלינו, הוצאנו את המחיצות בארון הגדול, וסידרנו בו את החבילות. חבילה גדולה למבוגרים וחבילה קטנה לילדים. בכל אחת מהן, היו בגד להחלפה וצידה לדרך. חייבים להיות מוכנים…
איש לא ידע מה הולך לקרות ברגע הבא…
שילבנו ידים עם אחותי וחברתי נעמי, שגם משפחתה עברה לגור בביתנו, ויחד, בערב, היינו נשענות על אדן החלון הרחב, שותקות שתיקות ארוכות, ומסתכלות בירח שהגיח מבעד לעננים…
" מי יודע" אמרה אחותי "מאין נראה מחר, אם בכלל עוד נראה, את הירח"…
בחושך ראינו דמות אדם מתקרבת. נעמי, חברתה של אחותי, זיהתה את השוטר, ששמר על חנות הפרוות שלהם. הוא קרב, וברגע שראה אותנו לצדה של נעמי, הוא נבהל ורצה לשוב על עקבותיו. נעמי דיברה אליו בשקט. אמרה, שאין לו מה לפחד, מאתנו והוא יכול להיות גלוי אתנו באותה המידה שהוא גלוי בפניה. "אנחנו כמו אחיות" . תוך כדי דיבורה, היא הסירה את שעון הזהב מפרק - ידה, והושיטה אותו לשוטר, שהביט סביבו בפחד ואמר:
"תאמיני לי, אני באמת לא יודע שום דבר, לא יודע מה לומר לכם, ולא יודע מה הולכים לעשות לכם. אילו ידעתי, האם לא הייתי אומר לך? אני רק יודע דבר אחד: שאמרו לי ולכל השוטרים, שאנחנו חייבים לקום מוקדם, ולבוא לכיכר השוק, עם הנשק, מחר לפנות בוקר, בשעה שלוש ארבעים וחמש, בדיוק".
זה היה הלילה האחרון בבית..
המשכנו לעמוד על מקומנו. שתקנו. קשה היה להאמין שזה יקרה, אבל נעמי שיכנעה אותנו שהיא מכירה את האיש הזה, והוא אף פעם לא אמר מילה אחת של שקר. התלבטנו מאד. לא ידענו מה עושים במצב שכזה. האם להעיר את אמא, ואת כל המבוגרים, האם להזהיר אותם, שכולם יהיו מוכנים?
בסוף, אחרי לבטים והיסוסים, האזנו לנשימות העמוקות, לקולות הדיבורים מתוך שינה מפיהם של הילדים, החלטנו שלא נעיר אותם. מוטב לנו להניח להם. שישנו עוד לילה אחד בבית…
כי מי יודע איפה נהיה בלילה הבא?
ספרים מאת רחל ברנהיים:
- הנהר שנעלם
- האור בקצה המנהרה
- על אדמות נחל פולג
- עגילים במרתף - לצמוח מעולמות נחרבים
- תרז ועוד סיפורים
- עגילים במרתף
- האור בקצה המנהרה כבה
