|
מהמיניות של האשה והפרברסיה אל הגוף היא היתה מן החברים הבולטים של החברה הפסיכואנליטית הצרפתית, הן בצרפת והן מחוצה לה, אנליטיקאית מדריכה ונשיאה לשעבר של החברה הפסיכואנליטית של פריז, וכן שימשה כסגנית הנשיא של החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית (1983-1989) ובפונקציות נוספות. אישיותה וספריה בלטו בשל קולה הברור, בעיקר בתחומי עיסוקה – המיניות הנשית והפרברסיה, היצוגים המופנמים של האב והאם בנפשנו, אידיאל-האני והגוף בעולמנו. ספריה זכו להיות מתורגמים לאנגלית סמוך מאד להופעתם בצרפתית, כך שהקהל הפסיכואנליטי האנגלו-אמריקאי יכול היה להכיר את רעיונותיה, להתרם מהם ולהתמך בהם בעבודה אנליטית. מחשבות פסיכואנליטיות פוסט-מודרניות שביקרו אותה והציגו מודל יותר בינסוביקטיבי לעומת המודל היותר מיבני/דחפי שלה, ניבנו בדיאלוג בלתי נפרד מהתאוריות שלה. כך שתחום מיניות האשה בפסיכואנליזה לא היה יכול ללא עמוד השדרה שהיא ספקה ומספקת לו. היא היתה מן החוקרים הפסיכואנליטיים שתרמו לתחום כאשר בעולם הפסיכואנליטי שאחרי פרויד המיניות בכללה ירדה לשוליים. כבר ב – 1964 חקרה שסגה-סמירג'ל את המיניות הנשית, בכך שהצטרפה אל המחלוקת בין פרויד לג'ונס באשר למיניות האשה ועדכנה אותה. עמדתו של פרויד היתה של מוניזם מיני – היינו שבתחילת ההתפתחות הבן והבת סבורים שהם זהים, מצוידים, בלתי חסרים (עמדה שאותה ניסח לראשונה במסתו "שלוש מסות על התאוריה של המיניות" מ- 1905). עמדה זו אותגרה על ידי ארנסט ג'ונס, קארן הורניי ומלאני קליין, ומאוחר יותר – על ידי בלה גרינברג'ה וז'נין שסגה-סמירג'ל שהצביעו על מסע התפתחותי שונה מן ההתחלה עבור הבן והבת, מה שמקנה לבת או רגישות נרקיסיסטית בסיסית וכתוצאה מכך – הזדהות מפצה עם האב, או עליונות מן ההתחלה (טיעונה של הורניי). המכנה המשותף לכל ברי הפלוגתא עם טיעונו של פרויד היה שהשלב הפאלי הוא מבנה הגנתי מישני – הבת כזקוקה לחיזוק ולאו דוקא לפין והבן כמי שצריך להתהדר בפין כדי לחזק עצמו. - פרסומת -
במאמרה "רגש אשם נשי ותסביך אדיפוס" (מ - 1964/1970) היא ניסחה נקודת מבט מאתגרת, ברורה ומורכבת למסלול התפתחות של הבת שניסח פרויד. היא נתנה מקום לתפיסת התלות המוחלטת של הילד/ה באמו/ה כפי שפותחה על ידי קלייין, תלות הגורמת לו/ה לחוות את האם כאומניפוטנטית. הבת צריכה להתמודד עם דמות זו של האם כדי לעצב את נפרדותה ולעבור לשלב האדיפלי הדורש לשנות את מושא האהבה מאמא לאבא - במעבר הזה טמון לה פח התפתחותי. הקשר של הבת עם אביה מושפע מן הקשר הראשוני שלה עם אמה. באור זה הציגה שסגה-סמירג'ל מחדש את חשיבות האב בהתפתחותה הפסיכוסכסואלית של האשה. היא הדגישה שהתמודדותה של האשה עם תסביך אדיפוס שלה היא רבת קשיים ומכשולים לא פחות מזו של הבן, היא שונה. את עקבות המאפיינים הנשיים כגון קנאת הפין, מזוכיזם, יצירת אני עליון והתרת התסביך האדיפלי היא יחסה לרגש אשם הנובע ממאבקה של הבת לשחרר את עצמה מן האם האומניפוטנטית ומהתוקפנות המודחקת כלפי האב המואדר, תובנות חשובות להבנת הלא מודע של נשים גם כיום. ההתמקדות שלה בחקר מיניות האשה בשדה הפסיכואנליטי הביאו אותה ליצור פרספקטיבה חדשה לזמנה ולאגד מאמרים של פסיכואנליטיקאים ופסיכואנליטיקאיות צרפתיים בנושא זה בספר שפורסם בצרפתית ב- 1964, ובתרגום לאנגלית ב- 1970 (Female Sexuality). אסופה זו היוותה תרומה חשובה להבנה פסיכואנליטית מעודכנת של המיניות הנשית בתקופה שבה נושא זה כמעט איבד את חיוניותו בפסיכואנליזה. יתרה מזאת, המהדורה האנגלית של הספר עזרה לפסיכואנליטיקאים האמריקאים שכן עסקו בנושא (קסטנברג, סטולר) להתמודד עם הממצאים החדשים בנושא זה שעלו ממחקריהם של מסטרס וג'ונסון בשנות השישים של המאה העשרים. היה צורך לחזק את הקול הפסיכואנליטי האמריקאי בהדגשת המסע המיני הפנטסמטי הלא מודע של האישה ולא לצמצם אותו למספר או למיקום האורגזמות שלה. שסגה-סמירג'ל שמרה על ענינה במיניות האשה ובנושאים קרובים כל חייה והתובנות שהציעה הן מרכזיות בתחום זה גם עבור מי שהופרה מהן וגם בניסוחים הפסיכואנליטיים הפמיניסטיים בני זמננו
שסגה-סמירג'ל התעשרה על ידי רעיונות שהקדים ופיתח בעלה, בלה גרינברג'ה, אשר, מהיותו מבוגר ממנה וקרוב יותר לניסוחים הפרוידיניים, הרחיב את מושג הנרקיסיזם לפני שהפך ליסוד מוסד בחשיבה הקוהוטיאנית ובפסיכואנליזה בכללה. נקודת המבט שלו לראית המיניות הנשית והמהמורות ההתפתחותיות הכרוכות בה התמקדה בנושא הנרקיסיזם הנשי, וזה היה הבסיס שעליו הסתמכה ז'נין שסגה-סמירג'ל לא רק בנושא מיניות האשה אלא במחקרה על אידיאל-האני (Ego-Ideal )(1975/1985). פרויד, במאמרו "על הנרקיסיזם" מ- 1914, הגה את המחשבה שאת התפתחות האני העליון מקדימה התפתחות אידיאל-האני. אולם שסגה סמירג'ל השכילה לחשוף את האספקטים הנרקיסיסטיים הראשוניים של אידיאל-האני כמתייחסים פחות לאשמה – רגש שמתחייב מתוך התפתחות האני-העליון – ויותר לתהליכים ולהעברה של אידיאליזציה, החיוניים להתפתחות ולאנליזה. היא פיתחה את מושג אידיאל-האני של פרויד כתחליף לשלמות נרקיסיסטית ראשונית, שממנה האגו נפרד על ידי פיצול, שאותו מנסה אחר כך האדם לבטל באופן לא מודע כל מהלך חייו. לגביה אידיאל-האני הינו המוטיבציה האנושית העמוקה ביותר המתגלה כתשוקה לגשר על פער בין האני כמו שהוא ובין איך שהוא היה רוצה להיות.
בהמשך חיברה שסגה-סמירג'ל את התמקדותה ביחסים המוקדמים עם האם והנרקיסיזם הראשוני עם תוקפנות אנאלית-סדיסטית כנגד עולם אדיפלי, מה שהוליד את ניסוח הפרברסיה על ידה בספרה Creativity and Perversion (1984). הניסוח שלה הינו בין הנסוחים המרכזיים של הפרברסיה בהיסטוריה של הפסיכואנליזה. הוא חיבר מיניות ותוקפנות אנושיות לא מודעות עם מאמץ אוניברסלי לא מודע להכחיש את העולם האדיפלי – עולם של הבדלים ושל סדר. כתיבתה המושכלת, שכללה טכסטים והיבטים ספרותיים ופוליטיים, באה לידי בטוי גם בחקירתה את הפרברסיה וגם בכתיבותיה בנושאים האחרים. הקריאה הרמה שלה נגד הפיתוי ל"הומוגניזציה" (Leigh, 1998 ) עומדת מול הנטיה הרווחת כיום לראות את כל האופציות (המיניות) כגוונים של רבגוניות וריבוי. היא מזהירה אותנו שהטיעון ל"אותו דבר" הוא הוכחה להכחשת ההבדלים והשוני ולהתקפה לא מודעת על הסדר ועל המציאות, ומאמינה שפסיכואנליטיקאים הם בעלי הבנה מספקת של המורכבות האנושית המאפשרת להם לשחרר עצמם מתקינות פוליטית. זוהי גם יכולתם וגם חובתם. - פרסומת -
עבודתה של ז'נין שסגה-סמירג'ל בתחומי המיניות הנשית והפרברסיה אפשרו לה להרחיב את רעיונות ביחס ליצוגים (הטרום אדיפליים והאדיפליים ) נשיים והגבריים הלא מודעים של הגבר והאשה וסוגי ההעברה המיוחדים הנוצרים בין המיגדרים (1983Sexuality and Mind, ). היא פיתחה את המושג "המטריצה הארכאית של תסביך אדיפוס" על בסיס עבודתה האנליטית עם מטופלים פרברטים. הניסוח שלה את תסביך האדיפוס המוקדם שונה מזה של מלאני קליין בכך שהיא רואה את הפנטזיה של התינוק להרוס את התכנים הפנימיים של גוף האם לא רק כבטוי של אגרסיה וקנאה מולדות אלא כהתקפה של המציאות ועל עקרון המציאות בשרות עקרון העונג. הוינייטות הקליניות שלה הן תמיד מאלפות.
ז'נין שסגה-סמירג'ל היתה תמיד אדם פוליטי, המתעניין בעולם הפוליטי שבו אנו חיים, במקביל לענינה בזירה האנליטית. שנות נערותה כילדה יהודיה בצרפת הכבושה/משתפת הפעולה במלחמת העולם השניה הותירו חותם עמוק על העיסוק באנטישמיות ובתופעה הנאצית, שאליו היא רתמה את התובנות הפסיכואנליטיות. במושג "התיאטרון הירוק" (1983) שהיא טבעה היא התמקדה בבעית רגש האשם הגרמני שהתגלה, לדעתה, בעיקר בהכחשת העבר. כאשר היא עסקה בסוגיה זו בשנות השמונים של המאה העשרים היא שמה לב שהגרמנים נעדרים פרספקטיבה היסטורית המבחינה בין "לפני אושויץ" ו"אחרי אושויץ", פרספקטיבה שכן אפיינה, לדעתה, את האינטלקטואלים הצרפתיים, שעליהם נמנתה. יתרה מזאת, במאמרים ובהרצאות מאוחרות יותר שנתנה, כולל בגרמניה, היא פיתחה את התאוריה שלה לגבי האידיאולוגיה הנאצית, שהבדילה בין בני אדם על בסיס הדם, ובהתמקדות קונקרטית זו ותרה האידיאולוגיה הנאצית על תפקוד סימבולי. הדגשת נושא הגוף והדם בטאו חשיבה חד-מימדית ולא חשיבה סימבולית, מכיון שהמרחב בין האוביקט והיצוג שלו כבר לא נשמר.
היא היתה אדם פוליטי גם בספרה האחרון, "The Body as the Mirror of the World"(2005), שבו היא בוחנת מקרוב את פוליטיקות הגוף בעולמנו העכשוי. כאשר היא סוקרת את השנוי ביצוגים הנפשיים של הגוף האנושי במהלך ההיסטוריה, היא מראה כיצד האדם התרחק בהדרגה מן הקוסמוס ומן הגוף שלו עצמו. ההתנכרות לגוף בחיים המודרניים והפוסט-מודרניים היא בעלת שורשים עמוקים, אולם עלינו להיות מסוגלים להיות פקוחי עין לגבי המצבים המנותקים שבהם אנו שרויים. דרך פוקו, דקרט, מישימה ואחרים היא מראה אספקטים של הפיצול הנוכחי מהגוף. תופעה זו מתקיימת ברצף מה "הגוף הלא מוגדר" (the disarticulated body ), דרך הפרקטיקות של "הקיצוניים המיניים", אשר קוראים לעיצוב אינסופי של הגוף, ול"אובדן הפעילות הסימבולית" הכרוכה ברבוי מעשי אלימות המפרקים את הגוף. בין התופעות של הניכור מהגוף היא מצביעה גם על "מחאה כנגד הסדר הביולוגי" ומתכוונת להתנגדות הרווחת בעיקר בעולם המערבי השבע, להורות. היא השאירה אותנו עם צואה בדבר הצורך להכיל את הגוף ביצוגיו הסימבוליים בחשיבתנו היומיומית והאנליטית ולשמור על התרבות המערבית מפני התקף של להט דתי המכון לטהר באופן קונקרטי בשל אובדן מרחב סימבולי.
ז'נין שסגה-סמירג'ל היתה אשה בעלת רוח גדולה, יושרה, עומק, אומץ ומעורבות. עבור אלה שאהבו אותה והושפעו ממנה, אובדנה מורגש בכאב. חשוב שראיתה לגבי הבטים פרברטיים בטיפול תתקיים בצד הראיות הויניקוטיאניות-המשחקיות והראיות הבינסוביקטיביות השגורות כיום. חשוב שקולה הברור בנושאים (הקשורים למיניות, לנשיות ולגוף) שלעיתים נוטים להטשטש בפרקטיקה ובחשיבה הפסיכואנליטית ופסיכותרפויטית המושפעת ממנה ימשיך להדהד לדורות הבאים. - פרסומת - References
Chasseguet-Smirgel, J. (Ed.) (1964/1970). Female Sexuality. London: Maresfield Library, Karnac,1988. Chasseguet-Smirgel, J. (1970). "Feminine guilt and the Oedipus complex". In Female Sexuality, ed. J. Chasseguet-Smirgel. London: Maresfield Library, Karnac, 1988, pp. 94-135. Chasseguet-Smirgel, J. (1975/1985). The Ego Ideal: A Psychoanalytic Essay of the Malady of the Ideal. New York & London: W.W. Norton & Company. Chasseguet-Smirgel, J. (1983). Sexuality and the Mind: The Role of the Father and the Mother in the Psyche. New York & London: New York University Press. Chasseguet-Smirgel, J. (1984). Creativity and Perversion. London: Free Association Books. Chasseguet-Smirgel, J. (1998). in Leigh, R. "Perversion". The International Journal of Psycho-Analysis, 79:1217-1221. Chasseguet-Smirgel, J. (2005). The Body as the Mirror of the World. London: Free Association Books. Leigh, R. (1998). Perversion. International Journal of Psychoanalysis,79:1217-1221.
|
