יצחק בנימיני
הנפש הפרוידיאנית
בסבך המושגי, התרבותי והפוליטי
רסלינג
הנפש הפרוידיאנית מאת יצחק בנימיני פורס חקירה מתמשכת של כתבי פרויד ולאקאן במשך שני עשורים. מאותה חקירה התגבשה ההבנה שהנפש המתוארת בכתבי פרויד היא הוויה תלוית תרבות וזמן. לעניין זה ישנם שני ביטויים שבאים לידי ביטוי בחקירות השונות: או שכתבי פרויד ולאקאן מחזיקים בידיעה על אודות התרבותיות של הנפש, או שעצם הניסוח שלהם הוא תלוי תרבות וזמן.
המאמרים הראשונים בספר ברובם ליוו את העריכה המדעית של כתבי זיגמונד פרויד בהוצאת רסלינג: ״האלביתי״, ״הבדיחה ויחסה ללא-מודע״, ״פעולות כפייתיות וטקסים דתיים״, ״אבל ומלנכוליה״, ״מכתבי פרויד-יונג״, לצד הפרסום של תרגום כתבי לאקאן: ״מבוא לשמות האב״ ו״סמינר 20 עוד״. החיבור המרכזי בספר הנוכחי הוא מסה נרחבת על מושג הדחף מוות אצל פרויד ב״מעבר לעקרון העונג״. זהו ניסיון לעקוב אחר ההיגיון הפרוידיאני בבואו לחשוב מושגים בסיסיים כמו חיים ומוות ועונג וסבל. מה שנתפס כמושגים בסיסיים כל כך, אשר תקפים לכל יצור אנושי, הם מושגים תלויי תרבות, במיוחד אופן הרישום של היחסים הבינאריים ביניהם. בעקבות גישתו של מישל פוקו לחקר השיח והסובייקט השיחי, הדיון של בנימיני מכיל נדבך מטא-מושגי על אודות הדיון הפרוידיאני, אשר חושף שלא רק שהתאוריה והפרקטיקה של פרויד לכודות בתוך מרחב תרבותי, אלא שהן גם לכודות בתוך מרחב מושגי אשר הופך באחת לעצמאי כלפי עצמו עם דינמיקה שיחית משל עצמו שדורשת דין וחשבון מתמיד. המסה ״עֲבוֹדַת האבל וַאֲבוֹדַת המלנכוליה: סבך הפסיכואנליטי במושגי ובפוליטי״, לצד הטקסט ״תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן״, חותמים את הספר ומהדהדים את זמן החירום של מצב המחאה והמלחמה שבו אנו נתונים היום.
ד״ר יצחק בנימיני הוא חבר סגל בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב ומרצה בבצלאל ירושלים; עורך ראשי (עם עידן צבעוני) של הוצאת רסלינג, ועורך מדעי של סדרת התרגומים של כתבי פרויד בהוצאה; חבר קבוצת התרגום של ה״כתבים״ מאת ז׳אק לאקאן.
פרסם בעברית, גרמנית, אנגלית וצרפתית ספרים ומאמרים על פרויד ולאקאן, ביניהם הספרים ״פאולוס והולדת קהילת הבנים״ ו״השיח של לאקאן״. כמו כן מעביר את הסמינרים ״רק (לא) אחד: הסמינר הפסיכו-פוליטי-מתמטי״, ומקבץ הסמינרים ״תהום הפוליטי-תיאולוגי״.
לפניכם פרק המבוא מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
בנבכי הנפש הפרוידיאנית - דבר המחבר
עוד בתחילת דרכו, ביקש ז׳אק לאקאן לסמן את ההקשר המקומי וההיסטורי של רגע הייסוד של הפסיכואנליזה אצל זיגמונד פרויד, אולי כחלק מניסיונו לשחרר את השיח והפרקטיקה הטיפולית מאידאולוגיה שמקבעת את הפסיכואנליזה כנצחית ואוניברסלית. ניתן לראות את הדבר בא לידי ביטוי בהצעתו לאנליטיקאי להמציא את האנליזה מחדש בכל מפגש, אולי מתוך הבנה שהלא-מודע והסובייקט המתגלמים בכל מפגש קונקרטי, אינם מהויות נצחיות וקדם-טיפוליות, אלא הם גם תוצר מתהווה של עצם המפגש האנליטי והממד ההעברתי שבו.
ואכן, כבר ב-1938 ביצירתו המוקדמת על ״תסביכים משפחתיים״ בערך באנציקלופדיה הצרפתית שאותו הוזמן לכתוב, לאקאן מסמן את הרקע היהודי-וינאי של הולדת הקונספט של האדיפוס1. היה זה רגע פותח, לפני ההכרזה הידועה שלו על החזרה לפרויד, שלאחריה המשיך להתגושש עד יומו האחרון עם הירושה האדיפלית של פרויד אגב ניסיון למקם את האדיפוס בתוך הקשר ספציפי ולנתק אותו מקיבעון אוניברסלי. יתר על כן, באותה הכרזה שימר לאקאן את הלוגיקה של האדיפוס אחרי שהשיל את הממדים הדמיוניים שלו, ואולי אף הסמליים שלו, כדי לחלץ את הממשי הטרנס-היסטורי שבו.
שני עשורים אחרי כן, אפשר למצוא אצל לאקאן בסמינר 3: הפסיכוזות מהשנים 1956-1955 דיון על הסובייקט והאחר הגדול, שבו הוא מדגיש שההבחנה הזו של סובייקט אל מול אחר שהוא גדול (ביחס לאחרים קטנים ונרקיסיסטיים-דמיוניים) היא למעשה תוצר של פרדיגמת תרבות המצויה במערב וביסודותיה היהודו-נוצריים כניגוד ליסודותיה הפגניים, למשל היווניים. כלומר, התרבות המקראית ייסדה נפש שניצבת תחת חרדה אל מול אחרות גדולה בשונה מסקלת האחרים שנמצאה בתרבויות אחרות או ביסודות אחרים בתוך התרבות המערבית עצמה2. מכאן שגם הלוגיקה הלאקאניאנית משועבדת לרישום התרבותי וההיסטורי, כולל ההמצאה המובהקת ביותר של לאקאן על אודות הממשי במושג של "אובייקט קטן a".
יוצא שהתאוריה הלאקאניאנית והתאוריה הפרוידיאנית אינן מתארות את הנפש הכללית, למרות שהן נסמכות על ההנחה האידאולוגית שיש ממד נפשי או סובייקטיבי שהוא אוניברסלי, שהרי בפועל הן מכילות מתארים תלויי מקום וזמן של הנפש. הפירוק של האוניברסליות של הנפש חל אצל פרויד במוצהר דרך הפירוק המבני של הסובייקט היחיד בהיותו שסוע, מה שאפשר מעין סגירת מעגל עם מורשת הרומנטיקה, במיוחד זו הגרמנית, שביקשה להתנתק מעמדת הנאורות בדבר סובייקט אנושי משותף לכל בני האדם, סובייקט שהוא מבנה אחיד ושלם (וכמובן שכל הפיתולים הללו קשורים לעצם ההמשגה המילולית שיש ״סובייקט״, כאשר תרכובות נפשיות שונות מצומצמות למילה אחת ועל כן לאפיון אחד).
אצל לאקאן ניתן למצוא את ההבחנה על אודות היחסיות של הסובייקטים האנושיים בכך שעם היוולדו של הסובייקט הוא נרשם בתוך מנטליות תרבותית הייחודית לו. אולי מסיבה זו ציין לאקאן בשיבתו מיפן שהיפנים אינם יכולים לעשות אנליזה; שהרי האנליזה של פרויד לא נוסדה קודם בוא הסובייקט, אלא היא נוסדה עבור סובייקטים מסוימים מאוד: נשים היסטריות מבית יהודי מתבולל בווינה שעל סף המאה ה-19 שאבותיהן מבולבלים באשר לתפקידם האבהי והזוגי.
אם כך, התאוריה הפסיכואנליטית כפי שהיא מצויה אצל פרויד, ואף אצל לאקאן, למעשה מתארת את מבנה הנפש המערבית ברגע היסטורי ותרבותי מסוים מאוד, אך לא רק אובייקט התיאור הוא תוצר תרבותי אלא גם אופן התיאור הוא תוצר תרבותי כזה, כלומר התאוריה עצמה היא תלוית תרבות. כאילו במבנה טופולוגי שהוא טאוטולוגי, התיאוריה מתארת את עצמה, או מתארת ומנתחת את עצם ההסתכלות שלה על מבנה הנפש. למעשה, יש כאן שני היבטים חופפים: (א) תיאור פסיכולוגי של הנפש; (ב) ניתוח תאורטי של תיאור הנפש הזה. יוצא שהתאוריה של הפרקטיקה הפסיכואנליטית מצויה בלופ מסובך למדי, ביחס טופולוגי מורכב אל מול מושג הנפש, בניסיונה לרפא את הנפש מתחלואיה. אולי זו המשמעות במובן היווני של מטא, meta: היות הפסיכואנליזה תמיד גם מטא-פסיכולוגית, בדומה למטא-פיזיקה: הדיון שבא אחרי או שבא על הפיזי או הפסיכי.
ההשלכה הקלינית לטענה זו על אודות תנאי האפשרות של השיח הפסיכואנליטי היא שהסובייקט שנכנס לקליניקה פוגש מבט קליני של המטפל על ה״מחלה״ שלו ואפיון המחלה הוא כבר תוצר יחסי ותרבותי, אפילו אידאולוגי, על אותו סובייקט. אולם הסובייקט חי את המחלה התרבותית הזו באופן ממשי ביותר, כמו דג החי במים, ואז גם על האנליטיקאי להתמודד עם אותם מים והחיים שבהם. דומה שלאקאן ביקש להיחלץ מהביצה הטובענית של האידאולוגיה, וכמו הברון מינכהאוזן שמושך בשערות ראשו וברעמת סוסו כדי להיחלץ מביצה, כך ההיחלצות של לאקאן היא דרך המצאת מושג הממשי. השחרור המינכהאוזני הזה, שהוא אבסורדי למדי, הוא בבלתי-אפשרי שבו ישנה חריגה מכל היגיון סמלי או דמיוני כדי לייסד לרגע מפגש אנליטי שבו, בתוך המים לכאורה, מייצרים היגיון חוץ-מימי, איזה היגיון אקסטימי והופכי לאידאולוגיה.
כפי שאורית יושינסקי מדגישה בספרה על הסמינר ה-17 של לאקאן, לאקאן חתר להציע את ההופכי שאינו מהפכה לאידאולוגיה ולשיח האדון אלא תזוזה הצידה, שבה הסובייקט מצוי בתוך ומחוץ לסדר הקיים, כדי למצוא מחדש את הפינה הייחודית לו3. מכאן שמשמעות ההכרה בדבר הייסוד התרבותי של הנפש והסובייקט אינה בהכרח רגע הבנה מיואש, אלא דווקא רגע של פוטנציאל שבו מבנה הנפש על הלא-מודע שבו ישמש כדי להיחלץ לרגע מהאידאולוגיה. כל כמה שהוא תוצר של התרבות, מבנה הלא-מודע התפתח בתרבות המסוימת הזו, המערבית-יהודו-נוצרית, כגורם שייסודו מכיל גם את ייסוד שרירותיותו. כך, הלא-מודע מומצא בתוך הסדר התרבותי המערבי כמושג שמצביע על מבנה הנפש ובו בזמן יש בו את הפוטנציאל להשתחרר מהמבנה ולזוז הצידה מתוך הסדר האידאולוגי. אולי ניתן להגדירו בהמשך לדברי קולט סולר וסלבוי ז'יז'ק כ"הלא-מודע הוא ממשי". למעשה הוא מושג שנוסד כדי להיות עצמאי מעצם ייסודו.
*
במבחר המאמרים המתפרסם כאן נתתי ביטוי להבנה זו של השיח אצל פרויד ולאקאן, הן ככאלה שמתארים את מבנה הנפש והן ככאלה שהשיח שלהם עצמו הוא תוצר של הבניה תרבותית, במיוחד מערבית. את ההבנה הזו פיתחתי באופן שיטתי בשני ספריי, פאולוס והולדת קהילת הבנים4 והשיח של לאקאן, ובמבחר המאמרים להלן אשר מציעים כל פעם זווית אחרת שלה. אלה חקירות שמתרחשות לצד עבודה עם ההמשגה של פרויד ולאקאן אבל גם על עצם ההתרחשות התיאורית שלהם, כאשר במידה מסוימת העם והעל בלתי ניתנים להפרדה.
רבים מהמאמרים קשורים לעבודת העריכה המדעית שעשיתי כעורך של סדרת כתבי זיגמונד פרויד בעברית וכשותף לקבוצת תרגום של כתבי לאקאן. נראה שהמפגש הצמוד עם מעשה התרגום חידד עבורי את רגע ההיוולדות של הקורפוסים הפרוידיאני והלאקאניאני ואת הרישום מחדש של הכתבים שלהם בתוך מרחב היסטורי ותרבותי חדש ושונה, גם אם הוא עדיין שייך למרחב המודרני והמערבי.
שני המאמרים הפותחים נכתבו כהקדמות ליצירות של פרויד, האלביתי והבדיחה ויחסה ללא-מודע, ובשניהם בא לידי ביטוי ההיבט התרבותי דרך הרישום של נפשו של פרויד. ביצירתו על האלביתי חולל פרויד תמורה טקסטואלית למבניות האלביתית של נפשו ה(לא)יהודית במרחב המערבי נוצרי, וביצירתו על הבדיחה בולט שרבות מהבדיחות והלוגיקה שלהן קשורות למבט המעט אוהד והמעט מזלזל שלו כלפי יהודים מזרח אירופים שאת בדיחותיהם אסף וניתח.
המאמר הבא נכתב לכרך שכולל שני מאמרים של פרויד. בתחילת הפעילות של רסלינג איחדתי שני מאמרים ״פעולות כפייתיות וטקסים דתיים״ משנת 1907 ו״אבל ומלנכוליה״ משנת 1915 לכרך אחד. החיבור ביניהם נבע מההנחה שהם מבטאים מפגש מוקדם של פרויד עם מהותו של הריטואל בכלל והריטואל הדתי בפרט. במאמר אחד באופן מפורש ובשני במרומז, ניכרת ה״העדפה״ של פרויד את הפרקטיקה של אבלות על פני המלנכוליה ההרסנית. ראיתי בחיבור הזה ניסיון להדהד בין שני המאמרים כך שהם יקראו זה את זה ויפגינו לקוראים את ההדים של עמדות תאולוגיות שונות על אודות הריטואל שפרויד החדיר לטקסט: החל מהדגש הקתולי על ריטואל כדרך לעבד את עובדת מותו ותחייתו של כריסטוס ואובדן המגע הריטואלי בפרוטסטנטיות לעבר מפגש מועקה מלנכולית עם כריסטוס; דרך הטרנספורמציה המודרנית של איבוד כל צורה של ריטואל או אבלות אל מול הקבר הריק של האל החסר; וכלה בחשיבות טקסי האבלות ביהדות במעשה השבעה עם מותו של הקרוב לנו.
החיבור על שתי האתיקות הפסיכולוגיות של פרויד ויונג נכתב כאחרית דבר למבחר חליפת המכתבים ביניהם שיצא לאור ברסלינג. ההבחנה החדה ביניהן נבעה מהקריאה שלי בקריאה של לאקאן את יונג כפי שהיא באה לידי ביטוי בשני פרקים בספרי השיח של לאקאן. הקו של לאקאן מקביל את השוני בין האתיקות שלהם לשתי עמדות במסורת היהודו-נוצרית – הבחינה המקראית-מטריאליסטית אל מול הגנוסטית-ספיריטואליסטית כביכול. החיבור מבליט עד כמה הניסוחים של פרויד ושל יונג קשורים קשר הדוק לאידאולוגיות דתיות שונות על אודות הנפש.
המאמר על ״מועקת הגבר״ עוסק ביחס בין גבריות לנשיות וכביכול מנתק אותנו מהמרחב התרבותי והדתי אל עבר יחס שהוא אוניברסלי. אלא שלאקאן מציין שאין יחס מיני אחד ומוחלט לגבי המפגש בין הגבר לאישה, וגם כאן דומה שהרישום של פרויד את העמדה הגברית ביחס לנשיות נטוע לגמרי בתוך השדה התרבותי והדתי שבו פעל. כפי שהטקסט מנסה לתאר, העמדה הזו מובנת בעזרת מושג האלביתיות כאשר הגבר מבין את הנשיות דרך יחס של דמיון חלקי. המגמה הזו היא פועל יוצא של מסורת דתית שמייצרת את ההבחנה על ההבדל המיני כדי לשמר את עצמה אגב הצעת מזור לקושי ושימורו באופן אידאולוגי כדי לאשרר את המסגרת הדתית. במובן הזה הדת, כמו שאר המוסדות, הם צורות של אחר גדול אשר ניזון מהחסר במציאות ומהפער הבלתי ניתן לגישור של ה"אין יחס מיני".
יתר על כן, הניסוחים שלי מבקשים כל הזמן ללמד את מה שנוטה להישכח, היינו שהנוסחאות של פרויד ולאקאן, כמו למשל אין יחס מיני, אינן תוצר של מבנה אונטולוגי או נפשי כללי ואוניברסלי, אלא הן שיקוף אידאולוגי של מבנה עומק תרבותי. לאקאן עצמו הראה בסמינרים שלו, גם בסמינר 20, כיצד הקטגוריה של אין יחס מיני היא שיקוף של ההוויה הקתולית שלתוכה כתב.
שני המאמרים הבאים הם מפגשים עם העבודה של לאקאן. באחד פניתי להבין את ריטואל ברית המילה דרך המילים של לאקאן בסמינר ״מבוא על שמות-האב״ משנת 1963; בשני מדובר בתגובה להרצאות שניתנו במסגרת כנס על לאקאן ופילוסופיה. חיבורים אלו יעניקו אולי לקוראים קמצוץ של רושם לגבי העימות המתמיד של לאקאן עם שדות התרבות והדת בבואו לחשוב כל פעם מחדש את האקט הפסיכואנליטי, ובניסיונו לחשוב מעבר לעצמו ולהמשגה הכה ידועה שלו על שם-האב ביחיד.
החיבור המרכזי בספר הנוכחי הוא מסה נרחבת על מושג הדחף מוות אצל פרויד ב״מעבר לעקרון העונג״. חיברתי יצירה מסועפת זו במהלך שנתיים של עבודת עריכה לתרגום של ״מעבר לעקרון העונג״. היה זה ניסיון לעקוב אחר ההיגיון הפרוידיאני בבואו לחשוב מושגים בסיסיים כמו חיים ומוות וכמו עונג וסבל. גם כאן מה שנתפס כמושגים בסיסיים כל כך, שתקפים לכל יצור אנושי, הם מושגים תלויי תרבות, במיוחד אופן הרישום של היחסים הבינריים ביניהם. המחקר הזה מוסיף נדבך מטא-מושגי על אודות הדיון הפרוידיאני, שלא רק שהתאוריה והפרקטיקה שלו לכודות בתוך מרחב תרבותי, אלא הן גם לכודות בתוך מרחב מושגי תלוי תרבות, אשר הופך באחת לעצמאי כלפי עצמו עם דינמיקה שיחית משל עצמו שדורשת דין וחשבון מתמיד.
בהמשך למסה ארוכה מובא טקסט דחוס ועקרוני שחיברתי באותה תקופה על המתח בין שדה הפסיכואנליזה לשדה ההרמנויטיקה.
המסה על הנעורים מבליטה איך מושג תמים כל כך מבחינה תרבותית שקוע ברישום של עצם המבט שלנו עליו. ואולי הפעם לא של מבט תרבותי במובן הלאומי, אלא מבט של תרבות המבוגרים שמנסחת לעצמה את מושג הנעורים מתוך המעמד שלנו כמבוגרים ביחס לפנטזיית הנעורים, בין אם חצינו או לא את הפנטזיה הזו.
המאמר הבא היה במקורו הרצאה שפתחה את הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית במכון הצרפתי בתל אביב שהוקדש לקריאה צמודה ב״אבל ומלנכוליה״. באופן מסוים, זו סגירת מעגל עבורי לקרוא שוב את המסה של פרויד והפעם להטעין את המועקה הפוליטית שלי (כאזרח בתקופה של הפיכה משטרית ולפני השבעה באוקטובר) בתוך הקריאה, ולמצוא את התרבותי שביסוד המהלך הפרוידיאני ככזה שלמעשה סובל מההשלכה הקיומית והפוליטית שלי עליו – ללמדנו שבבואנו לחשוב את התבנית התרבותית שביסוד הנפש הפסיכואנליטית, איננו חפים מההתניות התרבותיות שמניעות את התבנית ההרמנויטית שלתוכה אנחנו מריקים את הנקרא.
המסה הארוכה שסוגרת את הספר היא הרחבה משמעותית של הרצאת פתיחה לכנס על לאקאן ודת שהתקיימה באקדמיה הקתולית בברלין ב-2024. מזמין ההרצאה התעקש שאביא דברים על משה של פרויד ועל התגובה של לאקאן לתפיסה זו. אני מודה שהייתי מעט מיואש מלחזור לטקסט כה שגור כמו משה האיש והדת המונותיאיסטית משנת 1939, אך ככל שהעמקתי בקריאה הייאוש פינה את מקומו לתדהמה מנועזותו של פרויד בחיבור זה לחרוג מכל היגיון מתודולוגי בכל משעול שהוא פוסע בו, בין אם היסטורי, תרבותי או פסיכואנליטי. תרתי אחר ההיגיון שמצדיק את חוסר ההיגיון המתודולוגי הזה, והגדרתי אותו כהיגיון הטרנס-היסטורי. כמו כן, התייחסתי לעיבוד של לאקאן בסמינר 7 שלו לאותו היגיון פרוידיאני אל עבר ההיגיון של הממשי הטרנס-מבני, כפי שאני מכנה אותו.
עם סיום דבר המחבר הקצר הזה שלי, אני מדמיין את פרויד מגיב לדבריי כאן, כאילו מעניק מענה לכל מה שציינתי עד כה. אם נכונה טענתי שהנפש מובנית באופן תרבותי והפסיכואנליזה משקפת את התבנית התרבותית הזו, הרי פרויד עשוי לומר שהמהלך שלו שערורייתי הרבה יותר. הוא רושם היסטוריה אלטרנטיבית של תרבות שבה יש ייסוד לגמרי אחר של הנפש, ומשם דרכו צלחה אל הפסיכואנליזה. כאילו המהלך הפרוידיאני הוא להכניס את האנושות למכונת זמן ולהמציא את ההבניה התרבותית של הנפש מחדש – הבניה שתותאם למה שמצאה הפסיכואנליזה. זו אולי דרכה של הפסיכואנליזה: לדמיין מחדש כל מהות, כולל מהותה שלה, להמציא מחדש את הממשי, להמציא מחדש את הבלתי אפשרי, ולא רק להפוך אותו לאפשרי אלא להמציא אותו מחדש כבלתי אפשרי.
ד״ר יצחק בנימיני
פרדס חנה, גבעתיים
הערות
- ראו פרק ב על ״תסביכים משפחתיים״ בספרי השיח של לאקאן: חידוש הפסיכואנליזה והאתיקה היהודית-נוצרית, תל אביב: רסלינג, 2009.
- ראו פרק ז שם.
- אורית יושינסקי, לקרוא את סמינר 17 של לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה, תל אביב: רסלינג, 2024.
- יצחק בנימיני, פאולוס והולדת קהילת הבנים: עיון ביסודות הנצרות בעקבות פרויד ולאקאן, תל אביב: רסלינג, 2007.
