פיסות לב שבור אפשר לחבר בזהב
דת, רוחניות ומוסר בטיפול בפציעה מוסרית
יששכר עשת
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. (גמרא, מסכת יומא ח ט)
מבוא
אנשים, ובפרט בעלי תפקיד, חווים חוסר אונים והאשמה עצמית במגוון מצבים שבהם פעולתם הביאה או היתה עשויה להביא לכדי פגיעה באחר: אנשים שהיו במצבים של סכנת חיים סובלים מבושה ואשמה בעקבות התנהגותם; במלחמה, חיילים עושים מעשים בניגוד למצפון הטבעי: הורגים, הורגים חפים מפשע, מבצעים פקודות בניגוד למצפונם ועוד; בתקופת מגפות, אנשי צוות רפואי פוגעים בחולים בגלל טיפול לא נכון, מבצעים העדפות של קדימות לטיפול שלא מותירה סיכוי למי שעדיין לא זכה לטיפול, מתקשים למלא הוראות לא סבירות בעיניהם ועוד; אנשי חוק מוצאים עצמם פוגעים בחפים מפשע, מפעילים אמצעים אלימים שונים כדי לאסור אנשים, לדכא הפגנות ועוד; עובדי רווחה עלולים לטעות ולהוציא ילדים מהבית, להרחיק אב, לא לתת סיוע דרוש ועוד; אנשי חינוך עלולים שלא לזהות מצוקה נפשית, ולהפעיל אמצעים משמעתיים כלפי התנהגות הנובעת מקשיים רגשיים; שופטים עלולים לפגוע בפסיקתם בחפים מפשע; אדם הפוגע עם מכוניתו באדם אחר ואף הורג אותו יסבול מאשמה קשה; אישה עלולה לסבול מאשמה כבדה אחרי הפלה יזומה. באווירה של סבל רב ונורא ונפגעים רבים מסוגים שונים, רגשות של פחד, עצב, בושה, צער גועל וייאוש מחמירים רגשות אשמה. לא אחת רגשות אלו גם גורמים להם להאשים אחרים כדי להקל על עצמם.
מכלול זה מתאר מגוון מצבי מצוקה מוסרית, שעלולה להוביל למה שמוגדר היום במחקר כ"פציעה מוסרית" (אליצור, 2024; בלז, 2023; שלר, 2017; Finlay, 2020; Griffin et al., 2019; Norman & Maguen, 2024). מטופלים שסובלים מפציעה מוסרית מתקשים לסלוח לעצמם ולאחרים, להפעיל חמלה וחמלה עצמית, ובעיקר לצמוח מרגשות האשמה והבושה באמצעות פיצוי אחרים ותיקון עצמי.
פציעה מוסרית נלווית לא אחת להפרעת פוסט-טראומה (PTSD), והטיפול בפוסט-טראומה לפעמים משפיע לטובה גם על המצוקה המוסרית. דרכי ההתמודדות העיקריות עם טראומה ואבל כוללות חשיפה מובנית לאירועי הטראומה, המלווה בזיהוי דרכי ההתמודדות במהלך האירועים כדי לבנות נרטיב של התמודדות וצמיחה, ועבודה עם הגוף.
עם זאת בחלק מהמקרים טיפול בטראומה כשלעצמו לא יספיק, ויש צורך להתמקד בטיפול בפציעה המוסרית על כל מרכיביה (בלז, 2023). טבעה של פציעה מוסרית מצביע על הצורך להכשיר אותנו המטפלים ללמוד לשלב מוסר בפסיכותרפיה (Abraham & Smith, 2020; Coady et al., 2021). על מנת לטפל בפציעה מוסרית, על המטפל לפתח יכולת לראות את האדם כחלק ממערכות שבהן הוא פועל, להקנות דרכי התמודדות עם תהיות מוסריות קשות בעקבות פגיעה באחרים, ולסייע בהתמודדות עם ספק רוחני, דתי וערכי. אולם עבור מרבית המטפלים, רוחניות דת ומוסר הן שפה זרה. בחברה חילונית ואצל מטפלים חילונים המוסר הוא נושא טעון, ויש מגמה של הימנעות ממנו בסגנון של "אל תטיף לי מוסר".
על רקע זה, המאמר הנוכחי עוסק בהיבטים של טיפול בפציעה מוסרית המערבים דת, רוחניות ומוסר. תחילה אציג את הקשר הרחב של דת, רוחניות ומוסר לעולם הטיפול בכלל ולמצבים של פגיעה מוסרית בפרט. בהמשך אתייחס לסוגיות המערבות דת, רוחניות ומוסר הרלוונטיות באופן מיוחד לפגיעה מוסרית, שאפשר לראותה כביטוי למצוקה רוחנית: תיקון עצמי ותהליכי סליחה. כמו כן אבקש להציג את החשיבה המערכתית כקשורה גם היא לסוגיות של דת, רוחניות ומוסר וכחשובה במיוחד לטיפול בפגיעה מוסרית.
דת, רוחניות ומוסר בעולם הטיפול
תכני דת, רוח ומוסר אינם ניתנים למדידה, אולם ניתן למדוד התנהגויות הנובעות מעולמות הדת, הרוח והמוסר, ואת השפעתן על חיי האדם והסביבה (גופניק, 2013). בהתאם, העיסוק המדעי בדת, רוח ומוסר מתמקד בהתנהגויות המתרחשות במציאות. צוות מומחים של ה-NIHR, הארגון הלאומי האמריקאי למחקר בריאותי (National Institute of Healthcare Research), זיהה עשרה ממדי חיים של רוחניות ודת, הכוללים גם היבטים של מוסר: שייכות לקהילה דתית או רוחנית, משך השייכות וצורת ההשתייכות, השתתפות בטקסים, תרגול פרטני, תמיכה דתית או רוחנית, אמונות וערכים דתיים או רוחניים, מחויבות דתית או רוחנית, מוסר בהקשר של מוכנות לסלוח, להתפייס ולהכיר באשמה, חוויות דתיות או רוחניות והתגלות (עשת, 2012; George et al., 2000).
תחום הטיפול הנפשי התאפיין בעבר באי-סבלנות כלפי דתות וגישות רוחניות שונות. הספר "Psychology's War on Religion" מתאר תהליך של שינוי במצב זה המתרחש בעשרים השנים האחרונות, ושל תנועה מדחיית השילוב של דת, רוחניות או מוסר במסגרת הטיפולית, עד למצב שבו בשנים האחרונות ישנם יותר ויותר שיתופי פעולה בין השדות הללו (Cummings et al., 2009). כך למשל, רייס (2019) מספרת כי בארצות הברית כיום מוגדרת במקצועות בריאות הנפש דרישה אתית להתייחס בטיפול לממד הרוחני באופן רגיש. כמה מגישות הטיפול המוכרות כיום, ובפרט הגישה האקזיסטנציאלית, משלבות באופן אינטגרלי היבטים של דתיות, רוחניות או מוסר כחלק מדרכי ההתמודדות של המטופל עם קשיים רגשיים וקשיי הסתגלות. בשנים האחרונות גישת ה-ACT (Acceptance and Commitment Therapy; Hayes, 1884) משלבת התערבויות טיפוליות מובנות בהקשר לערכים.
בספרות המקצועית ניתן למצוא ראיות לחשיבות הרוחניות והחיים הדתיים בתהליך הטיפול (Wendel, 2003). עם זאת, המחקרים מראים לא רק השפעות חיוביות של דת, רוחניות ומוסר על חיי המאמין, אלא גם השפעות שליליות (George et al., 2000). לפיכך, יש להתייחס לנושאים הללו בהתבסס על כישורים טיפוליים מתאימים ועל הנחיות מקצועיות, כדוגמת המדריך לטיפול משלב ערכים (Doherty & Mille, 2010).
מטפל המבקש לפתוח צוהר לעולם הרוחני בטיפול יכול להתעניין בנוכחות של דת, רוח או מוסר בחיי המטופל, לברר כיצד הוא נעזר בהם בהתמודדות עם קשייו, לעודד את המטופל לפנות ולבקש הכוונה ממדריכים בתחום ולשלב את ההכוונה בהתמודדות עם קשייו, וכן להשתמש בדרכי התמודדות מוכרות מעולם הטיפול שאינן סותרות את דרכו הרוחנית של המטופל (Abrams, 2023).
השילוב של רוחניות, אמונה ומוסר בטיפול רלוונטי גם למטופלים חילוניים, שכן כל בני האדם – גם אם אינם דתיים – חיים ופועלים לאור ערכים ואמונות, ומפתחים לעצמם "תורת חיים" (Worldview) כלשהי (עשת, 2010; .(Valk, 2021תורת חיים היא מערכת של עקרונות חיים, אמונות וערכים בתחומי חיים שונים שאליהם מחויב האדם. בדרך כלל האדם פועל לאורה כדי לשרוד, להסתגל ולתת לחייו משמעות. תורת החיים מתגבשת על בסיס נטיות גנטיות, מסרים מהתרבויות שבהן האדם חי ומדמויות הזדהות ומניסיון חיים.
דרך נוספת לחשוב על תורת החיים היא כניסיון התמודדות עם מה שיאלום (2011), ממובילי הטיפול האקזיסטנציאלי, תיאר כארבע הדאגות הקיומיות (concerns): חיים לנוכח המוות הוודאי; חיפוש שייכות כדי להימנע מבדידות; חיפוש משמעות לנוכח הריקנות וחוסר הפשר של החיים; שמירה על החירות לנוכח מגבלות המציאות. לדאגות הקיומיות אין פתרון מלא, אך הפעולות המחשבתיות והמעשיות שאותן אנו נוקטים אל מולן מעצבות חלק מהרגלי החיים והרגלי החשיבה, האמונות ועקרונות החיים שלנו, ובונות מה שתואר למעלה כתורת חיים. כפי שהצעתי במאמר אחר (עשת, 2021), ניתן ללמוד מיאלום כי במצבי משבר יש לארגן מחדש את הדאגות הקיומית סביב התנהגות פרו-חברתית.
גם המוסר והערכים הם היבטי חיים המשותפים לכל בני האדם. ב"מוסר" כוונתי להתנהגות פוגעת או מתחשבת בבני אדם. התנהגות נחשבת מוסרית אם היא פרו-חברתית, כלומר מתחשבת באחרים, וכן אם היא תורמת להפחתת סבל, הגונה, מקדמת חירות, מעודדת נאמנות, שותפויות, שומרת על קדושה ומצמצמת אנוכיות (היידט, 2023; כשר, 1989). חקר המוח מגלה שיש לנו נטייה מלידה לפעול בדרכים מוסריות כדי לא לפגוע (Gopnik, 2016), אך יש צורך בסביבה חברתית מטפחת מוסר כדי לשמר התנהגות מוסרית. ההקשר הסביבתי הוא שמזמין אותנו להעניק לזולת מטובנו (לוינס, 1976); זוהי אהבת האחר, הבאה לידי ביטוי במחויבות ונאמנות לקשר וְלָאַחֵר (עשת, 2013). לוינס אומר לנו כי מהות האני יכולה לצאת מתוך עצמה אל מציאות של אחרים; שם בחוץ מתרחש מפגש עם הזולת ואחריות על הזולת.
במונחי היהדות, התנהגות המתחשבת היא ביטוי לדבקות החסידית בנוכחות השם יתברך בכל מרכיבי המציאות שברא. בשפת הנביא ישעיהו זהו "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ": אם פעולה תהא מתחשבת במציאות ומגבלותיה, יגדלו סיכוייה שלא נפגע, שהפעולה תהיה לתועלת, ותאפשר למצוא משמעות לנו ולמציאות. בשפה היהודית-דתית זוהי המצווה, בניגוד לחטא שהוא מהלך שאינו מתחשב במרכיבי המציאות ומגבלותיה.
התנהגות פרו-חברתית נמצאה במחקר כבעלת ערך אישי רב עבור מי שמבצע אותה (Kakulte & Shaikh, 2023). פרנקל (2022), בספרו הידוע "האדם מחפש משמעות", מצטט את ניטשה, הטוען כי מי שאין לו ערכים מוסריים ימצא עצמו בודד, מנוכר וללא משמעות לחייו. התנהגות פרו-חברתית מחזקת את השייכות, את היכולת של האדם לבחור מתוך התחשבות באחר ובמגבלות המציאות, ואת משמעות החיים גם לנוכח סופיותם, ונאבקת בהצלחה בבדידות הקיומית (יאלום, 2011; עשת, 2021).
מטפל המבקש לפתח במטופליו את היכולת להתחשב באחר יכול לסייע להם לרכוש הרגלי התחשבות, למצוא תכלית לחיים שתתרום למרחבי החיים שבהם הם פועלים, להוסיף לצד ערכיהם האישיים גם ערכים חברתיים, כגון עזרה לחלש, מאבק באלימות ועוד, לעודד את המטופל לפעול יותר למען החברה – פעולה המחזקת ערך עצמי.
על מטפל המבקש לחבר בין הטיפול לבין העולם הדתי, הרוחני או המוסרי של המטופל לעשות מאמץ לנהל את הטיפול מבלי לסתור את העולם הדתי, הרוחני או המוסרי של המטופל; לראות במדע חלק מהעולם הדתי, הרוחני והמוסרי, ובמקרי סתירות בין המדע לעולם הרוח להפנות את המטופל לקבל הכוונה ממקורות דתיים, רוחניים או מוסריים (Anandarajah & Hight, 2001); ולעודד את המטופל להתנהגות פרו-חברתית, שהיא מעשי חסד בעולם הרוחני (Dein, 2010).
שילוב רוחניות, דת ומוסר בטיפול בפציעה מוסרית
שילוב רוחניות, דת ומוסר בטיפול הוא אפוא מהלך חדש יחסית. בשל טבעה של הפציעה המוסרית, הכרחי שהטיפול בסובלים ממנה יצטרף למגמה חדשה זו. אחת הדרכים להבין פציעה מוסרית היא כתוצר של משבר קיומי והתפרקות המערכת האמונתית של תורת החיים, על רקע נסיבות טראומטיות במיוחד שהיו עלולות לגרום לאדם לבצע או להיות עד לפעולות הנוגדות את ערכיו (עשת, 2020).
הרמן (2017), בספרה הידוע "טראומה והחלמה", לא משתמשת אמנם במונח "פציעה מוסרית", אך מציינת את הבושה, האשמה, תחושת ההשפלה, הגועל החברתי או הגופני כמרכיבים מרכזיים בטראומה אצל רוב הנפגעים. מכיוון שהאמון הבסיסי בכך שישנו עולם מסודר ובטוח נולד מתוך זיקה לזולת, כאשר החוק, הצדק וההוגנות מתרסקים והאמון נשבר, נוצרת חוויית בדידות ותחושה שאין מי שישמור עלינו.
כאשר אדם עובר טראומה קשה ביותר הוא עלול לחוות גם מצוקה רוחנית – מונח המתאים מאוד להבנת סבלם של המתמודדים עם פציעה מוסרית. מצוקה רוחנית מתרחשת כאשר אורח החיים הדתי, הרוחני או המוסרי שהקנה לאדם ביטחון קיומי לפתע מתערער, והאדם אינו יכול למצוא בו מקור לביטחון, משמעות, כוח, אהבה, שלווה או נחמה, או כשיש סתירה בין אמונות לבין המתרחש בחיי האדם (Anandarajah & Hight, 2001; עשת, 2020, 2012).
ניתן להבחין בין שני סוגי מצוקה רוחנית לפי ההבחנה של אלפורט בין שני סוגי חיי דת (Allport, 1950 1966): הסוג הראשון הוא חיי דת לא בוגרים, שאמורים להקנות לאדם ביטחון קיומי; בסוג זה של חיי דת, כאשר הביטחון הקיומי מערער, מתערער גם הביטחון באורח החיים הדתי. הסוג השני הוא חיי דת בוגרים, שבהם האדם מאמין בדרכו, ורואה בה משמעות ללא קשר לתוצאה מעשית. אורח חיים זה מאפשר במצב טראומה לקבל תמיכה מעולם הדת, ואף לחזק את האמונה (Batson et al., 1993).
על המטפל המסייע לאנשים המתמודדים עם מצוקה רוחנית להבחין בין שני אופני אמונות אלו, ולסייע בהתאם: אצל הבוגרים הדיון יהיה על פי העיקרון של הסבל המחזק, בעוד אצל הלא בוגרים ההמלצה היא להתייעץ עם אנשי דת, רוח או מוסר, כדי לקבל הכוונה לחיים ערכיים בוגרים. במקרים המתאימים על המטפל לראות את הסָּפֵק שמתלווה למצוקה הרוחנים ככזה שעשוי דווקא לחזק אמונה (Batson et al., 1993). בנוסף, חשוב שמטפלים יפרידו בין הפרעות קליניות לבין מצוקה רוחנית (Miller & Hedges, 2008), ושיחתרו לאפשר שיח רוחני שהוא שכלי בעיקרו, באמצעות סיוע בוויסות רגשות (Souza & Rodrigo, 2004; Gilbert, 2013).
כעת אתמקד בכמה סוגיות הרלוונטיות באופן מיוחד לטיפול בפציעה מוסרית ומערבות דת, רוחניות ומוסר. אתייחס לרעיונות של תיקון וסליחה, ואבקש להציע כי גם את החשיבה המערכתית אפשר לראות בהקשר רוחני, הנחוץ מאוד בטיפול בפציעה מוסרית.
מאשמה לתשובה ותיקון
כל רגש תפקידו לעורר אותנו לבדוק במציאות אם יש בעיה כלשהי המחייבת התייחסות (לזרוס ולזרוס, 2001; Howells, 2021). במקרה של רגש האשמה, יש לבדוק במציאות אם פגענו במישהו או משהו. אם כן – יש לבקש סליחה ומחילה, לפעמים לפצות את הנפגע, ולבצע תיקון עצמי למען התפתחות כישורים חברתיים מתחשבים (יאלום, 1991; Buber, 1957).
אשמה ובושה הם רגשות חברתיים מרכזיים בעולמנו הרגשי והרוחני. אנו מוצאים אותם מיד בתחילת ספר בראשית בעקבות חטא עץ הדעת, כאשר ה' שואל את האדם "אַיֶּכָּה?", ובושה ואשמה המתעוררים אצל אדם וחווה מעודדים אותם במסע במציאות הקיומית, לקראת חזרה לגן עדן שממנו גורשו.
מניסיוני בטיפול במצבי התנהגות אלימה, רוב המטופלים דיווחו על אשמה ובושה והיו נכונים לעבור תהליך תיקון עצמי לדרכם האלימה. גם הספרות מראה כי רק כ-3-5 אחוז מאוכלוסיית הילדים והנוער המאובחנים בהפרעות התנהגות וכ-12 אחוז אצל מבוגרים לא מרגישים אשמה, וכל השאר מאובחנים לא נכון, ובעצם סובלים מקשיים בוויסות רגשי ותחושתי ברמות שונות –וגם סובלים מאשמה (Canino et al., 2010).
היהדות מציעה את תהליך התשובה כתהליך ההתמודדות עם האשמה. עד כדי כך גדולה התשובה, שחז"ל טענו כי תשובה קדמה לבריאת העולם. הרב קוק (1985) אומר לנו כי התשובה באה ממעמקים, מתוך שאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה. שלבי התשובה על פי היהדות הם: חטא, נפילה לבור, אשמה המאפשרת חרטה, עשיית חובותינו ומצוותינו בדרך הישר, ולבסוף – תיקון, המביא לתיקון עולם ולשיא אישי. תיקון המידות מכוון לשכלל את ההתנהגות לכיוון מוסרי, פרו-חברתי ופרו-אקולוגי. בכל שלב ושלב בתהליך יש אפשרות להתפתחות. ומעבר לכל, הצניעות פותחת את האפשרות לתת בחיינו מקום לאחרים ולזכות לרגש עמוק של שייכות.
מטפל המבקש לסייע למטופליו להתמודד עם אשמה יכול לעודד אותם לקבל את האשמה כדי לברר אם אכן היתה פגיעה באחר, או שמדובר במצפון נוקשה ונטילת אחריות שאינה שלו. אם מדובר במצפון נוקשה, חשוב לטפח צניעות בידיעת מגבלותיו של המטופל, ובמקביל – אמון בכוונות טובות של אחרים. אם מדובר באשמת אמת – לקבל על עצמו אחריות, לבקש סליחה ומחילה, לפצות את הנפגע, לעסוק בתיקון עצמי כדי להתפתח ולתרום לתיקון עולם. נושא הסליחה הוא סוגיה בפני עצמה, ועליה ארחיב כעת.
תהליכי סליחה כלמידה מניסיון
כפי שהראיתי במאמרי על תהליכי סליחה והתפייסות (עשת, 2011), מחקרים מראים שלתהליכים אלו יש השפעה חיובית על בריאות הגוף והנפש, על חיי הזוגיות ועל פתרון סכסוכים. גם בהקשר של פציעה מוסרית, לתהליכי סליחה והתפייסות יש תרומה מרכזית להתמודדות האישית המטופל. מדובר בסוג מסוים של סליחה לעצמי, המכונה גם "סליחה משחררת", שמקורו גם בתהליכי האפשרות לחמלה עצמית, המחליפה את הביקורת העצמית (נף, 2024; זרצקיס, 2020).
סליחה עצמית משחררת אנרגיה נפשית המושקעת בעיסוק בהגנה על עצמי, לכיוון של למידה מניסיון. הדגש על למידה מניסיון דומה לדגש של דואק (2008) וחוקרים נוספים הרואים את הדרך לצמיחה אישית כתלויה בנחישות, כלומר ביכולת להתפתח תוך כדי עבודה קשה, התמדה – וראיית טעות וכישלון כ"מתנה". אישים מפורסמים רבים מתארים את דרכם להצלחה דרך הרבה למידה מטעויות וכישלונות. את היכולת לסליחה עצמית אפשר אפוא לראות כמקרה פרטי של הכרה בטעות ולמידה ממנה.
מטפל המבקש לסייע למטופל לפתח את היכולת לסליחה עצמית יכול לעודדו לטפח את החמלה העצמית ואת היכולת לראות עצמו כלא מושלם. הוא יכול לעודד אותו לסייע לנפגע, ואם אי אפשר – לסייע לנפגעים אחרים (אלון ועומר, 2011). בפרט, אפשר לעודד את המטופל להצטרף לארגונים העוסקים בקידום שלום באמצעות תהליכים של פתרון סכסוכים בדרכי שלום (אלון, 2023). באופן רחב יותר, פיתוח הסליחה העצמית קשר לפיתוח היכולת של האדם לראות עצמו כחלק מכלל ולא פרט בודד.
היסוד הרוחני שבחשיבה מערכתית
פציעה מוסרית מתרחשת במערכות החברתיות והתרבותיות שבמסגרתן המטופל חי: אשמה ובושה, שהם חלק מקשיי הפציעה המוסרית, הן רגשות חברתיים. כיום מטפלים רבים עדיין לא משלבים ראייה מערכתית בטיפול הפרטני, על אף ששילוב זה נחקר כבר שנים רבות. כיום ידוע כי סביבות ומערכות עשויות לחזק או להחליש את החוסן הנפשי המולד (Masten, 2012). כאשר אנו מוותרים על ראיית הפרט כקובע – מתגלה האמת: הכול וכולנו כרוכים יחד משפיעים ומושפעים זה מזה וזה על זה (ולמיסה, 2023).
הראייה המערכתית מתבטאת היום בגישות שונות, דרך ההבנה על החשיבות הרבה של שילוב הורים כסוכני טיפול בעבודה עם ילדים ונוער (כהן, 2017; עשת, 2015), ועל החשיבות של סביבות רחבות יותר בטיפול במתמודדי נפש (דר, 2018; אליצור ומנוחין, 1992).
הראייה המערכתית עולה בקנה אחד עם החכמה היהודית, הרואה את האדם הכחלק מקהילה. לא בכדי שפת התפילה היא ברבים ("צוּרֵנוּ מַלְכֵּנוּ וְגואֲלֵנוּּ", ועוד), וההמלצה להתפלל במניין ולא לבד. במובן זה, אפשר לומר שבחשיבה מערכתית יש יסוד רוחני-מוסרי, המתחבר לתובנה שפעולותיי הם למען עצמי ובו זמנית לשרות הכלל. אחריותי היא על עצמי ובו זמנית על הכלל. כדברי הלל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי" (משנה אבות א יד).
ברוח זאת, בטיפול בפציעה מוסרית מתבקש לשלב את המשפחה וגורמים בקהילה כבר מתחילת הטפול, במטרה לאמן אנשים מסביבתו החברתית של המטופל להיות סוכני שינוי פעילים בתהליך רכישת דרכי ההתמודדות עם מרכיבי הפציעה המוסרית. לפי ניסיוני, הגורמים המערכתיים יכולים לתרום לטיפול בפציעה מוסרית בשני כיוונים משולבים: הם יכולים ללוות את המטופל בחמלה, במטרה להקל על חייו, ובמקביל – לאתגר אותו להתמודדות עם קשיים רגשיים וקשיי הסתגלות, כדי להעצים אותו ולחזק את החוסן הנפשי שלו.
סיכום: טיפול אינטגרטיבי בפציעה מוסרית: תיקון עצמי למען תיקון עולם
דרכִּי לשלב דת, רוחניות ומוסר היתה קשה. באווירה של התייחסות שלילית להכנסת נושאים אלו לטיפול, התקשיתי למצוא ספרות ועמיתים שניתן לחלוק איתם תהיות לגבי דרך טיפול זו, גם אם לבסוף מצאתי אנשים יקרים שכבר היו במסע הזה. במאמר זה התייחסתי לחלק מההתנסויות והרעיונות שסייעו לי בדרך: החשיבה המערכתית, עליה חונכתי כמטפל משפחתי, החכמה היהודית, שאותה אני שוקד ללמוד, שבבסיסה האדם הוא חלק מקהילה, והחיים בקיבוץ שהם מימוש יום-יומי של אדם במערכת. כל אלה השתלבו לכדי תפיסה טיפולית הנותנת אמון באדם ובמשפחה ומכוונת למעשה, ומתבטאת בשיטות של טיפול אסטרטגי, CBT, ACT וטיפול אקזיסטנציאלי המשולבות ברוחניות, ובהמלצות מעשיות הנובעות מהידע המחקרי החדש לגבי תפקוד המערכת העצבית (דוידוביץ', 2024; Farchione et al., 2010).
את כל אלה מצאתי כמועילים ונחוצים במיוחד בטיפול בפציעה מוסרית. לצד הטיפול בטראומות השונות שנלוות לפציעה מוסרית, במצבים אלה חשוב שהמטופל יחזק את הכושר הגופני ואת הקשר גוף-נפש-רוח, וחשוב לספק לו טיפול ביו-פסיכו-סוציאלי רוחני המשלב איש רוח ומטפל, לכוון אותו לעיצוב מחודש של ערכים ולמחויבות לחיות על-פיהם. חשוב להעביר למטופל את המסר שיש אפשרות לתיקון עצמי בכל מצב, כי אין עונש מוות, וכן לחזק את מעגלי השייכות שלו וליצור מעגלי שייכות חדשים (Griffin et al., 2019; Norman & Maguen, 2024). בנוסף, מסקירה קצרה זו אנו מבינים את הערך הרב שיש לשילוב המערכות שבהן חי האדם כחלק מהסיוע לסובלים מפציעה מוסרית.
במצבי איום קיומי ואי-ודאות, דרכי ההתמודדות החשובות ביותר כוללות את חיזוק מעגלי התמיכה והשותפויות. קאמי (2001) בספרו "הדבר" ממחיש כיצד למרות שבמצבי אי-ודאות דרכי ההתמודדות אינן קובעות באופן מלא את ההישג, זיכרון המאבק – שיש בו משמעות, אנושיות וחמלה – מאפשר צמיחה. קִינְצוּגִי, האומנות היפנית לריפוי כלי חרס שבורים באמצעות זהב הוא המחשה יפה לכך שגם פיסות לב שבור ניתן לחבר בזהב של האמונה, החמלה והשייכות.
במיוחד רלוונטית החשיבה המערכתית, המניחה אנושיות משותפת (נף, 2024): כפרטים אנו שייכים להוויה האנושית בפרט, ולהוויה בכלל. כוח הישרדות האדם הוא בשותפויות. לאדם הפוגע יש הזדמנות לתיקון עצמי. מכאן שהכרה גלויה באשמה היא צעד ראשון בתיקון עצמי וצמיחה. זהו חוסן נפשי, כלומר אפשר לקום מנפילה.
אתי הילסום (2022) לימדה אותנו ש"השמים הם בתוכנו". כנאמר במסכת אבות: "יפה שעה אחת בתשובה [של תיקון עצמי] ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא" (משנה אבות, ד יז). חיים מותאמים למציאות עושים קורת רוח בעולם הבא. מעשים טובים כלפי מרכיבי המציאות מאפשרים קיום של ענווה, ונדיבות,בדַרְכֵי נֹעַם וְשָׁלוֹם. בחריצות, התמדה, ולמידה משגיאות, נפעיל מנגנוני תיקון ונזכה להיות מבורכים.
הערות
- בשנים האחרונות התפתחו שיטות חדשות מגובות מחקר לטיפול ב-PTSD, אבל וטראומה מורכבת, ביניהן – חשיפה ממושכת (Prolonged exposure) של עדנה פואה, EMDR, עיבוד קוגניטיבי (Cognitive processing therapy), המודל הדו-מסלולי של אבל של רובין, מלכינסון וויצטום, SEE FAR CBT של להד ודורון, ושיטות המשלבות מוח, נפש וגוף (ואן דר קולק, 2021). כל שיטות הטיפול שואפות לחיבור בין העולם הפנימי והמציאות החיצונית.
- המאמר הנוכחי הוא תקציר של חוברת שבה אני מציע עיסוק נרחב בנושא של טיפול בפציעה מוסרית בהקשר של דל, רוחניות ומוסר בטיפול. את החוברת אפשר לקבל באמצעות פנייה אלייה בדואר אלקטרוני, בכתובת: isas.eshet@gamil.com
- מאמרי על יחסי הפסיכותרפיה לדת היהודית (עשת, 2010), ובו דוגמאות טיפוליות לשותפויות אפשריות, פורסם במקור באנגלית כפרק בספר זה.
- בעקבות ארגוני שמירה על איכות הסביבה, לתפיסת המוסר כהתחשבות בבני האדם אני מוסיף התנהגות אקולוגית, כלומר התנהגות פוגעת או מתחשבת גם לגבי החי, הצומח והדומם (אמיר, 2008).
- לאורך השנים כתבתי רבות בתחום של שילוב דת, רוחניות ומוסר בפסיכותרפיה. בספרי "פתח לנו שער: סיפורים קצרים על פסיכותרפיה בזמני חורבן, גלות, נחמה וגאולה" מתוארות דמויות רבות הנעזרות במטפל המשלב פסיכותרפיה עם היבטים מוסריים, דתיים ורוחניים, כדי לפתוח לאדם שער לאפשרות צמיחה אישית (עשת 2009). לאחרונה הובאה בעיתון פסיכואקטואליה דוגמה למיזם רב שנים, שבו אני כותב בכל שבוע על עניין אחד נפשי בראייה טיפולית משולבת בדת, רוח ומוסר (עשת, 2024). דברים אלו מופיעים בכל שבוע בקבוצות פייסבוק שונות, בקבוצת מייל של מעוניינים, ולאחרונה בעקבות המלחמה, גם בבלוג המציאות של יששכר עשת.
- עבורי גן העדן קיים במציאות והוא תלוי במעשי האדם. כך גם הגיהנום. על גן העדן אחרי המוות אינני יודע.
- בסרטון קצר אפשר לקבל דוגמה לכמה "כישלונות מפורסמים".
מקורות
אלון נ' ועומר, ח' (2011). נטילת אחריות מתוך עמדת כוח.
אלון, נ' (2023). סוד כוחם של מאבקים בלתי אלימים: נתונים מחקריים ותורתיים. פסיכולוגיה עברית.
אליצור, י' ומנוחין ס' (1992). מיסוד השיגעון: משפחות, טיפול וחברה. שוקן.
אליצור, י' (2024). איני נרגע כשנכדי אומר לי "אל תדאג סבא, אסרב לפקודה בלתי חוקית". הארץ, 12 דצמבר.
אמיר, ר' (2008). פרקים באקולוגיה. האוניברסיטה העברית ירושלים.
בובר, מ"מ (1962). פני אדם. מוסד ביאליק.
בלז, י' (2023). האויב שבפנים: פגיעה מוסרית והשלכותיה הנפשיות. שיחות ל"ז 2 173-180.
גופניק, א' (2013). התינוק החושב. מטר.
דואק, ק' (2008). כוחה של נחישות. כתר.
דוידוביץ', ע' (2024). להשתחרר מכאב. כנרת זמורה ביתן.
דר, ל' (2018). הדיאלוג הפתוח וחמלה בודהיסטית: פרדיגמה חדשה לטיפול בפסיכוזה. בטיפולנט.
הילסום, א' (2022). השמים שבתוכי. כתר.
היידט, ג' (2023). למה אתם תמיד צודקים?. ידיעות ספרים.
הרמן, ג"ל (2017). טראומה והחלמה. עם עובד.
ואן דר קולק, ב' (2021). נרשם בגוף. פרדס.
ולמיסה, מ' (2023). הדרקונים, העננים והקלפי. אלכסון.
זרצקיס, ב' (2020). לשים סוף לביקורת העצמית: גישת החמלה העצמית. בטיפולנט.
יאלום, ד"א (1991). תליין האהבה. כנרת זמורה ביתן.
יאלום, ד"א (2011). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. כנרת.
כהן, א' (עורכת) (2017). טיפול בהורות: טיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם. הוצאת אח.
כשר, נ' (1989). מבוא לתורת המוסר. משרד הביטחון.
לוינס, ע' (1976). חירות קשה. רסלינג.
לזרוס, ר' ולזרוס ב' (2001). רגש והגיון: להבין את הרגשות שלנו. כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
נף, כ' (2024). חמלה עצמית. פרדס.
עשת, י' (2009). סיפורים קצרים על פסיכותרפיה בזמני חורבן גלות נחמה וגאולה. סטודיו צפריר.
עשת, י' (2010). היחסים בין הטיפול הפסיכולוגי ליהדות: ממאבק ענקים דרך פיוס לקראת שיתופי פעולה. פסיכואקטואליה גיליון ינואר.
עשת, י' (2011). יצירת תהליכי סליחה Forgiveness והתפייסות: מחקר והמלצות טיפולית. פסיכואקטואליה גיליון אוקטובר, עמ' 39-47.
עשת, י' (2012). סיוע טיפולי לאנשים הנעזרים גם בחיים דתיים בהתמודדות עם מצוקות. פסיכואקטואליה גיליון אוקטובר, עמ' 36-41.
עשת, י' (2013). אהבה משתוקקת ואהבת האחר. באתר "לרפא את יצירי כפיך", פסיכולוגיה עברית.
עשת, י' (2015). הורות בדרכי שלום: הקניית כישורי חיים בדרכי נעם. סטודיו צפריר. הספר הדיגיטלי נמצא באתר עברית.
עשת, י' (2020). כשאמונות מתפרקות: משבר קיומי. פסיכואקטואליה 80, עמ' 48-52.
עשת, י' (2021). ארבע דאגות קיומיות במצבי משבר. מגזין בלוגותרפיה.
עשת, י' (2024). צו שמונה: גיוס דרך חיים המשלבת חשיבה מערכתית, cbt, act וחוכמה יהודית, להגמשת ערכים ואמונות שיתרמו למאמץ המלחמתי. פסיכואקטואליה 96, עמ' 49-52.
פרנקל, ו' (2022). האדם מחפש משמעות. כנרת זמורה ביתן.
קאמי. א' (2001). הדבר. עם עובד.
קוק, אי"ה (1985). אורות התשובה. בתוך: אורות התורה. הוצאת מוסד הרב קוק.
רייס, א' (2019). מודל לשילוב בין רוחניות ופסיכותרפיה. פסיכואקטואליה 75, עמ' 27-32.
שלר, כ' (2017). כשהמוסר נפצע. אלכסון.
Abraham, M., Smith, RE., (2020). Beyond resilience: addressing moral distress during COVID-19 pandemic. Psychotherapy.net.
Abrams, Z. (2023). Can religion and spirituality have a place in therapy? Experts say yes. Monitor on Psychology, 54(8), 67.
Allport, G. W. (1950). The individual and his religion. Macmillan.
Allport, G. W. (1966). The religious context of prejudice. Journal for the Scientific Study of Religion, 5(3): 447–457.
Anandarajah, G., & Hight, E. (2001). Spirituality and medical practice: Using the HOPE questions as a practical tool for spiritual assessment. American family physician, 63(1), 81-89.
Batson, C., Schoenrade D.P., & Larry, W.V. (1993). Religion and the individual: A social-psychological perspective. Oxford University Press.
Buber, M. (1957). Guilt and guilt feelings. Psychiatry. May;20(2): 114-29.
Canino, G., Polanczyk, G., Bauermeister, J.J., Rohde, L.A., & Frick, P.J. (2010). Does the prevalence of CD and ODD vary across cultures? Social psychiatry and psychiatric epidemiology, 45, 695-704.
Coady, A., Hawkins, L. L., Chartoff, R., Litz, B., & Frankfurt, S. (2021). Trauma, spirituality, and moral injury: Assessing and addressing moral injury in the context of PTSD Treatment. Current Treatment Options in Psychiatry 1-10.
Cummings, N. A., O'Donohue, W. T., & Cummings, J. (2009). Psychology's War on Religion. Seig, Tucker & Theisen.
Dein F. (2010). Religion, spirituality, and mental health. Theoretical and clinical perspectives. Psychiatric Times. 27(1).
Doherty, W., Wylie S. M. (1995). The Good Therapist. The Family Therapy Networker, 19, 20-24.
Farchione, T.J., Fairholme, C.P., Ellard, K.K,. Barlow, D.H,. Allen L.B., Ehrenreich, M J. T., & Boisseau C.L. (2010). Unified Protocol for Transdiagnostic Treatment of Emotional Disorders: Workbook (Unified Transdiagnostic Treatments That Work). Oxford University Press.
Finlay, L. (2020). Guilt and Shame: The Messy Part of Moral Injury. headington institue.
George, L.K., Larson, D. B., Koenig, H. G., McCullough, M. E. (2000). Spirituality and health: What we know, what we need to know. Journal of Social and Clinical Psychology. 19 (1), 102-116.
Gilbert, P.C. (2013). Mindful Compassion. Robinson.
Gopnik, A. (2016). The Gardener and the Carpenter. Farrar, Straus and Giroux.
Griffin, BJ., Purcell, N., Burkman, K., Litz, BT., Bryan, C.J., Schmitz, M., Villierme, C., Walsh J., & Maguen S. (2019). Moral Injury: An Integrative Review. Journal of Traumatic Stress 32 (3), 350-362.
Hayes, S.C. (1984). Making sense of spirituality. Behaviorism, 12(2), 99–110.
Howells, L. (2021). Understanding Your 7 Emotions: CBT for Everyday Emotions and Common Mental Health Problems. Routledge.
Kakulte, A., & Shaikh S. (2023). Prosocial behavior, psychological well-being, positive and negative affect among young adults: A cross-sectional study. Industrial Psychiatry Journal 32(1), S127-S130.
Masten, A.S. (2012). Ordinary Magic: Resilience in Development. Guilford Press.
Miller, C.H., & Hedges, D.W., (2008). Scrupulosity disorder: An overview and introductory analysis. Journal of Anxiety Disorders, 22(6), 1042-1058.
Norman, S.B., & Maguen S.M. (2024). Moral Injury. National Center for PTSD.
Shear, M.K. (2016). Grief is a form of love. In: R. A. Neimeyer (ed.), Techniques of grief therapy: Assessment and intervention (pp. 14–18). Routledge/Taylor & Francis Group.
Souza, R.F., & Rodrigo, A. (2004). Spiritually augmented cognitive behavioral therapy. Australasian Psychiatry, 12(2), 148-152.
Valk, J. (2021). Worldviews: A Comprehensive Approach to Knowing Self and Others. Palgrave Macmillan Cham.
Wendel, R., (2003). Lived religion and family therapy: What does spirituality have to do with it?. Family Process 42 (1), 165-179.
