הפרדיגמה השגויה- ביקור מחדש
במחוזות הפסיכותרפיה האקסזיסטנציאליסטית*
The False Paradigm- Revisiting the Domains of Existential Psychotherapy
נכתב ע"י ד"ר ארנון לוי
התוכנית לאימון במגמת פסיכותרפיה אוניברסיטת תל אביב
Written by Arnon Levy Ph. D.
Tel Aviv University. The program of Psychotherapy Oriented Coaching
* נוסח מורחב ומלא של מאמר זה עומד להתפרסם בגליון הקרוב של "שיחות
הפרדיגמה השגויה- ביקור מחדש במחוזות הפסיכותרפיה האקסזיסטנציאליסטית
במאמר זה סוקר המחבר את עלייתה ושקיעתה של הפסיכותרפיה אקסיסטנציאלית במהלך המאה ה-20 ועד ימינו. המחבר טוען שהרלבנטיות והחיוניות של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית אינן נובעות מהפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית שירדה מהפופולריות שלה כיום, אלא מתפיסת האדם ההוליסטית שהיא מציגה. על פי התפיסה ההוליסטית –אקסיסטנציאלית, שחלקים מעקרונות היסוד שלה מוטמעים ברב שיטות הפסיכותרפיה, יונק האדם משורשיו בביולוגיה, מקבל את עיצובו הנפשי מהחברה והתרבות, מגבש את יחודו מהכוחות הסמויים המניעים את העצמי, ושואף ללא הרף לחרוג מעבר לתחומי העצמי. המחבר מציע במאמר רביזיה עדכנית לפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית ומציע לקורא לעיין בהשלכות הצעתו לפסיכופתולוגיה, היישומים שלה לפסיכותרפיה וההשלכות האפשריות לחקירה מדעית של הפסיכותרפיה.
Tel Aviv University, The program of Psychotherapy Oriented Coaching.
In this article the author reviews the rise and decline of existential psychotherapy during the 20th century to these days. The author suggests that the relevance and vitality of existential psychotherapy do not derive from existential philosophy, whose popularity has been declined nowadays, but from the holistic worldview which it promotes. According to the basic principles of existential psychotherapy parts of which exist in most practices of psychotherapy, human existence is rooted in biology; the human being molds its mental design from the social-cultural context, consolidates its uniqueness from the latent motivations of the self, and urges incessantly to transcend the limits of his own self. The author recommends an updated revision to existential psychotherapy suggesting the examination of its implications on psychopathology, its applications to psychotherapy, and considers the possibilities concerning the scientific inquiry of psychotherapy.
הקדמה
פסיכותרפיה אקסיסטנציאלית נחשבת בעיני רבים לתחום שאבד עליו הכלח, המצוי מחוץ לזרם המרכזי של התרבות הפסיכואנליטית והפסיכותרפויטית בנות ימינו. אפילו פסיכותרפיסט אקסיסטנציאליסט מובהק כאירווין ילום תיאר את הרחקתה מתחומי האקדמיה וכינה אותה נוודה חסרת בית (1). למרות זאת התבוננות מחודשת בתחום זה מצביעה על כך שהמסר האקסיסטנציאלי אינו רק רלוונטי לפסיכותרפיה אלא הוא מובנה בכל שיטה פסיכותרפוייטית. עיקרון מרכזי בפסיכותרפיה אקסיסטנציאלית הוא העיקרון של יצירת משמעות חדשה בחייו של המטופל שנובע מצורך אינהרנטי בחייו של כל אדם והוא חיפוש המשמעות בחייו. יצירת משמעות חדשה היא מרכזית בכל שיטה של פסיכותרפיה או פסיכואנליזה. הן בגישה הקלסית, הפרויידיאנית, והן בגישות הפוסטמודרניות: האינטרסובייקטיבית, הנאראטיבית, הפרספקטיביסטית והקונסטרוקטיביסטית, המרכזיות כיום, יצירת השינוי בטיפול נעשית כאשר האדם מעצב משמעות חדשה לחייו דרך תובנה, שינוי בסיפור חייו, או פרספקטיבה חדשה על חייו.
עקרון מרכזי נוסף בפסיכותרפיה אקסיססטנציאלית הוא העקרון של המיפגש הבינאישי הבובריאני. גם עקרון זה הוכר כעקרון מרכזי בפסיכואנליזה קלסית שמבוססת על המיפגש מטפל/מטופל. עקרון זה קיבל תנופה מחודשת עם התחזקות הזרמים האינטרסובייקטיביים בפסיכואנליזה בת זמננו.
עקרון שלישי בפסיכותרפיה אקסיססטנציאלית הוא הראשוניות של הסובייקטיביות כבסיס לכל סוג של טיפול נפשי. ר. קולקה (2) ציטט את הוסרל מייסד הפנומנליזם ומהדמויות המרכזיות של התנועה האקסיסטנציאליסטית שתיאר את הסובייקטיביות כפלא הגדול של היקום. באותו מאמר מתאר קולקה את הסובייקטיביות כאבן היסוד של פסיכולוגית העצמי הקוהוטיאנית.
סקירה היסטורית קצרה
מדוע אם כן היתה הרחקה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית מתחומי האקדמיה והפיכתה לזרם בלתי מרכזי בפסיכותרפיה ? האקסיסטנציאליזם התחיל בראש ובראשונה כתנועה פילוסופית או כזרם חשיבה. נהוג לראות בפילוסוף הדני סורן קירקגורד בן המאה ה 19 את מייסד הזרם אם כי החשיבה על מהות ומשמעות הקיום של האדם ליוותה את התרבות האנושית מאז תחילת דרכה.
כזרם חשיבה האקסיסטנציאליזם היה מגוון ורב פנים והוא נחשב לפילוסופיה ומתודה לחקר המצב האנושי. האדם על פי גישה זו הוא יישות שבאה לעולם מלכתחילה ללא מטרה או תכלית ושיוצרת את עצמה, את גורלה, ואת משמעות קיומה דרך אקטים של החלטה ושל חיים אותנטיים. האקסיסטנציאליזם היה אחד הזרמים המפרים ביותר בפילוסופיה של תחילת המאה וקיבל אופי פלורליסטי ומגוון עם הוגים בעלי שיעור קומה שתרמו כל אחד בדרכו לפיתוח התחום. בין היתר האקסיסטנציאליזם הניע את תחילת הפסיכואנליזה בהשפעה הרבה שהיתה לו על ניטשה ובעקבותיו על פרויד. האקסיסטנציאליזם היה לא רק שיטה פילוסופית אלא זרם מרכזי בתרבות המאה ה20 והוא השפיע על הספרות והאמנות (סארטר, קמי) על הפנומנולוגיה (יספרס), האונתולוגיה (היידגר), על התפתחות תפיסות תיאולוגיות פרוטסטנטיות כמו אצל פאול טיליך, ורודולף בולטמן, ותפיסות ששילבו את האקסיסטנציאליזם ביהדות כמו אצל בובר, רוזנצוויג, ולוינס. האקסיסטנציאליזם השפיע על זרמים מרכזיים בתיאטרון, ועל תרבות המאה ה-20 בכלל באופן משמעותי ביותר.
התנועה פרחה בין שתי מלחמות עולם ובעיקר לאחר מלחה"ע השניה. בשנות ה60 נראה שהיא התחילה לשקוע כתנועה פילוסופית עם התחזקותן של התנועה הסטרוקטורליסטית והפוסט-מודרניזם אך דווקא הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית קבלה מיפנה חדש ותנופה חדשה באותה תקופה בהתחברה עם הכח השלישי בפסיכותרפיה שהוא הפסיכולוגיה ההומניסטית. באותה תקופה קבלה התפיסה האקסיסטנציאלית פריחה מחודשת והשפעות מתרבות המזרח הרחוק וכמו כן השתלבה בגישות פסיכותרפיות אצל לא מעט מטפלים והוגים שהידועים שבהם בינסוונגר, בוס, רולו מאי וויקטור פרנקל.
הפסיכותרפיה האכסיסטנציאליסטית רבת פנים לרוב נראה בה את חקר המצב האנושי המורכב מארבעה היבטים: ביולוגי, חברתי-תרבותי, אינדיבידואלי, ופילוסופי-רוחני (מימדים שכונו ע"י היידגר בשם:אדמה, עולם, אדם, אלים). הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית מנסה לנתח את מערכת הערכים, האמונות, והמשמעויות של האדם בחייו ולעצב עבורו חיים של חופש, אחריות, אותנטיות, ומשמעות אישית. עד השנים האחרונות גם הגישות הפסיכותרפיות ההומניסטיות לא עמדו בציפיות שתלו בהן בשנות הששים ולמרות תרומתן החשובה לא תפסו מקום מרכזי בפסיכותרפיה של תחילת המאה ה21. במידה לא מועטה הן התמזגו עם גישות טיפוליות של העידן החדש וגישות יותר שוליות כמו הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, מרתונים של צמיחה אישיותית וכיו"ב.
מדוע לא תפסה הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית את המקום המכובד והמרכזי שהיה ראוי לה ?
הסבר אפשרי אחד הוא שבניגוד לפסיכואנליזה שהפכה להיות התורה של פסיכולוגית המעמקים שריתקה את ההתעניינות האינטלקטואלית של המאה ה-20 ההתבססות על הפילוסופיה האקסיסטנציאלית עם הדגש שהיא מציבה על מערכת הערכים של אחריות אינדיבידואלית, חיפוש המשמעות בחיים, החרדה מהמוות וכיו"ב היא נחשבת בעיני רבים כגישה קצת מוסרנית, וטרחנית, שלא נועדה לטפל באנשים בעלי פסיכופתולוגיה משמעותית אלא נועדה לעזור לאנשים בריאים ובעלי מודעות לעצב את דרך החיים שלהם. .
נראה שהסיבה העיקרית השניה היתה עלייתן של הגישות הפוסט-מודרניסטיות הסטרוקטורליסטית, הפרספקטיביסטית, והקונסטרוקטיביסטית שמניחות שהכל יחסי, שהמשתנה
המשמעותי העיקרי בחיינו אינו האדם אלא הטכסט. את הטכסט או הנראטיב צריך לפרק לנתח, וליצור נאראטיב שהוא טוב יותר מהקודם. ככל הידוע גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת האדם בפילוסופיה האקסיסטנציאלית.
מודל אקסיסטנציאליסטי רב- מימדי
למרות השוני הבולט בין תיאורטיקנים אקסיסטנציאליים ומעבר לתפיסות הרבות והשונות של אקזיסטנציאליזם נראה לי שלא אחטא לאמת אם אומר שהבסיס לכל תפיסה אקסיסטנציאליסטית היא המצב האנושי של להיות בעולם ויצירת המשמעות של האדם הנובעת ממצב קיומי זה.
רוב התיאורטיקנים יאמרו גם שהעמדה של להיות בעולם מורכבת ממימד ביולוגי, מימד חברתי,מימד פסיכולוגי ומימד רוחני. גישה זו הוצעה בין היתר גם ע"י תיאורטיקנים בני זמננו כואן דרוזן סמית מהאסכולה הבריטית של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית(3) ואלפרד לנגלה(4) נשיא החברה האקסיסטנציאליסטית העולמית שמדבר על 4 המוטיבציות שמהוות תנאי מוקדם לחיים אוטונומיים ושלמים.
הטענה שתוצג במאמר זה היא שהצורך האנושי ליצור משמעות שנובע מהעמדה של להיות בעולם מקורו אינו בעמדה פילוסופית אקזיסטנציאלית אלא הוא נובע מתהליך אבולוציוני והתפתחותי. ממחקרים שנעשו ברמה תיאורטית ויישומית על ידי שטרן(5), בולבי(6), מודל(7), אדלמן(8) ופיאז'ה (9) אפשר להסיק שמתחילת חייו קיים באדם צורך מולד שעוצב על ידי הברירה הטבעית ליצור דגמי משמעות ראשוניים בכדי להסתגל לסביבתו ולתת פשר לחייו ולעולם שבתוכו הוא פועל. אדלמן אף טבע את המושג "דרויניזם-נירולוגי-אינדיבידואלי" שלפיו העצמי נוצר מזרם החויות, הרגשות, המחשבות, הדימויים והתפיסות שחלק מהם "שורד" דרך היטמעות בדפוסי הזכרונות טעוני המשמעות הערכית שנוצרו באדם במהלך חייו. על פי התפיסה הנוכחית, אותם זכרונות ששרדו מתוך הזרם הבלתי פוסק של המידע החושי-תנועתי-רגשי- חשיבתי שאליו נחשף האדם הם שיוצרים את דפוסי המשמעות הפראדיגמטיים של חייו.
הצורך של האדם ליצור דגמי משמעות הוא צורך שעוצב על ידי הברירה הטבעית ונובע מהארגון האינסטינקטואלי הלא שלם שלו. במקום שבו בעלי החיים האחרים פועלים בעיקר מתוך הפעלת האינסטינקטים שגובשו במשך שנות אבולוציה ארוכות, האדם פועל מתוך מערכת אינסטינקטים פתוחה, שהיא פחות יעילה משל הפרימאטים להתמודדות מיידית עם המציאות החיצונית. את החסר האדם משלים באמצעות כושר מולד ללמידה אינטנסיבית המתבטא ביכולת להטמיע לתוך המערכת המנטלית-רגשית שלו את התנסויותיו ולארגן אותן על פי הדפוסים המנטליים הקיימים. בו זמנית הוא משנה ומתאים בהתאם לקלט החדש שמתקבל הן את הדפוסים המנטליים-רגשיים הקיימים במערכת הגופנית/נפשית שלו והן את סביבתו.
נראה אם כן שהאדם אינו מחפש משמעות פילוסופית-קיומית לחייו כפי שהציע פרנקל אלא הוא "מתוכנת" מבחינה אבולוציונית לייצר משמעות ופשר החל מתחילת חייו. בעוד שפרויד טען בכתביו שהאדם הוא PLEASURE-SEEKING פיירברן טען שהאדם הוא OBJECT-SEEKING ניתן לומר מתוך גישה אקסיסטנציאליסטית שהאדם הוא MEANING-SEEKING כצורך מולד.
במימד הראשון שהאקסיסטנציאליסטים מתארים אותו כמימד ביולוגי או היכולת להיות קיים בעולם, חיפוש המשמעות מתחיל כצורך אבולוציוני שמטרתו הישרדות. עבודותיה של מלני קליין וממשיכי דרכה (10) תיארו כיצד הייצוגים המנטליים הראשונים בחייו של האדם מתחלקים בצורה דיכוטומית לפנטסיות ראשוניות של סיפוק ואושר, המייצגות את מצב השובע והביטחון, ולפנטסיות של אובדן, הרס והתפוררות הנובעות מהיעדרו של השָד או הבקבוק הטעון בחלב. פנטזיות בלתי מודעות אלה הן שיוצרות את הייצוג החושי, הראשוני והטרום-מושגי, של חוויות של שימור הקיום (שובע) לעומת חוויות של סכנה קיומית (רעב).
הלמידה הראשונה של התינוק מתחילת חייו היא כיצד להרבות את החוויות מהסוג הראשון ולצמצם את מספר החוויות מהסוג השני (למשל התינוק לומד שכאשר הוא בוכה מופיעה באופן מאגי תגובה מהסביבה המרגיעה את רעבונו: בשלב ראשון השד או הבקבוק המלא בחלב ומאוחר יותר האם כדמות שלמה ואז פוסקים כאבי הרעב המייסרים שהתינוק תופס אותם כסוג של קטסטרופה קוסמית). הפנטסיות או ההיזכרויות במצבים אלה הן הייצוגים המנטליים הראשוניים ביותר המאפשרים יצירת דגמי משמעות ראשוניים המורכבים בתחילת חייו של האדם מדימויים חלקיים ומשתנים.
אותם ייצוגים חלקיים בונים באופן הדרגתי מודלים שפיאז'ה כינה בשם "סכימות פעולה" ובולבי כינה "מודלים של עבודה" שבהדרגה מאפשרים ניבוי ושליטה בסביבה ובחוויות של העצמי. אומנם החשיבה האקסיסטנציאליסטית מדברת על יצירת משמעות כתהליך אוטונומי ובוגר אצל האדם הנוטל אחריות על חייו ולא כתהליך של יצירת דגמי משמעות ראשוניים כפי שמתואר כאן אך אפשר לומר שהחלוקה הדיכוטומית למצבים של שימור הקיום (שובע) ולמצבים של סכנה קיומית (רעב) היא הבסיס לדיכוטומיות שהאדם הבוגר יוצר מאוחר יותר בהתפתחותו. נכון/לא נכון, אמת/שקר, טוב/רע, טועה/צודק, שחור/לבן, חוכמה/טיפשות, חבר/אויב, דיכוי/חופש - כל אלה נמנים עם המשתנים הדיכוטומיים הערכיים שבונים את עולמו המנטלי של העצמי הבוגר ואת התרבות שהוא פועל בתוכה, ונובעים מתוך חלוקה ראשונית זו שיוצר העצמי.
המימד השני של להיות בעולם יאמרו האקזיסטנציאליסטים הוא המימד החברתי-תרבותי. עפ"י הגישה הנוכחית זהו שלב שמאופיין בתהליך חִברות ותִרבות אינטנסיבי ובו יחסי האובייקט-עצמי שהיו בתחילה עם דמות הורית הופכים ליחסי אובייקט-עצמי עם סמלים חברתיים ותרבותיים. אם הכותבים האקזיסטנציאליסטים מדברים על יצירת משמעות הרי שבשלב זה המשמעות ניתנת לסמלים שמקורם בלא מודע התרבותי. דגל, צלב, אדמה, מולדת, אויב, ניצחון, תהילה, קורבן, הם סמלים שמפעילים את האדם במהלך חייו אך שעוצמתם הרבה ביותר מתבטאת בשלב זה. מסיבה זו קשה כ"כ לשנות תפיסות עולם ותפיסות ערכיות שמקורם בתקופה זו. מהסיבה הזאת סמלים של אגדות ילדים וטכסים מאגיים שולטים בעולמו של הילד דוגמא לטכס כזה שמזכיר באופן מדהים פולחנים של תרבויות שונות מתואר על ידי פיאז'ה(11):"אמי היתה חולה אנושה...מחשבה מוזרה ניצנצה במוחי:עלי לוותר על סוס העץ האהוב שלי כדי שאמי לא תמות. ויתור זה גרם לי צער רב. הורדתי מן הסוס את האוכף ואת המושכות והשלכתי אותם לתוך האש. לאחר מכן שיברתי את הסוס לגזרים והשלכתי אותו לאש. כאשר לאחר מספר ימים הבריאה אמי הייתי משוכנעת שקורבני עזר לה באורח מיסתורי להחלים ממחלתה".
הסיבה לתפיסות אלה אצל הילד היא שיצירת המשמעות בתקופה זו של חייו נובעת מתהליכי החשיבה שפיאז'ה (11) כינה קדם-אופרציונליים. אלה הם תהליכי חשיבה שמאופיינים במרכזיות של הסימון וההסמלה, בסיבתיות מאגית, ובתפיסה חלקית ובלתי יציבה של שימור החומר, ושל קביעות הזמן, הגודל והצורה. לילד אין עדיין אירגון הכרתי מגובש ועקבי ותמונת העולם שלו היא אנימיסטית (הוא אומר"הרוח יודעת שהיא נושבת"), מאגית (הוא אומר"רוח תפסיקי לנשוב כי הסתרקתי"ומאמין שהוא משפיע כך על הרוח) הוא מאמין שהאובייקטים בטבע הם פרי יצירה מלאכותית ואומר"השמש התחילה כשהתחילו החיים. היא עשויה מאש שבאה מהשמים והודלקה בגפרור, אלוהים זרק את הגפרור" ואגוצנטרית (הוא אומר"השמש חיה כי אנחנו חיים. היא יודעת מתי לצאת כי היא יכולה לראות שבחוץ יום". "זה אני מניע אותו (את הירח) בזמן שאני הולך. הוא הולך אתי, הוא מלווה אותי")(עמ. 125).
המימד השלישי של להיות בעולם על פי התפיסה האקזיסטנציאלית היא המימד הפסיכולוגי- להיות עם עצמי. מבחינת התפתחות העצמי זהו השלב האקזיסטנציאלי המרכזי. זהו השלב האינדיבידואלי שמאופיין ביחסי אובייקט-עצמי שיוצר האדם עם צרכיו הפנימיים העמוקים וכך הוא מפתח את יכולתו להגשים את הצרכים העמוקים של העצמי: הצורך בחופש, הצורך בביטחון, הצורך בעצמאות, הצורך בביטוי עצמי והצורך בהגשמה עצמית. להיות בעולם עם עצמי אינו רק להיות אלא גם להתהוות ללא הרף כאשר האדם יוצר את מודל המשמעות שמפעיל אותו בחייו מתוך עולמו הפנימי.
המימד הרביעי שידברו עליו האקזיסטנציאליסטים הוא המימד הרוחני. מבחינה התפתחותית אפשר לראות מימד זה כשלב טרנסצנדנטי של התפתחות העצמי. העצמי הבוגר אינו מסתפק בהגשמת ערכים של עצמאות, חופש, אחריות וכו'. לעצמי יש צורך מתחילת חייו לחרוג מעבר לגבולותיו. נטייתו היא ליצור יחסי אובייקט-עצמי עם סמלים המבטאים הגשמה של צרכים שהם טרנסצנדנטיים לעצמי כמו השאיפה לאלמוות ולאומניפוטנטיות. השלב הרביעי מתמקד בעיקר בהגשמה סמלית של צרכים אלה. ההסטוריה האנושית היא מונומנט לצרכים אלה של האדם שמתבטאים ביצירות אומנות, למשל בארכיטקטורה, במוסיקה ובספרות, בהקמת אירגונים חברתיים ופוליטיים וביצירה של התרבות האנושית. מטרת כל יצירות אלה היא להגשים סמלים שהם טרנסצנדנטיים לעצמי, להשאיר חותם בהיסטוריה ולפרוץ מגבולות העצמי האינדיבידואלי.
הצורך ללמידה, דרך יצירת מודלים חדשים של משמעות, קיים בכל אחד מארבעת המימדים לפי הפרמטרים המרכזיים באותו מימד. למרות שמדובר בתהליך התפתחותי, אין הוא מתפתח בצורה עוקבת משלב לשלב, אלא בצורה ספירלית. בכל שלב מחיי אדם שולט פרמטר מרכזי שמארגן את יצירת המשמעות כשהוא מעורב במארגנים אחרים דומיננטיים פחות שמרכזיים בשלבים אחרים. למשל, צורכי ההישרדות דומיננטיים מאוד בעיקר בתחילת החיים, אך הם ממשיכים להתקיים בכל אחד משלבי החיים עם אופי המתאים לאותו שלב. במימד השני הפסיכו-תרבותי, המאופיין בראשוניות ההפנמה התרבותית ונשלט על-ידי פונקציות ההסמלה, צורכי ההישרדות מתבטאים בצורך להישרדות סמלית, האני מסמל את האורגניזם ופגיעה בו (למשל, כאשר המנהל שלך מעליב אותך לפני צוות המשרד הכפופים לך) נתפסת באורח סמלי כסכנה קיומית לאורגניזם. תגובת הדחק (סטרס) שתייצר המערכת הגופנית/נפשית בסיטואציה סמלית כזאת תהיה מבחינה פיסיולוגית/פסיכולוגית בדיוק אותה תגובת דחק שהיתה לאבותינו הקדמונים כאשר היו בסכנה קיומית בסוואנה, והיא אותה תגובת דחק שנוצרת אצל בעלי חיים המצויים בסכנה קיומית. במימד האקזיסטנציאלי ההישרדות מתאפיינת בצורך להגשמה עצמית שיוצרת את התקיימות העצמי דרך ביטויי האינדיבידואציה שלו. במימד הטרנסצנדנטי מתבטא צורך ההישרדות בהנעה לטביעת חותם החורג מקיומו של הפרט, שבלעדיו האדם מרגיש חסר ערך וחסר משמעות קיומית בחלל ובזמן האין-סופיים.
אנו יכולים, אם כן, לומר שכל מימד התפתחותי מתאפיין בסוג שונה של יחסי אובייקט-עצמי. בעוד שבתחילת החיים, בתקופה שבה ההישרדות הביולוגית דומיננטית, יחסי האובייקט-עצמי נקשרים עם דמות הורה המבטיח את הקיום הפיסי, הרי בתקופת הילדות, שמעצבת את המימד הפסיכו-תרבותי, הם עוברים בהדרגה ליחסי אובייקט-עצמי של סמלים חברתיים וחבורת האחאים. המימד השלישי הוא המימד הפסיכולוגי והקיומי שבו יוצר האדם יחסי אובייקט-עצמי עם עולמו הפנימי וזה מה שמאפשר לו לשאוף להגשמה עצמית. המימד הרביעי הוא המימד הרוחני הטרנסצנדנטי שמאפשר למצוא את ההקשר הרחב בו הפעילות שלנו מקבלת משמעות. במימד זה נוצר בעיקר הביטוי הטרנסצנדנטי של העצמי ששואף ליצור יחסי אובייקט-עצמי עם סמלים שחורגים מקיומו האישי. (תיאור מפורט של ספירלת ההתפתחות של העצמי מצוי אצל לוי (12)).
אירוין ילום(1) תיאר את סיבת הקיום של הפסיכותרפיה האקזיסיסטנציאלית בכך שכל אחד מאתנו שואף להישרדות, ליציבות, לחברה, ולמשמעות, אך החיים של כל אחד מאתנו שזורים במוות בלתי נמנע, חוסר יציבות, בדידות, וחוסר משמעות. אם נתבונן בפרמטרים שהוצעו על ידי ילום מנקודת מבט התפתחותית ואבולוציונית נראה שהם אינם בהכרח מציינים את המצב האנושי אלא את המצב הטבעי של כל אורגניזם בטבע. בעלי חיים רבים מתנהגים כאילו הם פוחדים מהמוות, מהבדידות, ומחוסר ההסתגלות לסביבה, לכן הם לומדים לשמור על קיומם, לחיות בלהקות ולא בבדידות וללמוד להסתגל לתנאי הסביבה המשתנים. הברירה הטבעית נתנה להם כלים להתמודד עם מצבים אלה ובזכותם הם שרדו עד כה. מכאן עולה, שבניגוד לתפיסה המקובלת בפסיכותרפיה אקסיסטנציאלית, לא החרדות מהמוות, מהבדידות ומחוסר המשמעות הם שמעצבות את התנהגותו של האדם. דפוסי ההתנהגות של האדם שנועדו להגן עליו בפני המוות הבדידות וחוסר המשמעות הם דפוסי התנהגות שעוצבו על ידי הברירה הטבעית. החרדה האנושית אינה החרדה מהמוות אלא מהמודעות למוות, מהמשמעות שנותן האדם למוות שהיא בתחילת חייו פנטזיות של התפרקות, היבלעות, רדיפה והיעלמות, בשלב החברתי פנטזיות של נטישה, בשלב האינדיבידואלי פנטזיות של ריקנות ובשלב הטרנסצנדנטלי פנטזיות של חידלון. כלומר ייחודו של האדם אינו בהתמודדותו עם המוות, עם הבדידות ועם חוסר היציבות אלא היא התמודדותו עם המשמעות הרגשית, המודעת והבלתי מודעת שהוא נותן למצבים קיומיים וטבעיים אלה.
יישומים לפסיכופתולוגיה מתוארים במאמר המלא בשיחות:
השלכות לגבי הפסיכותרפיה
על פי הגישה המוצגת כאן הפסיכותרפיה היא תהליך דינמי שמטרתו לשקם את יכולת הלמידה הספונטנית של האדם שניפגעה בעקבות משבר במהלך החיים. שיקום יכולת זאת תאפשר תיקון הפרדיגמה השגויה ויצירת דפוסי התנהגות חדשים במקום חזרה סטיריאוטיפית על תפיסות ודפוסי תגובה והתנהגות שניקבעו בעבר ושאינם מאפשרים התמודדות והסתגלות תקינים עם הסביבה החיצונית והפנימית.
ראינו לפני כן שכל בעיה פסיכופתולוגית נובעת מתפיסה של המציאות הפנימית או החיצונית שאינה הולמת את המציאות החיצונית או את ציפיותיו של המטופל. לכן כל מצב של פניה לטיפול נובע מסיטואציה שבה הפונה מתלונן על התנהגות שהוא שופט אותה כבעלת ערך שלילי או כלא רצויה, למשל קלאוסטרופוביה, ערך עצמי נמוך, או התנהגויות כפייתיות. תיאור זה של הפנומנולוגיה של הפניה לטיפול מתאים יותר למציאות הקלינית מאשר הביטוי סינדרום או סימפטום שנגזרים מהמודל הרפואי. מאחורי המודל הרפואי מצויה הנחה סמויה שקיים חולי נפשי שעלינו לרפא ולהשיב למטופל את הבריאות הנפשית. זוהי הנחה השנויה במחלוקת בתחום הפסיכופתולוגיה ואין ספק שהמטופל פונה בגלל התנהגות שבעיניו היא לא רצויה, הרבה יותר מאשר בגלל סימפטום שהוא בעייתי מבחינה אובייקטיבית בעיני המטפל.
לאחר התיאור של המטופל את ההתנהגות הבלתי רצויה ויצירת הראפורט הראשוני ינתח המטפל וינסח מחדש (לעצמו ולא למטופל) את המשמעות הרגשית והלא מודעת של אותה התנהגות. משמעות זו קשורה למבנה העמוק של העצמי שהוא למעשה הפרדיגמה התפיסתית השגויה שתיארנו שהיא תפיסה המעוותת את ראיית המציאות החיצונית והפנימית. מפרדיגמה זו נובע ה"טייס האוטומטי" שמנחה את ההתנהגות הלא רצויה של המטופל ושלדעת המטפל והמטופל מן הראוי ליצור בהם שינוי.
כיון שהתפיסה נבראה בצלם התיפקודי של מערכת העצבים המרכזית שמאופיינת בעיקר כמערכת דינמית מורכבת בעלת אירגון וויסות עצמיים וכושר הסתגלות ביחס לסביבה, יצירת הפרדיגמה השגויה גורמת לכל תהליכי החשיבה, הרגש והתהליכים הבלתי מודעים להתארגן מאליהם בצורה שונה. הנטייה של המערכת התפיסתית היא לארגן את עצמה בצורה הוליסטית- של שלמויות תפיסתיות למשל גשטלט. לכן הפרדיגמה נוטה להתארגן בדפוסי תפיסה קיימים, ליצור דפוסים חדשים או לשנות את הדפוסים הקיימים בעקבות כל קלט חדש שמתקבל (15). התהליך הבסיסי בתפיסה תואר על ידי פיאז'ה כתהליך הבסיסי של השינוי ההתפתחותי ושל השינויים האבולוציוניים והוא הטמעה של קלט חדש לתוך דפוס קיים ועל ידי כך שינוי של הקלט המתקבל ושינוי והתאמה של הדפוס הקיים בהתאם לקלט המעובד המתקבל. התפיסה נוטה להתארגן בדפוסים קבועים שבעקבות מצבים טראומטיים או מצבי סטרס שומרים על אירגונם גם לאחר שהמציאות השתנתה. דוגמאות לכך הן יצירת הסינדרום הפסיכופתולוגי שנוצר בתקופת חיים נתונה ואינו משתנה גם כאשר המציאות מסביבו משתנה. התפיסה מאופיינת גם בכך שהיא מושפעת מההכרה המודעת אך בעיקר מהאירגון הרגשי, הערכי ומתכנים לא מודעים. התפיסה פועלת על ידי ריכוז של הקשב לערוץ אחד וכל גירוי חדש מחפש דפוס קיים "להתביית" עליו. גם כאשר הגירוי הוא חלקי הוא "מחפש" דפוס קיים בכדי ליצור גשטלט. לאחר שנוצר דפוס חדש יש לו נטייה של שימור עצמי על ידי המנגנון של הפחתת דיסוננס ודחיית מידע החורג מהתפיסה הקיימת. תובנה היא הארה על דפוס בלתי פעיל או היווצרות פתאומית של דפוס חדש.
הגישה הנוכחית מבוססת בו זמנית על המאפיינים של פעילות המוח ושל מערכת העצבים המרכזית (למשל תכונות הויסות והאירגון העצמיים), של מאפייני התהליכים הראשוניים (למשל גירוי חלקי יוצר אסוציאציה עם השלם) של התהליכים ההכרתיים (למשל יצירת תפיסות עולם והנטייה להפחתת דיסוננס),
ושל התהליכים הרגשיים-חושיים ( שהם הקלט העיקרי שנתפס על ידי המערכת הגופנית/נפשית) וכן על תיאוריה אבולוציונית (שרואה את פעילות המוח כחלק אינטגרלי מפעילות האורגניזם ואותו כחלק אינטגרלי מסביבתו ומיחסי הגומלין שהם מקיימים).
הפרדיגמה השגויה נובעת מפגיעה בכושר הלמידה של האדם כתוצאה ממצב טראומטי בעבר ובעקבותיו נפגעה גם הדיפרנציאציה בין תהליכי העצמי הרגשיים-חושיים, הלא מודעים וההכרתיים בעקבות זאת למשל כאשר יתעורר מצב חרדה עקב סיטואציה הדומה לסיטואציה טראומטית בעבר תיווצר פרשנות לא מודעת שהמטופל נותן לתגובה זו והסברים מודעים שהוא נותן לסיטואציה המאיימת
שיהיו תוצאה של הפרדיגמה השגויה.
טכניקת הטיפול מבוססת על איזון בין יצירת גישה "מאפשרת" ו"מקום בטוח" וראפורט חיובי שנבדק מדי פעם, לבין גישה אקטיבית-דינמית שמטרתה לפרק את הפרדיגמה השגויה. מטרת הגישה האקטיבית היא להפעיל זיהוי של הגורם הרגשי המובלע בפרדיגמה, לבדוק את מאפייניו, לזהות את הגורמים הלא מודעים על ידי חיפוש משותף עם המטופל דרך פנטזיות חלומות, דימויים וכו'. מיקוד הקשב על הפרדיגמה ללא שיפוטיות, יצירת גשטלט של האסוציאציות המתקשרות אליה, חשיבה יוזמת שמטרתה לשנות קונספטים דומיננטיים, אנליזה והפרדה של המרכיבים הרגשיים, הלא מודעים והקוגניטיביים ושיטות אקטיביות אחרות. המטפל לא יעסוק ביצירת פרדיגמה חדשה כיון שתכונות העצמי של וויסות עצמי ואירגון עצמי יסייעו ליצירתה (מכאן גם התופעה של התמרת ההגנות להגנות גמישות וסתגלתניות יותר המוכרת בפסיכותרפיה). נדגים גישה זו על ידי וינייטה קצרה:
אמו של אוהד מתה מסרטן כשהיה בן שמונה. כל חייו הוא התייחס לאירוע זה כאל האירוע שהרס את חייו. חייו המשותפים עם אמו הצטיירו בעיניו כתקופה של גן עדן שאבד לו לנצח, ומאז הייתה שאיפתו הגדולה למצוא את גן העדן האבוד. "מאז שאמא מתה אני נלחם ללא הרף להוציא טיפות של אושר מחיי", אמר לי. "אני מרגיש כמו סיזיפוס שמעפיל על ההר, אבל אינו יכול להגיע לפסגתו". כאשר המשכנו בשיחתנו התברר בהדרגה שחייו המשותפים עם אמו לא היו סוגים בשושנים. אמו הייתה אישה מרת נפש, מתוסכלת מיחסיה עם בעלה ומלאת כעס על חייה ועל העולם, ורגעים משותפים של אושר עם אמו היו באמת טיפות גנובות ונדירות.
אוהד גדל ללא הוריו ולאחר שאמו ניפטרה בגיל צעיר ננטש על ידי אביו וגדל במוסד שבו היה בכתה לא מתאימה מבחינת גילו וסבל מהתעללות של בני כיתתו. ההתנסות הרגשית הדומיננטית בחייו היתה של סבל, רדיפה וחיפוש אחר "טיפות של אושר" בחייו. כיון שאלה היו כה נדירות פיתח אוהד פנטזיה של גן העדן האבוד המצוי בראש ההר אך אשר הכניסה אליו היא אסורה והגישה אליו סיזיפית וחסרת תוחלת. גן עדן זה היה אסור עבורו כיון שהיה קיים רק בדמיונו, בתפיסה הבלתי מודעת שהנחתה אותו בחיים של אבל ותיסכול תמידיים. מצבי הסטרס הנישנים מתקופת ילדותו יצרו אצל אוהד הכללת תגובת סטרס לרוב המצבים בחייו מלווה בפניקה דיכאונית של נטישה ותחושת סכנה עמומה ולא ברורה. מסיבה זו לא היו לאוהד כוחות להתמודד בצורה אפקטיבית ורציונלית עם רוב המצבים בחייו למרות שהיה אדם מאד אינטיליגנטי. עם התבגרותו של אוהד והתפתחותו האינטלקטואלית כאשר התעוררה תגובת הפניקה הדיכאונית ברוב המצבים בחייו הוא ניסה לתת פשר ומשמעות לאותן תחושות וזה התבטא בחשיבה כפייתית איך למצות ללא הרף את האפשרויות לסיפוק צרכים ראשוניים בחייו עד שבאופן פרדוקסלי לא מצא מנוח לנפשו לרגע. התגובה השניה היתה כאמור פיתוח האמונה הלא מודעת על גן עדן מיתולוגי אבוד שעל אובדנו עליו להתאבל כל חייו.
מרכיב מרכזי בפרדיגמה השגויה שהנחתה את חייו של אוהד היתה תפיסה שמטרת חייו היא חיפוש כפייתי של אותן "טיפות של אושר" שמהותן לא ברורה לו, וניצול כל מצב בחיים לאותו חיפוש כפייתי. בו זמנית התקיימה בו האמונה הבלתי מודעת שגן העדן נעול וכל שנותר לו הוא להתאבל על אובדנו.
המטרה שהצבתי בטיפול של אוהד היתה שבירת הפרדיגמה השגויה על ידי התמקדות בעיקר באמונה הבלתי מודעת שלו לגבי חוסר התועלת במאמצים לשינוי כיון ש"גן העדן אבד לנצח". אמונה זו היתה המרכיב הדומיננטי בפרדיגמה של אוהד והקרין על תהליכי החשיבה הכפייתיים והסטיריאוטיפיים שלו והפיק אצלו כל הזמן רגשות של חוסר אונים, חוסר תקווה וחוסר ערך עצמי.
כאשר אני רוצה לפעול בעיקר על המנגנונים הלא מודעים של הפרדיגמה כמו במצב של אוהד אני מעדיף לעבוד בדמיון מודרך, אסוציאציות חופשיות או היפנוזה (בניגוד למצבים שבהם אני פועל על התהליכים הרגשיים דרך גשטלט למשל או על תהליכים מודעים דרך הפעלת טכניקות קוגניטיביות).
כאשר הבאתי את אוהד למצב היפנוטי דמיין אוהד את ראשו שגדל ללא פרופורציה על גוף קטן וחלש, והראש עייף ממחשבות. אוהד, שהיה מהנדס מחשבים מצליח, היה חרד מכך שהוא חלש בלוגיקה ובחשיבה מופשטת. "מה מסמל בעבורך הכישלון להבין בתחומים אלה?" שאלתי. "אני דחוי, מצורע של החברה, מוקצה מחמת מיאוס, כולם נגדי", הייתה תשובתו. בכדי לעמת את אוהד עם הסתירה שקיימת בפרדיגמה שבה פחד מכשלון בחשיבה מתקשר לתחושות דחייה חברתיות המשכתי: "דמיין מצב שבו אתה יושב מול כרטיס במחשב-העל שלפניך מה אתה רואה בכרטיס ?", שאלתי "אני עושה זאת, והחשיבה שלי מתערערת", אמר. "הזמן, הסדר, ההיגיון – כולם מתערבלים לנגד עיני". "הגדל את הכרטיס ככל האפשר", אמרתי לו. "עכשיו אני רואה בכרטיס פרטי פרטים", אמר. "אני רואה בו פנים אנושיות אוהדות, למשל את הפנים של יאיר, עמית שלי, ששפך את ליבו לפנַי לפני כמה ימים. החרדותנעלמו, ואני יכול לשנות את הכרטיס לגודלו הרגיל ולהחזירו למחשב. עכשיו אני מבין שהצורך שלי להבין בלוגיקה ובחשיבה מופשטת הוא צורך להיות נערץ ומוערך, ובבסיסו של הצורך הזה מצוי הצורך להיות נאהב. כל חיי חסרה לי אהבה".
החרדה מכישלון, שלכאורה ליוותה את אוהד כל חייו, הייתה למעשה חרדה מדחייה חברתית וברמה עמוקה יותר – חרדת נטישה ואובדן. במצב היפנוטי לבשה חרדה זו צורת פנטסיה מפחידה: "אני רואה עץ נסחף במימי הנהר ועומד להיעלם לגמרי. אני נאחז בציפורני בעץ ולא נותן לו להיסחף, אבל הוא עומד להיסחף במורד הנהר ולהתרסק במפל. הזרם גואה וסוחף באכזריות את העץ והידיים שלי מאבדות בהדרגה את אחיזתן בו. לבסוף הזרם האדיר סוחף בעוצמה את העץ, והוא נעלם במורד הנהר. איך אתמודד עם אובדן יקר כל-כך, עם האובדן של אמי שמתה ממחלה ממארת, ואני לא הצלחתי לשמור אותה בין החיים?" שאל בייאוש. "האם אתה יכול לנטוע עץ חדש? מה עם המשפחה שלך שאתה אוהב ושבעזרתה בנית מחדש את חייך?" שאלתי. "אני מרגיש טוב יותר שקיים עץ חדש, אבל אני לא משלים עם האובדן. אני נאחז בכל מה שמסמל אותו ומרגיש שאני בוגד בזכרו אם אני שוכח אותו לרגע", השיב אוהד.
הפרדיגמה השגויה ש"בעזרתה" תפס את המציאות גרמה לאוהד בחייו היומיומיים קשיי ריכוז ושכחה שהיו תוצאת עיסוקו הכפייתי הבלתי פוסק בתחושות של החמצה וחוסר אונים. " כמה שהייתי רוצה לחזור עכשיו לילדות שלי ולשנות אותה. להשכין שלום בין ההורים שלי, לעשות נחת לאמא ולהפוך את הבית למקור של חום ואהבה", אמר לי פעם ברגע של תובנה.
המצב שנוצר עתה היה מתאים ליצירת דפוס תפיסה חדש אצל אוהד ובעקבותיו שינוי הפרדיגמה השגויה. אוהד היה לאחר תקופה אינטנסיבית של העברה כלפי שבעקבותיה הוא נתן בי אמון רב, בעקבות ההתנסויות בטיפול שתוארו לעיל נוצרו אצלו תובנות חדשות שכל הפחד מכשלון החשיבה שלו נבע מהצורך הבלתי נדלה אצלו בהערכה ובאהבה, ושכל חייו הוא מנסה להשיג את הבלתי ניתן להשגה – שינוי העבר, ושגם תפיסת העבר שלו היא פנטזמטית ושגויה ונובעת מהצורך שלו ולא מהמציאות. הצטברה אצלו עתה מסה קריטית לשינוי פרדיגמה והיא נעשתה כאשר אמרתי לו משהו ברוח זו: "אם הגאולה יכולה לבוא משינוי שתחולל בעבר שלך, עליך לזכור שבעבורך העבר אינו אלא ההתנסויות שחווית בחייך והפירוש המודע והלא-מודע שאתה נותן להן ושמעצב את התנהגותך. מדבריך אני מסיק שעובדות העבר המצויות בזיכרון שלך והמעצבות את התנהגותך נובעות מתפיסה שגויה ואינן העובדות האמיתיות. הדרך היחידה שבה אתה יכול ללכת ולשנות את חייך מצויות בכיוון אחר. רק במבט קדימה אל העתיד ממנת - האושר שאתה רווה מיחסיך עם אשתך ומההורות שלך תתקן את תחושות הילדות המקופחת שלך ואת המערכת ההורית הפגועה שחווית". דברים אלה, לכאורה מובנים מאליהם, שנאמרו ברגע מתאים של הטיפול חוללו מפנה ניכר בתפישת חייו של אוהד, בתחושותיו ובהתנהגותו.- פרסומת -- פרסומת -
אם ננתח את המקרה של אוהד מבחינה נירופסיכולוגית ואבולוציונית ניתן לומר ששורת התנסויות טראומטיות והתנסויות סטרס מצטברות בעברו יצרו אצלו פרדיגמה תפיסתית שגויה. את הפרדיגמה השגויה שהיתה מרכזית בחייו של אפשר לתאר כתפיסה עם מרכיב מיתולוגי-ארכיטיפי של סיזיפוס המנסה להשיג את הבלתי ניתן להשגה (טיפות של אושר) מתוך התעלמות מכך שאין גן עדן על ההר. הרגש הדומיננטי בפרדיגמה זו היה פאניקה דיכאונית של נטישה והמנגנונים הקוניטיביים היו חשיבה עקרה כפייתית ופרדוקסלית שעליו להפיק בצורה קומפולסיבית סיפוקים לצרכיו למרות שהחיים לימדו אותו שצורך כפייתי זה מתיש אותו ומונע ממנו סיפוק כלשהו.
הפאניקה הדיכאונית היתה הגורם שהביא את אוהד לטיפול לכאורה עקב חוסר ביטחון עצמי ותחושות של דחייה מצד החברה אך האלמנט הדומיננטי בפרדיגמה השגויה שהניעה אותו באופן בלתי מודע היתה הדימוי של גן עדן אבוד של הילדות שעליו עליו להתאבל במשך כל חייו.
חוקר המוח פנקספ ( 16) מצא שלאדם 4 סוגי מערכי רגשות בסיסיים המורשים לאדם מבחינה אבולוציונית: 1. פאניקה דיכאונית של נטישה 2. זעם 3. פחד 4. ביקוש סיפוקים. טראומות בתהליך ההתפתחות גורמות להתפתחות אחד ממערכי רגשות אלה כמו במקרה של אוהד. המערכת הרגשית של הפניקה הדיכאונית עיצבה את דפוסי החשיבה הלא מודעת של אוהד בסמלים אוניברסליים שהיתה להם משמעות של אובדן מתמשך, חוסר אונים, חוסר תקווה וחוסר ערך עצמי.
כיון שכפי שראינו הווצרות מצב טראומטי או מצב סטרס מתמשך יוצר תגובת חירום של האורגניזם שבה הגירוי הנתפס כמסכן קיום עובר במסלול קצר שלה דו ( 17)כינה בשם "מהיר ומלוכלך" מהתלמוס לאמיגדלה ולPAG שתוארו לפני כן בלי לעבור דרך הקורטקס. מכאן ואילך אוהד לא יכול להפנים התנסויות חדשות של הצלחה וליצור אינטגרציה שלהן בקורטקס. הקורטקס פועל במנותק מהתנסויותיו על דפוס פעולה שנוצר בעבר הרחוק. כושר הלמידה של אוהד נפגע בצורה קשה והקורטקס ובעיקר האונות הקדמיות שתפקידן תיכנון פעולות, שיפוט מציאות, ופעולה על העולם החיצוני והפנימי לשנותו אינן מתפקדות בצורה יעילה ומפיקות מחשבות כפייתיות חסרות פרודוקטיביות.
השינוי יכול להיווצר כאשר הפעולה של שינוי הפרדיגמה נעשית בתיזמון מתאים לאחר מסה קריטית שמאפשרת את שבירת הפרדיגמה השגויה ואז מנגנוני האירגון והויסות העצמיים של המוח מאפשרים התארגנות של פרדיגמה חדשה (אני מתנצל בפני הקורא על התיאור הסכימטי והטכני לכאורה של תהליכים מורכבים מאד אך מטרת חלק זה של המאמר להציג את הקווים הכלליים של תפיסה זאת).
למעשה כל שיטת פסיכותרפיה מנסה לשנות תפיסות קיימות ולא רק להתבסס על ההרמנויטיקה והפרשנות המודעת. בשיטות הנפוצות ביותר כמו הפסיכואנליזה ופסיכותרפיה באוריינטציה אנליטית הטכניקות הפסיכואנליטיות המקובלות כמו עיתוי פרשנויות, אנליזה של ההעברה, התמודדות עם התנגדויות, ניתוח חלומות ואסוציאציות חופשיות יוצרות שינוי תפיסתי דרך יצירת תובנות, הבנה מודעת, וחווית תהליך ההעברה ופירושו. השינוי אינו נוצר על ידי הבנה מודעת אלא על ידי שינוי התפיסה. המטופל הקלאוסטרופובי יחדל מלתפוס את המעלית כמלכודת מוות לא כיון שהוא מבין אחרת את הסיטואציה אלא כיון שהוא תופס (גם בצורה לא מודעת ורגשית) אותה בצורה שונה.
הגישה שאנו מציעים אינה "ממתינה" ליצירת תובנה מייצרת שינוי אלא חותרת לשינוי הפרדיגמה באופן אקטיבי תוך כדי ניצול התכונות הטבעיות של פעולת המוח ומערכת העצבים המרכזית המוח כמו אירגון וויסות עצמיים, כושר הסתגלות ולמידה, נטייה להוליזם, יצירת דפוסי פעילות קבועים, הפעלת דפוס קיים על ידי גירוי חלקי, שימור עצמי של דפוסי הפעילות, וכיו"ב.
היא מאפשרת לאדם לשקם את כושר הלמידה הספונטני, ללמוד ליצור דפוסים חדשים. במצב כזה יכול התירפיסט לחתור להשבת השליטה המרכזית של המודעות והאגו מבלי שייפגעו הספונטניות של העצמי.
לסיכום:
פסיכותרפיה אקסיסטנציאלית עוסקת במרחב הקיום השלם של האדם מההיבט הביולוגי, חברתי, פסיכולוגי ורוחני. ולכן היא מסוגלת להטמיע בתוכה את הגישות הפסיכואנליטיות והפסיכולוגיות בלי להסתייג מהשורשים הביולוגיים של האדם ובלי לבטל את המימד הרוחני של קיומו או לראותו כהשלכה של מנגנונים פסיכולוגיים. הורתה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית בתפיסות פילוסופיות של המאה ה19 וה 20 ושקיעתה בשלהי המאה ה 20 נעוצה בעלייה של זרמי חשיבה חדשים כגון הפוסט-מודרניזם והסטרוקטורליזם.
אם נתייחס בצורה מטפורית לתחום העיסוק של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית נוכל לומר שהזרם הפילוסופי האקסיסטנציאלי שמקובל לראותו כבסיס התיאורטי שלה הוא כביכול רק ההיבט הרוחני שלה אך החיוניות של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית אינה נובעת ממנו אלא מתפיסת האדם ההוליסטית שהיא מציגה.על פי תפיסה זו האדם יונק משורשיו הביולוגיים, מקבל את עיצובו מהכוחות החברתיים -תרבותיים, מגבש את יחודו מהכוחות הסמויים המניעים את העצמי, ושואף ללא הרף לחרוג מעבר לתחומי העצמי.
תפיסה הוליסטית כזאת משלבת באופן טבעי בפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית גישות התפתחותיות, גישות פסיכואנליטיות, תיאוריה אבולוציונית לימודי התרבות ומדעי המוח .
עפ"י הגישה הנוכחית התפתחות האדם נעשית בצורה ספירלית כאשר בכל אחד משלבי התפתחותו הוא מקיים יחסי עצמי-אובייקט עם עצמי-אובייקט דומיננטי אחר אך מרחב החיים שלו מורכב בכל רגע של חייו מעצמי-אובייקטים נוספים השייכים למימדים אחרים של קיומו. הפרעה פסיכופתולוגית היא הפרעה שעלולה לקרות בכל רגע של חייו ויוצרת פרדיגמה שגויה שאינה מאפשרת לאדם להמשיך בתהליך של למידה שינוי והסתגלות (רגשית-בלתי מודעת-וקוגניטיבית) ויוצרת תפיסה מעוותת של המציאות הפנימית והחיצונית. הפסיכותרפיה מיועדת לשנות פרדיגמה זו שאינה קוגניטיבית בלבד אלא גם רגשית ובלתי מודעת, ומאפשרת לעצמי ליצור מחדש את התכונות שעוצבו בו על ידי הברירה הטבעית שהם: אירגון וויסות עצמיים של חלקיו, יצירת גבולות, דיפרנציאציה ואינטגרציה בין תפקודיו (הרגשיים, הבלתי מודעים והקוגניטיביים), למידה והסתגלות לסביבה, שליטה מרכזית של האגו, יצירת דפוסי פעילות חדשים, ואינטראקציה -עם הסביבה.
חלק לא מבוטל מעקרונות אלה המצויים בבסיס הפסיכותרפיה מתקיים מן הסתם בשיטות פסיכותרפיה שונות, קוגניטיביות או דינמיות אך לעיתים קרובות בצורה "לא מודעת" מקרית, ולא שיטתית. מאמר זה שואף בצניעות לתת ביטוי לרחשי לב של רבים שחושבים שהיום במאה ה 21 מן הראוי שניישם את עקרונות הפסיכותרפיה בצורה תכליתית וספציפית. נראה לי שרביזיה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית יכולה לסייע לנו בכך כיון שהיא פותחת פתח לתפיסה שיטתית ועקבית של הפסיכותרפיה והפסיכופתולוגיה מבלי שתסתור גישות קיימות. בנוסף לכך היא גם יוצרת סביבה "מאפשרת" לחקירה מדעית של עקרונות הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית.
חקירה מדעית של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית נשמעת כמעט אוקסימורון. הסיטואציה של להיות בעולם נתפסת כסיטואציה פילוסופית ולא כמשתנה שנתון לבדיקה מדעית. למרות זאת ארבעת המימדים של הקיום האנושי שעליהם מבססים פסיכותרפיסטים אקסיסטנציאלית את התפיסה של "להיות בעולם" ניתנים לחקירה מדעית דווקא היום כאשר אנו באופן מפתיע מבחינים שמדעי הטבע המודרניים התקרבו במידה רבה לתחומים הסובייקטיביים של חקר נפש האדם וביניהם הפסיכואנליזה, הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה.
מאז לידתם של הפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה חיפשו האבות המייסדים בתחומים אלה להתקרב ולהתבשם מהצלחתם הפנומנלית של מדעי הטבע של תקופתם. נסיונות עקרים אלה הביאו מצד אחד ליישום לא מוצלח של מודלים ליניאריים-סיבתיים לתהליכים נפשיים מורכבים כמו למשל בפסיכולוגיה ניסויית, מצד שני חוסר ההלימה המוחלט של התיאוריה הפסיכואנליטית למדעי הטבע של תחילת המאה הביאו לבידוד של הפסיכואנליזה בקרב המדעים, לסגירותה ולהעמדתה החד משמעית בתחום מדעי הרוח. כיום באופן מפתיע אנו מבחינים שמדעי הטבע המודרניים התקרבו במידה רבה לתחומים הסובייקטיביים של חקר נפש האדם וביניהם הפסיכואנליזה, הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה.
בעוד שהמדע הקלסי התאפיין בתפיסת עולם סגורה, סיבתית, אובייקטיבית וליניארית המדע של ימינו מדבר על מערכות פתוחות, מורכבות, דינמיות, ולא ליניאריות. מחקרים במזג האויר, במערכות האקולוגיות בתהליכים אבולוציוניים או בפעילות המוח מצביעים כולם על אותם עקרונות שלפיהם השינוי הוא תוצאה של התפתחויות במערכות מורכבות הפועלות באינטראקציה ובמעגלי משוב הדדיים. המדע המודרני פחות מחפש את הניבוי הנקודתי ויותר עוסק בחקר תהליכי כאוס. הוא נוטה להתמקד יותר בחקר התהליך מאשר במחקר החומר, במחקר שדות של השפעה יותר מאשר במחקר נקודתי של אובייקטים, בויסות עצמי יותר מאשר בהשפעות מכניסטיות חיצוניות. כל אותן התפתחויות במדע המודרני מאפשרות מיפגש מוצלח יותר מאשר בעבר בין הפסיכותרפיה הפסיכואנליזה ומדעי הטבע.
כאשר אנו רואים את הבסיס הראשוני לקיומו של האדם בעולם כמורכב ממימד ביולוגי עלינו להתייחס למציאות הפיזית של האדם ומהיכן הוא בא. הגישה האבולוציונית מאירה לנו ומבהירה לנו טוב יותר את הבסיס לטבע האדם והמוטיבציות המניעות אותו. מבחינה ביולוגית האבולוציה הוא הכח האדיר ביותר המוכר לנו בטבע, ותפיסת האדם הנהוגה בפסיכואנליזה במנותק מהכוחות האבולוציוניים המעצבים אותו היא תוצאה של בילבול בין קונספט האדם לבין קיומו של האדם כיישות ביולוגית. הראשון הוא מעניינן של הפילוסופיה האקסיסטנציאלית ובמידה מסוימת של הפסיכואנליזה, השני הוא מעניינה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית. יחסי האובייקט-עצמי שיוצר האדםצ בכל אחד משלבי חייו משתנים בהתאם להתפתחותו, אולם בכל רגע של חייו יוצר האדם דגמי משמעות שמפעילים את התנהגותו בכדי לשמר את קיומו מבחינה פיסית או סמלית אך גם בכדי לתת פשר לחייו.
לארבעת המימדים של המצב הסובייקטיבי של להיות בעולם, ולצורך האימננטי של האדם ליצור מודלים של משמעות שמפעילים את חייו ושנובעים במקורם מהצורך הראשוני לשימור הקיום יש גם קורלאטים אובייקטיביים הניתנים לחקירה מדעית. מחקר מסוג זה לא ייעשה בכלים של המדע הקלסי כפי שניסו בעבר לבצע ללא הצלחה מרובה במחקרים של פסיכולוגיה ניסויית למצוא קשרים סיבתיים ליניאריים בהתנהגות האדם. מחקר מודרני יכול להיעשות ע"י יישום של תיאוריה אבולוציונית, חקר המוח, תיאורית המערכות, תורת האינפורמציה, ואתולוגיה שיכולים לתרום לחקר הקוראלטים האובייקטיביים של הסובייקטיביות האנושית..
בסיום ניתן לומר שהעוצמה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית אינה נובעת רק מהפילוסופיה האקסיסטנציאלית אלא מהתפיסה ההוליסטית הרחבה של הקיום האנושי שהיא מייצגת ומההבנה שהצורך ביצירת משמעות לחייו של האדם אינו צורך פילוסופי אלא צורך אימננטי שבלעדיו אין לאדם קיום. דווקא מתוך הבנה זאת נראה שכאשר אנו רואים את הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית במאה ה21 ההפרדה בין גישה פילוסופית לחקירה מדעית אינה במקומה. המתודולוגיה והפילוסופיה המדעיות אינן אלא דרך אחרת לתת משמעות לתפיסה של הפסיכותרפיה האקסיסטנציאלית ולהבין בצורה עמוקה יותר את התהליך המורכב מאין כמוהו של הפסיכותרפיה שהוא חלק מהמצב האנושי של "להיות בעולם" .
