פסיכולוגיה עברית

×Francois Henri Galland
Francois Henri Galland ©
זכור אותי

כתבות שטח

אדם, אדמה, משמעות

הכנס הבין-לאומי, שהתקיים לרגל פרסום חלופת המכתבים בין יונג לבין תלמידו אריך נוימן, אירח אנשי אקדמיה מכל העולם, וכן את נציגיהן של משפחות יונג ונוימן. ההרצאות עסקו בנושאים מגוונים, ובהם אמנות ויצירה, ספרות ופילוסופיה, תרבות גרמנית ויהודית, ועוד. בסקירה זו מציג המחבר את תמצית ההרצאות מזווית אישית ואנושית.

מתפרסם מ 17/6/2015 | 9,266 צפיות

תגיות: | |

 

אדם, אדמה, משמעות

רועי ששון

 

סיקור הכנס הבין-לאומי שנערך לכבוד צאתו לאור של הספר המאגד את חלופת המכתבים בין קרל גוסטב יונג לבין אריך נוימן. הכנס התקיים בין התאריכים 26-24 באפריל 2015 בקיבוץ שפיים.

 

אוהדי יונג ותורתו "מואשמים" לא אחת בהיותם מקוששי סימבוליזציה. כאלה הנוטים להצמיד בין התרחשויות חיצוניות בעולם, לבין משמעותן של האחרונות לחיי הנפש של היחיד או הקולקטיב. מבקש להודות באשמה ואף לאמצה. השבוע, כשחלפתי על פניו של הבניין בגורדון 1 בתל אביב, שם התגורר אריך נוימן עם משפחתו עד מותו הבלתי צפוי ב-1960, גיליתי שהבניין כולו מכוסה בד פרסום ענק המציג לראווה את הדגם החדש של חברת הרכב OPEL הגרמנית – ADAM. כצפוי, לא יכולתי להימנע מן המחשבה כי אותם קירות ספוגי Bildung, מצדם הפנימי, מבקשים לעטות מעין עור חיצוני עכשווי, המתעקש לשמר, גם אם באופן ציני, קפיטליסטי, כזה התואם את רוח הזמן הפוסט-מודרנית, משהו מה-Geist הגרמני שדבק בם במשך כרבע מאה. כאילו רגע לפני שיהפוך בניין הבאוהאוס לבית דירות נופש אקסקלוסיביות ויתפוגג זכר אחרון של הפעילות האינטלקטואלית המפוארת שהתרחשה בו, מבקשים קירותיו להזכיר לכל עובר ושב: "כאן חי, יצר, כתב, אהב וטיפל ב'אדם', בן התרבות הגרמנית שגלה מהארץ שבה נולד וחזר לאדמתו אחרי אלפיים שנה".

הכנס הבין-לאומי, שהתקיים בקיבוץ שפיים בסוף השבוע האחרון של אפריל, נערך לכבוד צאתו לאור של ספר חדש המכיל את חלופת המכתבים בין קרל גוסטב יונג לבין תלמידו המוערך אריך נוימן. לכנס הגיעו אנשי טיפול ואקדמאים מדיסציפלינות שונות, מהארץ ומחמש יבשות תבל, לצד נציגיהם של משפחות נוימן ויונג. בצׅלם של ימים לא מפוארים במיוחד לתדמיתה של ישראל בעולם, נדמה היה לרגע כי הערב הרב שנתכנס על מדשאות הקיבוץ מבקש לעצמו קיום במרחב אחר של חלל וזמן. קשה היה שלא לחוש בהתרגשות, בחגיגיות ובסקרנות שאחזו בקהל המתכנס לקראת פתיחתו של הכנס.

אריך נוימן (ברלין 1905 - תל אביב 1960) למד פסיכולוגיה, פילוסופיה ורפואה בארלנגן ובברלין. הוא סיים את לימודי הרפואה בברלין ועמד בבחינות הרישוי המקצועיות, אלא שחוקי הגזע הנאציים מנעו ממנו את קבלת התואר. נוימן, שהיה יהודי ציוני, מצא עניין בקבלה, בחסידות, ביהדות ובפסיכולוגיה, והעמיק בכתביו של מרטין בובר. השקפת העולם הבובריאנית, כמו גם תפיסת האדם של המסורת האקזיסטנציאליסטית המרכז-אירופית, חלחלו למשנתו וניכרות בכתביו (קרון ווילר, אצל נוימן, 2013).

בסוף ספטמבר 1933 הוא עזב עם משפחתו את גרמניה. תחנתה הראשונה של המשפחה בדרכה לפלשתינה הייתה ציריך, שם הוא פגש לראשונה את יונג באוקטובר אותה שנה. בין השניים נרקם קשר עז, ופגישותיהם הלימודיות והתרפויטיות נמשכו עד לעלייתו של נוימן לארץ באביב 1934.

נוימן הרגיש בודד בארץ, סיפר בנו, פרופ' מיכה נוימן, בדברי הפתיחה של הכנס. אף על פי שאהב את הארץ ולא חשב לחזור לאירופה, גם לא ברגעי משבר, הוא חש כי אין בסביבתו בני שיח שעימם יכול היה להפליג בשיחות סביב נושאי הכתיבה והמחקר שלו. הוא חווה בידוד מקצועי וחברתי – גלות. כך, במכתבו הראשון ליונג מתל אביב, הביע נוימן את מורת רוחו ממה שנתפס בעיניו כדחיקתם של הכוחות המקוריים הרוחניים והאידיאליסטיים שבנו את הארץ, על ידי יהודים עסקנים אגואיסטים וקצרי ראות, שהגיעו לארץ ממניעים כלכליים-אופורטוניסטיים.

בתום הברכות ודברי הפתיחה, הציגה פרופ' תמר קרון מבחר מציוריו המרתקים של נוימן, שנחשפו בכנס לראשונה. באולם התנגנה הסונטה האחרונה של בטהובן, שנוימן כתב על המסתורין שבה. אריך, שנהג לצייר גם לילדיו מיכה ורלי, ולהוסיף מלל על הציורים, צייר סימבוליקה יהודית ונוצרית, חיות שונות ובהן ציפורי ענק (Wonder Birds), צב מלכותי עוטה כתר, ציורי נשים ו'הנשי', גרמניה, שואה ועוד. קרון סיפרה כי מקור ההשראה אינו ידוע. האם שורשי היצירה נטועים בחזיונותיו של היוצר? בחלומותיו? בסמלי הלא מודע הקולקטיבי? אני מתקשה שלא לחשוב על הקשר בין ציפורי הפלא הענקיות המופיעות בציוריו של נוימן, לבין מכתבו של יונג לנוימן שבו הוא מכנה את האחרון 'ציפור נדירה'.

באופן משתמע, ציוריו של נוימן מתכתבים עם אלה של יונג באמצעות הצצה לממדים הטכניים-הפקתיים שליוו את הוצאתו לאור של 'הספר האדום' ב-2009. מר מילשטיין (Milstein) מקליפורניה הציג באופן ויזואלי את האמצעים המיוחדים שנדרשו כדי לשמר את היצירה היונגיאנית שנכתבה וצוירה לאורכן של 15 שנות משבר עמוק בחייו של יונג, שתחילתן נקשר בנתק הדרמתי ממורו הנערץ פרויד ב-1913.

לאחר קבלת שבת, ארוחת ערב ושירת "הנה מה טוב ומה נעים", התכנס הקהל להרצאתו של פול מנדס-פלור (Mendes-Flohr) מאוניברסיטת שיקגו, שחתמה את יומו הראשון של הכנס. מנדס-פלור, חוקר המחשבה היהודית בעת החדשה, הזמין את הקהל להתוודע לרקע התרבותי שהיווה קרקע לעיצובו האינטלקטואלי-רגשי של נוימן, בהרצאה שכותרתה: "German Kultur and the Discovery of the Unconscious: The Promise and Discontents of the German-Jewish Experience". "לדבר זה טבעי, להקשיב זאת תרבות", ציטט מנדס-פלור את גתה בראשיתה של אודיסיאה שחלפה ביעף בין תחנות עידן הנאורות (Aufklärung) הגרמנית.

בניעתו בין 'הפילוסופיה של המיתולוגיה' של שלינג, שהגותו שימשה השראה לתנועה האקזיסטנציאליסטית של המאה העשרים, דרך הספרות של פול אנדרלינג והאידיאליזם הגרמני של היגל, ביקש מנדס-פלור לספר על משאלתם של האינטלקטואלים היהודים מהמאה ה-18 ואילך להשתלב בתרבות הגרמנית – להתחייב לאידאל ה'בילדונג' מחד, אך לא לוותר על עיסוקם בתכנים יהודיים מאידך. כך, בין היתר, העניק משה מנדלסון ביאור בגרמנית לחמשת חומשי התורה, פרנץ רוזנצוויג כתב את 'כוכב הגאולה', מרטין בובר פרסם בגרמנית את סיפוריו של רבי נחמן מברסלב ותרגם עם רוזנצוויג את התנ"ך לגרמנית, וגרשום שולם כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת ברלין על ספר הבהיר.

אחד הביטויים להתנגשות החזיתית בין נאורות הבילדונג הגרמנית לבין המחשבה היהודית בא לידי ביטוי בקונפליקט הבובריאני-יונגיאני סביב שאלת האלוהים. יונג, שהתייחס לאלוהים כהשלכה של העצמי (Self), כתוכן אינטרה-פסיכי (יונג, 2005), עורר את התנגדותו העזה של בובר, שהתריס כי יונג חורג מתחום מומחיותו, בהחליפו את האמונה הדתית בסגידה מיסטית לאינסטינקטים ובכך למעשה מנשל מאלוהים את קיומו האונטי.

 

יומו השני של הכנס נפתח בהרצאתו של מרטין ליבשר (Liebscher), עורך הספר המאגד את חלופת המכתבים בין יונג לבין נוימן ומרצה לפסיכולוגיה ב-University College London. הרצאתו הייתה מעין תמצית של הקדמתו הרחבה ל'פסיכולוגיה אנליטית בגלות', שנפתחת בסיפור פגישתם של השניים, ממשיכה בסקירת עבודתם הפסיכולוגית משנות ה-30, עוברת דרך גישתו הפוליטית של יונג לגרמניה הנאצית והאנטישמיות המיוחסת לו, ומשרטטת את יחסה של התיאוריה היונגיאנית לפשיזם, כמו גם את גישתה של האחרונה ל'פסיכולוגיה יהודית' ולמיסטיציזם. ליבשר התמקד במשמעות שייחס נוימן לארכיטיפ האדמה (The Earth Archetype) והעמיק בקשר המיוחד שבין האדמה לבין גורלו של העם היהודי, כפי שהוא מוצג בכתיבתו של נוימן.

את מקומו של ליבשר על במת הכנס תפסה אן למרס (Lammers) שערכה ספר בנושא חלופת המכתבים בין יונג לבין ג'יימס קירש (Kirsch), פסיכיאטר ואנליטיקאי יונגיאני יהודי שהתגורר בשכנות לנוימן בתל אביב של שנות ה-30. קירש היה מבוגר מנוימן, קיבל רישיון לעסוק ברפואה עובר לעלייתו של היטלר לשלטון, והיגר, כמו נוימן, מברלין לתל אביב. במכתב מ-1934 מבקש יונג מקירש, שאותו פגש כבר ב-1928, ליצור קשר עם אריך נוימן המתגורר מעבר לפינה בתל אביב, ולדון עימו בנושאים הקשורים לתרבות היהודית. אלא שנוימן – כותב קירש ליונג – נמצא כבר כמה חודשים בתל אביב, אינו יוצר עימו קשר ומכנה עצמו 'האנליטיקאי היונגיאני היחיד בפלשתינה'.

בהרצאתה, פרשה למרס את מערכת היחסים המורכבת של הטריו – יונג, קירש, נוימן – וערכה אבחנה בין גישותיהם של קירש ונוימן: בתפיסה הנוימנית ניכרה האוריינטציה האקזיסטנציאליסטית: 'אנחנו (היהודים) מה שאנחנו ואין טעם לחפש מה איבד היהודי ועליו למצוא עכשיו', ואילו גישתו של קירש הייתה מטפיזית-אפלטונית ולפיה על 'היהודי החדש', ש'סובל מנוירוזה בת אלפיים שנה', מוטלת המלאכה הרוחנית של איתור השכינה.

לאחר הפסקת צהריים, התכנס הקהל לשמוע דברים מפיהם של נכדו של יונג, אולריך הוארני (Hoerni), ונינו, תומס פישר (Fischer), במסגרת המושב: 'יונג ונוימן – תרבות והיסטוריה חלק I': הוארני, אדריכל במקצועו, סקר את התפתחותה האורבנית של העיר השוויצרית בזל, ואילו פישר סיפר על ביקורו של יונג בפלשתינה. יונג, שנהג לערוך מסעות ארוכים ביבשות תבל (אפריקה, חצי האי ההודי, המזרח הרחוק ועוד), שזיכרונותיהם מושרשים בתפיסתו את הנפש האנושית, הצטרף לחברו הנס פירץ שיצא למסע באגן הים התיכון. פישר, מלווה במצגת תמונות מלבבת עין, שרטט את נתיב מסעו של יונג מציריך, דרך נמל ג'נובה, טרומינה שבסיציליה, הפנתאון של אתונה, איסטנבול, רודוס וקפריסין, עד למלון קינג דיוויד בירושלים – לשם הגיע בתום נסיעה ברכבת מחיפה. פישר התנצל בקריצה בטרם ישלוף מן הכתובים את רשמי הביקור: "סבא רבא לא אהב את ירושלים. היא השאירה אותו קר", הוא סיפר. "הוא נגעל מכנסיית המולד, שם נקע את רגלו בצורה שטנית, אבל אהב את כיפת הסלע". ביקורו הצולע של יונג בפלשתינה הסתיים, והוא עשה את דרכו למצרים.

חלקו השני של המושב נפתח בהרצאתו של האנליטיקאי יורג רשה (Rasche) שעסקה ברקע האנליטי של נוימן בברלין ובהתנגדות לשלטון הנאצי. אחריו, הציג ד"ר אבי באומן את מורכבות התחושות, הבלבול והמתח שאכלסו את נפשו של נוימן עם הגעתו לארץ ישראל ב-1934. נוימן, שביטא הומניזם חדש, הציג עמדות פמיניסטיות וטען שכל נוירוזה פרסונלית מבטאת את הנוירוזה של התקופה, נתקל בכתפו הקרה של יונג שחלק עליו באשר לתפיסתו את קומפלקס יהוה, קומפלקס ישו והנוירוזה הקולקטיבית (Jung & Neumann, 2015, מכתב מס' 5). לכאורה, הדינמיקה שנוצרה בין יונג לבין נוימן שחזרה את הנידוי האדיפלי של 'האב פרויד' על ידי יונג שנים קודם לכן, כשהפעם נוימן לוהק לתפקיד המנדה. אלא שלתפיסתו של באומן, לא בנידוי עסקינן אלא בהקרבה. כדי להישאר קרוב ליונג ולהיקסמות שלו מה-self, הקריב נוימן בשנים האמורות חלקים מכמיהתו להתוודעות ולהיכרות מעמיקה יותר עם 'האם הגדולה'. כשני עשורים מאוחר יותר, שב אליה נוימן בעבודת הכתיבה של ספרו The Great Mother (Neumann, 1963).

"כל עוד אין הרע מאיים על עצם קיומך שלך, אתה מקשט אותו בהרבה איצטלות יפות ואינך קורען מעליו אלא כשהוא חושף את מלתעותיו ותוקף אותך עצמך, את ביתך שלך וארצך. מניסיוננו המר למדנו: לא המאבק נגד הרע, אלא לכל היותר המאבק נגד כיליון על ידי הרע, הוא שמעורר את האדם בן זמננו לפעולה" (נוימן, 1963, עמ' 19-18).

הרנסנס שזוכה לה ההגות הנוימנית נרקם ומעמיק בהרצאתו של פרופ' הנרי אברמוביץ', שפתח את המושב על 'בעיית הרוע'. אברמוביץ' הציג מקורות מן התרבות היהודית שהשפיעו על פיתוחו של 'המוסר החדש' הנוימני כפי שנפרש ביצירתו 'פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש' (נוימן, 1963). בין היתר, הזכיר אברמוביץ' את העיקרון התלמודי של האחריות הקולקטיבית ואת גישתו של רבי נחמן מברסלב, שלפיה אם אדם אינו שופט את עצמו, ישפטו אותו 'כל הדברים', שכן כולם שליחיו של אלוהים.

על פי המוסר החדש, הרוע והרע הם חלקים חיוניים בנפש האנושית, ואינטגרציה עם חלקי צל אלה הכרחית לתהליך האינדיבידואציה. זאת ועוד, הכרה בחלקי הרוע החיוניים והטמעתם בנפש תמנע את השלכתו של הרע וייחוסו לאחר. בעיית הרוע, כותב נוימן כשני עשורים לאחר זוועות השואה, ניצבת בפני האדם המודרני, הן בצורתה הקולקטיבית והן בצורתה האישית, ושורש הסכנה טמון בכך שהתפתחותו החיצונית של הקולקטיב לעולם מפגרת עשרות שנים אחר התפתחותו של היחיד. מכאן, ליחיד מוענק תפקיד חשוב בזיקוק הרעלים של עצמו ורעלי הנגד של הקולקטיב.

האגו מזדהה עם ההמון, וכפועל יוצא מכך מאבד את צלו שלו. לכן, כותב נוימן ליונג ב-1933, אנשים דגולים נועדו לעמוד אל מול ההמון: "אניני הרגש, חולי הנפש ובעלי כוח היצירה – הם ההולכים בראש המחנה. כוחם לקלוט ביתר רגישות את תכניו של הבלתי מודע הקולקטיבי" (נוימן, 1963, עמ' 21). משמעות הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", הציע אברמוביץ', איננה מסתכמת באהבת רעך (חברך), אלא מפנה את היחיד לאהבת הרע שבו, שכן גם הוא משרתו של אלוהים.

ד"ר מורי שטיין (Stein) המשיך את הדיון בשאלת הרוע תוך כדי הצגת מבט השוואתי בין המוסר החדש של נוימן לבין 'תשובה לאיוב' של יונג. שאלת הרוע, לטענת שטיין, איננה נחלתם הבלעדית של קרימינולוגים, תיאולוגים או היסטוריונים של התרבות, אלא היא רלוונטית לפסיכולוגיה מאחר שהיא נקשרת באופן ברור בשאלות של מוסר. עמדתו של יונג בשאלה האתית הייתה שונה מזו של נוימן. יונג לא אימץ את העמדה הנוימנית, שלפיה ראוי ואפשר להטמיע את חלקי הנפש הצׅליים באישיות האינטגרטיבית תוך כדי 'התמרתו' של הרע מהלא מודע למודע. במכתב מיוני 1957, כותב יונג לנוימן שככל שירצה האדם לרסן את הרע שבו, כוחות האגו שלו לעולם יהיו כפופים לעוצמתם האדירה של הניגודים, והוא פשוט "קטן מדי ולא מודע מדי" כדי להעדיף, בנסיבות מסוימות, את הטוב על פני הרע (Jung & Neumann, 2015). בעוד שנוימן טען כי "דימויי האלוהי מכילים את משמעות חיי האדם" (נוימן, 2013, עמ' 72) ובלעדיהם לא ניתן לשאת את הקיום, אלוהיו של יונג "אינו מוטרד משום שיפוט מוסרי, כלומר אינו מכיר באתיקה כלשהי המחייבת אותו" (יונג, 2005, עמ' 29).

לאחר ארוחת ערב בבית ההארחה של הקיבוץ, התכנסו באי הכנס לחזות ולחוות הקראה דרמתית של מבחר מכתבים מהספר החדש. בעידן הרייטינג, שבו התיאטרון הרפרטוארי מסתנכרן עם רוח הזמן, הקליפית משהו, ומפיק הצגות באורך שלא עולה על כשעה ומחצה וללא הפסקה בין המערכות, ישב הקהל בכנס, בתום יום שהחל בשמונה בבוקר, מרותק למתרחש על הבמה, למשך שעתיים שלמות. השחקנים היו מבאי הכנס, לאמור, לא אנשי במה מקצועיים, ועם זאת, הפגינו כישרון רב וחיוניות שסחפה את הצופים. שני הגברים השוויצרים ששיחקו את יונג ואת נוימן, הגברת הבריטית ששיחקה 'קולות נשיים' מתחלפים, והמספר, מורי שטיין, יצרו מרחב חווייתי מדומיין שהנגיש, קירב להבנה אינטלקטואלית ורגשית, את הטקסטים של שני ההוגים. לקראת סיום יומו השני של הכנס, תפסו את הבמה משפחות יונג, נוימן וקירש, וחלקו עם הקהל זיכרונות אישיים מבית אבא-סבא.

 

בבוקר יומו השלישי של הכנס, קיבל קהל הבאים הצצה למה שהתרחש בכנסי ארנוס מציתי הדמיון. ריקרדו ברנרדיני (Bernardini) מהפקולטה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת טורינו, חוקר ההיסטוריה של כנסי ארנוס לדורותיהם, פתח צוהר שמיעתי וחזותי למפגשים האינטר-דיסציפלינריים שהתרחשו על שפת לאגו מז'ורה שבאסקונה השוויצרית החל מ-1933.

ארנוס (ביוונית פיקניק), הפרויקט של התיאוסופית ההולנדית אולגה פרוב-קפטיין (Olga Fröbe-Kapteyn), הפגיש בין אנשי רוח, אינטלקטואלים ומדענים מתחומי דעת שונים, שהשמיעו את עמדותיהם וניהלו קבוצות דיון בנושאי פסיכולוגיה, דת, פילוסופיה וספיריטואליזם. בכל קיץ היו מתאספות בביתה של פרוב-קפטיין דמויות דוגמת ההיסטוריון וחוקר הדת מירצ'ה אליאדה, חוקר המיתולוגיה היוונית קארל קרניי, חוקר המיתולוגיה ההשוואתית ג'וזף קמפבל, גרשום שולם, קארל יונג, והחל מ-1947 גם אריך נוימן. על רקע קטעי ארכיון שנערכו לסרט אילם קצר ומרתק, נע ברנרדיני בין אנקדוטות משעשעות על האירוח הקפדני של פרוב-קפטיין, לבין 'שיחות המרפסת' שהתנהלו בהפסקות שבין ההרצאות והיו חביבות במיוחד על יונג שנהג לומר עליהן: "הן הן ארנוס האמיתי". בתום מלחמת העולם השנייה, חזר נוימן לראשונה לאירופה, והשתתף בכנסי ארנוס 15 פעמים, עד להופעתו האחרונה ב-1960, כארבעה חודשים לפני פטירתו. בהרצאותיו בארנוס עסק נוימן בין היתר באדם המיסטי (נוימן, 2007), בנשי ובחשיבותו של ארכיטיפ האדמה לאדם המודרני.

הפאנל השני ביומו האחרון של הכנס עסק ב'אמן והאמנות שביונג ונוימן'. כריסטיאן גאילארד (Gaillard) מהסורבון עסק בביטויי הרגרסיה הנפשית ביצירתו של פיקסו, כפי שהופיעו במאמרו של יונג על פיקסו מ-1932, ובהתייחסותו של יונג ל'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס. מבקר האמנות והמומחה לתולדות האמנות הישראלית, גדעון עפרת, שטווה סקירה מעניינת בנושא 'האימהות הגדולות באמנות הישראלית', דיבר על היעלמותן של סוגיות פוליטיות מהאמנות הישראלית בשני העשורים האחרונים. בניגוד לביטויי מחאה שאפיינו חלק מהאמנות הישראלית פוסט מלחמת יום כיפור ועובר לה, נפקדה נוכחותה של האם הגדולה – המיטיבה כמו גם המְרֵעה – מהפיסול ומהציור המקומי. את מקומה תפסו ביטויים אמנותיים של 'אב אכזר', המקבלים משנה תוקף על רקע 'היעדרה התוקפנית' של סימבוליקת 'המלאך המושיע'. אולי יש לבצע Rewriting של האמנות הישראלית מהפרספקטיבה של האם הגדולה, תהה עפרת, ולתור אחר שורשי המופעים ההולכים ומתגברים של סימבוליקת הפטריארכט באמנות הישראלית תוך כדי דחיקתם של סמלי המטריארכט?

אחר הצהריים התפצל קהל הכנס לשתי קבוצות: האחת התמקדה באספקטים הקליניים של התיאוריה הנוימנית: במונח 'אגו חירום' שהציגה גב' רינה פורת, בדוגמאות קליניות שהציגה גב' בתיה ברוש פלמוני, בתיאוריית ההתפתחות של נוימן הפרושה בספרו 'הילד' (נוימן, 2011), ובעבודה הטיפולית המתרחשת בנווה צאלים, מוסד חינוכי שנשען על עקרונות התיאוריה היונגיאנית והנוימנית, שעליה סיפרה גב' רבקה להב. באולם אחר התכנס הקהל שבחר להאזין לפרופ' קרון ולאנליטיקאית היונגיאנית אנג'ליקה לאווה (Loewe), שעוסקות ביונג ובנוימן מנקודת מבט דתית. קרון סיפרה על הקשר של נוימן לתנועה החסידית ולהשפעתה על משנתו, ולאווה תרה אחר עמדותיהם התיאולוגיות של יונג ונוימן, כפי שבאות לידי ביטוי בהתכתבות ביניהם.

לקראת ערב התאחדו שתי הקבוצות כדי להאזין להרצאתו של האנליטיקאי היונגיאני הקנדי תום קלי (Kelly) על חליל הקסם, סיפורו של אוגוסט לייבסקינד שעובד לאופרה אלמותית בידי מוצרט. קלי דילג בין סרטו של אינגמר ברגמן, 'חליל הקסם', על סיפור חניכתו של טמינו המתוודע לחוכמתו בעזרתה של מלכת הלילה, לבין הגותו של נוימן על היצירה, כפי שבאה לידי ביטוי בכתביו. ברגמן ונוימן נעים שניהם על ציר האגו-סלף, המתווך בין המודע האישי לבין הלא מודע הקולקטיבי, בחפשם אחר מוטיבים אוניברסליים, משוחררי קונטקסט של מקום וזמן, של הנפש האנושית.

"אין זה אפשרי עבורי להחזיק בענווה האופיינית לגישה המדעית והנחשבת למעלה בימינו, ולהישאר בגבולות של המוכח בלבד. חיוני בעיניי להסתכן ולשאול מחדש את שאלת פשר המשמעות לאדם, ולנסות לשרטט דימוי אחדותי של מעמד האדם בתבל [...] התנסות בתבל הקשורה לתודעת האגו הנה רק צורה אחת מני רבות, ולאו דווקא זו הכוללת ביותר והקרובה ביותר למציאות" נוימן, 2013, עמ' 16 ו-20).

שלושה ימים מעוררי דעת ורגש עומדים להסתיים. המרחב הקולקטיבי השמור והמיוחד שנוצר באולם הכנסים, בהפסקות שבין ההרצאות ובארוחות המשותפות, יתפוגג בעוד רגע. איש איש ישוב לארצו, לאדמתו, למסע חייו, ספוג ב'חומר' הרב שבחר לצקת לתוכו, מתוך השפע שהוצע לו. דקות ספורות לפני פרידה אמרה דבורה קוצ'ינסקי, אנליטיקאית יונגיאנית ותיקה, מתלמידותיו הראשונות של אריך נוימן: "הוא עדיין חי. מהלך בשדות אחרים". אכן, נדמה שכך הילך בתוכנו במשך שלושה ימים של סוף חודש אפריל.

 

 

מקורות

יונג, ק"ג (2005). תשובה לאיוב (תרגמו מגרמנית מ' קראוס וח' מחלב). תל אביב: רסלינג.

נוימן, א' (1963). פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש. תל אביב: שוקן.

נוימן, א' (2007). האדם המיסטי (תרגם י' ספיר). תל אביב: רסלינג.

נוימן, א' (2011). הילד – האישיות בשחר התפתחותה (תרגם י' טרייבר). מושב בית יהושע: חסינות.

נוימן, א' (2013). אדם ומשמעות – שלוש מסות (תרגמו מגרמנית ת' קרון וד' וילר). תל אביב: רסלינג.

C.G. Jung and E. Neumann. (2015). Analytical Psychology in Exile- The Correspondence of C.G. Jung and Erich Neumann. Edited and introduced by M. Liescher. Translated by H. McCartney.

Neumann, E. (1963). The Great Mother. (Translated by R. Manheim). New Jersey: Princeton University Press.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ששון, ר. (2015). אדם, אדמה, משמעות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/4/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3305

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי ששוןרועי ששון23/6/2015

תודה. קובי, ליאור, סימה, גיא ואייל- תודה רבה על המשוב

אייל שדהאייל שדה21/6/2015

כן יירבו כנסי ארנוס. הכתיבה שלך. בהחלט הציתה את הדמיון והדעת.
מאד מעניין, מעמיק ומרחיב אופקים.
הנה, מעבר לפינה, נמצאת ההידברות. כמו קירש וניומן. יש רק להסכים לדבר
תודה על סקירה מרתקת

גיא פרלגיא פרל21/6/2015

תודה רועי, הייתי בכנס, ולדעתי. והצלחת לא רק לסכם אותו, אלא גם להביא מן הרוח היתרה ששרתה עליו ועלינו
כל הכבוד, ושוב תודה מעומק הלב

סימה מנורסימה מנור21/6/2015

רועי, מרתקת הסקירה שלך את הכנס. יפים הציורים שבחרת. תודה.

ליאור גרנותליאור גרנות21/6/2015

חי ומהלך בשדות - תודה!. רועי, הסקירה שלך מצליחה להלך בשדות הידע, העבר, ההווה, הרגש, לנוע בין כל אלה באופן חי ועשיר המחיה את הכנס גם עבור הקוראים שלא היו בו. זאת סקירה מעשירה, מלמדת, מפרה ומעוררת מחשבה ורגש. מברוכ על מאמר הביכורים בבמה הנפלאה הזאת של פסיכולוגיה עברית, כן ירבו.

קובי אטיאסקובי אטיאס18/6/2015

נקודת מבט מעניינת ומקצועית. נהנתי מאוד לקרוא את שכתבת, מרתק ומקצועי, וכל כך נכון!
תודה רבה!
אשמח לקרוא עוד ..