"טראומה בסירה אחת"
מציאות טראומתית משותפת והקבוצה הטיפולית במלחמת "חרבות ברזל" (Shared Traumatic Reality)
יוסי פולק
כל השמות המוזכרים בתיאור המקרה בדויים
הקדמה
חמישה ימים לאחר הטבח הגדול כתב דוד גרוסמן: "מי נהיה כשנָקוּם מן האפר ונחזור אל חיינו, ונבין בבשרנו את כאֵב המשפט הפשוט שכתב חיים גורי במלחמת העצמאות, "מה רבּים שאינם כבר בינינו". מי נהיה, אילו בני אדם נהיה אחרי הימים האלה, אחרי שראינו את מה שראינו. מאיפה אפשר להתחיל מחדש אחרי ההרס והאובדן של כל כך הרבה דברים שהאמנו בהם, שבטחנו בהם?" (הארץ, 2023). ואכן, הטבח בעוטף עזה ומלחמת "חרבות ברזל" מעמתים אותנו עם הרס, פגיעה באמון וחווית אובדן עמוקה של חיים ושל אמונה במה שבטחנו בו לפני כן. המלחמה מפגישה אותנו עם מרחבים חדשים ומאיימים של טראומה. אזרחים רבים נחשפו להרג ומוות, לחטיפות, לאלימות, להתעללות ועינויים בגיא ההריגה בבית שלנו, גם באופן ישיר וגם באמצעות סיפורים או תמונות. לצד הזעזוע עולה גם תחושת התפעלות והתרגשות מהאומץ, מהתעוזה ומההקרבה מעוררי השתאות שאירעו בשבעה באוקטובר 2023. במילים אחרות, חווית השואה ולצדה הגבורה חזרה וחדרה אלינו כאילו לא עברו למעלה מ-80 שנה. מדובר באירוע שעדיין לא הסתיים. הטראומה, שחלחלה לכל בית באופנים שונים, משפיעה ועדיין מלווה כמעט כל אזרח במדינה. גם התמשכות המלחמה, כולל העובדה שחטופים רבים טרם הוחזרו לביתם, רק מעמיקה ומחריפה את הכאב והיגון האינסופי.
ישראל של לפני המלחמה דיממה מהשסע החברתי ומהחשש הכבד ממלחמת אזרחים בעקבות המהפכה המשפטית, אשר איימה (ועדיין מאיימת) על אורח החיים הדמוקרטי. נראה כי המלחמה שפרצה בבוקר של השבעה באוקטובר 2023, היתה המשכו המפתיע והקשה של השבר החברתי. המרחב הטיפולי, ובאופן ספציפי השדה של הטיפול הקבוצתי, השתנה בעקבות המלחמה. עם פרוץ המלחמה, קבוצות הפסיקו לפעול באזורים רבים בארץ עקב חשש מטילים ורקטות, גיוס מילואים נרחב ותחושת אובדן קשה שהשתלטה על הכל. משתתפים נשרו מפעילות וחלק מהקבוצות עברו לפעול בצורה מקוונת (זום). בקבוצות שהמשיכו לפעול נחווה ביתר שאת הגורל המשותף, כאשר משתתפים ומנחים רצו כאחד לממ"ד ולמקלט. באופן זה הגבולות נסדקו, כולם חוו את התרחשותה של הטראומה בזמן ההתערבות המקצועית ובמידה רבה מרחבי הטיפול וההנחיה השתנו נוכח המציאות המשותפת.
בשנים האחרונות אני עוסק רבות בהדרכה קבוצתית למנחי קבוצות למשתתפים הסובלים מפוסט טראומה מאירועי לחימה ובטחון שונים. המלחמה העלתה את סוגית הגבולות בחדר ובקשר הטיפולי וגם את סוגית ההתמודדות עם מציאות טראומתית משותפת. הסוגייה מלווה אותי כמדריך קבוצתי, את המנחים שחשופים לטראומה וכמובן את המשתתפים עצמם. המאמר עוסק בחומרים אלו ומתאר מספר סוגיות ייחודיות לטיפול הקבוצתי בעת טראומה משותפת.
רקע
באחת מפגישות הזום בקבוצת ההדרכה, פרצה לחדרי אזעקה צורמנית עקב מטח טילים שנורה על חיפה. התנצלתי בפני המשתתפים, אשר חלקם הלכו בעצמם לממ"ד, ורצתי במדרגות למקלט כשאני חושש מרעש הבומים שישמע בטרם אגיע למקלט. בעודי יושב שם עשר דקות ארוכות, מהרהר ומופתע, התעוררו בי מחשבות ורגשות נוכח הפרידה החטופה. החוויה המיידית הייתה פחד, ולאחריה עלתה בי אשמה על מה שנראה לי כמו נטישת שיחה ערה ומורכבת שהופסקה באופן חותך, ללא כל הכנה.
עם שובי, בעודי מזיע ומתנשף מהעלייה במדרגות, סיימנו את השיחה מבלי שחקרנו שאלות אלו מאחר ונותר זמן מועט, אך נותרתי עם אשמה ועם חוויה אישית של בלבול שלא הרפה ממני. אירוע זה העלה בי זיכרון מימי המלחמה הראשונים בחיי, כאשר בגיל 3 שמעתי לראשונה אזעקה בקיבוץ שבו גדלתי. המטפלת של הקבוצה האיצה בנו הילדים להכנס במהרה למקלט. האזעקה הזו רודפת אותי שנים ארוכות, כשהיא צפה ועולה ברגעים של מתח וחרדה בהישמע אזעקות. הייתה זו החוויה הקבוצתית הראשונה שאני זוכר. חוויה עוצמתית של השתייכות, זכרון ואימה משותפים מפני פחד מטוסי האויב, שכביכול איימו עלינו.
האירוע והטראומה המשותפת במפגש הקבוצתי אפשרו לי להבין שאינני יכול להכחיש מציאות זו. אווירת המלחמה והמציאות המשותפת, הדגישו כיצד מעגלי הטראומה אינם מדלגים או פוסחים על אף אחד מהמשתתפים ומשפיעים בצורה עמוקה הן על מערכת היחסים בקבוצה והן על האופן שבו מתרחשת האינטראקציה הקבוצתית. העלייה של תחושת הפחד ושל זיכרון הילדות הדגישו עבורי את המשמעות העוצמתית של ההכרה בָּאֱמֶת, שחדרה את הקירות. מאז עברו מן הסתם שנים ארוכות, חוויתי מלחמות ונחשפתי למציאויות שונות של טראומה, אך מלחמת "חרבות ברזל", באכזריותה, בעוצמתה ובטרגדיות שמלוות אותה, החזירה אותי לזכרונות ולחוויות ממרחק הזמן ולמציאות טראומתית משותפת. החוויות ממלחמת יום כיפור וכן תמונות השואה והקשריה המשפחתיים הציפו אותי בבת אחת, ותחושת השותפות עם המודרכים ועם משתתפי הקבוצות הסובלים מהטראומה העמיקה. המלחמה והנוכחות האקטיבית שלה בחיינו המשותפים עוררה את החוויה הטראומתית שמפעילה אותי כמדריך, מנחה ומטפל, וגם אצל המנחים והמשתתפים איתם רקמתי את הקשר המקצועי. המציאות הטראומתית המשותפת חיברה ביננו והביאה לתובנה כי מדובר באירוע ייחודי, שונה ויוצא דופן ביחסים המקצועיים. עם הטראומה המשותפת, התערערה ההבחנה הברורה בתפקידים ובאו לידי ביטוי דמיון ושותפות כואבת ומייסרת.
נוטמן-שוורץ (2022) עסקה במחקר של מציאות משותפת ושל טראומה משותפת. מציאות משותפת החלה להיחקר כבר בשנות ה-40 במהלך מלחמת העולם השנייה, כשדובר על החוויה או האירועים המשותפים שעוברים הפרטים השונים באוכלוסייה. שנים רבות לאחר מכן, במקביל להתפתחות המחקר על טראומה ולאחר אסון התאומים בשנת 2001, נטבע מושג הטראומה המשותפת. גם תופעת הקורונה העולמית ב-2020, אירועי טרור ואסונות טבע Boulanger, 2013)), הנכיחו את המושג, כאשר שוב ושוב ניתן היה להיווכח שהחשיפה של העוזרים והנעזרים לטראומה הינה משותפת, על כל המשתמע מכך.
באופן ספציפי, מדינת ישראל מתקיימת תחת חוויה טראומתית מתמשכת, גם אם החוויה יכולה להיות חזקה בתקופות מסוימות וחלשה יותר באחרות. מרבית הטראומות ייחודיות למדינה ולחיים בה, ורק חלק קטן קשורות לתהליכים כלל עולמיים כמו במקרה של נגיף הקורונה. בפועל, בישראל רווית המלחמות, טראומות נחוות ומועברות מדור לדור בכל אסון או מבצע צבאי שחושף את האזרחים והחיילים למצבים קשים. המערכת האזרחית והצבאית במדינה מכירה במצבים אלו והקימה מערכות שונות לצורך תמיכה וריפוי למי שנפגע או נחשף לטראומה.
במחקרם, לביא, נוטמן-שוורץ ודקל (2015), תיארו את ההיבטים שבהם המטפל חווה את המציאות הטראומתית המשותפת: השפעת החשיפה הישירה למצבים טראומתיים ולחרדה הנלווית אליה, מורכבות העבודה הטיפולית וההשפעות ההדדיות המתקיימות בין הפרטי למקצועי והקונפליקטים שעלולים לעלות מכך. באום (Baum, 2010) כתבה על טראומה משותפת בעקבות אסון מגדלי התאומים כמצב שבו המטפל והלקוח נחשפים לאותו אסון. זהו תיאור דומה למה שנוטמן-שוורץ (2024) תיארה בהקשר של מלחמת "חרבות ברזל", של חשיפה משותפת של המטפל והמטופלים לסיטואציה טראומתית ולאיום משמעותי.
טראומה משותפת נחקרה ועובדה בעיקר בהיבט של פסיכותרפיה אינדיבידואלית בהקשרים שונים, אשר התייחסו לשאלת החוויה בחדר הטיפולים במקרה של חווית טראומתית משותפת לסובייקט ולאובייקט. ואולם, בהיבט הקבוצתי התקשיתי למצוא התייחסות מקצועית נרחבת.
מטפלים רבים מדגישים כיצד במצב של טראומה משותפת הקירות שמחזיקים את הטיפול מתרופפים, נסדקים ולבסוף נופלים. אי סימטריה בטיפול או בהנחיית קבוצה היא בעלת חשיבות מרכזית, שכן היא מגדירה את הגבולות ואת מערכת היחסים בין המטופל למטפל ומאפשרת עבודה ביחס לתהליכים תוך קבוצתיים. בשנה האחרונה אפשר לומר ש"הקירות נפלו" ובמידה רבה קרסו, נוכח התמשכות המלחמה והערבוב בין העורף לחזית.
המושג "קיר נופל" נטבע ע"י גמפל (2010), כחלק מההתכתבות שלה עם תפיסת השפעת הסביבה של פרויד. ליבת המושג עוסקת בהשפעת הסביבה על הנפש במערכת היחסים הטיפולית. גמפל קראה אז לאתגר את הטיפול בהקשר לעמדות פוליטיות או סיטואציות חברתיות מורכבות, באמצעות הבירור לגבי מידת השפעתן של מציאויות משותפות על מערכת היחסים הטיפולית: למשל, האם המטפל יכול להשאר בעמדה טיפולית פרשנית כשהוא נמצא במציאות פוליטית דומה למטופל?
דילמה זו באה לידי ביטוי ביתר שאת בתקופת הקורונה כשהשתרש המושג "קירות נופלים". נדמיין מטפל ומטופל יושבים עם מסכות באותו חדר ואת החוויה שהם חווים במערכת היחסים הטיפולית ביניהם, ביחסי ההעברה. מלחמת "חרבות ברזל" חידדה שוב את ההתייחסות למושג זה. בעניין זה הרחיבה רוט (2024), שהדגישה את מרחבי הטיפול אשר נבנים על בסיס המציאות האי סימטרית של הקשר הטיפולי ומשפיעים על יחסי ההעברה הטיפוליים. עם פרוץ המלחמה הקירות נפלו, היחסים המקצועיים השתנו ויחסי ההעברה התערבבו הן בפסיכותרפיה הדיאדית והן בהנחית הקבוצה הטיפולית. המטפל אינו יכול להישאר מרוחק ממה שעובר המטופל ועובר בעצמו תהליך רגשי עוצמתי שמכיל תחושות של פחד ואימה, כעס ואבל משותפים, ומשחזר חלקים שונים מחייו בעת המפגש עם המטופל, דבר שמציב אתגר לקשר הטיפולי. המטפל והמטופלים נמצאים תחת איום, אך המטפל נדרש גם להגיש או לתת סיוע למטופלים. במצב זה הוא נחשף והיחסים נעשים סימטריים יותר, כלומר "הקירות נופלים", כך שבאופן מודע ולא מודע מערכת היחסים הטיפולית של המטפל והמטופל בהכרח משתנה. במקרים מסוימים, ברגע שמופר האיזון ביחסים עולים וצפים קשיי ההחזקה בטיפול, דבר שמייצר מורכבות רבה ביחסי ההעברה וכפועל יוצא גם בעולם הפנימי של המטופל.
קראתי לכותרת המאמר "טראומה בסירה אחת" – מציאות טראומתית משותפת והקבוצה הטיפולית במלחמת "חרבות ברזל". השימוש בביטוי טראומה בסירה אחת מדגים את הערך המוסף של קבוצה המתמודדת עם טראומה משותפת.
הקבוצה הטיפולית והמנחה
בחלק זה אסקור בתמציתיות מספר רכיבים שמשפיעים על הטראומה המשותפת ומושפעים ממנה, בקבוצה הטיפולית ואצל מנחה הקבוצה בפרט.
הכרה
קיימת חשיבות רבה לכך שהמנחה והמשתתפים יהיו מודעים לקיומה של הטראומה המשותפת. רוט (2024), מדגישה שהכרה בָּאֱמֶת משמעותה "מתן מילים למתרחש בנפש נוכח המציאות שחווה. ההכרה היא כמו ראי בפני אותן פנים מפורקות שמקבלות בחזרה את תוויהן... היא מתארת אמת ומפגישה עם האמת". ההכרה מאפשרת לקבוצה להימנע מפיצול בין המנחה והמשתתפים. מניעת הפיצול היא משימה הנחייתית וקבוצתית, שכן הפיצול משרת כוחות שיהפכו את הקשר לעבודה על המציאות החיצונית בלבד, בעוד שיש משמעות ליחסים בין חברי הקבוצה, לרבות היחסים עם המנחה. הטראומה מופיעה באופן ייחודי אצל כל אחד מחברי הקבוצה, אך המנחה מחפש את המכנה המשותף כדי לחזק את הדומה, בהתאם לרעיון האוניברסלי (יאלום ולשץ, 2006). זאת, תוך כדי הכרה בסבל הייחודי של היחיד. כלומר, ההכרה מאפשרת לזהות דמיון בין המשתתפים ובו זמנית להיווכח לכך שכל מופע טראומתי הינו ייחודי. כך הקבוצה יכולה להימצא עם מופעים שונים של טראומה, כביטוי לאירוע המאיים, ולפתח בקרבה איכויות של סובלנות וקבלת האחר.
הנחות בסיסיות
שלושה מצבים אופייניים בקבוצה הטיפולית הן ההנחות הבסיסיות שביון (1992) חקר. מדובר במצבים שקבוצה עשויה להימצא בהם בתקופות כאלה ואחרות, בהתאם למצב הקבוצה והמשתתפים בה: לעיתים עולה בקבוצה תלות גבוהה (Dependency) כלפי המנחה, הסמכות; לעיתים קבוצה מתאפיינת בהתנהגות של לחימה- בריחה (Fight-Flight) כשהיא נוטה למאבק ולתוקפנות או להימנעות מכל מאבק או ביטוי תוקפני. במצב זה, הקבוצה מתקשה להישאר במשימת העבודה ונסוגה למקומות לא מקדמים; במקרים אחרים מופיעה הנחת הזוגיות (Pairing), כאשר מתפתחת בקבוצה מעין תת קבוצה שאמורה, באופן לא מודע, לנסות ולקדם את הקבוצה ליעדיה או לייצר אווירה של תחרות מול המנחה.
הקבוצה, כולל המנחה, מתקשה להתמודד עם מצבי טראומה, ועלולה לסגת או להיות מקובעת באחת ההנחות הבסיסיות. באחת הקבוצות בהדרכתי, בלט הצורך של המשתתפים להרגיע את המנחים והקבוצה נכנסה למצב רגרסיבי קיצוני. תפקיד המנחה במצבים אלו הוא להכיר בהגנה כך שהקבוצה תוכל לעבוד על המשימה הראשונית שלה (Primary task).
תהליכים קבוצתיים
אחד המרכיבים החשובים בקבוצה קשור לזיהוי של תהליכים קבוצתיים עמוקים. הבנה מעמיקה של תהליכים אלו מאפשרת עבודה על המטרה הקבוצתית, מעודדת לכידות קבוצתית ומצמצמת את הפיצול בין המשתתפים וביניהם לבין המנחה. הקבוצה משופעת בתהליכים קבוצתיים, אך בחרתי להתמקד רק בשלושה תהליכים שנראים לי חשובים בעבודת הקבוצה:
- סמכות: למנחה תפקיד וסמכות מרכזית בקבוצה בה הוא מייצג משמעות של מנהיגות. להשלכות של חברי הקבוצה על המנחה ולהכרה בהן יש משמעות תהליכית לגבי התפתחות הקבוצה, בפרט במצב של טראומה משותפת. במצב הדברים הנוכחי בישראל במיוחד בימים מורכבים אלו של מלחמה וטראומה, מצב שמאופיין באמון ירוד במערכת השלטונית, באבל ושכול, האמון בסמכות נפגע והיכולת להסתייע בסמכות פוחתת. במצבים אלה הקבוצה אמורה לעסוק בין השאר ביחסים של חברי הקבוצה עם סמכות, גם בהקשר של היחסים עם המנחה וגם בהקשרים האישיים שלהם עצמם. ככלל, הטראומה מחלישה את היחיד ואת היכולת שלו להכיר בסמכותו המחזקת או להשתמש בה. במובן זה, היכולת של המנחה לעסוק בשאלת הסמכות בקבוצה ולהוות סמכות בקבוצה היא משמעותית כדי להוות מודלינג למשתתפים בה. כך, בקבוצה שהנחיתי להורי נרצחים בעוטף, עסקו חברי הקבוצה בכעסם כלפי הממסד, שנבע בעיקר מהחוויה שאין דמות סמכות משמעותית שיכולים להזדהות איתם. ניסיתי ככל יכולתי לחוות ולהיות איתם בכאב ובחווית הנטישה שחוו, אך הכעס כלפי הסמכות שלט בהם. הדבר היחיד שסייע להם היה החוויה המשותפת ביניהם עצמם, הדמיון ביניהם והתמיכה שקיבלו זה מזה. כמנחה, הזדהיתי איתם לא אחת על רקע הכעס כלפי הסמכות, והתקשיתי למנוע את ההזדהות ההשלכתית שהפעילה אותי.
- תופעת המראה בקבוצה ((Mirroring: תהליך שבו המשתתף בקבוצה רואה עצמו או חלקים מעצמו דרך האחר או דרך חלקים מהאחר (תודר ווינברג, 2006 ; Foulkes, 1964). ההשתקפות היא מושג מרכזי בעבודה הטיפולית בקבוצה, שהתווה פוקס כאשר ייסד את האנליזה הקבוצתית. עבודת הקבוצה בנויה על מכלול ההשתקפויות של כלל המשתתפים (Hall of mirrors) כאשר בהשתקפות הטראומטית עולים גם חלקים מחזקים וגם חלקים מחלישים. כך לדוגמה, בקבוצה שבה חלק מהמשתתפים חווים קושי תפקודי, אחרים עשויים לבטא את ההכרה ברגשותיהם מתוך מקום של הזדהות, אך גם עשויים לתת עצות או הנחיות ישירות או להשתתק מתוך קושי לשהות "בחושך" ובאווירת המוות בקבוצה. בקבוצה שעוסקת בטראומה או בקבוצה שמצויה במצב של טראומה משותפת, יש לתופעת המראה היבטים קיומיים של ממש. מנחה במצב של טראומה עלול להיגרר לתהליכים עוצמתיים והרסניים, ולחוות שחזורים שעלולים להשפיע על אופן ההנחיה. מנחה במצב זה עלול לאבד את הדיפרנציאליות או המרחק הרלבנטי ממשתתפי הקבוצה. על הקבוצה ועל המנחה לעבוד עם המשתתפים על בנייה של השתקפות חיובית ובונה כדי להתמודד בצורה אדפטיבית עם המצב הטראומתי. המנחה, כמי ששותף לטראומה, חווה ומהווה חלק משמעותי מהטראומה הקבוצתית שנפרשת בחדר. לכן, חשוב שההתמודדות תתקיים מעמדה משותפת אך גם מתוך מקום של נפרדות. על המנחה לאתר בעצמו את הכוחות להכיר בטראומה ולייצר אווירה של תקווה ביחס אליה.
- משמעות: ויקטור פרנקל (1970), מאבני היסוד של הלוגותרפיה, הדגיש כי כל טרגדיה יכולה להפוך להישג אנושי. בהמשך, רעיון זה הורחב, ונטען שכל אירוע טראומתי הינו הזדמנות לשינוי וצמיחה. באופן זה, פרנקל סימן את הטראומה כנקודת מפנה בחייו של אדם. להד (2024), התייחס לטראומה כמשאב לשינוי בהקשר של מלחמת "חרבות ברזל" ושל האסון הכבד שפקד אותנו, כהזדמנות לחפש אחר משמעות, וכדרך למצוא את החלקים שאיבדנו. פעמים רבות הטראומה מרוקנת ומייאשת, ומשתתפים בקבוצה חשים כי עולמם חרב עליהם. הקבוצה היא משאב כוח מדרבן, מקור לחיזוק ולהפיכה של החולשה לעוצמה. לא במקרה יאלום (יאלום ולשץ, 2006) הגדיר את הכח התרפויטי האחרון של הקבוצה ככח אקזיסטנציאלי, קבוצה שבה המנחה מציע מציאות קיומית חדשה ביחס לזו הטראומתית. הקבוצה והמנחה כשותפים לקיום הקבוצה מחפשים את המשמעות ויוצרים אותה יחד תוך כדי תהליך החיפוש ולכך יש משמעות רבה בתקופה של טראומה משותפת.
הקבוצה כמיקרוקוסמוס
הקבוצה הינה מרחב בו משתקפים חלקי החברה השונים וכן ההתמודדויות של היחיד עימה. המשתתף רואה באחר חלק מהפאזל שמרכיב את העולם האישי, המשפחתי והחברתי (יאלום ולשץ, 2006). דרך היותו חלק מהקבוצה יכול המשתתף בקבוצה לראות כיצד נתפסת התמודדותו עם הטראומה בחברה וכיצד אחרים מתמודדים עם הטראומה. כך הוא עשוי לגלות דרכי התמודדות חדשות דרך עבודה בתנאי מעבדה מאפשרים, כפי שנחוץ להתמודדות במצבים של טראומה.
רציפויות
היבט שקשור לחלקים התפקודיים בהתמודדות עם טראומה. להד (2024) התייחס לרציפויות לצורך של האדם במעבר זמן טבעי, דבר שקשה לחוות כשעולים איומים חוזרים ונשנים על החיים. רציפויות "שאמורות לעזור לנו לעבור מאתמול למחר באופן טבעי, והדבר קשה לביצוע עם קיומם של איומים חוזרים ונשנים על החיים". להד התייחס לארבע רציפויות מנחות: רציפות לוגית (חוקים, מציאותיות, הגיון, שגרה וסדר יום), רציפות של תפקוד (תפקידים במשפחה ובחברה שאנו מקיימים בחיינו), רציפות חברתית (מעגלים חברתיים בטוחים) ורציפות היסטורית של היחיד (היכרות עם העצמי). הקבוצה מאפשרת למשתתפים המשכיות תפקודית או חזרה להמשכיות כזו, לצד הכלה ותמיכה רגשית. המראה הקבוצתית בעבודה על הרציפויות היא מראה מכוונת, מדרבנת ומחזקת בשעה שבה החולשה מאיימת. כלומר, הקבוצה היא מקור ואמצעי לחיפוש ובעיקר לחידוש המשמעות, ובמצב של טראומה משותפת הקבוצתיות היא משאב משמעותי חדש שמתגלה למשתתפים. הדבר נכון גם לגבי המנחה, כך שלא רק שהוא מאפשר למשתתפי הקבוצה לגלות את הכוחות בקבוצה ולהשתמש בהם, הוא גם עשוי להיעזר בקבוצה כמשאב לעצמו. המשמעות הקיומית שמנחה יכול למצוא בעצמו בעקבות הטראומה עשויה להפוך אותו למנחה מיומן יותר משהיה ולאפשר לו להכיר גם בהיבטים של תקווה והתחדשות ביחס לטראומה.
מנחה הקבוצה
במציאות טראומתית משותפת, מצופה מהמנחה לתפקד כמיכל וכדמות הורית מחזקת עבור הקבוצה, אלא שפעמים רבות גם המנחה חווה רגרסיה תפקודית ורגשית ונקלע למצב "ילדי", כשהוא חושש וחרד. הקונפליקט הפנימי בין החוויה הרגרסיבית מצד אחד ובין הצורך למלא תפקיד הורי מכיל מצד שני, הינו מקום מורכב שדורש מהמנחה עבודה פנימית עמוקה ומשמעותית. בתהליכים של טראומה משותפת חשוב שהמנחה יתמקם כמעודד צמיחה ותיקון, ויתייצב בקבוצה כדמות הורית מכילה, שקופה ומאפשרת. יחסי ההעברה במצבים כאלו מקבלים העצמה, שכן מדובר במספר רב של משתתפים שנחשפים לתכונותיו של המנחה. עבודה של המנחה על יחסי ההעברה עשויה לסייע לו להתייצב כגורם מחזק ומעורר תקווה. כך בקבוצה יתבסס אמון חזק יותר בקשר, והמנחה יחווה כדמות סמכות קרובה, "כמי שלא נטש" ברגעים של קושי, כפי שכינתה זאת רוט (2024). עבודה מעמיקה על יחסי ההעברה עשויה לאפשר למנחה להשתמש בעצמו ובחוויה שלו כמשאב אישי להתמודדות של המשתתפים, לעיתים על ידי חשיפה עצמית בלתי נמנעת. המנחה עשוי להיתפס אז כפי שפוקס (Foulkes, 1964) כינה, כ"אחד האדם", ולא כמי שהטראומה פוסחת עליו.
במצבים אלה, חשוב לשמור על איזון בין הזדהות עם משתתפי הקבוצה לבין מרחק רגשי שמאפשר לראות את הקבוצה כ"שלם" ולהתייחס לכל אחד מחברי הקבוצה. מכאן, שגם במצב של טראומה משותפת חשוב לשמור ולהיות מודע לגבולות המקצועיים שמבחינים בין המנחה ובין הקבוצה.
פרדס (2020) בהתייחסות למציאות הטראומה המשותפת, הדגישה שלושה אתגרים: טשטוש הגבולות בין העוזר לנעזר, זליגה שלילית וחיובית בין החיים המקצועיים והאישיים ותופעות סומטיות. מציאות הטראומה המשותפת במלחמת "חרבות ברזל" המחישה שוב את האתגרים והמילכוד האפשרי שהם מייצרים ביחסי עוזר נעזר. היחסים הטיפוליים משתנים, הזליגות השונות משפיעות על יחסי ההעברה והמציאות משתלבת בהשלכה, כך שהמנחה עלול לנקוט בחשיפת יתר, שמעיבה על הטיפול הקבוצתי.
אם כן, בעבודת ההנחיה נדרשת מיומנות רגישה שיש בה איזון עדין בין עבודה אישית על הטראומה לבין הנחיית התהליך הקבוצתי. הדרכה מקצועית מסייעת להנחייה כזו ומאפשרת לשמור על גבולות ההנחיה כשהמנחה מהווה דמות תומכת, יציבה ומשמעותית בקבוצה.
תיאור מקרה
דִּמְעָה נֶאֱמָנָה / חיים נחמן ביאליקלִי דִּמְעָה אַחַת נֶאֱמָנָה,שֶׁבְּסֵתֶר לִבִּי אֶסְבְּלֶנָּה,וּבְשׁוּלֵי נַפְשִׁי הִיא נִצְפָּנָהּ,וּמִדֵּי אֶרְעַב – אוֹרִידֶנָּה.
מדובר בקבוצה שמונה מספר זוגות הורים שבניהם נלחמו בקרבות בעזה (פרטי הקבוצה והמשתתפים שונו או תוארו בקווים כלליים). עם תחילת המלחמה הזוגות היו במתח גבוה שבא לביטוי בתופעות סומטיות, קושי לתפקד בעבודה ומריבות במשפחה. באופן טבעי, המתחים עלו גם בקבוצה עצמה, כאשר חלק מבני הזוג הרבו להאשים זה את זה, העלו מחשבות על פרידה, פתחו חשבונות מוקדמים וחוו ביתר שאת כאבים כמוסים. בסיום המפגשים, כך נראה רבים מהזוגות נהגו לנסוע לביתם כשליבם כבד. במצב הדברים הזה, ההגעה לקבוצה הייתה אמביוולנטית, כאשר מצד אחד המוטיבציה להגיע לקבוצה על כל הכאב שמתגלה בה הייתה מאותגרת, ומצד שני תחושת הבדידות נעשתה חזקה והצורך לשתף עלה. הקבוצה הייתה בתהליך של בניית קשר, אך היכולת להתפתח מהשיתופים נפגעה, ושיתופים רבים היו מלווים בכעס בלתי נשלט וביטויים של חוסר אונים. הקבוצה התקשתה לאתר תקווה, כאשר כל אחד דיבר רק את עצמו ולא היה מסוגל לעסוק בכאב של האחר.
במפגש החמישי רותי, אחת המשתתפות, פרצה בבכי גדול, דמעות הציפו את עיניה ופתחה במלל בלתי נשלט של כעס וייאוש. היא שיתפה במחשבות אובדניות שהיו לה וכולם התכווצו. אט אט זלגו הדמעות אצל רבים מהמשתתפים. גם אהרון בעלה דמע, ניגש אליה להרגיע, נדחה וקפא. מדי פעם מישהו ניסה מזלו בדברי ניחומים שנבלעו במועקה הכבדה. נעמי, מנחת הקבוצה, חשה חוסר אונים ולא הצליחה לתקשר את הקבוצה. דמעות ניקוו בעיניה. רק אחרי שתיקה ממושכת סיפרה לפתע שבנה נלחם בעזה כבר חצי שנה והיא מתקשה להרדם בלילות לאורך כל התקופה הזו. בשיתוף גם סיפרה שנפצע ברגל אך חזר לשרת. רותי הזכירה לנעמי בכעס את תפקידה כמנחת הקבוצה ואת העובדה שכולם זקוקים לה. נעמי, שחשה אשמה וכבדות, הגיבה לכך בכאב ומרגע זה נמנעה משיתוף אודות עצמה. בהתייחסויותיה בהמשך נראה היה שהצליחה לייצר אווירה של רוגע בקבוצה. למרות זאת, הפרידה הייתה כבדה, עם סימני שאלה לגבי משמעות השיתוף האישי של נעמי.
נעמי הגיעה לקבוצת ההדרכה ופרצה בבכי ממושך. היא הביעה תחושות אשם קשות של כשלון ואובדן של הסמכות ההנחייתית. סיפרה כי היא עסוקה בהישרדות ובדאגה לבנה בד בבד עם הדאגה לקבוצה. חברי קבוצת ההדרכה פירשו, תמכו, אך גם נותרו מנותקים במעט. ברגע של כאב, נעמי שיתפה על פטירתו של אביה בהיותה בגיל 5, כאשר נכחה איתו בחדר. לדבריה, מדובר בסיפור שמעולם לא שיתפה בו באופן נרחב, אבל היא מבינה כיום כי זו טראומה שהיא נושאת עמה מילדות. היא נאנחה, חשה בושה גדולה והתכנסה. הקבוצה התגייסה למענה, אך באופן הדרגתי ובכבדות. נועם, המדריך, הסתכל על נעמי בעיניים כלות ואמפטיות, השתהה, שתק, הרהר בליבו על הסמכות שלו, נזכר בטראומה שלו והתלבט אם לשתף או לא לשתף. לבסוף דיבר על השינוי האפשרי במערכת היחסים בקבוצה והמחויבות של כל מנחה להתארגן ולחזור לקבוצה אסוף ומאורגן למען המטופלים.
במפגש הקבוצתי בשבוע שלאחר מכן, רותי שיתפה מה עבר עליה מאז המפגש הקודם. בעיקר הייתה עסוקה בנעמי, המנחה. היא ביטאה חרטה על הביקורת כלפי נעמי, ושיתפה בתחושה של חמלה שהתעוררה בה כלפיה, שעמה עלתה גם חוויה רגשית של אשמה, צער והזדהות. רינה, משתתפת אחרת, שיתפה על טראומת ילדות שחוותה והייתה סגורה בפניה. רונן דיבר אחריה על הפחד שלו מהטראומה שבנו יישא איתו כל חייו בעקבות אירועי הלחימה. נעמי, המנחה, התלבטה כיצד להתערב. היא עדיין חשה אשמה וגם הרגישה חשופה ומיוסרת. היא חששה להמשיך בתהליך הזה שיוביל, אולי, לערעור מסוים של הסמכות שלה. בסופו של דבר החליטה לספר לקבוצה כי חשה אשמה אחרי המפגש הקודם, וכי היא לוקחת אחריות על הקושי שלה להכיל את הכאב בחדר. בין השאר אמרה לקבוצה כי יכלו לראות בהזדמנות זו את החלקים האנושיים שבה, שהיא חלק מהקבוצה וגם היא עוברת חוויות טראומתיות דומות להם. בהמשך לשיח הזה, היא החלה להעביר את מוקד השיחה להיבטים תמיכתיים, מודעים ורציונליים יותר. הקבוצה עסקה באיתור הכוחות ובשימוש בהם, באחריות למשפחה ובצורך לשמור על רצף החיים. הקבוצה הסתיימה באווירה שקטה ורגועה ועם חוויה של התגברות על מכשול משמעותי בקשר שבין המשתתפים והמנחה.
בתהליך זה, רותי המשתתפת בקבוצה חוותה חוסר אונים סביב המצב הטראומטי שהייתה שרויה בו. גם משתתפי הקבוצה, כמוה, היו משותקים. המנחה, נעמי, הרגישה מוצפת והתקשתה לייצר שיח קבוצתי. בסופו של דבר היא הצליחה לארגן את תגובותיה וגם עוררה רגש אצל משתתפים אחרים. הטראומה המשותפת ליוותה את כולם גם בהדרכה, בה ישבו קבוצה של מנחים שסבלו מחוויות טראומתית והתקשו לקיים שיח רגשי. המדריך נדרש להכיל את המורכבות הכואבת במצבה של המנחה והציע כלים ותובנות שיעזרו לקבוצה לחזור לפעילות. הוא הציע להכיר בסבל המשותף וגם לבחור בהתערבויות שמארגנות את המציאות ומחזקות את יכולת השליטה.
בסופו של דבר, החיבור שבין החלקים הקיומיים והרגשיים לבין החלקים הרציונליים, איפשר לקבוצה לפעול בצורה משותפת והדדית, תוך התמקדות בקשר הבינאישי וביחסי הקבוצה כמיכל וכמקום לריפוי, תיקון והשתייכות.
סיכום
בעתיה של טראומה משותפת, הקבוצה הטיפולית שותפה לאירועים הטראומטיים, גם אם כל חוויה נחווית באופן סובייקטיבי. המפגש הקבוצתי מאפשר שיתוף, נרמול וקבלת תמיכה מהשווים (יאלום ולשץ, 2006), וכן חווית אחאות משמעותית. המנחה אינו מבודד מתהליכים אלו; הוא נמצא בעמדות רגשיות שונות בתהליך הטראומתי, לעתים משמש כתחליף להורה ולעתים כאח שותף לתחושות הקבוצתיות, אך העבודה על היחסים בקבוצה מתקשרת לחוויה הטראומתית המשותפת. היכולת לפגוש ברבדים העמוקים של הטראומה מתאפשרת דרך השתקפויות מרובות (תודר ווינברג, 2006 ; Foulkes, 1964). עיניים פוגשות אלו את אלו, וכך היחיד פוגש חלקים מעצמו ונבנית אצלו תקווה לצד מנגנונים של התמודדות והסתגלות.
הטראומה המשותפת שעוברים הקבוצה והמנחה בימי המלחמה ולאחריה היא ביטוי לעבודה קבוצתית "בסירה אחת". קבוצת אנשים שמצויים במצב נפשי דומה וחותרים למטרה משותפת, עם מנחה שנמצא איתם בדרך וחווה איתם חוויות דומות. על הקבוצה לבסס את היכולת לצמוח מתוך החוויה המשותפת, במקום לשקוע במצב נפשי מייסר ומערער, אולם אין מדובר במשימה פשוטה כלל ועיקר, מאחר והמפגש עם הטראומה המשותפת עלול להיות מבלבל, מציף ומערער את הגבולות של הקשר הטיפולי.
לא אחת אני חש כיצד האירועים שעברתי בחיי חודרים מבעד לקירות המפגש עם קבוצת ההדרכה, גם בזום ומבעד למסך וגם בחדר הפיזי. גם במפגש עם המודרכים עצמם אני חש כיצד הגבולות שלהם מתערערים והם מתקשים להכיר בסימטריות המשתנה של הקשר בקבוצה. לעתים אני חש כי תפקידם של הקירות להישבר או לפחות להיסדק ואולי כך הדברים אמורים לקרות. חווית המלחמה מציפה ומאתגרת את הגבולות. היא זולגת לעולם הפנימי וממלאת אותי בזכרונות, כאבים ופצעים שאולי בחלקם הגלידו, אך נפתחים מחדש בעת הזאת. כך מתעוררת ביתר שאת שאלת הריפוי האפשרי, האם שָׂדֶה אַחֵר יִבָּרֵא".
שָׂדֶה אַחֵר / יעל לוקסמבורג כהנא
מָה עָשִׂינוּ שָׁם?הָיִינוּ פְּקַעַת שֶׁל זְעָקוֹת וּשְׁתִיקוֹת מְקֻטָּעוֹת.לָקַחְנוּ יָד בְּיָדנִכְנַסְנוּ בְּאוֹרֵנוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל.רוּחַ גְּדוֹלָה הִתְקָרְבָהוְצַמְּרוֹת עֵצִים נָעוּ בְּעֶטְיָהּ.אֶפְשָׁר הָיָה כְּבָר לָדַעַת:הָעוֹלָם לֹא יוּכַל לָשׁוּב,אַךְ הַכֹּל מִתְרַפֵּא, הַכֹּל מִתְמַלֵּא.בְּקָרוֹב, בְּקָרוֹב,שָׂדֶה אַחֵר יִבָּרֵא תַּחְתָּיו.
מקורות
ביון, ו.ר. (1992). התנסויות בקבוצות: ומאמרים נוספים. תל אביב: דביר.
גרוסמן, ד. (2023),. מי נהיה כשנקום מהאפר. הארץ (12 באוקטובר).
יאלום, א. ולשץ, מ. (2006). טיפול קבוצתי- תיאוריה ומעשה. ירושלים: כנרת זמורה ביתן, מאגנס, האוניברסיטה העברית.
לביא, ת., נוטמן-שוורץ, א., ודקל, ר. (2015). "מרחב מוגן": התערבות טיפולית במציאות טראומתית משותפת. חברה ורווחה, לה (2), 261-284.
להד. מ. (2024). "הפכת מספדי למחול לי" - אבל וטראומה קולקטיבית: מאפיינים וכיווני קימום קהילתי. מוגבלות וחברה, 3, 9-18.
נוטמן-שוורץ, א. (2022). מציאות טראומטית משותפת. (בתוך: א. נוטמן-שורץ, עורכת). עבודה סוציאלית תחת אש, תיאוריה, מחקר והתערבות. (עמ' 19-47). ביה"ס לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר, הוצאת פרדס.
נוטמן-שוורץ, א. (2024). בין "מציאות משותפת" ל"מציאויות משותפות", מידעו"ס, 103, מאי 2024, 9-12.
פרדס, א. (2020). איים של בטחון: אתגרי הבטחון במציאות טראומטית משותפת. פסיכואקטואליה, 78, עמ' 27-32.
פרנקל, ו. (1970). אדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה: ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם. תל אביב: דביר.
רוט, מ. (2024). יום השנה לשבעה באוקטובר: אבל מורכב מעל תהום צהובה. בטיפולנט. נדלה: https://www.betipulnet....yellow_abyss
תודר, מ. ווינברג, ח. (2006). הקבוצה בארץ המראות. מקבץ, כתב העת הישראלי להנחיה ולטיפול קבוצתי, 11 (1), 35-54.
Baum, N. (2010). Shared traumatic reality in communal disasters: Toward a conceptualization. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 47(2), 249–259.
Boulanger, G. (2013). Fearful symmetry: Shared trauma in New Orleans after Hurricane Katrina. Psychoanalytic Dialogues, 23 (1), 31-44.
Foulkes, S.H. (1964) Therapeutic Group Analysis, New York, International Universities Press.
