אלימות פוסטראומה וריטואלים
גבי בונויט
סרטו של הבמאי לארס פון טרייר "דוגוויל", מתאר אישה רדופה שמגיעה לכפר קטן ושליו ומוכנה להעניק מחסדיה לתושבי הכפר בתמורה למחסה שתקבל מאנשי הכפר. האישה נעה כקדושה בין אנשי ובתי הכפר תוך שהיא מנקה בבית אחד עוזרת לבשל בבית שני מקשיבה לאדם זקן בבית השלישי מבלי שתבקש מאום לעצמה. לאט, מתפתח בעוצמה גדולה ביותר יחס אלים כלפיה המגיע לשיאו בכך שאונסים אותה. כיוון שאיני רוצה לפגוע בהנאתכם מהסרט אותו אני ממליץ בכל פה לראות, אומר רק שהאלימות מתפתחת לקראת סוף בלתי נמנע.
קיימות לפחות שתי אפשרויות כיצד להבין את התהליך הבלתי נמנע של אלימות אכזרית מנצלת ומשפילה כלפי האישה.
אפשרות אחת היא לומר שאדם שמקדש את התנהלותו וקיומו מייצר סביבו אלימות וזעם. היותו של אדם נקי מכל רבב מנכרת אותו לאנושיותו והופכת אותו לדמות אלוהית. הפיכתו של אדם לדמות אלוהית הופכת את הסביבה לפוגעת ונקמנית כאילו אומרת לו בהתרסה:"אתה אלוהים? אז בו נבדוק את קדושתך דרך המעשה האלים". במובן זה, להיות קדוש זה להיות מעונה. זוהי אפשרות אחת להבין את האלימות שישו וג''אן דארק יצרו סביבם. (מאוחר יותר אחזור לאינטרפטציה זאת). במונחים פסיכואנליטיים נוצר פיצול בין הדמות הקדושה לבין הסביבה האלימה. אותה אישה מפצלת את החלקים האלימים שבה, ומפקידה אותם בסביבה. בתהליך זה היא הופכת לקרבן, חסר אונים שאינו מסוגל להגן על עצמו.
אפשרות שנייה להבין את סרטו של פון טרייר היא לומר שכוח יכול להשחית וליצור כוח גדול יותר שמתי שהוא הופך להיות אלים. הכוח המוחלט שאין בו גבולות, שאותה אישה מפקידה בידי הסביבה, הופך אותה, את הסביבה, בסופו של דבר לאלימה. כך גם ניתן להבין את האכזריות שמתפתחת לעתים בין חיילי המחסומים לבין התושבים הפלסטינים שעוברים בו.
הסרט התיעודי "עדויות" שהייתי חלק מיוצריו והמראיין הראשי בו עוסק בראיונות עומק של חיילים ששרתו באינתיפאדה הראשונה שהחלה בדצמבר 1987. תוך כדי הראיונות מתברר שחיילים צעירים, שידועים כמי שאינם מסוגלים לפגוע בנמלה, מבצעים מעשים אכזריים ולא אנושיים.
המפגש היום יומי עם אנשים ליד המחסום, החדירה הכופה והפולשנית של חיילים למרחבים פרטיים ואינטימיים של אנשים זרים, מאלצת את החיילים לטשטש את פניהם של האנשים מולם הם פועלים. זהו אקט הישרדותי המאפשר להם לבצע את המשימה לאורך זמן. ברגע שפניו של האחר מטשטשים, מטשטשת לה הסובייקטיביות של האחר שהופך להיות אובייקט חסר רגשות מחשבות ופחדים. האחר מאבד את האנושיות שלו וכך יכול החייל לעשות מעשים שאין הוא מעלה על דעתו לעשותם בסביבתו הטבעית כלפי מישהו אחר.
ואז הם מגיעים הביתה... כיצד יספרו מה עבר עליהם? ומה עשו? הם אינם יכולים. זהו עולם אחר. זוהי "פלנטה אחרת" ביטוי בו השתמש אחד החיילים בסרט "עדויות" מבלי שהבין שהביטוי לקוח מתוך עדותו של ק. צטניק הסופר המתאר את מחנות הריכוז כפלנטה אחרת. הפלנטה האחרת חשפה את אותם חיילים מול האלימות המצויה בהם. הם אינם מכירים אותה בתודעתם. הם מתביישים הם אינם יכולים לספר להוריהם אחיהם וחבריהם על האלימות הזאת והם שותקים. וכך נוצרת התשתית הפוסט טראומתית שיכולה ללוות אנשים כל חייהם בסיוטי לילה ובסימנים אחרים כמו צמצום רגשי ותפקודי ואובדן התשוקה. ב1988 תקופה קצרה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה הציגו, פרופסור דן בראון מאוניברסיטת הנגב ופרופסור צ''רלי גרינבאום מהאוניברסיטה העברית, מחקר בו הראו שהאינתיפאדה פוגעת בחיילים מבחינה מנטאלית. התוצאה המיידית הייתה שהצבא השעה אותם משירות המילואים מבחינת הריגת השליח הורגת גם את הבשורה. ההכרה החברתית שקיימת תופעה כזאת שבה אנשים אשר נחשפו לאלימותם יקראו פוסט טראומתיים היא אמירה חברתית ופוליטית קשה ובעלת משמעות.
לאחרונה היה ניסיון מצד ארגון "נטל", שמשימתו המרכזית היא לטפל באנשים פוסט טראומתיים, לשווק פעילות קבוצתית קצרת מועד לחיילים שתוך כדי שירותם באינתיפאדה נחשפו לאירועים בעלי אופי טראומתי. הכוונה היא לאירועים בעלי אופי אלים כזה או אחר. עד כה הייתה הענות מצומצמת, אנשים לא מגיעים . מבחינה מערכתית אותם קורבנות מוצללים אינם נחשפים כי חברה שאיננה מכירה באלימותה, לא מאפשרת ליחידים בה שנחשפו לפוטנציאל האלים שלהם להיחשף. באפן לא מודע הם אינם יכולים לחשוף את " הסוד החברתי" כפי שילד אינו יכול לחשוף סודות במשפחתו משום שאז ייחשב כבוגד. מימד נוסף הוא מימד הבושה. קיים פער גדול בין האופן שבו נתפסים אותם בחורים על ידי הסביבה לבין האופן שבו התנהלו בפועל או לפחות כך הם חשים. הפער הזה מייצר תחושה של בושה וקושי גדול לשתף את הסביבה.
לעניין הזה סיפור קצר: לפני כמה שנים במסגרת שהות בהודו, השתתפתי ברטריט בודהיסטי שנמשך כשבועיים. באחד הימים עסקה המדיטציה בנושא המוות. איתי בחדר היה בחור ישראלי צעיר. באותו לילה, לאחר שכבר נרדמתי טלטל אותי הבחור, העיר אותי ואמר לי: "תשמע אני חייב לדבר איתך". הוא ספר לי שאת שירותו הצבאי עשה כקצין באחת מיחידות המסתערבים, ושפתאום עכשיו לאחר המדיטציה, הוא הבין שהוא רצח. אין הוא יודע מה לעשות עם ההבנה הזאת, הרי הוא קיבוצניק בעל עקרונות ואדם מצפוני שצריך להתמודד עם הידיעה הקשה הזאת. ברור שהידיעה הזאת סדקה את לכידותה של המערכת הנפשית של הבחור ואין הוא יודע כיצד להתמודד עם הסתירה הקשה בין האופן שבו הוא תופס את עצמו לבין מה שעשה.
וכמה מילים על התהליך שעברו החיילים במהלך ההתנתקות מחבל עזה. עדיין מוקדם לנסות ולהבין מה המשמעות החברתית הפוליטית וההיסטורית של תהליך זה. אחת השאלות שנשאלו הייתה האם ייתכן שאותו יחס מבליג, מאופק ומכיל של החיילים כלפי המתיישבים יכול להיות ישים גם כלפי הפלסטינים בשטחים. אינני יודע משום שאינני חושב שמערכת היחסים בין החיילים לבין הפלסטינים מתקיימות אותן הנחות יסוד המתקיימות בין החיילים לבין המתיישבים. יתרה מזאת אינני בטוח שניתן לאורך זמן לקיים סוג כזה של התנהלות כפי שהיה כלפי המתיישבים. התנהלות כזאת דרשה משאבים מערכתיים ומנטאלים עצומים. השקעה כזאת איננה אפשרית לאורך זמן.
כמה משפטים על מה היא טראומה: המילה "טראומה" מקורה בשפה היוונית ומשמעותה , פצע, חדירה ושבירה של העור. ניתן לומר שכפי שהפצע קוטע את רצף העור כך הטראומה יוצרת סדקים ברצף תפיסת האדם את עצמו. אותם חיילים פוסט טראומתיים לא מסוגלים לעכל ולתפוס את הביטויים האלימים שלהם כפי שבאו לידי ביטוי בשירות הצבאי כחלק מהם. כך נוצר הפצע הטראומתי שאינו מאפשר הפנמה של האירוע האלים והפיכתו לחלק מתפיסת העצמי של אותם חיילים. פרויד, בהתפתחות התיאורטית שלו עובר שינוי. מדגש על טראומה ילדית שנגרמה ממקור חיצוני ועוסקת בעיקרה בפיתוי, עובר פרויד להדגיש את הטראומה שנגרמת מאירוע עכשווי המקושר באפן אסוציאטיבי לפנטזיות מוקדמות שקשורות לעירור דחפי. התפיסה הפסיכואנליטית הקלאסית מדברת אם כך על INTERNAL TRAUMA , טראומה המתרחשת בפנים, בין אספקטים שונים של הנפש, העיסוק בטראומה החיצונית מוגבל. GROTSTEIN (1990) מדבר על אירוע שאי אפשר להכילו אבל גם לא ניתן להתנגד לו. האירוע המנטאלי הזה גורם לדיסאינטגרציה מנטאלית שמביאה בעקבותיה לחוויה של מוות מנטאלי.
הגישה הפסיכואנליטית הממקמת את הטראומה בין ישויות בתוך הנפש, מתכחשת לעובדה שטראומה יכולה להתרחש במפגש בין אדם והסביבה. יתרה מזאת, הטראומה היא לא רק מנת חלקו של הקרבן המנוצל אלא גם של האוביקט האלים הנחשף לאספקטים חשוכים ואפלים באישיותו. החשיפה מתרחשת בסביבה שאינה מאפשרת לאדם האלים להגן על עצמו מפני הפוטנציאל האלים שבו. כך הוא הופך לקרבן של אלימותו ושל חברה או סביבה שאינה יוצרת תנאים שיאפשרו לאדם לשמור על עצמו מפני אלימותו.
אלימות אינה מתרחשת רק במקומות מנוכרים של זרות ואויבות אלא גם בין אנשים קרובים שיחסיהם קשורים לאינטימיות ואהבה. . האלימות בגלגוליה האכזריים והטראגיים ביותר מתרחשת בין אנשים קרובים או מערכות קרובות. היא מתרחשת לעתים בין אנשים שבהם פוטנציאל האהבה הוא הגדול ביותר כמו בין בני זוג או בין הורה וילדו.
כמה מילים על המושג והמילה:" אלימות". המילה אלימות מתחילה באותה אות בה מתחילה המילה "אהבה" ומסתיימת באותה אות בה מסתיימת המילה "מוות". הביטוי הקשה:" עזה כמוות האהבה" (שיר השירים) מקפל בתוכו את שני הקצוות. את המשאלה לאינטימיות קרבה ומגע מצד אחד, ומן העבר השני צילה השחור והמאיים של האהבה שהיא השנאה, שנוטה, לעיתים קרובות, להיות אלימה ורצחנית. על רקע תיאור שכזה אין זה מפתיע שהצייר הסוראליסטי, סלוודור דאלי, מי שהושפע רבות מהתפיסה הפסיכואנליטית טען שההתגשמות האוליטימטיבית של האהבה היא הקניבליזם אשר מכיל בתוכו את אותו מיזוג מטורף של אהבה ורצחנות.
מדוע קיימת זיקה כה הדוקה בין אהבה ואלימות ומהו החוט המקשר בין שני ביטויים אנושיים שכל כך רחוקים זה מזה? לדעתי מילות המפתח להבנת העניין טמון במילים: חוסר אונים –helplessness נואשות DESPAIR ובושה, לדעתי, רגע לפני הופעת האלימות ישנה תחושה קשה של חוסר אונים נואשות ובושה. כשתחושות אלו מופיעות בעוצמה גדולה קיימת חרדה שהמערכת הנפשית תקרוס. קיים איום קיומי שגורם לתגובה אלימה, המופיעה יחד עם איבוד שליטה ואיבוד היכולת לסימבוליזציה ושפה. תהליך זה יוצר טשטוש של האחר כסוביקט. ביון אומר שאלימות של מתבגרים היא הדרך להתכחש לחוסר האונים ותגובת האלימות היא מעין היפוך של הפאסיביות והרגרסיה. לדעתי אין כמו אדם אהוב שיכול להביא אותנו למקומות אלה. אם כך ואם נחבר את מה שאני אומר עכשיו למה שאמרתי בתחילת ההרצאה, הרי הבושה היא גם סיבה לאלימות וגם התוצאה שלה. בכל מקרה במקום שהבושה נמצאת מסתובבת לה האלימות. אם כפוטנציאל ואם כתופעה גלויה.
פרויד, במאמרו משנת 1920 "מעבר לעיקרון העונג" מציג מושג חדש המעורר חילוקי דעות עמוקים עד היום הזה. הוא קורא לו דחף המוות. פרויד גרס שדחף המוות הינו דחף מולד ושהוא צילו האפל של הליבידו, הדחף המיני שהוא המקור האנרגטי של חיינו. לדבריו, דחף המוות הינו ישות פנימית אשר הפונקציה המרכזית שלה היא דיסאינטגרציה והרס. דחף המוות מכוון במקורו פנימה, אבל לעיתים הוא מוסט החוצה ואז הופך להיות המניע לכוחנות שתלטנות והרס. לטעמו של פרויד, כשהליבידו ודחף המוות נפגשים ומתרכבים לישות אחת, אנו מקבלים או את הסדיזם והאלימות כלפי העולם החיצוני או את הקווים המזוכיסטים כלפי העולם הפנימי. מעניין הקשר שיצר פרויד בין אלימות למוות. אגב בוודאי שמתם לב שבמילה אלימות מסתתרת לה המילה מוות: "אלי מות". אחת האפשרויות להבין חיבור זה היא בכך שהאלימות הפנימית שפרויד מייחס לה איכויות של פירוק, ממיתה את עצמיותנו ובתוך כך את תודעתנו. אולי כפי שאירוע טראומתי כמו מוות של ילד חודר לתודעתנו באפן אלים ומאיים להשתלט על עצמיותנו ולהמיתה. מלאני קליין, ממשיכתו של פרויד לקחה את המושג הזה "דחף המוות" צעד אחד הלאה. בהתיחסותה לפוזיציה הסכיזופאראנואידית, היא טענה שהפחד מהתפרקות מביא לשימוש במנגנוני הגנה פרימיטיביים כמו הכחשה השלכה ופיצול. השימוש במנגנונים אלה נובע בעיקר מהחרדה שהשארת אותו גורם מפרק בפנים עלולה להביא למוות נפשי. זוהי תשתית שעליה נבנית האלימות. אומר שוב, שלגבי אנשים מסוימים הביטוי האלים הוא הדרך היחידה המאפשרת להם להגן על עצמיותם מפני התפרקות, ובכך הם מצליחים לשמור על לכידות מנטאלית. זהו ביטוי קונקרטי ולא מטפורי לכוח האלים והמפרק שמקנן בנפשם. כאמור האלימות בגלל איכויותיה הפרימיטיביות לא עברה תהליך של הסמלה למילים, היא באה במקום שאין בו מילים ולכן היא מערבת כל כך הרבה חוסר אונים שקיים במקום שבו חסרות המילים. המשפט:"כשמדברים אז לא יורים", מקבל בקונטקסט הזה משמעות נוספת.
בעולם הפסיכואנליטי קיים ויכוח בין ממשיכיו של פרויד כמו מלאני קליין, שטענה כי קיימת בנו ישות מולדת אלימה בעלת איכויות פרימיטיביות ,שבאה לידי ביטוי בתופעות של קנאה, חמדנות ושנאה. זרמים אחרים כמו תיאורית העצמי של קוהוט שטענה שתופעות אלימות מופיעות רק כתוצאה מחסך או כשלים אמפטיים לאורך ציר ההתפתחות האנושית. בעצם ניתן לומר שיש כאן שתי תפיסות לגבי טבעו של האדם: האחת פסימית ביסודה, תפיסה שצריך לומר קבלה חיזוק עצום בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה, ומולה תפיסה הרבה יותר אופטימית על טבעו של האדם. תפיסה זאת מאמינה בכינון עצמיותו של האדם דרך סולידאריות אנושית, אחריות אתית והאמונה בטוב.
אני כשלעצמי איני בטוח שיש סתירה בין שתי תפיסות אלה משום שגם התפיסה הפסימית מאפשרת תיקון עליו אדבר יותר מאוחר. יחד עם זאת, אין ספק שסביבה אלימה, מדכאת נוטשת ונקמנית, יוצרת תשתית תגובתית אלימה, המהווה בין היתר, מראה וגם תוצאה לאלימות שקיימת בסביבה.
מוות שנגרם בנסיבות אלימות אינו מאפשר לעיתים קרובות עבודת אבל. כך הופך אדם המתאבל על מותו של קרוב לבעל תסמונת פוסט טראומתית, וכך הופכת חברה, שבה מתרחשים אירועים אלימים המערבים בתוכם מוות לחברה פוסט טראומתית. אחד הסימנים למצב פוסט טראומתי הוא כשחברה עוקרת ומנתקת את המשמעות הרגשית מהריטואלים הקשורים למוות. אתייחס לכך מאוחר יותר בהרצאה.
אעבור עתה לכמה דוגמאות שממחישות את התגובה המכחישה של החברה לגילויים של אלימות.
חודש דצמבר 2002, גשם בחוץ ברדיו מודיעים על מציאת גופתה של הודיה קדם שנרצחה על ידי אביה. תוך כדי האזנה לידיעה אני מבין שהמשטרה ידעה די מההתחלה שהודיה נרצחה על ידי אביה. כך שלמעשה אותם אלפי מתנדבים שחיפשו יום ולילה את הודיה בתקווה למצוא אותה חיה חפשו למעשה אחר גופתה. כאב וזעם מתרוצצים בתוכי בערבוביה. גם על הרצח אבל גם על תחושת הרמייה וההסתרה. ברור לי שהיו סיבות להסתיר מהצבור את המידע הזה אולי קיוו שהאב יפליל את עצמו ואולי קיוו שהוא יוביל אותם לקברה, אבל תחושת הרמייה לא הרפתה ממני. באותו יום תוך כדי נהיגה במכוניתי הקשבתי לתכנית "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל . הדובר הראשון רצה לשתף את המאזינים במסקנות שהסיק מרצח הודיה. לדבריו תופעת ההתנדבות הרחבה מצביעה יותר מכל על הדאגה האינסופית שאנחנו כעם דואגים לילדינו. הנה היעלמותה של תינוקת בת פחות משנתיים גוררת אחריה גל התנדבות כה גדול. צריך לומר שבמקביל להיעלמותה של הודיה נעלמה ילדה פלסטינית במזרח ירושלים וכמות המתנדבים שחיפשו אחרי נור הילדה הפלסטינית הייתה קטנה מאד. הדובר השווה בין כמות המתנדבים ומסקנתו הייתה שאנו, בניגוד לחברה הפלסטינית, דואגים דאגת אמת לילדינו.
לפתע הבנתי, הרי בארבע השנים האחרונות כמות הילדים שנפגעו במעשי אלימות עלתה באפן ניכר. כמות הנשים שנרצחו על ידי גברים בשנים האחרונות גם היא הגבוהה ביותר מאז קום המדינה. האם באמת אנו שומרים על החלקים היותר פגיעים של החברה? ואם כך האם לא היה גל ההתנדבות הגדול מאין כסוי לרגש האשמה הקולקטיבי בחברה הישראלית על הפקרתם של הפגיעים וחסרי ההגנה? הרי הפגיעים וחסרי ההגנה במדינה חשופים באופן חסר תקדים לאלימות רצחנית.
החיבור הכול כך קשה שמתקיים במקומותינו בין מוות ואלימות יוצר הכחשות, השלכות, ותהליכים של פיצול והרחקה באפן שאינו מאפשר לנו להתבונן במוות ולהפכו לחלק בלתי נפרד ממה שאנחנו. התחליף התרבותי והחברתי הוא אוסף של ריטואלים שלגבי רבים אבד את משמעותו הרגשית ומתוך כך מחליף את הזיכרון ואת ההטמעה של חווית המוות לתוכנו.
החודרנות של המצלמה בהלוויות כמו גם בתהליך ההתנתקות, עמוק אל תוך עולמם הכואב והכאוטי של האבלים, יחד עם הבלבול בין הפרטי לציבורי, בין האישי לבין הפוליטי הופך את הכאב למטבע עובר לסוחר.
לפני כמה שנים היה רצח, וניסיון לרצח, של זוג תיירים אנגליים בכביש הערבה. דניאל עוקב נתפס, הודה ברצח וטען להגנתו ששירותו בצבא ביחידת רימון, שהייתה יחידת מסתערבים שעסקה בחיסול, הפכה אותו לפוסט טראומתי. בכך נוצרה אצלו הפרעה נפשית הגורמת לו להיות מסוגל לרצוח מישהו באפן אוטומטי, ללא שום תודעה ותובנה למעשה בעת התרחשותו. אני יודע, מתוך מפגש עם בחורים ששרתו ביחידות של מסתערבים בצה"ל , שתופעות כאלה קיימות. ואצל אותם אנשים ברגעים מסוימים, במצבים רגשיים מסוימים, הם מסוגלים לפגוע ללא סיבה ומניע מודעים. במונחים קבוצתיים, על פי תפיסתו של ביון, אנו שולחים את אותם אנשים ושמים אצלם כשליחים וכבאי כוחנו, אלימות ללא גבול, כפי שמתאר אותו קצין שפגשתי ברטריט בהודו. (השימוש במושג "ללא גבול" נובע ממשימתם שיוצרת מרחב שאינו תוחם גבול ברור בינם לבין האויב). מה המשמעויות החברתיות והפוליטיות להכחשה ולהשלכה של האלימות המקננת בנו ובבאי כוחנו, מבלי שנוכל להודות בקיומה, מבלי שנוכל, להרגיש בעלות עליה. האם ישנה אפשרות להכיל את המוות מבלי שנפנה מקום לאלימות שבנו?
לפני כחודשיים עלה החייל עדן נתן זאדה על אוטובוס שמאוכלס בתושבי שפרעם פתח עליהם באש ורצח שלושה מהם. לאחר האירוע התברר שבמערכת הביטחון היו עשרות התראות. כיצד ייתכן שלא הבחינו בסכנה? האם לזהות אותו כרוצח פוטנציאלי היה קרוב מידי, מפחיד מידי? האם המשמעות היא להכיר באלימות שנמצאת בתוכנו? ההכחשה הזאת חוזרת על עצמה פעם אחר פעם, כפי שהיה עם יגאל עמיר ועם ברוך גולדשטיין. לכן אין זה מפתיע שעדן זאדה הוכרז על ידי העיתונות כחולה רוח וכמשוגע, כפי שאביה של הודיה קדם נקרא "מפלצת". כאילו לנסות להרחיק את האלימות אל מקומות לא שפויים, מפלצתיים, אל מעבר לגבול. אל עולמות אחרים שאין לנו חלק בהם. ואני למדתי שבמחקרים התגלה שאנשים שעברו אשפוז הינם בדרך כלל פחות אלימים מהאוכלוסיה הנקראת " נורמלית".
נזכרתי בעצומה של אנשי בריאות הנפש בעיתון "הארץ" שהייתי שותף לכתיבתה ולפרסומה . ברור שבפרסום העצומה, לא רק ויתרתי על העמדה הניטרלית המקובלת על ידי חלק מהעולם הפסיכואנליטי, אלא גם קבעתי שיש קשר בין עמדתי הפוליטית לבין עמדתי הפסיכואנליטית. שלא ניתן להפריד בין השניים, כפי שלא ניתן להפריד בין האלימות וביטוייה החברתיים ובין האלימות וביטוייה בעבודה הקלינית שלנו. בעצומה הבענו מחאה על השפה האלימה והנקמנית שהשתלטה על חיינו, שפה שפוצעת ושורטת בנו ללא רחם ושאין בה לא תוחלת לא פתרון ולא תקווה. על העצומה חתמו כ300 מטפלים מכל הארץ. התדהמה שלי הייתה מהעובדה שהעצומה לא עוררה שום הד ציבורי, שום דיון ציבורי לא התפתח , רק דממה מעיקה. מתקיימת כאן הכחשה והשלכה של האלימות המקננת בנו על עמים אחרים ועל אובייקטים אותם אנחנו מקיאים מקרבינו. אביה של הודיה כונה בתקשורת "מיפלצת" וכך הפסיק להיות בן אנוש. האם בכך לא נמתח גבול בלתי עביר בינינו לבינו? ובכך נותקנו מהפוטנציאל האלים הגלום בנו? האם אין כאן ניסיון נואש להרחיק מאיתנו את ההבנה השנואה באשר לאלימות והנקמנות שמקננות בנו? האם אין כאן ביטוי לאשמה הקולקטיבית על הקרבן שאנו מקריבים ועל חוסר האונים שלנו מול כוחה ההרסני של האלימות? ביום שמציין את יום האישה הבינלאומי נערכה עצרת ברחבת הסינמטק בתל אביב תחת הכותרת:"נרצחה על רקע כבוד המשפחה". הלכתי לעצרת, לא היו שם יותר מ200 אנשים. האם אין בנתונים החלקיים האלה כדי להתבונן במראה ולהיבהל?
נחזור פעם נוספת למוות שנגרם בנסיבות אלימות:
אלימות, והמוות שמלווה אותה, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, ומלווים אותנו בכל דקה ודקה בחרדה לילדינו, בעבודתנו, בחדשות, ובחלומות שאנו חולמים בלילה. לעיתים ישנה הרגשה שהמוות אבד את משמעותו. המשפט הנורא " במותם ציוו לנו את החיים" לא מרפה ממני לרגע. הרי משמעותו של המוות נגזרת מהחיים ולא להיפך. פולחן המוות האלים הינו חור שחור שההתנהלות בתוכו הינה פאראדוכסלית: כאילו מכירים בקיומו אך בעצם מכחישים את משמעותו הרגשית דרך ריטואלים ומשפטים ידועים מראש.
כמה מילים על ריטואל. הריטואל הינו אירוע בעל אופי טכסי שמייצג מערכת ערכים תרבותית, השקפת עולם וכן גם קונטקסט רגשי שיוצר רצף היסטורי. קודם לריטואל נוצרת המשמעות. הריטואל הוא המרחב שמתחזק את המשמעות. למשל ה-SETTING של הטיפול הוא המרחב שבתוכו מתקיימת המשמעות של הטיפול, כמו גם טכסי האבלות המקיימים בתוכם את משמעות המפגש האישי שבין החיים והמוות. ריטואל שנפרד ממשמעותו הופך להיות כפייתי לעגני ומזויף. יתרה מזאת, ריטואל מנותק ממשמעותו הופך להיות סוג של מחסום שאינו מאפשר לגעת במשמעות הרגשית ממנה נובע הריטואל. זהו הגולם שקם על יוצרו. במקום הזה הריטואל מפסיק לשרת את עולמינו הרגשי והערכי ולתחזקו, והופך להיות אוסף של התנהגויות וטכסים משוללי משמעות.
.
לדעתי, אחת הסיבות לניתוק שנוצר בין הריטואלים הקשורים למוות, למשמעותם היא בנסיבות האלימות של מוות. כשנסיבות אלה מתרחשות באינטנסיביות שאיננה מאפשרת ליצור את אותו קשר רגשי בין המוות לבין הריטואל נוצר הנתק. למה הדבר דומה? לאדם כפייתי אשר מקיים מערכת טכסים אשר נתקו את עצמם מישותו וקיומו הרגשיים.
כשמראיינים פוליטיקאי לאחר פיגוע עם נפגעים הוא תמיד יפתח את דבריו במילים: "בראשית דבריי הייתי רוצה לשלוח תנחומים למשפחות". זאת דוגמא למשפט טקסי, שאמור לבטא השתתפות והזדהות עם כאב אינסופי, אבל בעצם המשפט הזה הוא כרטיס כניסה שלאחריו יוכל הפוליטיקאי לומר כל מה שיחפוץ.
הקושי הגדול להיות עם המוות ומשמעותיו הופך להיות קשה שבעתיים במרחב ובאקלים האלים שבהם מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים תופסים את מקום החיפוש אחרי המשמעות, ההתבוננות והאחזקה. ההתבוננות תעמת אותנו עם האחר בתוכנו, האחר האלים. שמואל ארליך במאמרו "אחרות, גבולות, ודיאלוג- הרהורים" (2001) אומר:" האחר הוא ישות נבדלת ומוגדרת, הממוקמת בסובייקט או בזולת שהם שונים ונבדלים מן העצמי, בעוד שבפסיכואנליזה, האחר מצוי בשתי הישויות-בזולת האחר ובאני הלא מודע."ההתבוננות הפסיכואנליטית מעמתת אותנו עם האחר, עם האספקט הלא מודע שבחלקו נושא אספקטים אלימים לא מעטים. עצמיותינו איננה שלמה כל עוד אין היא נותנת מקום לקיומו של האחר. במובן זה המוות האלים הוא האחר השנוא. הסופר דויד גרוסמן טבע את מושג ה- INTRAUMATIC, הוא התכוון לחברה הישראלית החיה במצב של טראומה מתמשכת. האלימות המתמשכת, הפיגוע שרודף פיגוע, החרדה המתמדת מפני הפיגוע הבא שהופכים אותנו לחברה העסוקה בהישרדות מול רצף האירועים האלימים. זהו מצב שאינו מאפשר התבוננות ותובנה, ומתוך כך הפנמה וזיכרון אינם אפשריים. לכן איננו יכולים לראות את החלק האלים בתוכנו, כחלק מתהליך העיבוד של הטראומה.
VARVIN (Silverman 2004 ) טוען שמציאות הרסנית, יחד עם מצבים של דה הומניזציה, יוצרים פיצול בין חלק אידיאלי וטוב לבין חלק רע ואלים שאיננו יכולים להודות בקיומו. ורוין נותן הסבר נוסף לקשר בין סביבה אלימה לבין מציאות פנימית שאיננה יכולה להכיל את האספקט האלים של המציאות ועל כן משתמשת בפיצול והכחשה.
כפי שאמרתי בתחילת הרצאתי, כשדברתי על הסרט דוגוויל, קדושה מייצרת אלימות ואלימות מייצרת קדושה. המתאבדים חווים את עצמם כקדושים ואינם מבינים שקדושתם מייצרת סביבם אלימות ורצחנות בלתי נסבלים. למשל הכנסת מרכיבים של קידוש וקדושה לויכוח הפוליטי בינינו לבין הפלסטינים מייצרת אלימות הן כלפי הפלסטינים והן אלימות בתוך החברה הישראלית. ומן הכיוון האחר, האלימות הבלתי נסבלת מייצרת, תוך כדי תהליכים של פיצול בין הטוב והרע והשלכת הרע והאלים על האחר, את הקדושים מצד אחד והטמאים מן הצד השני. במילים אחרות האלימות איננה מאפשרת לזהות גם בנו וגם באחר, את הבו- זמניות שתאפשר לנו לראות את הפרדוכסליות שמתקיימת בתוכנו. שאנו גם וגם, יש בנו מן הטוב ומן הרע, מן האור ומן הצל, מן נדיבות ומן הקמצנות, גם מן האהבה וגם מן האלימות, הן כיחידים והן כחברה.
כל זמן שנשטח את מה שהננו, ולא ניקח בעלות על מורכבותינו על סתירותיה, נשלם על כך בצורת חיים שהבחירה היחידה המתקיימת בהם היא בין להיות קרבן לבין להיות התוקפן האלים, בין אוהב לשונא, ובין אור ולצל .
ובכל זאת , כיצד יוצאים מאותו מעגל של אלימות ונקמנות שמשחזר את עצמו בעיקר מתוך העדרה של ההבנה והתודעה?
ב6 באוקטובר ,1998 מתיו שפרד סטודנט בן 21 מאוניברסיטת ויומינג, נקשר לגדר מחוץ לעיירה קטנה בשם Laramie , הוכה והושאר שם מדמם עד למותו. הסיבה ששפרד הוכה למוות הייתה היותו הומוסקסואל. התפתח דיון ציבורי בכל ארצות הברית שאחד מתוצאותיו היה מחזה בהפקה של אוף ברודווי וסרט דוקודרמתי שנקרא "Laramie Project". הסרט מנסה לשרטט את דמותה של עיירה אמריקאית שבתחומה אירע הרצח. הסרט מצביע על הקשר שקיים בין אווירה של אלימות סמויה שמתפתחת סביב קונפליקטים חברתיים עמוקים לתהליך של דה הומניזציה כלפי הומוסקסואלים ולסביות. תהליך זה גורם לתפיסה סטראוטיפית שמוחקת אט את המורכבות והאחרות של הומוסקסואלים ולסביות. תהליך זה, דרך שימוש בהגנות מאניות ובהגנות פרימיטיביות של הכחשה השלכה ופיצול, יוצר את התשתית שמתירה את דתם של אלה שהעדפותיהם המיניות שונות. צריך לומר שבפועל קרה תהליך הפוך בעיירה. בעקבות הרצח והדיון הציבורי אחריו יצאו רבים מתושבי העיירה ההומוסקסואלים מן הארון.
אחד הנאשמים ארון מקיני הורשע והתביעה דרשה עונש מוות. לפתע פסע אביו של מתיו שפרד הנרצח, עלה על דוכן העדים ואמר:" אין דבר אותו אני רוצה יותר מאשר לראות אותך מת מר מקיני, אבל זה הזמן להתחיל את שלב ריפוי הפצע ולהראות רחמים כלפי מי שסרב להראות כל סוג של רחמים". הוא פנה אל התביעה ובקש שלא להטיל עונש מוות על הנאשם אלא שני עונשי מאסר עולם חופפים. הוא פנה אל הנאשם ואמר לו: "מר מקיני, אני נותן לך את חייך לזכרו של זה שלא חי יותר, אני מאחל לך חיים ארוכים שבהם תוכל להודות למתיו עליהם יום יום".
נושא הסליחה והמחילה הופך להיות יותר ויותר מדובר בספרות הפסיכואנליטית הנוכחית. ה-Psychoanalytic Dialogues הקדיש את אחת מחוברותיו האחרונות לנושא זה. כמו כן לא ניתן להתעלם מהקמתן של וועדות הפיוס בדרום אפריקה על ידי הארכיבישוף דזמונד טוטו.
השאלה הראשונה שנשאלת היא מהם המנגנונים שמאפשרים לבן אנוש לעבור מפוזיציה אלימה ונקמנית לפוזיציה שמאפשרת את הסליחה והמחילה.
הייתי רוצה להתעכב במסגרת המצומצמת הזאת במנגנון אחד. מנגנון רגשי זה מורכב מההכרה הקשה והכואבת שלכל אחד מאיתנו ישנו פוטנציאל אלים, שבתנאים מסוימים, יכול לפרוץ החוצה ולהפוך להיות דומיננטי ולהניע את פעילותינו המנטאלית. תפיסה זאת היא הבסיס לאמפטיה וחמלה, כי הרי מתוך ההבנה שכולנו שנולדנו באותו צלם שיש בו פוטנציאל אהבה, אבל גם פוטנציאל עצום של שנאה ונקמנות, נוכל לסלוח ולמחול על אותם תופעות אצל האחר.
קיימת תופעה שמייחסת לאנשים אלימים סוג של נחיתות. חיים כהן שופט בית המשפט העליון ז"ל אומר בספרו האוטוביוגרפי שהוא "מתאב את היומרה הדמגוגית של עליונות. אין דבר שמפחד אני מפניו יותר מאשר ממעשים הנעשים בבני אדם בתואנת נחיתותם". עלינו להוקיע כל גילוי של אלימות אך יחד עם זאת מבט מתנשא כלפי האדם או החברה האלימים מסיר אחריות מהאלימות הקיימת בתוכנו.
מלאני קליין טוענת מתוך תפיסתה ההתפתחותית שהעמדה, שלה היא קוראת העמדה הדפרסיבית, היא העמדה שיש בה הכרת הפוטנציאל האלים ומתוך כך היא מאפשרת הכרה בתיקון. הבסיס ליכולת התיקון הינו הכרה באחר ובקיומו, ומתוך כך בפוטנציאל האהבה כלפיו. קליין טוענת שמשאלת התיקון נובעת מתוך הכרת האלימות והאכזריות הפנימיים. יתרה מזאת, לטענתה, התיקון הוא טרנספורמציה של הדחף האלים והנקמני. למעשה, הסבר זה מתקשר לחיבור הבלשני שניסיתי לעשות קודם לכן, בין האות הראשונה של המילה "אלימות" לבין האופן שבו היא מסתיימת, (הקשר בי אהבה ומוות). צריך כמובן לזכור שקליין מתכוונת לתיקון הפנימי כלפי האוביקט המופנם אבל נדמה לי שניתן לבדוק את הנחותיה וקביעותיה גם לגבי המפגש עם המציאות החיצונית.
ולסיכום, אנו נמצאים בתקופה אשר מערבת בתוכה התקפה קשה על התפרים של החברה הישראלית. ההתקפה הזאת מתודלקת על ידי תופעות קשות של אלימות על כל מה ששונה ואחר. אם לא נמצא מרחבים מתאימים להתבוננות ולראיית המורכבות, הן שלנו והן של מי ששונה מאיתנו, אינני בטוח שהתפרים יחזיקו מעמד ולא יפרמו. זאת צומת קשה ומכרעת והאחריות היא גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית.
לפני זמן מה למדתי שהמילה גמגום קשורה לגם וגם. הגמגום מתרחש כשהגם וגם מתבלבלים ולא מוחזקים. הגמגום החברתי שלנו נובע בין היתר מהקושי לשאת את האלימות כחלק בלתי נפרד ממהותנו. על מנת להפטר מהגמגום עלינו להכיר בעובדה בלתי נעימה זאת....
ביבליוגרפיה:
Bion W. R. Second Thoughts. 1967. New York: Jason Aronson
Freud S. Beyond the Pleasure Principle. 1920
Grossman D. (2004). Death as a way of life: From Oslo to Geneva agreement. Watzman H, translator: Picador. 224 p.
Hinshelwood R.D. A Dictionary of Kleinian Thought. Free Association Books. 1991
Silverman H.- The Middle East Crisis, Int J.Psychoanal.2004, 85, 1265-8.
Tarantelli C.B.- Life within Death: Towords a Metapsychology of Catastrophic Psychic Trauma. Int.J. Psychoanal, 2003,84; 915-928.
ארליך ש.- אחרות, גבולות ודיאלוג- הרהורים, מתוך: האחר, בין אדם לעצמו ולזולתו, דויטש, בן שושן. 2001
פרויד ז.- אבל ומלנכוליה, ליבידו רסלינג ,2002
המאמר הופק במסגרת יום עיון של אפק בנושא "האלימות בתוכנו" בו גבי בונויט נתן את הרצאתו, ובמסגרת הסדנא הקרובה של יחסי קבוצות, בראשותו של גבי, יוצג המאמר שנית ותנתן הזדמנות להעמיק את ההבנות והלמידה ההתנסותית לגבי נושא האלימות כל זאת ברוח הגישה של ארגון אפק.
