את התקשורת בין מטפל למטופל ניתן עם קצת דמיון לתאר כריקוד זוגי.
אני לא יודעת כמה מכם אוהבים לרקוד. כמה בכלל מסוגלים לרקוד, ואם כן מתי רקדתם לאחרונה? האם אתם יכולים להתנועע בחופשיות על רחבת ריקודים המונית או שאתם זקוקים לפרטיות ולמרחב מאוד אינטימי כדי לנוע לצלילי המוזיקה.
כדי לרקוד צריך להרגיש נינוח, לתת לגוף להשתחרר מכבלי הראש, לנוע בחופשיות בחלל, ללא הרבה עכבות. משימה לא קלה לרבים.
כשהריקוד הוא זוגי, כשרוקדים עם בן או בת זוג, המשימה מורכבת ולעיתים קשה עוד יותר.
כשאני מתבוננת בצעירים של היום הרוקדים בהתלהבות במועדונים, בחתונות, וגם בלא מעט זוגות מבוגרים, אני מגלה שיותר ויותר אנשים רוקדים היום לבד, עם עצמם, במקצב אישי, גם אם לידם בן או בת זוג. ניראה לי שזה משקף במידה רבה את ההתנהלות של הדור הצעיר של היום. כל אחד לעצמו ועם עצמו, הזולת קיים ואינו קיים.
לעיתים רחוקות אני רואה על רחבת הריקודים ריקוד זוגי קלסי. זוג שרוקד באמת אחד עם השני, בתיאום של תנועה וקצב, ובאינטימיות.
אכן הריקוד הזוגי הקלסי מחייב תיאום של קצב, של תנועה, של קשר עין, ובעיקר אינטימיות הזורמת בין שני הרקדנים ומאפשרת תחושה של מיזוג וריחוף הדדי.
כך עם קצת דמיון ניתן לתאר תקשורת אופטימלית בין מטפל למטופל.
בתקשורת נכונה נמצא כמו בריקוד הזוגי, תיאום, זרימה, קשר ותקשורת מילולית ולא מילולית פתוחה. מפגש שכזה שבו מופעלים כל החושים, כשהמטפל ממוקד כל כולו במטופל ובמידה רבה גם המטופל מכוון כולו למטפל, יכול להתקיים רק כשיש תחושה של אינטימיות ושל ביטחון שמאפשרים למטופל, אך גם למטפל להרגיש בנוח, להתנועע במרחב המשותף בקצב אחיד. להוביל אך להיות גם לעיתים מובל.
כשהמטופל חרד, מדוכא או מאויים על ידי גורם חיצוני או על ידי גורם פנימי כמו מחלה, מיגבלה פיזית או קוגניטיבית, או חוויות לא טובות מהעבר שעדיין חיות במלוא עוצמתן בהווה, יווצרו באופן טבעי מחסומים בתקשורת, אותן ינסה המטפל להסיר בזהירות ובעדינות להסיר, שוב אולי קצת כמו מורה לריקוד שמוביל בן או בת זוג מפוחדים ובישנים על רחבת הריקודים.
כשהריקוד הזוגי מורכב משני רקדנים צעירים ובריאים קל יותר לתאם בין התנועות. כשהאחד זקן חלש , כבד תנועה, ראייתו מעט משובשת ואולי גם השמיעה, והאחר צעיר בריא, מלא אנרגיה וקליל בתנועותיו, הופכת המשימה לקשה יותר.
ההזדקנות כידוע לכולנו מלווה בשינויים בדפוסי התקשורת. קיימת האטה בתפקודים, ירידה בחושים, ירידה קוגניטיבית, בנוסף לנטייה ליותר פסיביות, התכנסות, והרחבת הפנימיות שהשלכותיה הם ירידה מסוימת במעורבות ויותר התנתקות.
כל אלה גורמים לכך שהזקנים בעיקר הזקנים ביותר זקוקים לפחות גרייה חברתית ומסוגלים הרבה פחות מהצעירים ליזום תקשורת.
במפגש הטיפולי עם אדם בא בשנים, המטפל ברוב המקרים צעיר בהרבה מהמטופל. הקצב שלו הוא מהיר יותר, צורת הדיבור יכולה להיות שונה לחלוטין, השפה, ההתנהלות במרחב ובזמן הם שונים.
כשנוספים לכך פערים ברקע התרבותי והחברתי, ביכולת המילולית, בחושי השמיעה והראיה, ביכולת הקוגניטיבית, נדרשת מהמטפל מיומנות רבה כדי להגיע להתאמה אופטימלית- דהיינו כדי ליצור תקשורת טובה.
כשהמטפלים הצעירים אינם מודעים לתהליכים שעוברים המטופלים בזיקנה ובעיקר בזיקנה המאוחרת, הם יכולים לייחס בטעות, תופעות נורמטיביות שונות ומנגנוני הישרדות אדפטיבים, לדיכאון, להתנגדות, לדמנציה ואפילו לאינטליגנציה נמוכה.
טעות נוספת יכולה להיות בכיוון ההפוך כשקיים קושי להבחין בכך שהאדם לא מתקשר עם הסביבה ואינו מגיב בגלל דיכאון ולא עקב ליקוי בתקשורת או שההתנגדות לטיפול והקושי בתקשורת הם ביטוי להתנגדות או לכעס.
את הקושי בתקשורת הסביבה נוטה בדרך כלל ליחס לזקנים.
אך התקשורת היא קודם כל באחריות שלנו המטפלים.
אחריות שהיא מקצועית, אישית ומוסרית. הרי כמטפלים חובתינו לבחון מה גורם לקצר בתקשורת, לנסות להבין מדוע איננו מצליחים להגיע להתאמה בריקוד הזוגי. ואם אנחנו צעירים יותר, בריאים יותר ועם ידע וניסיון מקצועי מתאים, תפקידנו לנסות להוביל את הזקן למצב שבו יוכל להרגיש משוחרר ובטוח יותר, כך שנוכל לפחות להבין אותו, לקרוא את אותות המצוקה שהוא משדר, גם אם התקשורת תמשיך להיות לא מילולית.
לכן למטפלים בזקנים נדרשות להערכתי כמה מיומנויות בסיסיות שהן תנאי הכרחי גם אם לא תמיד מספיק לתקשורת טובה.
1. ידע בפסיכולוגיה של הזיקנה - כל מטפל באוכלוסייה המבוגרת חייב להיות בעל ידע ומומחיות בפסיכולוגיה של הזיקנה ו/או בפסיכוגריאטרייה. הידע מאפשר למטפל לעשות הערכה של מצבו הרגשי והתפקודי של האדם, להבין מהן המשימות ההתפתחותיות שאיתן הוא מתמודד ואילו קשיים הם נורמטיביים לשלב שבו הוא נמצא. הערכה מקיפה המבוססת על ידע וניסיון תאפשר לו להציע את ההתערבות המתאימה ביותר. הידע חשוב בעיקר במקרים הקשים שבהם לא ניתן לקבל שיתוף פעולה מצד המטופל בגלל מצבו הפיזי, המנטלי או הרגשי. היכולת של המטפל להכיר במגבלות שלו כמטפל ובמגבלות של המטופל להחלים או להתגבר על הקשיים שלו מקלה מאוד את תחושת חוסר האונים והאשמה שיכולים להתלוות לטיפול באוכלוסייה המזדקנת עם מוגבלויות קשות, כשהתחושה של המטפל היא חוסר אונים ולא פעם גם חוסר ביטחון ביכולותיו המקצועיות.
הידע או יותר נכון המידע הברור אודות מצבו הפסיכולוגי הרגשי של האדם הזקן חיוני לא רק למטפל המקצועי אלא גם לבני משפחתו של הזקן כדי שיוכלו להבין את התנהגותו ואת השינוי שעובר עליו וכן כדי שינסו לעזור לו ליצור תקשורת בהירה יותר שתקטין את רגשות התיסכול, חוסר האונים או הכעס ההדדי.
2. בשלות רגשית ומקצועית - הידע הוא הכרחי אך אינו מספיק. מה שחשוב יותר מכול הן היכולות הבסיסיות של המטפל לגלות עניין אמיתי באדם ובעיקר להיות אמפטי וחם כלפיו. היכולת להבין את האדם, להסתכל על העולם דרך העיניים שלו מתבקשת בעיקר כשקיימת שונות גדולה ברקע בין המטפל למטופל וקיים פער תרבותי וגילאי ביניהם. האמפתיה יכולה לגשר על פערים אלו ולתת למטופל את התחושה שמבינים אותו, בניגוד לתחושה הכללית שקיימת אצל לא מעט זקנים במצוקה, שלא מבינים או לא מנסים להבין אותם באמת.
היכולת להעניק חום והרגשה של קרבה אף היא חשובה ביותר בטיפול באוכלוסייה הסובלת מבדידות וחסר באהבה. יכולות רגשיות אלו מחייבות בשלות רגשית, אינטגריטי מקצועי של המטפל. הטיפול באוכלוסיה המבוגרת דורש לדעתי הרבה יותר מאשר בטיפול בגילאים צעירים, יכולת נתינה, הכלה, עמידה בתסכולים, והכרה במגבלות הטיפול והמטפל.
כל אלה אפשריים אם המטפל עצמו מצליח לנהל את חייו לשביעות רצונו ולמצוא איזון בין החיים האישיים והמקצועיים. כשהמטפל טרוד במשימות התפתחותיות אישיות ובמשברים בחייו האישיים, יהיה לו קשה לפנות אנרגיה כדי להשקיע במטופל שלו, בעיקר כשהמטופל במצב נזקק ביותר ויכולתו לתגמל את המטפל מוגבלת.
3. סובלנות וסבלנות - הקצב של אדם זקן הוא אטי יותר. הוא יכול לדבר לאט, עם הפסקה בין המילים. יכול לקחת לו יותר זמן ויותר מילים להביע או לבטא רעיון או מחשבה. אנשים, בעיקר בזיקנה המאוחרת או כשיש ירידה קוגניטיבית יכולים לסטות מהנושא ולעבור ולדבר על דברים אחרים. בתחילה רצוי להקשיב להם מבלי לכוון אותם, כדי לתת להם להתבטא ללא איום וכן כדי לעמוד על אופן התפקוד שלהם. כאשר נוצר הקשר והמטופל מרגיש בטוח יותר, ניתן לכוון או להסיט את נושא השיחה כשהוא סוטה מהעיקר.
היכולת לפתח סובלנות וסבלנות אפשרית והיא חלק מתהליך ההתפתחות המקצועי של המטפל הצעיר. סבלנות וסובלנות הם הכרחיים כשהזקן מוגבל בתנועותיו וזקוק לעזרה באכילה, בתנועה או ברחצה. הבעיה היא הקונפליקט התמידי בין הצרכים של המסגרת לבין הצרכים האישיים של המטופל הזקן. עד כמה למשל אנו מוכנים או מסוגלים כשלפנינו סדר יום עמוס במסגרת סיעודית לאפשר לזקן להתנהל בקצב שלו. לצערי, מעט מדי, בעיקר כשמדובר בזקנים שעם זמן בלתי מוגבל והרבה סבלנות הם מסוגלים לתפקד לפחות חלקית באופן עצמאי. אך גם כשהזקן בבית זה לא פשוט.
לפני כשבוע בקרתי את יהודית בת ה- 95 שגרה כבר כמה שנים עם ביתה ונכדתה. חנה הבת מטפלת באימה במסירות רבה. יהודית כבדת תנועה, סובלת מכאבים בגפים ומסתובבת עם הליכון, אך צלולה ועירנית ביותר. לאחרונה היא סובלת מכאבים חזקים, היא מרבה להציק לבת שלה ובכלל מדברת על זה שהיא רוצה כבר להסתלק מהעולם הזה ולהיפטר מהכל. הבת מוטרדת אך גם כועסת על אימה. בשיחה איתה הסבירה לי יהודית שפשוט נמאס לה ובאמת בגיל 95 ניראה לה שהיא יכולה כבר ללכת. כשסיימנו את השיחה, רצתה יהודית לקום לשירותים וכהרגלה התעקשה לעשות זאת לבד.
עמדתי והסתכלתי יחד עם ביתה איך היא מנסה לקום מהמיטה לבד. היא דורשת שיקרבו למיטה את ההליכון כדי שתאחז בו ותתרומם ואז היא מצליחה במאמץ רב להתרומם. הבטתי בה בהערכה רבה. איך האישה הזקנה והחלשה הזאת נאבקת, למרות הכאבים והקושי הרב, לשמור על עצמאות. מאבק זה נחווה על ידי הבת כעוד ביטוי לעקשנות של אימה הזקנה וזה כמובן עורר, שוב כעס ותסכול. עבור הבת מלחמת העצמאות של אימה היא מלחמת התשה. אין לה את הסבלנות לחכות לצד אימה עד שתתרומם. אין ספק שזה לא קל, אך כשהסברתי לבת את החשיבות הפסיכולוגית הרבה הטמונה בכך שאימה עדיין נלחמת לעשות פעולות פשוטות לבד, והבעתי את הערכתי לכוחות שהיא מגייסת לשמור על הבריאות הנפשית במצב שבו הבריאות הפיזית כבר כל כך מדורדרת, היא התרככה ואמרה לי בעצב: "את יודעת כל הזמן ייחסתי זאת רק לשתלטנות ולעקשנות של אמא שלי. עכשיו אני מסתכלת עלזה אחרת
4. גמישות- שהיא בעצם חלק מהבשלות והידע של המטפל, יש מצבים שבהם אנו, כמטפלים באוכלוסייה הזקנה, נאלצים להיות גמישים ולחרוג מהנהלים ומגבולות הטיפול הנוקשים. יש למשל מצבים שבהם רצוי שהמטפל יאפשר למטופל לקחת שליטה על הטיפול. להחליט מי ואיך יטפלו בו. הגמישות מתבקשת גם אצל בני המשפחה, כמו במקרה של יהודית, גמישות של חנה הבת לוותר לאימה בת ה-95 ולתת לה להחליט בדברים מסוימים הקשורים ליום יום ולו רק כדי שתרגיש "רלבנטית" ושיש לה עוד יכולת להשפיע.
אך אם במסגרת הבית זה לא תמיד אפשרי, תארו לכם כמה זה קשה לאפשר לזקן חופש פעולה במסגרת מוסדית. יתכנו מאבקי כוח ושליטה, בין הצוות המטפל לדיירים, ויתעורר הקונפליקט הבלתי פתור בין צרכי המוסד לתפקד ביעילות ובמהירות, לבין הקצב והכוחות שעומדים לרשותם של הזקנים המתעקשים לפעול עדיין באופן עצמאי.
בטיפול הפסיכולוגי האישי עם עובד סוציאלי או פסיכולוג, קל יותר לאפשר למטופל אוטונומיה. לתת לו להחליט מתי וכמה פגישות לקיים ואפילו לנהל את השיחה. מטופלים מבוגרים נוטים אחרי מספר פגישות שבועיות להוריד את תדירות המפגשים. הסיבות יכולות להיות שונות. החל בקשיים פיזיים טכניים או כלכליים לבוא לטיפול, וכלה בצרכים רגשיים לנהל ולשלוט, כדי לחזק דימוי עצמי פגוע, או צורך בשמירה על אנרגיות, ואפילו חשש מהתקשרות ותלות במטפל.
5. פתיחות ומוכנות ללמוד מהמטופל- נראה לי שחשוב שהמטפלים הצעירים שמטפלים במבוגרים יזכרו שלמטופלים שלהם גם אם הם חלשים ומוגבלים, יש הרבה יותר ניסיון וחכמת חיים. לכן הם יכולים ללמוד מהמטופלים ולא רק לטפל ולתת להם. הנכונות ללמוד מהמטופלים היא הזדמנות לחוויה מאוד מיוחדת שבה יכול המטפל להתפתח כאדם וכאיש מקצוע. עם זאת האפשרות של המטפל ללמוד מהמטופל יכולה גם לעורר חרדה וחוסר ביטחון אצל מי שמרגיש לא בטוח ביכולות המקצועיות שלו, תחושה שהמטופל המנוסה והחכם עלול לעורר בו.
נתן בן ה-83 ממלא את תפקיד היועץ והמנהל בהצלחה מרובה במפגשים הטיפוליים שלנו.
בחייו האישיים מרבה נתן לייעץ לבני משפחה ולמכרים בעניינים אישיים ומקצועיים. למרות גילו הוא עדיין משמש כיועץ בשכר בכמה חברות בזכות ניסיונו המקצועי הרחב, ובחדר הטיפולים שאליו הוא מגיע אחת לחודש הוא מייעץ גם לי. כמי שרגיל לנהל, הוא מנהל גם את הפגישה הטיפולית. בשני שלישים מזמן הפגישה הוא משתף אותי בעניינים שונים הקשורים להתנהלותו ולתפקודו בתחומי החיים השונים. בשלב מסוים, בערך לקראת השליש האחרון של השעה הטיפולית, הוא מביט בשעון, עוצר את דבריו ופונה אליי: "עכשיו תספרי לי את מה קורה אצלך ואיך מתקדם הספר". בנקודה זו לא נותר לי אלא להתגבר על המבוכה הראשונית, על תחושת האשם שבעצם הוא משלם בעבור הזמן ולא אני, ועל החשש שאולי אני מתרשלת בתפקידי. מה שמקל עלי זו ההבנה שמה שקורה כאן שונה מטיפול בצעירים. אני מודעת למשמעות התפקיד שהוא מקבל על עצמו בטבעיות כה גדולה, ואת חשיבותו של הייעוץ והניהול של הפגישות הטיפוליות לצורך שמירה על הערך העצמי הגבוה שלו בזיקנה, ובעיקר לנוכח מטפלת צעירה כמוני. לכן , אני נענית לבקשתו, עונה לשאלותיו בטבעיות ובקיצור נותנת לו להוביל אותי בריקוד הזוגי ולא מתעקשת להמשיך ולהוביל אותו.
מהן המטרות שנציב לעצמנו בתקשורת עם המטופלים:
1. ניראה לי שהמטרה המרכזית היא לעזור לזקן לזהות ולהרחיב את רפרטוראר הרגשות שלו.
אם נלמד את הזקן לזהות רגשות כמו עצב, געגוע, כעס, רצון לשמור על עצמאות, כבוד עצמי, ועוד, נוכל אולי גם לסייע לו לבטא אותם בתקשורת מילולית. אם הרפרטואר הרגשי יגדל ויבוא לידי ביטוי גלוי זה יכול להקל על התקשורת שלו עם בני משפחה ומטפלים ואולי אף לשחרר או להקל על חלק מהסימפטומים הסומטיים שמהווים אצל זקנים רבים תחליף לביטוי הרגשי.
במונחים פסיכולוגיים מטרת הטיפול היא לעזור לזקן להשמיע את הקול הפנימי הסמוי שלו כך שיהיה אקטיבי וגלוי. במונחים של ריקוד זוגי. זה ללמד אותו כמה צעדים ולאפשר לו להרגיש בטוח כדי שיוכל להתחיל לנוע מעט יותר בחופשיות.
אם נחזור למקרה של יהודית בת ה-95 הנלחמת עדיין לקום לבד מהמיטה. הרי שבמהלך השיחה איתה ננסה לעזור לה באמצעות התענינות אמפטית ושאלות מנחות להסביר לנו ואחר כך לביתה מדוע כל כך חשוב לה להתרומם ולצאת מהמיטה לבד, במקביל נעודד את בני המשפחה לשאול שאלות, לברר מה מאחורי הבקשה של ההורה ובכך נמנע אי הבנות, תיסכולים ואפילו כעסים.
לא מעט הורים זקנים הגרים הרחק מבני משפחתם, מרגישים בודדים, מתגעגעים לטלפון של ילד או נכד, לביקור, להתעניינות. מחקרים מצביעים על כך שקיים פער בין הרצון של ההורים לקשר לבין זה של הילדים. תופעה טבעית ומובנת לאור העובדה שהילדים עסוקים במרוץ לחיים וההורים הזקנים ברוב המקרים כבר אינם עובדים, יש להם זמן רב, ולא מעט שעות של חוסר תעסוקה או עניין.
רבים מההורים האלה מחכים לטלפון אך אינם יוזמים אותו. רוצים ואינם מבקשים. פוחדים להכביד, להטריד. אולי גם חוששים מדחייה. או סתם מגוננים על הילדים. זקנים אלה עלולים לצבור כעסים, אכזבות, תסכולים מצפייה להתענינות אקטיבית, הבעיה היא שרבים מהילדים או הנכדים אינם מודעים למצוקה הגדולה של ההורים הזקנים. התקשורת שלכאורה נראית טובה יכולה בנושאים מסוימים להיות חסומה.
תפקידנו כמטפלים הוא לנסות ולעודד את הזקנים שמשתפים אותנו במצוקתם, להביע את רצונותיהם, לא בתלונה, או בכעס, בפתיחות ובאופן ברור, כך שהילדים והנכדים הטרודים בחיי יום יום יתנו את הדעת, יהיו מודעים לבדידות ולגעגועים של הזקנים. בנוסף לכך נעודד את ההורים להיות יותר אקטיבים בשמירה על הקשר עם הילדים והנכדים. להתקשר בעצמם ולא לחכות שיתקשרו אליהם.
לעיתים הילדים הם אלה שפונים לעזרה כשהם מרגישים שקשה להם עם הוריהם הזקנים.
שוב במידה מסוימת אני מאמינה שהאחריות לתקשורת היא של המטפלים ובמיקרה הזה גם מטפלים שהם בני משפחה ובעיקר ילדים.
סיפר לי אמנון חבר קרוב, בן של אמא פולניה תרתי משמע, שהיא אלמנה, שבכל פעם שהוא מתקשר לשאול לשלומה, היא מתנפלת עליו. היא קודם כל מתלוננת שלא התקשר קודם ואחר כך כועסת שהוא שואל מה שלומה כי הוא הרי יודע שלא טוב. "זה גרם לי להתקשר פחות, הוא אמר, וזה כמובן רק החמיר את המצב. בסוף פיתחתי שיטה. הוא סיפר לי, בהומור, אך עם תסכול . "בכל פעם שהייתי מתקשר הייתי מתחיל לספר לה כמה אני מרגיש לא טוב ואיזה בעיות יש לי בעבודה". אמנון, השתמש במניפולציה רגשית, המתחמקת מהתמודדות עם בעיה כואבת. הדרך לפתור אותה אינה פשוטה. האם שהיא אישה נרציסטית וחולה, תמשיך כפי הניראה להרגיש חסר ובדידות, ותמשיך לתת לילדיה להרגיש אשמים גם אם ישתדלו מאוד להקל עליה.
תפקידנו כמטפלים הוא לעזור לשני הצדדים לשנות או לשפר לפחות את התקשורת ביניהם. תפקיד הילדים במקרה הזה, הוא להערכתי, לנסות להבין את מצוקת האם, להיות מסוגלים לשמוע את תלונותיה, גם אם הרבה פעמים זה לא מספיק,. להבין למשל, שהיא זקוקה למנות גדושות של תשומת לב, חיבה, דאגה. את האמא כמובן ננסה ולא בטוח שבהצלחה רבה, ללמד לבקש, לא לדרוש, להביע מצוקה ולא לאגור בתוכה כעסים שאינה יכולה לעצור ולפחות נפתח חלקית ערוץ תקשורת עם הילדים.
הקושי לבטא רגשות של מצוקה כמו יאוש, כאב, בדידות, או כעס שכיח יותר אצל גברים מאשר אצל נשים.
אצל גברים מעל גיל 80 למשל, שנמצאים בדיכאון ואינם מסוגלים לבטא את המצוקה הרגשית שלהם, קיים סיכון להתאבדות. לעומתם נשים ששכיחות הדיכאון אצלן גבוהה יותר, נוטות לבטא יותר את רגשותיהם ולכן הן זוכות לטיפול.
מחקרים אחדים מצאו שרבים מהמתאבדים הגברים ביקרו זמן קצר לפני ההתאבדות אצל רופא: 20 אחוזים באותו יום, 40 אחוזים באותו שבוע ו-70 אחוזים במהלך החודש שבו התאבדו (Conwell, 1994). התלונות היו סומטיות, כשהמצוקה הרגשית שהובילה כפי הניראה להתאבדות לא בוטאה באופן ברור בתקשורת בין הרופא למטופל.
השונות במפגש הטיפולי בין הרופא לבין המטפל בתחום הנפשי היא רבה.
לרופא כלים ברורים לבדיקה.לפסיכולוג או לעובד הסוציאלי, יש רק אוזן קשבת. ידע וניסיון מקצועי, בשלות רגשית ויכולת לאמפטיה מסייעים בידו, אך אינם מבטיחים אבחנה ברורה ומלאה.
לכן המטפל בעצמו חייב להיות יצירתי בניסיונותיו ליצור תקשורת עם המטופל ובעצמו פתוח ומסוגל לבטא את עצמו.
הוא זקוק לאוזן שלישית שתשמע את מה שהמטופל לא אומר ותנתח את המשמעות הלא מודעת של הסיפור ולא את התוכן הגלוי,
הוא גם זקוק לעין שלישית שתזהה את התקשורת הלא מילולית שהמטופל כן משדר ותנסה באמצעות הידע והניסיון שברשותו לנסות להבין את המשמעות שלה.
בטיפול באדם שאינו סובל מירידה קוגניטיבית תפקיד המטפל הוא כאמור בעיקר להקשיב, להבין, לאסוף פיסות מידע לסיפור קוהרנטי ברור ואחר כך לנסות לעזור לזקן להציג את העניין שמטריד אותו באופן אינטגרטיבי.
היכולת להקשיב ולעבד את התכנים שמעלה האדם בשיחה היא הכרחית. הרבה פעמים הזקן רוצה רק לדבר. הוא עסוק במונולוג ואינו פתוח לדיאלוג. הוא רוצה להשמיע, לא לשמוע או בודאי פחות לשמוע.
המטפל במקרה הזה משמש כמיכל שאוסף את כל החומרים שמביא המטופל ואם ניתנת האפשרות מסדר ומארגן. לעיתים משקף ומשמש כמראה ולעיתים אפילו זה לא.
ישנן נשים מבוגרות בודדות שחיות לבד ומאוד זקוקות לדבר. נשים שיותר מכל זקוקות לאוזן קשבת. בשיחות עם המטפל, כמו גם עם בני משפחה קרובים, הן מדברות הרבה, מציפות במילים , התחושה של המאזין היא של יותר מדי, אך הן רוצות יותר מכל לדבר ובעיקר להשמיע. אין להן צורך בפירושים או בהצעות יעול.
ישנם זקנים שבאחרית ימיהם, ידברו הרבה, כמו במירוץ אחרי הזמן. לפני שיהיה מאוחר מדי. כך נהג אבי סמוך למותו. בבית החולים כשקיבל טיפול כימוטרפי נהג לספר סיפורים מעברו. דיבר ודיבר ללא הפסק. אדם שמטבעו היה שתקן ומסוגר, היה כמו סכר שנפרץ. בשעות האחרונות האלה של חייו, הקשבתי לדבריו וליקטתי כל סיפור בשקיקה. היום סיפורים אלה נותרו כמורשת למשפחה שניכחדה.
בטיפול, חשוב אם כן להבחין בין הצורך של המטופל שיכול להסתכם כאמור בלדבר או להשמיע, לבין הצורך לעזור לאדם לעשות שינוי.
לעיתים הזקנים אינם מצפים לשינוי, הם מסתפקים בשיתוף ובהבנה שהם מקבלים מהמטפל. לכן עלינו להיות מאוד זהירים לא ללחוץ על התערבות כשהיא אינה מתבקשת. למרות התיסכול שיכול להתעורר אצל המטפל שמרגיש שיש מה לעשות.
במקרים שבהם ניראה לנו שיש מקום להתערב אפשר לנסות לעזור לאדם למצוא משמעות לחייו בזיקנה, לתת לגיטימציה לחולשה ולחוסר האונים, לאובדן או לכאב. במקרה כזה יכול המטפל לעזור למטופל לאסוף את שברי חיים ולאחות אותם כמו בפזל לסיפור בעל משמעות, גם אם חסרים חלקים או שישנם חלקים שבורים. המטרה במקרה הזה תהיה לאחד בין העבר להווה ולאפשר לאדם הזקן לטוות חוט מקשר ומובן לאירועים שונים בחייו.
שונה המצב כשאנו עוסקים בדפוסי תקשורת של מטפלים ומטופלים חולים.
אצל זקנים דמנטיים למשל, ובעיקר כאלה שהיכולת המילולית שלהם נפגמה. המטפל צריך לקחת תפקיד הפוך. לשמש כקול שלהם. לדבר במקומם ואליהם, לעסוק במה שמכונה בספרות מונולוג טיפולי שהוא ההיפך מהמונולוג של האדם הזקן שרוצה רק לדבר. במקרה הזה המטפל מדבר בשביל שניהם. אם נדמיין שוב את הטיפול לריקוד הזוגי, המטפל כאן מוביל, מרים, משמש כתחליף לרגליים שאינם יכולות להתנועע לבד.
הריקוד הזוגי עם זקן חולה יוכל להתקיים רק אם תהיה קירבה. כשיהיה חיבור בין הרוקד הבריא לרוקד המוגבל. כשהתקשורת לא ורבלית- חשוב המגע הרגשי ולהערכתי גם המגע הפיזי. הזקן הדמנטי קולט גם אם אינו מדבר או מגיב. הוא גם מתקשר אך בלי מילים. הוא יכול לבטא את רגשותיו בעיניים, בשפת הגוף. אנו יכולים לחוש אם הוא רגוע, או חרד, אם טוב לו או הוא סובל. נישאל אותו כדי לאמת, נדבר במקומו, נשמיע לו מוזיקה, ננסה לרקוד איתו אם אפשר. ננסה להפעיל כל חוש אפשרי כדי לעקוף את מיגבלת הלשון. נראה תמונות, נשחק, נצייר
מגע וקירבה חשובים כאן לעין ערוך, בגלל הירידה בחושים.
אצל אנשים בריאים, מנגנוני ההגנה שומרים על מרחק פיזי בין אחד לשני. החלשות או התפרקות של מנגנוני הגנה, אצל זקנים דמנטיים מאפשרת, ולעיתים גם מחייבת תקשורת פרה-ורבלית כמו זו שקיימת בין אם לתינוק. תקשורת זו מבוססת על אינטימיות, על חום, על מגע. זה יבוא לידי ביטוי באופן שבו נאכיל אותו למשל, האם ניצור איתו קשר עין, נמתין בסבלנות בין ביס לביס, האם נדבר איתו בזמן האוכל, נלטף, נלווה את האכילה שהיא במרכז עולמו המצומצם בהרגשה נעימה כמו שאמהות או מטפלות מאכילות תינוקות. תקשורת כזו מתקיימת גם בזמן הרחצה. המטפל כאן צריך להאיט את הקצב. להיכנס לעולם אחר. זה הוא מעבר חד מהחיים בחוץ. משימה קשה אך חשובה כל כך.
תקשורת מסוג אחר, במקרים רבים גם לא מובנת, מנהלים זקנים הסובלים מפרנויה או מה שאנו קוראים פרפרניה. גם כאן אני חושבת שהאחריות היא של המטפל להבין את המסר הפרנואידי ולשמש כקול ברור המסייע לזקן לבטא את מצוקתו.
הפרנויה בזיקנה מתבטאת בדרך כלל באמונה מסולפת חזקה, דלוזיה מבודדת, שתוכנה הפרנואידי בנאלי וקשור למציאות. הדלוזיות השכיחות הן מחשבות רדיפה המתבטאות בהתייחסות או בהתנהגות פרנואידית כלפי הסביבה. בתחומים אחרים, ניטרליים, זקנים אלה עשויים להתנהג ולחשוב בלא כל הפרעה בבוחן המציאות או בשיפוט. אלה המקרים בהם מתפתחת למשל פרנויה אצל אישה שנכנסה מטפלת סיעודית לטפל בה בביתה. הפרנויה היא שהמטפלת גונבת לה דברים. גניבות של חפצים וכסף הן תלונות שנשמעות על ידי דיירים במוסדות.
פרנויות שהתוכן שלהם עוסק בבגידה של בן או בת זוג אף הן מוכרות.
פרנויות אלה מתעוררות במקרים רבים שבהם אחד מבני הזוג מוגבל או נכה בעוד האחר צעיר ובריא. צירוף של מטפלת או מטפל לבית או שהייה במסגרת טיפולית סיעודית עשויה להיות הגורם להתפרצות של רגשות חזקים של קנאה ושל אבדן שליטה המעוררים חרדה גדולה, ובעקבותיה עשויה להתפתח הפרנויה.
נראה שתסמינים אלה מגנים על האנשים מפני רגשות קשים עוד יותר של ייאוש או של דיכאון עקב אבדנים, ומפני החרדה מהתלות שחוו בתקופה שקדמה להתפרצות תסמיני הפרפרניה. במקרים רבים הדלוזיות מאפשרות לזקנים גם לשלוט בבני משפחה או באנשי הצוות במוסד, המרגישים חסרי אונים ונשלטים על ידיהם. כך הם מצליחים להניע את הסביבה להשקיע בהם תשומת לב ואנרגיה רבה. קשה להתעלם ממצוקתם, וכך הם גם מגינים במידה מסוימת על הערך העצמי; במקום להכיר בחולשתם ובמוגבלותם ולחוש חוסר אונים וייאוש, הם משליכים את הרגשות האלה על הסביבה באמצעות האשמות והתקפות וגורמים לסביבה לחוש את חוסר האונים, את התסכול ואת הזעם שלהם באמצעות הזדהות השלכתית.
התקשורת שלהם עם הסביבה מתבטאת אם כן בסיפור אותו הם מספרים לנו באמצעות הפרנויה שהיא בנויה באופן קוהרנטי וברור ובדרך כלל לפחות בהתחלה קשה להבחין בין המציאות האמיתית לזו המדומיינת. כך במקום לדבר על הקושי הכרוך במצב
הוא יבטא את הקושי באופן סמבולי. גונבים לי, משמעו "לקחו ממני את הבריאות, את העצמאות, את הפרטיות, את היכולת להחליט ועוד
בוגדים בי פירושו אני זקן, חלש מוגבל, אימפוטמטי ולכן בן או בת הזוג בעיקר אם הם צעירים ובריאים, לא רוצים אותי יותר, או אני פוחד שהם מעדיפים מישהוא אחר צעיר, פוטנטי ובריא. הדרך שלי להשיג שליטה, ולצעוק "עיזרו לי" היא באמצעות הפרנויה. כי בפרנויה לא אני החלש והאויב הוא לא גופי הזקן אלא מישהוא אחר.
אם נבין את המשמעות של הפרנויה, נוכל להרגיע את הזקן, מבלי להתוכח ולנסות להוכיח לו שהוא טועה. נחשוב איך ניתן לעזור לו להקטין את החרדה, איך לתמוך בו במצב של משבר או שינוי. נשמש גם כקול לבני המשפחה או לצוות המטפל, שמרגישים בתחילה חסרי אונים ואחר כך גם מתוסכלים וכועסים. כך נוכל ליצור תקשורת ברורה בין הזקן והפרנויה שלו לבין הסביבה המטפלת.
התחלנו בריקוד הזוגי הקלסי וסיימנו בקשיים העלולים להתעורר במפגש עם האוכלוסיה הזקנה החלשה.
ראיתי ביום שישי בערב לראשונה את התכנית כוכב נולד שעוסקת הפעם בתחרות הרקדן הטוב ביותר. הראו שם רקדנים צעירים המפליאים בתנועה ובשליטה על הגוף. אך יותר מכלם ריגשו את השופטים וגם אותי זוג שהרקדנית הייתה גמדה והרקדן היה המורה המאמן שלה. בחור גבוה ושרירי. התיאום בריקוד היה נפלא. למרות הבדלי הגובה ומוגבלות הגוף של הרקדנית להתנועע בגמישות ובריחוף כמו שראינו אצל הרקדנים האחרים. הם רקדו בקצב ובהתאמה. כשמרבית הזמן המורה הרקדן רוקד כמעט על הברכיים כדי להתאים את עצמו לגובה ולתנועות של ידיה ורגליה הקצרות של הרקדנית. הם לא באו להתחרות. הם באו להגשים את חלומה של הבחורה להופיע על במה למרות מגבלותיה והיא באמת רקדה נפלא ובחופשיות מרובה.
כך ניראה לי אני יכולה לסיים באופן פשוט וברור את כל מה שנאמר במילים יותר מקצועיות. התפקיד שלנו כמטפלים הוא ליצור את התקשורת המתאימה ביותר לאדם, בהתאם ליכולותיו ומגבלותיו. זאת מתוך אמונה וביטחון ביכולת של כל אדם לתקשורת כל שהיא. אם נאמין ביכולת שלו, ננסה להתקרב אליו, לחבק אותו פיזית או רגשית, נוכל גם ללמוד את השפה שבה הוא מתקשר איתנו, נוכל להגיב בהתאם. וגם אם קצרה ידינו מלהושיע, נדע שהיינו שם בשבילו ואיפשרנו לו להשמיע את קולו, לנוע ביתר חופשיות במרחב הקיומי המוגבל.
