פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×The stork and sparrow drink Polish vodka
Izabela Szumen ©
זכור אותי

איווי : אי (i) - ווי (why)?

בארני, גיבור הסרט "הסיפור על פי בארני", הוא איש שכולו איווי: הוא לא חדל להתאוות ואינו מונע מעצמו סיפוק. ניתן לומר שהאיווי הוא התשוקה שאי-אפשר לספקה אף-פעם, אך היא זו המניעה קדימה בניסיון למלא דבר מה. האיווי, אם כך, הוא אולי התוצאה של היותנו חסרים בבסיסנו.

כתבות | מתפרסם מ 13/5/2011 | 9,410 צפיות

תגיות:

 

איווי : איי (i) - ווי (why)?

על הסרט "הסיפור על-פי בארני" מפרספקטיבה לאקאניאנית

מאת אורנה קסטל

  

זהירות - ספויילר! מומלץ לצפות בסרט לפני קריאת הכתבה

 

 

"הסיפור על פי בארני", מביא את סיפור חייו של בארני פנופסקי (בגילומו של פול ג'יאמטי) בשלוש תקופות זמן שונות. הסיפור מתחיל ברומא של שנות השבעים: הסמים, הפואטיקה והחופש המיני נותנים אותותיהם בגופם של צעירים הוללים. בארני הינו מפיק טלוויזיה יהודי, רגזן ורומנטיקן - בחור יהודי "סטריאוטיפי". נערתו של בארני היא אמנית משוחררת, אשר יום אחד מבשרת לו שהיא בהיריון. בארני ממהר לקחת אחריות לאבהות ונושא אותה לאישה. אולם, הבן נולד מת, ולא רק מת – כי אם שחור. צבע העור אינו מותיר מקום לטעות – מתגלה שחברו השחור של בארני הוא האב. בארני כועס ומתרחק מאשתו אך לבסוף נאות להזמנתה להיפגש אצלה לארוחה. הוא מגיע באיחור ומגלה שמסרה את נשמתה למנת היתר.

בארני מבחין בתמונה מיוחדת הנמצאת בחדר ובוחר לקחתה למזכרת. בתמונה אישה ערומה וסביבה ספק גברים ספק שטנים. היא שרועה שם אנוסה או מתה – זוהי סצנת עיבור קולקטיבי אלימה. מדוע בארני לוקח איתו את התמונה?

לאחר זמן בארני נאות להינשא בשנית לבחורה יהודייה עשירה בעלת אופי תובעני. במהלך החתונה הוא פוגש בין האורחים את מרים. לראשונה הוא מתאהב, וללא עכבות עוזב את החתונה ורץ לשכנע את מרים כי היא היא אהבתו הגדולה. מרים דוחה את הצעתו הנלהבת על בסיס העובדה שהתחתן זה עתה עם אחרת, ובארני שב שפל רוח לחתונתו. לא נותרת לו ברירה: נראה שעליו לקיים את חיי הנישואים ללא טיפת חשק. אבל המזל לא מאחר לבוא: עד מהרה אשתו נתפסת במיטה עם חברו הקרוב, ושרשרת אירועים שונים שמתרחשת (וכוללת פליטת כדור אקדח) מובילה לכך שבארני משתחרר מנישואיו המיותרים וממהר פעם נוספת אל אהובתו. כעת זו מסכימה לקבלו אולם בתנאי אחד - שלעולם לא יבגוד בה כשם שאביה בגד באמה. הזוג האוהב מתחתן, מוליד ילדים, ומתפתח בעבודתו. הכל ממש כשורה. אלא שדבר מה מכרסם בבארני, משום מה הוא אינו מסופק. הוא מוצא את עצמו חסר אונים מול דחפיו. הוא מתפתה לקשר מיני עם מכרה, שלאחריו הוא נמלא תחושות אשמה וחרטה, נמחץ תחת מחשבות רודפות. כך נחשפת האמת בפני אשתו, אשר בצעד חד משמעי מסלקת אותו מביתם. בארני לא יודע את נפשו. ביגון מהוקצע בהומור של שתיין שנזהר מפיכחון, הוא הולך ושוקע בדמנציה שמשיבה אותו, כביכול, לביתו.

ברקע של הסרט נמצאת התמונה, שמלווה את בארני לכל אורך הדרך. התמונה נשארת צעירה, כהיפוך לתמונתו של דוריאן גריי (אוסקר ויילד, 1891): בעוד שדוריאן גריי נשאר צעיר ויפה, אך תמונתו מזדקנת ומתכערת, בארני עצמו הולך ומתכלה, אך תמונתו נותרת ללא שינוי, עוברת נדודים עם הגיבור ומנציחה את זרע הפורענות הבסיסי שמצוי בסיפור זה בפרט, ובחיי האדם בכלל.

"זרע הפורענות" הינו היסוד הכפול של היצרים, המושכים כל העת לשני כיוונים שונים וחיים בדיסהרמוניה בחיי הנפש – חיים ומוות, אהבה ושנאה, בעד ונגד. דבר זה בא לביטוי בכשלים הנישנים בחיי האהבה האנושיים.

בארני הוא איש שכולו איווי: הוא לא חדל להתאוות ואינו מונע מעצמו סיפוק. ניתן לומר שהאיווי הוא התשוקה שאי-אפשר לספקה אף-פעם, אך היא זו המניעה קדימה בניסיון למלא דבר מה. האיווי, אם כך, הוא אולי התוצאה של היותנו חסרים בבסיסנו.

"סיבת האני" היא הסיבה שבעטיה אנו פועלים, אשר נתפסת לא פעם רק כתוצאה. כלומר – מה שמתרחש בחיינו ומצטייר כתוצאה של מעשינו ופעולותינו הינו בעצם הסיבה שמניעה את הכול. למשל, כאשר אדם מגיע לאנליזה ומספר שתמיד הוא נותר בסופו של דבר לא מסופק – נעזור לו לראות זאת במהופך: "הסיבה לכל הפעולות שלך היא חוסר הסיפוק – מתוך זה אתה בונה ויוצר את הדברים. אי הסיפוק הנו חומר הגלם שלך".

כאשר מנסים למצוא הגדרה למונח "סיבה" – התשובה מצליחה תמיד לחמוק, כמו למשל כשטוענים שהנוירוזה היא הסיבה לסימפטום, ושהלא מודע הוא הסיבה לנוירוזה – מה אם כך הסיבה ללא מודע? בנקודה זו יבוא תמיד קרע שמצביע על כך שיש משהו שלא ניתן לדעת עליו בסופו של דבר מאומה. הפסיכואנליזה אחרי פרויד כיוונה לאיחוי הקרע, כלומר להתעלמות כביכול מהיות האדם משוסע בבסיסו, ולדחיפה להחלמה – מה שלא הביא בהכרח להחלמה מן הנוירוזות. לאקאן אמר שניתן להכניס את השפה לתחום של הסיבה במַקום של הקרע, ומה שנוצר במקום הזה הוא התגלית של פרויד – הלא מודע.

ב"הסיפור על פי בארני" הדמויות הולכות עם הסיבה שלהם עד הסוף. כאן כדאי להזכיר את המונח "התענגות" של לאקאן. אפשר לומר לצורך ההבהרה, כי התענגות היא האופן בו האדם מפיק סיפוק עבור עצמו ממה שבה בעת גורם לו לסבל. מה היחס בין ה"התענגות" לבין מה שמכונה כאן הסיבה? במקרה של מרים: היא מתאווה למה שלא ייפסק (קשר הנישואים) בעודה קשורה בעבותות למה שכבר נפסק (הקשר של בגידת אביה לבגידתו של בעלה: שניהם גרמו למשהו להיפסק). המחשה יפה כל כך נתן פרויד לקשר עבותות כזה ב"פרומתאוס בחבליו" (פרויד, 1914). פרומתאוס קשור על ההר והעופות טורפים ערב ערב את כבדו, כעונש על שרימה את זאוס ופיתה אותו לבחור בצלחת העצמות ובכך נתן לאדם – היצור שברא פרומתאוס – את הניצחון. ואולם, מדי יום הכבד שב ונוצר. פרויד השתמש בדוגמא זו לשם הדגשת היחס הבלתי נתיק של אדם עם השלב של הליבידו ההומוסקסואלי (שאליבא דפרויד בא אחרי שלב הליבידו הנרקיסיסטי ולפני השלב של האהבה ההטרוסקסואלית), אשר למרות שכביכול נלקח מהאדם, האדם שב ו"מגדלו" מחדש.

בשונה ממרים, מה שבארני רוצה הוא את הדבר שיפסיק את חיי דחפיו, לכאורה חסרי הגבולות. אולם הוא מוצא את עצמו שב וחוזר לפעול בשירות הדחף. לאורך הסיפור שב וחוזר בוגי, חברו של בארני, שדמותו משמשת עבור בארני כהיפוך וכאידיאל אני (אשר אצל לאקאן נחשב למי שמצוי כולו במשלב ה"דמיוני"). בוגי מייצג את ההתכלות המואצת שחלה בעקבות סחיטת חיי האיווי עד תום. שלושת הגברים המרכזיים בסרט - בארני, בעל חברת ההפקות "הלא הכרחיות לחלוטין" (זהו שמה של החברה בסרט), בוגי חברו הסופר המוכשר והשרמנטי, ואביו השוטר בדימוס שופע ההומור והמיניות – מציגים למעשה אפשרויות של " חֲיֵיה על-פי סיפורך" או כפי שאני מציעה כאן: "חייה על-פי איווייך".

נחזור אל התמונה. התמונה צוירה בידי אשתו הראשונה של בארני, שהתאבדה לאחר לידת תינוק מת – אשר הניע את בארני לשאתה לאישה. כאשר הרחם אכזב ובן מת יצא מתוכו, אבדה סיבת החיים - הסיבה שלה, מה שמניע אותה – למרות ש"הייתה עם כל החבר'ה" – כביכול נערה משוחררת, מתגלה שמה שגילם הילד עבורה – הפאלוס שלה, שנמצא במקום של התוצאה, היווה עבורה סיבה לחיות. אובדן הילד הלא מתוכנן, - שוב, רק לכאורה לא מתוכנן - גדע את הסיבה הזו. אני מציעה כי התמונה היא פיסת השתקפות מעירום-נפשו של בארני. שם, בתוך נפשו, על הגבר להיענש. למרות שלא הוא הצייר, הוא בוחר לשאת איתו את התמונה כמו משא צלב – דבר מה גורם לו לדבוק בה, להזדהות איתה. וזה עונש לא קטן לסחוב את התמונה הזו. על מה עליו להיענש? אם תמונתו של דוריאן סופחת את ריקבונה הגדל ומתפתח של הדמות המציאותית, בארני נושא על גופו ונשמתו את האנטי-אסתטי – הוא מציג את המאוים (Unheimlich), את מה שמוכר וידוע, ויחד עם זאת מעורר חרדה וזר (פרויד, 1970). ל"תמונת חייו" של בארני יש אופי אנליטי. היא מחזירה את הבלתי אפשרי לסצנה - נותרת ביתית, מוכרת ונגישה, ובה בעת שומרת על האפקט של הזוועה המנוכרת. עם זאת התמונה המצוירת נותרת נטולת גיל, נטולת גורל. מה שקורה בה נותר נצחי ובלתי מרפה בנוכחותו - ואילו בארני מבקש לכפר על היותו מתאווה: על אשמת היותו חי והיותו חב את חייו לגורל.

כאשר חתנו הראשון של בארני מגיע לביקור לאחר מותה של בתו ומוצא בביתה את הציור הוא מביע זעזוע. את הזעזוע הזה כדאי לחקור. ממה הוא מזועזע? הוא טועה ביחסו לבארני את הציור, מה שמעיד על ניכורו מבתו. בארני מתקן אותו ומספר לו שבתו היא שציירה את הציור הזה. האב לא העלה את זה על דעתו. הסיבה שלה לצייר את הציור הזה כמו גם מה שעבורו חיה – איוויה, הלכה איתה לקבר. אבל התמונה נשארה. היא השאירה פיסת סיבה. משהו מהסיבה, שהמרב שניתן לדעת אודותיו הוא מתמונות, דימויים, יצירות ומעשים, לא נכחד לעולם.

 

 

מקורות

ויילד, א. (1891) . תמונתו של דוריאן גריי. תל-אביב, פן.

פרויד, ז. (1970). המאוים, מסות נבחרות כרך ד'. תל-אביב, דביר.

(1914). הצגת הנרקסיזם, תל-אביב, רסלינג.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קסטל, א. (2011). איווי : אי (i) - ווי (why)?. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/7/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2598

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.