קבוצת פסיכודרמה – פרויקט שכבת הבוגרים
מגישות:
יפה אדרי מור – פסיכודרמטיסטית
הדס גרובר – עובדת סוציאלית
אחת המטלות, הכמעט בלתי אפשריות, היא התערבות קבוצתית טיפולית בקרב מתבגרים. לכאורה, הדפים הבאים יתארו סיפור של כישלון טיפול בקבוצה של בוגרים בפנימייה. אנחנו נתאר את התהליך הקבוצתי ואיך בכל רגע נתון הוא מתרחק מהמטרות שהוצהרו. איך סגנון העבודה משתנה מספר פעמים. איך פירוק הקבוצה עמד על הפרק כמעט בכל פגישה. איך הדבק שהדביק את קירות המיכל הקבוצתי כמעט ולא עמד בהתנגדות הקשה של המתבגרים. נמשיך ונתאר איך גמישות מחשבתית והתנהגותית של הצוות הטיפולי הפכה את סיפור הכישלון להצלחה מפתיעה.
מדובר בקבוצת הבוגרים בפנימייה. המשפחתון של הבוגרים כולל: 12 מתבגרים בנים, 2 מדריכים, אם בית ועובדת סוציאלית. ההחלטה היא על התערבות פסיכודרמטית שבה גם הצוות לוקח חלק בהנחייתה של פסיכודרמטיסטית. ארבעת אנשי הצוות בוחרים 3 מתבגרים איתם הם עובדים כל השנה בתתי קבוצות. הקריטריונים לבחירה הם מאוד סובייקטיביים. כל איש צוות בחר ילדים שאיתם הוא יכול לעבוד בנעימות בהתחשב באינטראקציה בין הילדים לבין עצמם.
במשך השנה מתקיימים 2 סוגים של מפגשים שבועיים: מפגשי צוות בהנחייתה של הפסיכודרמטיסטית, ומפגשי הקבוצה הטיפולית כשאנשי הצוות מתפקדים כקו-מנחים של המנחה.
מפגשי הצוות כוללים:
- סקירה של התנהלות המתבגרים במשפחתון במהלך השבוע. בדיקת הנושאים שעולים במהלך אותו שבוע מול הצוות.
- תכנון המפגש הפסיכודרמטי שמקורו בתכנים שעולים ע"י המתבגרים.
- טיפול בהתנגדויות של הצוות סביב הקושי בשימוש בכלי הפסיכודרמטי ובהתמודדות מול החניכים שהתקשו להישאר בתוך המסגרת של הקבוצות הקטנות.
- עבודה עם הצוות מול הצורך "בהחלפת כובעים" – במשך כל השבוע איש הצוות חובש כובע חינוכי משמעתי. בזמן הקבוצה עליו להמירו בכובע טיפולי שאילץ אותו להסתכל על אירועים בקבוצה כאמירות טיפוליות ולאו דווקא כבעיות משמעת.
מפגשי הקבוצה הטיפולית כוללים:
- חימום – שנעשה במליאה וכולל: בדיקת מצב הרוח הנוכחי, קישור לאירועי השבוע הקודם וקבלת החלטה לגבי נושא לעבודה במפגש הנוכח.
- פעולה – חלוקה לקבוצות קטנות בהן נעשית עבודה על הנושא. כל קבוצה בוחרת זווית ראייה ודרך ביטוי אומנותית משלה.
- חזרה למליאה – הצגה של תוצרי העבודה שמתבצעת בקבוצות הקטנות.
- דיון, שיתוף וסגירה.
הרציונל לסגנון העבודה הנבחר:
- המתבגרים מתחנכים יחד במבנה הקבוצתי הנוכחי מזה מספר שנים. נראה כי באופן טבעי נוצרו תפקידים לכל אחד מהמתבגרים בקבוצה. תפקידים שמשפיעים הן ברמה הקבוצתית והן ברמה האישית של כל מתבגר על דימויו העצמי, כוחותיו ויכולותיו. באמצעות הקבוצות הקטנות, מתאפשרת הזדמנות ליצירת תפקידים חדשים ובדיקתם בתת הקבוצה ולאחר מכן אל מול המליאה.
- העבודה בקבוצות קטנות בליווי מדריך מבוגר מספקת למתבגרים מרחב חדש ושונה שבו יוכלו ליצור קשר משמעותי עם אדם מבוגר ועם הדומים להם; קשר טיפולי אשר ילווה אותם לאורך כל המפגשים.
- רוב הבוגרים במשפחתון סובלים מבעיות קשב וריכוז, היפר-אקטיביות וקושי בדחיית סיפוקים. החלוקה לקבוצות קטנות מצמצמת את הגורמים להסחת דעת המתבגרים מהעבודה. הסביבה הקטנה והאינטימית עוזרת למיקוד סביב תכני העבודה.
- בניית סביבה קטנה ובטוחה שבה ניתן להעלות ולטפל בחששות, פחדים והתלבטויות מעולמו הפנימי של כל משתתף. סביבה שבה השפה הרגשית, שקשה למתבגרים, מתאפשרת ללא חשש מפני תגובה לועגת.
- העבודה בעזרת טכניקות תיאטרליות מביאה להעצמת המשתתף ולחיזוק בטחונו ודימויו העצמי. בסיום כל מפגש יש תוצר שזוכה למשוב ישיר ומיידי מצד המבוגר בקבוצה הקטנה ולמחיאות כפיים במליאה. תגובה שמעצימה את המתבגרים.
תיאור התהליך הקבוצתי:
עד כה תיארנו את התכנון, הרציונל וסגנון הקבוצה הפסיכודרמטית בתוך משפחתון הבוגרים. מכאן ואילך נתאר את התהליך כפי שמתרחש בשטח. נחלק את העבודה לארבעה שלבים. בכל שלב נתאר את הלך הרוח בקבוצה. נתאר את ההתמודדות של הצוות. נתאר טכניקות תיאטרליות ופסיכודרמטיות נבחרות. נתאר את האירועים שמביאים לשינוי עמדות בקרב המתבגרים ואנשי הצוות:
- שלב ראשון - 4 מפגשים: בניית קבוצה והכרת הכלי הפסיכודרמטי
- שלב שני - 7 מפגשים: בחיפוש אחרי שפת עבודה משותפת
- שלב שלישי - 7 מפגשים: אנחנו לא פסיכים! אנחנו לא רוצים פסיכודרמה
- שלב רביעי - 5 מפגשים אחרונים: הפרידה
שלב ראשון - בניית קבוצה והכרת הכלי הפסיכודרמטי
המתבגרים אינם זרים זה לזה. השפה הקבוצתית היא של תוקפנות, חוסר סבלנות וסובלנות הדדיים. כדי לאפשר קבלה הדדית היה צורך לבנות מקום, אפילו במובן המטפורי של המילה, שאבני הבנייה שלו הן שלהם. מקום שיאפשר התרחשות שונה מהרגיל. נבחרה טכניקה של הצגה עצמית עם כרטיס ביקור שונה.
הטכניקה – בקבוצה הקטנה, כל משתתף בוחר חפץ, מתוך ערימה של חפצים לא מוכרים. בקבוצה הקטנה - הוא מציג את עצמו באמצעות החפץ. אוסף החפצים משמש לבניית מקום: בית פרטי, מזבלה או וגן שעשועים. במליאה - כל קבוצה מציגה את המקום שלה באמצעות סצנה דמיונית. השפה התיאטרלית מקבלת מקום ובעזרתה כל משתתף מבטא את עצמו בצורה חדשה לו. המקום החדש מאפשר שפה אישית חדשה וביחד שפה קבוצתית חדשה.
במשך השלב הזה, בתחילת כל מפגש, המתבגרים מסרבים להשתתף. הם מבטאים את ההתנגדות במליאה, בתחילת כל מפגש, אך משתפים פעולה בקבוצות הקטנות, ומאוחר יותר במליאה בשעת הסגירה. ההתנגדות היא טבעית וצפויה. יש להם קושי להסתגל לשפה התיאטרלית ולשחק בה. קושי להסתגל לשפת הקבוצה הטיפולית. קושי להביא את עצמם בסביבה שעדיין לא נחווית כבטוחה ומגינה. קושי לעבוד בחלל הקיים – הסלון של המשפחתון. מקום המחובר למטבח וממנו עוברים לחדרי המתבגרים. מקום אותו לא ניתן לסגור כדי ליצור מקום בטוח ולא פרוץ.
בתום שלב זה ההתנגדות של המתבגרים נוגסת במוטיבציה של אנשי הצוות על אלה שמעוניינים להשתתף בקבוצה. ההרגשה היא של כישלון מזדחל בזיהוי ובמענה נכונים לצרכים העכשוויים של המתבגרים.
שלב שני - בחיפוש אחרי שפת עבודה משותפת
בשלב זה הצוות מבטא עייפות לאור ההתנגדות של המתבגרים. ההתנגדות מחמירה - היא לא רק מילולית. מתחילה שרשרת של היעדרויות ו/או פרישה מהקבוצה. מתעורר הצורך למצוא גישה שתעזור לצוות להכיל ולטפל בהתנגדות המסיבית.
הטכניקה – המשתתפים לומדים במליאה תרגיל של חילופי תפקידים בין שלושה תפקידים שונים: יוזם, עוזר ומתנגד. בקבוצות הקטנות הם בוחרים נושא אותו מציגים בפני המליאה בעזרת שלושת הקולות של: יוזם, עוזר ומתנגד. הנושא הנבחר ע"י כל הקבוצות הוא - בעד או נגד קבוצת פסיכודרמה. לכל אחד מהתפקידים מוצמד כפיל פסיכודרמטי המחדד ומעצים את כל אחד מהקולות הנשמעים. בתוך סבב אחד של משחק כל אחד מהמשתתפים מתנסה בשלושת התפקידים השונים.
בעזרת התרגיל ההתנגדות מקבלת במה. היא מועצמת ומוכלת.. המתבגרים מנצלים את הבמה כדי לבטא את התנגדותם לא רק לקיום הקבוצה כי אם גם לנהלים בפנימייה ולעצם נוכחותם בה. הם מעלים פתרונות לקונפליקט האחד עליו יש להם השפעה – אופן קיום הקבוצה: ביטול הפגישות, קיומן אחת לשבועיים, צפייה בסרט בזמן הפגישות והפיכתן לבחירה.
בישיבת הצוות מתקבלת החלטה - לשנות את מקום הקבוצה וסגנון העבודה. המקום החדש שנבחר, הוא ניטרלי ובלתי פרוץ. סגנון העבודה החדש - אין עבודה בקבוצות קטנות. העבודה היא במליאה, בסגנון קבוצת אימפרוביזציה.
אנו מוצאים את עצמנו נאלצים להתרחק ולוותר על חלק מהצהרת הכוונות הראשונה. לכאורה הכישלון גדל. אך בבדיקה של התהליך שהקבוצה עברה בשלב זה נחשפת הזדמנות פז בפני המתבגרים: לבטא דעות אישיות, לזהות ולעמוד על רצונותיהם, לאפשר למילה לא לעורר ביטוי רגשי מבלי לחוות פירוק וכישלון. הקבוצה מתחילה לקרום עור וגידים.
שלב שלישי - אנחנו לא פסיכים! אנחנו לא רוצים פסיכודרמה
הקבוצה מתכנסת לעבודה בסגנון החדש אך שוב במשפחתון. אין מקום אחר וזמין בפנימייה. במהלך שלב זה מסתבר שהמתבגרים לא מסוגלים להיצמד להחלטה של קיום קבוצת אימפרוביזציה. הם מוכנים להשתתף בקבוצה רק אם היא תהיה עם אוריינטציה לתוצר. הם מבקשים לשנות את השם של הקבוצה מקבוצת פסיכודרמה לקבוצת דרמה. לדבריהם הם לא פסיכים. הסיכום הוא - הקבוצה תיקרא קבוצת דרמה ותעסוק בתכנים שהילדים רוצים להעלות להצגה בסוף השנה.
המפגשים הבאים נושאים אווירה של שעשוע ומשחקיות. בתחילת כל מפגש מוצגת טכניקה תיאטרלית כדי לבטא נושאים שהם העלו ושברצונם שייכללו בהצגת סיום. הוסרה עננה מעל ראשי המתבגרים.
הטכניקה – הם בונים טור שמסודר לפי סטאטוס ביורוקרטי בארגון דמיוני, שבו על כל אחד מוטלת המשימה לעלות בסולם ההיררכי ובו זמנית לא לתת פתח לאדם שמעליו בטור לשלוח אותו לסופו. הכוונה היא למצוא ביטוי תיאטרלי להיררכית התפקידים בפנימייה ולרגשות קשים ומאיימים כמו: שנאה, כעס, האשמה, פרידה וקנאה אל מול סמכות.
ההתנגדות עדיין מובעת אך כחלק מהנוף הקבוצתי. העבודה נושאת אופי של חקירות בעלות נשימות קצרות. לצוות ולמתבגרים מתברר שלא נוכל לעמוד במטלה של הצגת סיום. הם לא פנויים להתגייסות מהסוג הזה. הנושא המרכזי המדובר בסוף השנה הוא המקום הבא שאליו הם יופנו. בשלב זה שבו הקבוצה בהתהוותה הפרידה כבר מכרסמת בה.
שלב רביעי - הפרידה
שלב זה מעלה את סימני השאלה לגבי עתידם של המתבגרים שזוהי להם השנה האחרונה בפנימייה. הם מתקשים להשתתף בפגישות הפרידה. בכוונה להביא את הקבוצה לתהליכי סגירה ופרידה נכונים מתקיים חיזור מסיבי אחר כל אחד מהמשתתפים שמתקשה להגיע. העבודה היא סביב מה שהיה בקבוצה וסביב החרדות והחששות מפני העתיד.
טכניקה – השנה היא 2015 וכל אחד מהמשתתפים עומד בפני ריאיון עיתונאי. נשאלות שאלות כמו: איפה אתה גר? מה אתה עושה? האם אתה חי לבד/נשוי? מה התחביבים שלך? מה אתה זוכר מחייך בפנימייה? מיקרופון וטייפ מנהלים מועברים בין המשתתפים. הם מוכנים לשחק את המשחק. אחד הילדים שנוכחותו השקטה הורגשה במשך כל השנה מדבר בפעם הראשונה: "היום אני מתכנת מחשבים. יש לי חברה פרטית משלי. עדיין לא נשוי. יש לי חברה כבר שלוש שנים. אני אוהב כדורגל. זוכר את הפנימייה לטובה ובעיקר את....".
בתום המפגש הם העלו את האפשרות שאולי הם באמת ייפגשו בעוד עשר שנים.
שלב זה, למרות היותו מלווה בחוויה של פירוק מצמיח הזדמנות לביטוי אישי. רגע לפני שסוגרים את הדלת בעלי תפקיד הביישן והעצור מנצלים הזדמנות להעשיר את רפרטואר התפקידים שלהם. הצוות מרגיש שמאמציו נושאים פרי.
סיכום
מקור הקשיים בחייה של הקבוצה היה: ההתנגדות של המתבגרים למסגרת טיפולית קבוצתית והקושי של צוות לא מיומן בשימוש בכלי הפסיכודרמטי. יש צורך לעשות בחירה בין שתי אפשרויות: האחת, היא להכריז על כישלון הקבוצה ופירוקה. השנייה, היא המשך העבודה בקבוצה במחיר גבוה מידי מצד המתבגרים והצוות. אף אחת מהאפשרויות לא מעלה את המוטיבציה של המשתתפים ובודאי לא מובילה להצלחה. אך קיימת אפשרות שלישית – יצירת קבוצה בעלת סגנון משתנה אך רציף, בהתאם לצרכים של המתבגרים. הם מתבקשים לתת הזדמנות לקבוצה. הצוות מתבקש לתת אמון במתבגרים. המנחה נדרשת לטיפוח מתמיד של המתבגרים ושל הצוות זוהי אפשרות שהופכת את סיפור קבוצה זו לספור של הצלחה.
נוכחות הצוות כולו – מדריכים, אם בית, עו"ס ומנחת הפסיכודרמה – משקפת למתבגרים שהדמויות המבוגרות המשמעותיות בחייהם אינן מוותרות עליהם ונשארות לעמוד איתן גם כשלהם קשה, עצוב וכואב, מצחיק ושמח. הם עוזבים את הפנימייה כשבאמתחתם קשר משמעותי עם מבוגר. הם לומדים שמותר לכעוס, להתרגז ולא להסכים. הם לומדים שיש יותר מדרך אחת להביע במילים את מה שעד כה הביעו במעשים שהובילו לתוצאות לא נעימות. הם לומדים שסירוב יכול לפתוח הזדמנות חדשה.
רגע לפני היציאה מהפנימייה ובתוך הכאוס של תהליך ההתבגרות הם קיבלו סביבה בטוחה, קבועה ואוהבת.
