מהמקדשים העתיקים לפסיכותרפיה העכשווית
ההיסטוריה של השימוש בדמיון ככלי לטיפול ושינוי פסיכולוגי
יואב בר יוסף, אסף גיטלר, יוסי אטיאס
התמונה הוכנה על ידי AI - באמצעות CHATGPT4 בתשלום
האם תהיתם פעם על הכוח העצום של הדמיון בתהליך ריפוי ושינוי? ללא דמיון, נתקשה למצוא משמעות, לא נוכל להבין את חוויותינו ולא נוכל להגיע להבנה של המציאות (Abraham & Bubic, 2015). במאמר זה אנו מציגים סקירת ספרות נרחבת שמדגישה את מקומם החשוב של דימויים ודמיון בפסיכותרפיה, ומציגה את התפתחותם לאורך השנים – מטקסי חלימה במצרים וביוון העתיקה ועד לשיטות עדכניות מבוססות מחקרים.
באמצעות הסקירה אנו מבקשים להצביע על שורשיה של האמונה הנמשכת בכוחם של דימויים לסייע בקידום בריאות ורווחה נפשית, ועל ההוכחות העכשוויות ליעילות השימוש בהם. אנו מראים את היישומים המגוונים של שימוש בדמיון ודימויים בטיפול – מעיבוד מצבי טראומה ועד לקידום התפתחות אישית וטיפול בבעיות פסיכולוגיות ספציפיות.
אנו מזמינים אתכם הקוראים לצלול איתנו אל העולם המרתק של השפעתו הדמיון על המצב הגופני, הנפשי והרגשי, ולהצטרף למסע דרך ההיסטוריה של השימוש בדימויים ובדמיון שבו נחשפת הרלוונטיות המתמשכת של פרקטיקות אלה גם בימינו.
הדמיון ותפקידו
הדמיון הוא יכולת פסיכולוגית גבוהה שמאפשרת לנו לחוות באופן מנטלי מצבים ורעיונות שאינם נתפסים באופן ישיר על-ידי החושים הפיזיים שלנו (Gotlieb et al., 2019; Tateo, 2015). הדמיון הוא יכולת אנושית ייחודית המאפשרת לנו להרחיק את עצמנו מהמציאות הנוכחית ולהעלות על הדעת כיצד דברים עשויים להתרחש אחרת (Tanggaard & Brinkmann, 2018). ליכולת לדמיין יש קשר מהותי ליכולת האנושית לתקשר באמצעות שפה: במונחים אבולוציוניים, כמו גם במונחי התפתחות הפרט, התפתחות השפה היא שמאפשרת לבני האדם "להשתעשע בתרחישים שמעולם לא היו, לדמיין ישויות קסומות וסצנות מיסטיות ומיתיות" (Greenfield, 2002).
בני האדם הם יצירתיים מטבעם. אך כיצד היכולת לדמיין ולחלום מציאות חלופית מסייעת לנו? הרי האבולוציה לא הייתה מאפשרת למוחנו לפתח את היכולת הזו אם לא הייתה לה תועלת הסתגלותית. אחת מהפונקציות של דמיון המתוארות בספרות היא פתיחת פרספקטיבות חלופיות והרחבת האפשרויות. אלה תומכות ביכולת ובהתכווננות של המוח לחדשנות וליצירתיות, וכך תורמות ליכולת לפתור בעיות (Taylor et al., 1998) ולחשיבה מחוץ לקופסה (Gaither et al., 2015).
הדמיון – יחד עם החלימה בהקיץ, הפנטוז והמשחק – נקשר בספרות ליכולת לבחון מציאויות חלופיות, או אף מציאויות נטולות היגיון: "בחלום בהקיץ אנו עשויים לדמיין תוצאות ואפשרויות שונות עבור מצבים ממשיים שאנו נתקלים בהם בחיינו החברתיים, המקצועיים או האישיים" (Brown & Eberle, 2017: 35-36). בדומה, נטען כי "הפנטזיה שואפת ליצור פתרונות לבעיות, ולהרחיב את טווחה אל העתיד כדי להוליד גרסה חדשה של חייו של האדם" (Bonovitz, 2004).
פונקציה נוספת של דמיון שנידונה בספרות היא יצירה וחקירה של היבטים שונים של זהות במהלך ההתפתחות (Putnam, 2016). עבור ילדים, צעצועים ופעילות יצירתית מייצגים דברים ומאפשרים לפתח רעיונות. ככל שאנו מתבגרים, הסמלים שלנו מתרחבים וכוללים מילים, מטאפורות ודימויים שמאפשרים לתת צורה, מבנה והבעה לחוויותינו (Mair, 2013). באופן זה, אנו יוצרים קשרים אסוציאטיביים בין חוויות נפרדות ומוצאים דרכים לחקור ולהתייחס לעולמנו הפנימי והחיצוני. "באמצעות מטאפורות, ניתן להיכנס ולחקור אפשרויות חדשות של משמעות ושל חיים, תפקידים חדשים, מחזות חדשים, וגישה חדשה לתסריטים שלא ידענו שמכתיבים אותנו" (Mair, 2013: 18).
באופן דומה, הפסיכואנליטיקאי דונאל סטרן מתייחס ליכולת לדמיין אחרים הנוכחים כעדים, המעוניינים להכיר את חוויותינו (Stern, 2010). סטרן מייחס את מקורותיה של יכולת זאת לקשר עם ההורים, ומכנה את אותם עדים דמיוניים "שותפים למחשבה". לדבריו, אנו בונים את מה שאנו יודעים על עצמנו על ידי הזדהות עם האחר ו'שומעים' דרך אוזניו את הסיפור שאנו מספרים. לפי תפיסה זאת, הדמיון גם מאפשר לנו לשאת בדידות.
בנוסף, היכולת לדמיין תומכת ביכולת לאמפתיה חברתית, כלומר היכולת לדמיין את עצמנו בנעלי האחרים. אמפתיה תלויה ב-Theory of mind, כלומר ביכולת למנטליזציה (Goldstein & Winner, 2012). שלא במקרה, יכולת זו מתפתחת במקביל לתחילת השימוש במשחקי דמיון אצל ילדים. כותבים נוספים התייחסו לדמיון כיכולת אשר עוזרת לנו לתכנן את העתיד ולהרהר באופן גמיש על אירועי העבר (Zheng et al., 2014), לעורר ולהפעיל רגשות (Finnbogadóttir & Berntsen, 2014), לספק משמעות לחוויות חושיות (Abraham & Bubic, 2015), ולסייע בשיקום יכולות הזיכרון והלמידה (Grilli & McFarland, 2011).
לבסוף, דמיון וחלימה בהקיץ יכולים לעזור לנו להסיח את דעתנו בזמן של שעמום או כמפלט מכאוס, כאב ופחד (Putnam, 2016). כאשר המצב קשה, חלימה בהקיץ עשויה להעניק נחמה והקלה זמנית מהמצוקה (Brown & Eberle, 2017). למשל, במהלך התערבות רפואית שימוש בדמיון יכול לסייע לקחת את עצמנו למקום אחר ולהקל על הכאב. המונח "ההתמודדות דמיונית" משמש בספרות כדי לתאר את תפקיד הנרטיב והפנטזיה בנסיבות חיים מאתגרות או קיצוניות (Clark, 1996, 2003). ואכן, התמודדות דמיונית הוכחה כיעילה בניהול כאב, ובמצבי מחלות כרוניות, טראומה, חרדה ומתח (Brown, 1984; Clark, 1996, 2003; Ferrari, 2016; Rindstedt, 2014; Williams & Kinney, 1991).
אסטרטגיות ההתמודדות הדמיונית המתוארות כנפוצות ביותר הן: פנטזיה, משחק, טקסים, סיפורים, משחק תפקידים, היפוך תפקידים והומור (Capurso & Ragni, 2016; Clark, 2003; Rindstedt, 2014). צורות שיח אלה מנצלות את היכולת האנושית לדמיין כדי לספק שחרור רגשי ולהגמיש את המשמעות ולמסגר אותה מחדש. כך תורמת היכולת לדמיין לבניית חוסן (Awad & Awad, 2017; Clark, 2015; Block, 1950) לחיזוק השליטה הנתפסת (Block & Block, 2014), וכן לשיפור ההסתגלות והביטחון העצמי (Letzring, Block & Funder 2005).
ההיסטוריה הקדומה של תפקיד הדמיון ביצירת שינוי פסיכולוגי
לשימוש בדימויים במסגרת תהליכי ריפוי ושינוי יש היסטוריה עשירה, שקשורה בחלקה לפרקטיקות ריפוי ושינוי דתיות. אחת המוכרות ביניהן היא השמאניזם, שנחשבת לא רק לאחת מהפרקטיקות הטקסיות העתיקות ביותר המתועדות, אלא גם לאחת הנפוצות והרחבות ביותר מבחינת התפוצה הגיאוגרפית שלה ברחבי העולם (Walsh, 2007). בדומה, עדויות מהמאה ה-5 לפני הספירה מתארות טקסים במקדשים המצריים העתיקים של השר אמחוטפ שמרכזם פרקטיקות מסוימות של חלימה בערות (Achterberg, 1985). תהליכים דומים התפתחו גם במקדשים היווניים העתיקים שהוקדשו לאל הרפואה אסקלפיוס, שם הכהנים השתמשו בהמחזות ובדימויים של ביקורים מאלים כדי לעורר שינוי חיובי בתפיסת המחשבה של המבקשים ריפוי (Meier, 2003; Oberhelman, 1983).
שיטות כאלה מדווחות על ידי מרפאים במסורות רבות: בכתבים של הבודהיזם הטיבטי מוזכרת פעולת דמיון מדיטטיבי של אלוהויות שונות כבר מהמאה ה-8 לספירה (Beer, 2004; Samuels & Samuels, 1975). באיטליה הנוצרית במאה ה-16, איש הדת איגנטיוס דה לויולה (14911556) קידם את הפרקטיקה הפופולרית לזמנה של הדמיית אירועים מעוררי השראה בחיי הקדושים (Haraguchi, 2009).
אף שהמונח "דמיון" לא שימש בהכרח במובן שבו אנו משתמשים בו היום, במהלך התפתחות הפילוסופיה המערבית והרפואה המערבית השימוש בו העניק ממד פסיכולוגי להסברים של חוויה והתנהגות. כך למשל, הפילוסוף היווני הידוע אריסטו (384322 לפנה"ס), הרופא היווני גלנוס (129199), שהשפיע על יסודות הרפואה המערבית, והרופא השוויצרי פאראצלסוס (14931541) עשו כולם שימוש במונח "דמיון" כדי להתייחס למשמעויות אישיות, בין אם בצורת אמונות, עמדות או תמונות. בהגות היהודית ראוי לציין את הרמב"ם (1138-1204), שהשתמש במונח ה"הכוח המדמה" כדי לתאר את כוח הדמיון המצוי בבעלי חיים ובאדם בפרט. לפי הרמב"ם (הקדמה לשמונה פרקים), הכוח המדמה הוא אחד מכוחות הנפש הפועל באמצעות החושים, ובאמצעותו יכול האדם להעלות על דעתו באופן מוחשי כמעט חוויות ואירועים שבהם נכח בפועל, לצד כאלה שלא התקיימו מעולם ואינם אלא פרי הדמיון.
בראשית העת החדשה, רוברט ברטון (1577-1640), הוגה אנגלי מהמאה ה-17 שנחשב לאחד ממבשרי הפסיכולוגיה המודרנית, התבסס על מקורות עתיקים כדי לתעד את כוחו של הדמיון להעצים רגשות עזים ומטרידים. הוא גם זיהה כיצד ניתן להשתמש בדמיון בריפוי, כשהתייחס ל"עקרון הניגודים". אותו "עקרון הניגודים", תואר כבר במאה ה-15 על ידי הרופא השוויצרי תומס פינוס (1567-1613), לפיו הרופא היה מבקש להתמודד עם היבטים מטרידים של הדמיון על ידי יצירת "דימוי מסוג הפוך העלול להביא לתשוקה הפוכה" (Jackson, 1990: 347). האמצעים ליצירת הדימוי כנראה לא היו שיטות הדמיון המודרך של היום, אלא לחשים, קסמים או איזושהי המחשה או המחזה שיצרה ציפייה שהריפוי יתרחש. בדיעבד ניתן לומר שעקרון הניגודים היה הבסיס לטכניקות ההיסטוריות השונות שבהן המחזות שאורגנו על ידי המרפא הובילו את האדם לאמונה חיובית יותר, כמו הדימויים שהוזכרו במקדשי אסקלפיוס העתיקים ביוון.
ההיסטוריה של שימוש בדמיון לשחזור זיכרונות טראומטיים
בסוף המאה ה-18 פיתח הרופא הגרמני פרנץ אנטון מֶסְמֶר (Mesmer) שיטות ריפוי שכללו השראת מצבי תודעה משתנים, אשר הניבו מגוון של דימויים, כולל שחזור אירועים טראומטיים. אמנם, תלמידיו ותומכיו ייחסו את הריפוי לשדה כוח שנקרא "מגנטיזם חייתי" ולאו דווקא לדמיון, ועל רקע זה ה"מסמריזם" הוכפש ותואר כשרלטנות; אולם בהמשך זכו שיטות אלה למיתוג מחדש כהיפנוזה והתקבלו יותר ויותר ברפואה ובפסיכיאטריה, והובנו במונחים של קשב, דמיון וסוגסטיה. עבודתו של הרופא הצרפתי בן המאה ה-19 היפוליט ברנהיים (1840-1919) נחשבת למשפיעה במיוחד בתחום זה (Ellenberger, 1970; Pintar & Lynn, 2008).
על אף החשדנות המובנת כלפי המסמריזם, היתה לו תרומה להכרה ההולכת וגוברת לאורך המאה ה-19 של אנשי רפואה בתפקידם של גורמים פסיכולוגיים בפסיכופתולוגיה (Ellenberger, 1970; Van der Hart & Horst, 1989). המקרה המתועד הראשון של טיפול שבו קלינאי זיהה במפורש יעילות של שילוב שחזור חוויות טראומתיות בדמיון, נערך ככל הנראה בהולנד ב-1851 (Van der Hart & Van der Velden, 1987). בספרות מתועד כי המטופלת ריקה, בת 22, הייתה "משוגעת במשך 5 חודשים" (שם, עמ' 264) עם מגוון תסמינים כולל הזיות ומחשבות אובדניות, לאחר שביטלה את אירוסיה וארוסה לשעבר הטביע עצמו. הסימפטומים הקשים שלה נפתרו לאחר פגישות כמעט יומיות במשך שנה, בהן היא שחזרה בדמיון ו"חיה מחדש" שורה של טראומות ילדות, כמו גם את האירועים סביב מותו של ארוסה לשעבר.
משנת 1880 בערך, הפסיכולוג והפילוסוף הצרפתי פייר ז'אנה (Janet) עבד רבות בטכניקה של שחזור בדמיון של מאורעות וטראומות תחת מצבי היפנוזה וסיפק תיאורים קליניים מקיפים של מצבי פסיכופתולוגיה ודיסוציאציה. התיאורים והטיפולים שביצע ביססו הרבה מהתיאוריה והפרקטיקה של התחום כיום (Ellenberger, 1970; Van der Hart et al., 1989). ז'אנה זיהה ששחזור של טראומה, ואפילו המרה שלה לזיכרון סיפורי (נרטיב), לא בהכרח מספיקים כדי להביא לפתרון התסמינים. להערכתו דאז, כדי לנטרל את ההשפעה של זיכרונות טראומטיים יש לעבוד שוב ושוב, מפגש אחר מפגש, תוך הפעלת מגוון התערבויות שונות, שחלקן כללו שימוש בדימויים. דוגמה לכך אפשר למצוא בטיפול של ז'אנה מ-1890 באישה בשם ז'סטין, שבילדותה נחשפה באופן מצמרר לגופותיהם של שני קורבנות מחלת הכולרה, ובעת הטיפול הייתה עסוקה בפחד תהומי למות מכולרה בעצמה. בעבודתו עם ז'סטין, ז'אנה השתמש בשיטת של דיאלוג מתמשך בעת העבודה הדמיונית, וכן בשיטות המחזה ומשחק (שהיום מוכרים מתחום הפסיכודרמה): "החולה צעקה, 'כולרה! הוא ייקח אותי!' [...] ואז שאל ז'אנה, 'איפה הוא, הכולרה שלך'" והיא ענתה, 'כאן! תראה אותו, הוא כחול ומסריח!' ". ז’אנה יכול היה אז להתחיל בדיאלוג איתה, והצליח להמשיך את התסריט של הזיכרון המדומיין לאורך כל המשבר ולהפוך אותו בהדרגה לסיפור התמודדות מוצלח יותר. (Ellenberger, 1970: 367)
ז'אנה הדגים בטיפולים רבים נוספים שימוש בשיטות שנועדו להחליף דימויים טראומטיים בתמונות התמודדות חיוביות. כך למשל, הוא עזר לאישה עם אבל טראומטי להחליף דימוי של ילדיה המתים בדמות של פרחים פורחים; הוא דיווח על הטיפול באישה צעירה שהיו לה תסמינים הקשורים למספר טראומות, שלכל אחת מהן הוא התייחס באמצעות שינוי דימויים; למטופלת אחרת הוא פתר עיוורון קונברסיבי ממושך בעין אחת, שהחל לאחר שהמטופלת חלקה מיטה בילדותה עם ילדה אחרת שפניה נגועות באימפטיגו: הוא הנחה אותה לדמיין שהילדה השנייה היא אדם חביב שפניה אינן נגועות, ולדמיין שהיא מלטפת את פניה (Edwards, 2007; Ellenberger, 1970; Janet, 1914).
עבודתו של ז'אנה נחשבת לבולטת במיוחד מבחינה היסטורית, אך ניתן לזהותה כחלק ממגמה רחבה יותר שאפיינה את סוף המאה ה-19, שכחלק ממנה התיאור והחקירה הנרחבים של מצבים דיסוציאציה ומצבי תודעה משתנים הובילו להתפתחויות משמעותיות בהבנה המדעית של חלומות, חזיונות, הזיות ודימויים נפשיים (Taylor, 2000). ההקשר של הבנות אלה הוא תחום הטיפול הנפשי המתפתח: עד תחילת המאה ה-20, פסיכותרפיה הייתה נהוגה באירופה ובצפון אמריקה וכללה שילוב של התערבויות פרגמטיות למדי שנגזרו בעיקר מייעוץ של אנשי דת. הרבה מהטכניקות שנחשבות כיום כחלק משיטות קוגניטיביות והתנהגותיות והיפנוזה פותחו למעשה באותה תקופה עבור מגוון בעיות רפואיות ובעיות הקשורות להתמודדות עם לחץ.
כך, עוד בתקופת חיתוליה של הפסיכותרפיה, רופאים רבים היו תומכים וצופים נלהבים של התערבויות שהתבססו על שימוש בדמיון. למשל ב-1909 תיאר מורטון פרינס, רופא אמריקני, טיפול באישה צעירה שחוותה התקפי הפאניקה, ונזכרה תחת היפנוזה ותוך שימוש בשחזור בדמיון בתקרית ילדות שבה הייתה עדה לסצנה משפחתית מטרידה (Prince, 1909). פרינס מתאר שבזמן ההיזכרות באירוע, המטופלת חוותה הלם רגשי וכמעט התעלפה, ומזכיר שהיא "נרפאה על ידי פסיכותרפיה מתאימה". ההתערבות המדויקת לא צוינה אמנם, אך ניתן להבין מהתיאור שהופעלו שיטות שכללו שימוש בדמיון, הן בהערכה והן בטיפול.
לאורך המאה ה-20, מטפלים בהיפנוזה המשיכו לעסוק בטיפוליהם בשחזור טראומה באמצעות טכניקה של רגרסיה לגיל מוקדם יותר שעשתה שימוש בדמיון. ג'וזף רייהר הציג את גישת ה"חשיפה המתהווה" (emergent uncovering) שעשתה שימוש בדימויים, ויש לה הרבה מן המשותף עם עבודתם של היפנותרפיסטים (Reyher, 1963, 1978). הפסיכולוג האמריקאי וחלוץ ההיפנותרפיה מילטון קלין השתמש במונח "היפנואנליזה" לתיאור רגרסיה לגיל צעיר באמצעות היפנוזה במגוון טכניקות העושות שימוש בהעלאת דימויים, אשר נועדה לגשת לפרקי ילדות כואבים (Kline, 1968). באחד מתיאורי המקרה שהציג, קלין תיאר עבודה עם אישה שלא יכלה לשבת לבדה בחושך כי חשה בדמות מתנשאת, שראתה במעורפל כמכשפה, פניה מוסתרות בכובע (Kline, 1952). בהיפנוזה, המטופלת התבקשה להסתכל מקרוב על הדמות וראתה שהמכשפה היא היא עצמה, וקלין הזמין אותה לדיאלוג מדומיין עם המכשפה, שחשפה שהיא מייצגת את כל הדברים שרצתה לעשות אבל פחדה בגלל הענישה של אמה. העבודה על השילוב של חלק-העצמי המנושל הזה בעצמה הובילה לכך שהמטפלת הציעה מיזוג של הדימויים שלה ושל המכשפה, כך שבסופו של הטיפול תוכל לומר על המכשפה: "אני מניחה שהיא נחלת העבר מאז שאני ה'מכשפה' ואני אוהבת את זה" (שם, עמ' 166).
במאמר שפורסם במקור ב-1961, הפסיכולוג האמריקאי ג'ון ווטקינס תיאר את טכניקת "גשר ההשפעה" (המכונה גם "גשר האפקט"), שבה המטפל מנחה את המטופל להתמקד בתחושת מצוקה נוכחית, ומשתמש בה כגשר על מנת לחזור בדמיון לזיכרון מוקדם יותר (Watkins, 1971). ההנחה היא כי זיהוי צרכים בלתי מסופקים מתקופת הילדות ואף הינקות ,וסיפוקם, יכולים לפתור תסמינים. בטכניקה זאת המטפל מציע הצעות למטופל כמו: "אתה חוזר אחורה, אחורה, חזרה אל העבר... אתה חוזר לתקופה מסוימת בחייך שבה הרגשת את זה לראשונה...". הוא המחיש אותה באמצעות מקרה של מטופלת שסבלה מעודף משקל בגלל בולמוס בלתי נשלט, שהשימוש בגשר ההשפעה הוביל אותה לרגרסיה לתקופה שבה שכבה בעריסה ורצתה למצוץ את האגודל שלה, "אבל אימא קשרה עליו בד עם תרופה שחורה מרה". המטפל אפשר לה לספק את הצורך הבלתי מסופק, והיא שכבה ומצצה את האגודל במשך 15 דקות עד שאמרה שהיא לא רוצה לינוק יותר. התוצאה הייתה הפוגה בתשוקתה לאכילה ולירידה מהירה במשקל.
הפסיכולוגית האמריקאית מרי ווטקינס תיארה טכניקות נוספות, אקטיביות יותר, לארגון מחדש של זיכרונות ילדות (Watkins, 1984). כך למשל היא תיארה כיצד הובילה לקוחה לדמיין שהיא דוחפת ילדים מציקים ומתעללים תוך שהיא שומרת על עצמה, וכיצד הדריכה מטופל אחר לדמיין עצמו כמבוגר שלוקח את ידו של הילד שהיה, ומראה לו שכעת אין לו ממה לפחד – וכך למעשה מדמיין הורות מחדש.
ספרות ההיפנותרפיה עשירה ביישומים מסוג זה של עבודת זיכרון ודיאלוג שהדמיון מרכזי בהם. בתשתיתן של טכניקות אלה ניתן לזהות הנחה הדומה לעיקרון הניגודים העתיק, שתואר לעיל, שלפיו ההתמודדות עם היבטים מטרידים של הדמיון היא באמצעות יצירת דימוי נגדי (1992Watkins, ).
שימוש בדמיון בקרב ממשיכו של פרויד
זיגמונג פרויד, אבי הפסיכואנליזה, עסק גם הוא בתחילת דרכו בשחזור זיכרונות טראומתיים, ועקב אחר עבודתו של ברנהיים בהשראת דימויים (שתוארה לעיל). בכמה מקרים מתואר למשל כיצד פרויד החזיק את ראשו של המטופלת או לחץ על מצחה תוך מתן הוראה נחרצת להתמקד בתמונה ספציפית (Ellenberger, 1970). אולם כבר לפני 1900 נטש פרויד את השיטה הזו, כמו גם את תיאוריית הטראומה שאחז בה, והתמקד יותר ויותר באסוציאציה חופשית מילולית, וכך התרחק בסופו של דבר מעבודה עם דימויים ודמיון. בכתיבתו עולה קשר בין דימויים חזותיים לפנטזיה ואשליה, והוא הגדיר את האיתגור של פנטזיה ואשליה כאחת מהמשימות של הניתוח הפסיכואנליטי. בעיניו, אשליות שיקפו כישלון בהסתגלות למציאות, שימשו כהגנה והיו דרך לממש משאלות במקום להסתגל לצורך להשלים עם מימושן (Freud, 1927). בפסיכואנליזה הקלאסית כפי שהוגדרה על ידי פרויד, ייצור הדימויים על ידי המטופל נתפס כצורה של התנגדות (Suler, 1989) וכהפרעה בתהליך הניתוח של ההתנגדות וההעברה (Silverman, 1987).
למרות זאת, כמה מתלמידיו וממשיכי דרכו של פרויד, ובראשם שנדור פרנצי וקרל יונג, דחו את טענתו והעמיקו בחקר יכולתו של הדמיון להביא לשיפור רגשי משמעותי בעבודתם הטיפולית. פרנצי העדיף לסטות מטענתו של פרודי שראתה בדמיון ובאשליה "הפרעה", ותיאר דרכים להגברת עוצמת הדימוי והקשר הרגשי לחומר החזותי המדומיין. אחת מהן למשל היא טכניקת "הפנטזיה הכפויה" (Ferenczi, 1926): באחד המקרים שהציג, המטופל קיבל מפרנצי תאריך סיום לטיפול, בין אם יגיע לריפוי ובין אם לאו. המטופל הופיע ללא כל רגש או פנטזיות במספר הפגישות הבאות, והצהיר שהרגשות היחידים שהוא חש הם ידידות והכרת תודה. פרנצי אמר לו אז שעליו לשנוא אותו, אך דבר זה לא הוביל לתגובה. לבסוף, פרנצי לחץ על המטופל "למצוא בתוכו משהו תוקפני" כלפיו (עמ' 72). לאחר ניסיונות הגנה רגילים, המטופל החל לפתח פנטזיות תוקפניות חזקות: הוא דמיין עצמו מכה את פרנצי במלוא החיות, מוציא את עיניו, ובהמשך אף דמיין את פרנצי כאישה, מה שגרם לו לעוררות מינית.
בשיטה נוספת שפרנצי עשה בה שימוש, "הרפיה וניאו-קתרזיס" מקרים הומשגו במונחים של הבנה התפתחותית מעמיקה של הבעיות העכשוויות של המטופלים, והטיפול כלל שחזור אפיזודות ילדות טראומטיות ועבודה איתן תוך שימוש בשיטות דיאלוג וגישת הורות מחדש, שעושות שימוש בדמיון (Ferenczi, 1930). בספרות הפסיכואנליטית ניתן למצוא עוד דוגמאות ל"טיולים" לטריטוריה של דימויים ורגרסיה לטראומה ילדותית. כך למשל, קלארק תיאר את הבנייה מחדש של מערכת היחסים אם-ילד בינקות (Clark, 1925).
יונג פיתח בשנים 1913-1916 טכניקה שקרא לה "דמיון פעיל" (Jung, 2015). דמיון פעיל (Active imagination) היא טכניקת מדיטציה שבאמצעותה התכנים של הלא-מודע מתורגמים לדימויים או נרטיבים, או מתגלמים כדמויות נפרדות. יונג כיוון את מטופליו להתמקד ברגשות ובמצב הרוח שלהם ולאפשר לדמויות להתפתח ולהעשיר את ההשפעה שלהן. הוא ראה תהליך זה כמאפשר גשר בין ה"אגו" המודע לבין הלא-מודע, וכולל לרוב עבודה עם חלומות והעצמי היצירתי דרך דמיון או פנטזיה (Chodorow, 2012). הטכניקה נוצרה על בסיס מחקריו של יונג אודות עבודתו ובהשראת השפעות שונות. בין השאר, יונג קשר אותה לתהליכים באלכימיה, השואפים ליצירת אחדות והרמוניה מתוך חלקים מפוזרים ומפורקים.
לפי יונג, המפתח לדמיון פעיל הוא לרסן את התודעה הערה כך שלא תשפיע על הדימויים הפנימיים המתפתחים. לדוגמה, אם אדם מתעד תיאור מילולי של סצנה או חפץ מתוך חלום, גישתו של יונג תבקש מהמטפל לצפות בסצנה, להבחין בשינויים ולהעבירם מבלי לנסות לשנות את הסצנה באופן מודע. כך האדם מגיב בכנות לשינויים המדווחים וממשיך לתאר כל שינוי נוסף שמופיע. גישה זו מבטיחה שהלא-מודע יוכל להתבטא ללא השפעה יתרה מצד התודעה. יחד עם זאת, יונג הדגיש כי נדרשת גם מעורבות פעילה כלשהי בדמיון הפעיל: "עליך להיכנס בעצמך לתהליך עם תגובותיך האישיות [...], כאילו הדרמה שמתרחשת לנגד עיניך היא אמיתית" (Davis, 2020).
יונג השתמש בדימויים כדי להביע את רעיונותיו, ולעיתים השתמש בדיאלוג בין דמויות מדומיינות. חלק ניכר מהתוכן לא התמקד בהיסטוריה האישית שלו, אלא היה סמלי וטרנס-פרסונלי (מה שיונג כינה "ארכיטיפי"), למשל בשיחותיו עם "פילימון", שהיה לו כמעין מדריך רוחני (Jung, 1977). הפסיכותרפיסטית ברברה האנה, הביוגרפית של יונג, תיעדה את התגלגלות הדמיון הפעיל לאורך מספר שבועות או חודשים בסדרה של מקרים (Hannah, 1981). האנה ממליצה לא לעבוד עם דימויים של דמויות אמיתיות מחייו של המטופל (בשונה מהנהוג בשיטות עכשוויות), והיא גם ממליצה לעשות את התהליך לבד בבית, ולדווח למטפל.
מטפלים שהושפעו מעבודתו של יונג הדגישו כי אשליה היא תהליך הסתגלותי וכי רגעים של דמיון ואשליה הם המקור השורשי של תחושת אופטימיות וחיוניות (Turner, 2002). אף שרגעים כאלה יכולים להיות מסוכנים כשלעצמם, שכן "אין אפשרות לחיות רק באשליה", במידה הנכונה הם נחוצים כאמצעי לשחזר תחושה מחודשת של נפרדות העצמי.
ויניקוט עסק גם הוא בדמיון, פנטזיה ואשליה, ומיקם את הדיון שלו על אשליה ויצירתיות בהקשר התפתחותי ברור, כאשר טען כי האשליה "נתמכת מההתחלה על ידי הסביבה האימהית" (Winnicott, 2012 [1956]). לשיטתו, על מנת לשחק ולדמיין בחופשיות וביצירתיות, יש צורך להרגיש בטוחים. ויניקוט הבין כי אימהות "טובה דיה" מספקת בסיס יציב שממנו יכול להתפתח דמיון לעולמות אחרים ולעתידים אפשריים ומיטיבים (ויניקוט, 1960). מושג "המרחב הפוטנציאלי" של ויניקוט משקף זאת: המרחב הפוטנציאלי מתפתח בהדרגה בין האם והילד, כאשר היא עוזרת לו לסבול פערים – הפער בין האשליה של התינוק שהוא יוצר את השד/האם לבין רגעים בהם אינה 'סרה למרותו', והפער בין נוכחותה להיעדרה. ויניקוט טען שהיכולת לשגות לעיתים בפנטזיות ולתת ביטוי חופשי לדמיון שאינו אשלייתי או מילולי היא חיונית לבריאות הנפשית, שכן היא מהווה את הבסיס ליצירתיות שלנו וליכולת ליהנות מסרטים, ספרים ויצירות אמנות אחרות.
שימוש בדמיון בעולם הטיפול לאורך המאה ה-20
אוגוסטה ג'לינק, שעבדה עם מטופלים הסובלים מגמגום ובעיות דיבור אחרות והושפעה מעבודתו של יונג, דיווחה בשנות הארבעים של המאה הקודמת על מגוון התערבויות שבהן עשתה שימוש בדימויים (Jellinek,1949). כך למשל, במקרים מסוימים היא הנחתה מטופלים למצוא תמונה הקשורה לרוגע או לכשירות (במקרה אחד – תמונה של הליכה בגשם, במקרה אחר – תמונה של ישיבה על כס המלכות אוחז שרביט), ולאחר מכן להעלות בדמיונם תמונה זו בכל פעם שהם חשו חרדה או איום. היא מתארת מטופל שכחלק מהתערבות זאת דמיין שני עצמיים – אחד שדיבורו פגוע ולבושו עלוב, ואחד שדיבורו מוצלח ולבוש יפה – ולמד לשמור לצדו את הדובר טוב.
ג'לינק תיארה מטופל אחר, שתיאר תחושה שהגמגום שלו הוא מרדף מתיש. כאשר התבקש לדמיין זאת, ראה גמד על כתפו. "אם תדבר לאט, תרעיב את השד הקטן והוא ימות", אמרה לו (עמ' 380). לאחר מכן ראה את עצמו בדרך מכוסה בגלימה כהה, והיא הדריכה אותו לראות אזור שטוף שמש מלפנים, להיכנס אליו ולראות את צבע הגלימה הופך ללבן מבריק. ג'לינק תיארה גם מטופלים שחוו בטיפול סדרה של סצנות דמיוניות בעלות תוכן מיתי, שלעתים לוו בהבעה רגשית עזה.
בשנות השלושים של המאה ה-20, הפסיכותרפיסט הצרפתי רוברט דזוואל, שהושפע בין השאר מיונג, ניצל את ההיבטים המטאפוריים של הדימויים באמצעות חלימה בערות (Waking dream) מודרכת (Desoille, 1965). לשיטתו של דזוואל, דימוי של נוף כדוגמת אחו, הר או פתח של מערה משמש כראשיתו של מסע בדמיון שעלול להציב אתגרים או מכשולים, או שיכלול מפגשים עם דמויות (בעלי חיים, אנשים או ישויות רוחניות), ושעלול להיות מאיים – או חכם ומועיל. דזוואל ראה בהתערבות זאת חלק מתהליך שינוי מקיף, שכלל הערכה של הדפוסים הדינמיים הלא מסתגלים של המטופל.
עבודתו של דזוואל השפיעה על הפסיכיאטר הגרמני הנס קרל לאונר, שטבע את המונח "דמיון מודרך" (Leuner, 1969, 1978). בשנת 1975 פיתח לאונר שיטה בשם "דימוי רגשי מונחה", שבה השתמש ב-10 דימויים מרכזיים: (א) שדה פתוח; (ב) טיפוס על הר; (ג) הליכה לאורך נחל עד הים או למקורו; (ד) חקירה ותיאור של בית; (ה) דימוי קשר קרוב עם חבר או קרוב משפחה; (ו) סיטואציה שמעוררת רגשות מיניים (עבור נשים, רכב תקול וגבר שעוצר לעזור, ועבור גברים, קטיף פרח משיח ורדים); (ז) אריה; (ח) דמות המייצגת את האידיאל העצמי; (ט) מבט לתוך יער חשוך או מערה מתוך שדה פתוח; (י) ביצה ממנה עולה דמות. לאונר סבר שכל אחד מהסמלים הללו חודר אל רבדים בלתי מודעים בנפשו של האדם.
גישה דומה פותחה בישראל על ידי המורה הרוחנית קולט מוסקט, שהייתה תלמידתו של דזוואל (Segol, 2022). עבודתה של מוסקט הושפעה גם מידע שעבר מדור לדור במשפחתה, אך מה שהפך אותה למורה מבוקשת בקרב מטפלים ומטופלים רבים בישראל היה ככל הנראה יכולתה לבחור את השיטה הנכונה לכל אדם, בשילוב עם האווירה הקסומה שיצרה וקולה המרגיע.
תלמידה של מוסקט, הפסיכיאטר והמורה הרוחני ג'רלד אפשטיין, פרסם ב-2012 את אוסף התרגילים החזותיים של מורתו, הכולל 2,100 הדמיות (Epstein & Fedoroff, 2012). אפשטיין עצמו פרסם עוד קודם לכן מספר ספרים בנושאים אלו (Epstein, 1981, 1989, 1994). דוגמה לדימוי של אפשטיין היא תרגיל "חולות הזמן" (Epstein & Fedoroff, 2012), שמיועד לאדם שחווה סיום קשר. בתרגיל זה, המטופל עוצם את עיניו ונושם שלוש נשימות עמוקות. לאחר מכן הוא מדמיין את עצמו רוקד ומדלג על החוף יחד עם בן/בת הזוג שנפרד ממנו. בשלב מסוים, השניים נפרדים, אומרים שלום, והמטופל חוזר אחורה אל קו המים. הוא מדמיין את הגלים מנקים את שאריות הקשר שנותרו על החוף. לאחר מכן הוא שוחה אל קו האופק, נושם אוויר נקי, וחוזר לחוף בשחיית גב. השמש מייבשת אותו, והוא מוצא גלימה נקייה ולובש אותה לפני שהוא חוזר הביתה. בסיום התרגיל נושם שוב המטופל נשימה עמוקה, ופותח את עיניו. אפשטיין המליץ לבצע את התרגיל פעמיים ביום למשך שישה ימים.
גם הפסיכודרמה – הגישה שפיתח הפסיכיאטר יעקב לוי מורנו בשנות השלושים של המאה ה-20 – כללה התערבויות רבות המזכירות שיטות העושות שימוש בטכניקות דמיון. המחשה לכך ניתן לראות בקטע מתוך עבודתו עם אישה הסובלת ממחלת נפש פסיכוטית:
היא שוכבת על הרצפה, עיניה עצומות, ואומרת: "עכשיו אני בקופסה. אני מתה ובטוחה בתחתית הים..." היא בוכה כמו תינוקת... "או, הקופסה מתחילה לעלות... אני עולה איתה גבוה יותר. הקופסה נפתחת, אני נולדת מחדש. אני תינוקת... יש חלון פתוח. עץ יפה מלא עלים. השמש כל כך חמה". (Moreno, 1939, pp. 12-13).
שיטות דומות היו בשימוש בולט בתרפיית הגשטלט שפיתח הפסיכיאטר פריץ פרלס בשנות החמישים של המאה ה-20 (Edwards, 2007). לקראת סוף חייו, פרלס עבד באינטנסיביות באמצעות דמיון. בסדנאות שבהן מתנדב היה יושב ב"כיסא החם" (Perls, 1971, 1973). בעבודה עם חלומות, הלקוחות היו מתבקשים לגלם דמויות שונות מהחלום ולדבר את החוויה שלהם, ולעתים לנהל דיאלוגים בין הדמויות (Edwards, 1989). פרלס היה גם מבקש מהלקוח להתמקד בחוויה המיידית שלו ולאפשר לה להתפתח לרגש, ביטוי או דימוי (בציפייה למה שיוג'ין גנדלין כינה "התמקדות" (Gendlin, 1978). שיטות אלו התפתחו מתוך העניין הרב של פרלס באמנויות המבע, והיו הרקע שעליו פותחו שיטות כמו "עבודת כיסאות", שבהן עושים שימוש גם כיום בגישות כמו סכמה תרפיה וטיפול דינאמי חוויתי (אנדר, 2022; Pascual-Leone & Baher, 2023).
תמלולים מדויקים של חלק ממפגשי הסדנה של פרלס פורסמו והשפיעו רבות על הפופולריזציה של שיטות המשתמשות בדמיון ודרמה תרפיה במהלך שנות השבעים של המאה ה-20, לא רק בקרב מטפלים אלא גם בתוך התנועה ההומניסטית, שעודדה חקר עצמי ולמידה חווייתית.
ג'ון הרון, שעסק בחינוך מבוגרים באוניברסיטת סארי שבאנגליה היה אחד מני רבים שהשתמשו והפיצו את מה שכונה באופן נרחב "טכניקות גשטלט". במדריך שלו לשיטת הייעוץ ההדדי שפיתח (Heron, 1974, 1998) ובמדריך שלו למורים לקו-ייעוץ (Heron, 1978), הוא תיאר כיצד להשתמש בדימוי, לצד שיטות אחרות, כדי להתחבר רגשית לאירועים מטרידים מהעבר וכיצד להשתמש בדיאלוג ובשיטות דרמטיות כדי להביא לפתרון קשיים.
השימוש בדימויים ומטפורות בדמיון דווח גם על ידי מטפלים בהיפנוזה. הפסיכולוג ההולנדי אונו ואן דר הארט, למשל, תיאר שני מקרים של דימויים מטפוריים שסייעו בתופעת אמנוריאה (Amenorrhea) מצב רפואי שבו אישה בגיל הפוריות אינה מקבלת מחזור חודשי במשך תקופה מסוימת (Van der hart, 1985b). במקום אחר הוא דיווח על מסע דימויים במפגש אחד, שגרר אחריו שינויים דרמטיים באורח החיים של המטופל (Van der hart, 1985a). במאמר נוסף, תיאר טיפול מוצלח באישה עם חרדה כללית ומצבי נסיגה חברתית שסבלה מ"חוסר יציבות רציונלית". במהלך הטיפול המטופלת ראתה את עצמה בדמיון לובשת מחוך לוחץ ועבדה בדמיון על התרופפותו, ואז בדמיונה, הורידה אותו לזמן מה, ואפשרה ל"עמוד השדרה" שלה לגדול (Witztum, Van der hart & Friedman,1988). בדומה, הפסיכולוג ההומניסט אריך פרום תיאר עבודה עם לקוח שסבל מפחד גבהים, שלמד לדמיין את עצמו כמוכשר, להתמזג עם חלקי עצמי אלו וללכת למרפסת גבוהה ולהביט מעל אגם מישיגן (Fromm, 1968). פרום ציין: "במצב של טראנס אנו מפתחים מצב לחץ עבור המטופל, ואז נותנים לו לחוות אותו ולראות איך הוא יכול להתמודד איתו בהצלחה הולכת וגוברת" (עמ' 177).
פסיכולוגיית הספורט היא תחום נוסף שבו נעשה שימוש רב בדמיון. אחת הדוגמאות הבולטות בעשורים האחרונים לשימוש בדמיון ככלי מבוסס מחקר המשמש לשיפור הביצועים בקרב ספורטאים, היא מודל PETTLEP (Holmes & Collins, 2001). המודל משלב תרגול בדמיון עם אימוני סימולציה (הדמיה), וכולל שבעה מרכיבים מרכזיים שכל אחד מהם חיוני על מנת ליצור ייצוג מנטלי מפורט ומציאותי של משימה או מיומנות אתלטית מסוימת: המרכיב הפיזי (Physical) כולל דמיון של התחושות הפיזיות הקשורות בביצוע המיומנות, כגון תחושת מתח השרירים או תנועת הגפיים; רכיב הסביבה (Environment) כולל דמיון של הסביבה, כגון מגרש המשחקים, הקהל וספורטאים אחרים; רכיב המשימה (Task) כרוך בפירוק המשימה הספציפית למרכיביה השונים, והצגה של כל שלב בפירוט; רכיב התזמון (Timing) כולל דמיון של התזמון של המשימה או המיומנות, כגון הקצב או הקצב הנדרש; מרכיב הלמידה (Learning) כולל דמיון של תהליך הלמידה ושל שיפור ושכלול המיומנות לאורך זמן; מרכיב הרגש (Emotion) כולל דמיון החוויה הרגשית של ביצוע המיומנות בהצלחה, כגון תחושת סיפוק או גאווה; מרכיב הפרספקטיבה (Perspective) כולל דמיון של המשימה או המיומנות מנקודות מבט שונות, כגון מנקודת מבטו של הספורטאי או מנקודת המבט של מאמן או צופה בקהל. על ידי שילוב רכיבים אלו בתרגולים במהלך תכנון וביצוע הדימויים המנטאליים ובאימוני הסימולציה שלהם, ספורטאים משפרים את הביצועים שלהם ומשפרים את יכולותיהם לבצע משימות ומיומנויות ספציפיות במצבים תחרותיים.
השימוש בדמיון בטיפול התנהגותי וקוגניטיבי ובגישות אינטגרטיביות עכשוויות
בחלק השני של המאה ה-20 החלו להתפתח הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית וגישות נוספות המבוססות על תיאוריות למידה ועל ראיות מחקריות, אשר שילבו גם הן טכניקות המבוססות על שימוש בדמיון. ארנולד לזרוס, פסיכולוג דרום-אפריקאי שהיה ממובילי הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי בעולם, תיאר כיצד עוד בשנת 1955, במסגרת עבודתו עם הפסיכיאטר ג'וזף וולפה, מראשי הטיפול ההתנהגותי, לימד לאמן מטופלים בדמיון כחלק מהקהיה שיטתית (דסנסיטיזציה) (Lazarus, 1977).
בגישת הטיפול הרב-מודאלי (MMT) של לזרוס (שם) הוא הציע להשתמש בדמיון הן כדי להפחית חרדה והן לצורך תרגול הרגלים חדשים של אסרטיביות, התמודדות עם מצבים בעייתיים ואתגרים צפויים, ושיפור מצבים רפואיים הקשורים למתח כגון יתר לחץ דם, קוליטיס ודרמטיטיס.
בשנות השבעים של המאה ה-20, הפסיכולוג האמריקאי ג'וזף קוטלה שעסק בטיפול התנהגותי יישם באופן שיטתי מספר תהליכי התניה דרך דמיון ודימויים (Cautela & McCullough, 1978). כך למשל, מדווח שמטופלים שהתקשו לשלוט באכילתם הונחו לדמיין אכילת עוגה מתוקה והפיכת תחושת בחילה והקאה לתחושות נעימות יותר.
הפסיכולוג האמריקאי ג'רום זינגר, מחלוצי חקר החליצה בהקיץ והדמיון, סקר עוד בשנות השבעים של המאה ה-20 מספר רב של מחקרים על דמיון בטיפולים קוגניטיביים והתנהגותיים (1974 Singer,). בין השאר הוזכרה בסקירה שיטת הטיפול האימפלוסיבי (Stampfl & Levis, 1967), שהשתמשה בחשיפה בדמיון להכחדת תגובות רגשיות בעייתיות: לקוחות עם פוביות הונחו לדמיין את פחדיהם הגרועים ביותר בצורה חיה מאוד, ואף להפריז בתרחישים קטסטרופליים. השיטה הוצגה כמבוססת על תיאוריית למידה פסיכודינמית התנהגותית. בהמשך דווח בספרות גם על שימוש יעיל בדמיון אימפולסיבי במסגרת פסיכואנליטית (Silverman, 1987).
העניין בדימויים מנטליים התרחב משמעותית בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה ה-20 (Suler, 1989), וכבר לפני 50-40 שנה כבר יצאו לאור כמה ספרים מקיפים שתיעדו את היישום של טכניקות דמיון בטיפול במגוון בעיות פסיכולוגיות וגם סומטיות (Achterberg, 1985; Singer & Pope, 1978; Samuels & Samuels, 1975; Sheikh, 1984; Shorr, 1983; Singer, 1974).
בשנות התשעים של המאה ה-20, הפוטנציאל ליישום של תהליכים קוגניטיביים באמצעות הדמיון החל להיות מוכר יותר ויותר במסגרת גישות התנהגותיות-קוגניטיביות, בעקבות שילוב של דמיון מחדש באמצעות שיטות דרמה ודיאלוג (Beck et al.,1990; Edwards, 1989, 1990, 2007; Layden et al., 1993), ובעיקר סכמה תרפיה (Young, 1999), ושיטת של רישום מחדש באמצעות הדמיון (Smucker & Dancu, 1999). ג'פרי יאנג, הפסיכולוג האמריקאי שפיתח את גישת הסכמה תרפיה, היה במקור מטפל קוגניטיבי שהוכשר על ידי אהרון בק, והושפע גם מגישת הגשטלט. כיום שיטות אלה הן משאב חשוב במסגרת כמה גישות טיפול אינטגרטיביות עכשוויות, כולל הסכמה תרפיה עצמה, (Young et al., 2003), תרפיה ממוקדת רגש (Greenberg, 2004), ותרפיה ממוקדת חמלה (Gilbert, 2009).
אחת השיטות העכשוויות שעושה שימוש בדמיון שזכו לביסוס מחקרי וקליני איתן ביותר היא שיטת החשיפה הממושכת (Prolonged exposure) שפותחה על ידי הפסיכולוגית הישראלית-אמריקאית עדנה פואה (Foa et al., 2005). בשיטה זאת, המטופלים לומדים לגשת בהדרגה ובאופן מבוקר לחוויה הטראומטית – לזיכרונות, מקומות וגירויים הקשורים לאירוע – ולשחזר אותה לפרטיה בדמיון. מטרת השחזור היא לעזור למטופל לקבל נקודת מבט חדשה על האירוע ולפתח יכולת להתמודד איתו. פעמים רבות שינוי זה מוביל לשחרור מרגשות אשמה, שנפגעי-טראומה רבים חווים לגבי התנהלותם במהלך האירוע הטראומטי. באמצעות חזרה אל הסיטואציה הם מצליחים להבין כי ברגעי האירוע לא הייתה להם דרך פעולה אחרת, מה שמאפשר הבניה מחודשת וחיובית של הטראומה (Foa, 2011).
פיתוח נוסף שהוכח כיעיל מחקרית במיוחד במניעה וטיפול ב-PTSD היא גישת EMDR, הכוללת הקהיה ועיבוד מחדש בעזרת תנועות עיניים (Shapiro & Maxfield, 2019). התהליך כולל יצירת קשר עם המטופל, ואז בקשה ממנו לדמיין את האירוע הטראומטי ולהתבונן בו עד שרמת המצוקה פוחתת, תוך התייחסות להצהרות שליליות על העצמי. המטופל גם מתבקש להעלות הצהרת התמודדות (לדוגמה: "מה היית רוצה לומר לעצמך כשאתה מביט כעת באירוע?"). הפיתוח של דרך התמודדות זו דומה לטכניקה של שימוש בדמיון שהיתה נהוגה בקרב ילידים אמריקאים – לחזור לחלום ולהציע לו סוף חיובי יותר (Shapiro, 2001).
"מציאות פנטסטית" – על דמיון בעבודה עם טראומה
בעתות משבר וסכנה חמורה אנשים עושים שימוש בדמיון שלהם, המאפשר להם להתנתק זמנית מאירועים נוראיים ומסכני חיים. עדויות של ניצולי אירועים טראומטיים, קורבנות עינויים, שבויים, חטופים, וכן נפגעי תקיפה מינית ואונס מצביעות על היכולת המופלאה של הדמיון לסייע בהישרדות, כחלק מתופעה של דיסוציאציה (Rubinstein & Lahad, 2023).
במטרה לפתח מנגנון טיפולי שירתום את כוחו של הדמיון במפגש עם טראומה והשלכותיה טבע הפסיכולוג הישראלי פרופ' מולי להד את המונח "מציאות פנטסטית" (2000, 2005). ה"מציאות הפנטסטית" באה לתאר מרחב דמיוני שבו הכול אפשרי, ללא חוקים או מגבלות. זהו מרחב המאפשר לנפש לשוב לשחק, כפי שנהגה בילדות המוקדמת, במציאות שבה חוקי העולם אינם חלים. במרחב הזה ניתן ליצור סיפורים כחלק ממסע לחיפוש תשובות ותובנות, במיוחד במצבים שבהם פתרונות לוגיים אינם מספקים עוד. למעשה, במציאות הפנטסטית ניתן לחפש תשובות לוגיות או מטפוריות, פתרונות ודימויים, ולבחון עד כמה הם עשויים להיות ישימים בעתיד. להד מראה כיצד לעיתים קרובות המסע אל המציאות הפנטסטית וחזרה ממנה מביא להקלה, גם אם אין יישום מעשי לתובנות או לידע שנרכש. הקלה זו עשויה לנבוע מהעיקרון של "התרחקות לצורך התקרבות" (Rubinstein & Lahad, 2023).
פרוטוקול מבוסס ראיות הנשען על מונח "המציאות הפנטסטית" הוא פרוטוקול SEE FAR CBT (Lahad & Doron, 2010) המיועד לטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ולהפרעות הקשורות לחרדה. זוהי שיטה יצירתית המבוססת על העצמה, שמתאפשרת באמצעות שימוש בדמיון ובמרחב המציאות הפנטסטית. המודל מדגיש את תפקיד המציאות הפנטסטית והדמיון ביצירת נרטיב חלופי לאירוע הטראומטי, תוך שימוש בכרטיסים טיפוליים שמאפשרים יצירת ריחוק והחצנה של הסיפור. כאשר המטופלים מתבוננים בבנייה מחדש של הסיפור באמצעות הכרטיסים שהם בחרו, הם הופכים לצופים בדרמה של חייהם. בנוסף, הם ממלאים תפקיד של עורכים, ויכולים "להסיר" דימויים מטרידים, לשנות את המיקום שלהם, להוסיף דימויים מרגיעים ועוד. השיטה מאפשרת להם לשנות את הנרטיב בצורה שתקל על ההתמודדות הרגשית ותשפר את חווייתם הפנימית.
סיכום: המורשת המתמשכת של השימוש בדמיון
בסקירה זאת ביקשנו להראות כיצד השימוש בדמיון בתהליכי שינוי, ריפוי וטיפול מחבר בין היסטוריה וחדשנות, ובעל רלוונטיות מתמשכת. בחינת ההתפתחות של השימוש בדימויים לשם ריפוי – מפרקטיקות עתיקות בתרבויות שונות מבוססות מסורת, ועד לשילובן בגישות טיפול מודרניות מבוססות מחקר, כמו פסיכודרמה וטיפול קוגניטיבי התנהגותי – מדגישה רצף של ריפוי שחורג מהזמן ומגבולות תרבותיים. הדמיון, ששורשיו מוטמעים עמוק בטקסי ריפוי עתיקים וענפיו מגיעים לעידן המודרני של הפסיכותרפיה, נותר כלי חיוני בארגז הכלים הטיפולי, המגשר בין תחומי המודע והלא מודע, האישי והאוניברסלי.
כפי שהראינו בסקירה זאת, עוד בימים עברו ובמסורות רבות, שיטות שהתבססו על כוחו של הדמיון שימשו בפרקטיקות ריפוי שהתבססו על העיקרון שניתן להשיג שינוי חיובי בתסמינים רגשיים ופיזיים על ידי יצירת שינוי בדמיון. עקרונות שהנחו התערבויות מעין אלה בקרב רופאים בראשית העת החדשה, וביניהם עקרון הניגודים, שימשו במאה ה-19 את ז'אנה – ומאוחר יותר מטפלים בהיפנוזה ואחרים – בשיטות החלפת דימויים. בהמשך, שיטות אלה התפתחו לשיטות המפורטות והממוקדות של ימינו.
חלוצים כמו ז'אנה, יונג, פרלס, בק ואחרים העשירו את הבנתנו את הפוטנציאל הטיפולי של השימוש בדמיון, והדגימו את הרבגוניות שלו בטיפול במגוון רחב של מטרות פסיכולוגיות – מטיפול בטראומה ועד להתפתחות אישית ושיפור הישגים ספורטיביים. בסקירה הצבענו על מספר יעדים טיפוליים שלשם השגתם נעשה שימוש בדימויים לאורך מאתיים השנים האחרונות, ובראשם שחזור של זיכרונות טראומטיים ושל חוויות ילדות, חיבור אל הלא מודע, עבודה עם חלקים של העצמי, חיבור לרגש הנוכח והגברת העוררות הרגשית והחוויה הרגשית. בחלק האחרון של המאמר הראינו כיצד רבים מהרכיבים הללו משולבים בגישות טיפול עכשוויות מבוססות מחקר, בעיקר התנהגותיות-קוגניטיביות.
כך למשל, את השימוש העכשווי והמוכר בטכניקות העושות שימוש בדמיון בטיפול בחשיפה בזיכרונות טראומטיים הקדימו שיטות מסוף המאה ה-19 לשחזור זיכרונות טראומטיים ולפתרון הדיסוציאציה של זיכרונות כאלה משאר המערכת הקוגניטיבית; בגישות בנות ימינו כמו סכמה תרפיה ורישום מחדש (rescripting) אפשר למצוא רכיבים השאובים מטכניקת הדמיון הפעיל של יונג, מהפסיכודרמה של מורנו, מההיפנואנליזה של קלין, ומשיטות הגשטלט של פרלס; בדומה, יישומים קוגניטיביים והתנהגותיים של שיטות שבהן משתמשים בדמיון בתהליכי התניה כגון דה-סנסיטיזציה, סנסיטיזציה, וחזרה על מיומנויות והרגלים חדשים, שהתפתחו החל בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה-20, נוטעים בשיטות שימשו גם היפנואנליסטים בתחילת המאה ה-20.
שני גורמים עיקריים מבדילים את תחילת המאה ה-21 מהתקופות הקודמות לה בהבנתנו את העבודה עם דמיון בפסיכותרפיה. ראשית, בזכות הקלות יוצאת הדופן של התקשורת כיום, הידע על שיטות אלו נפוץ יותר וקל יותר להשיגו. זאת לעומת זמנים עברו, שבהם טכניקות דימוי שימשו קבוצות מסוימות של מטפלים בעוד שאחרים כמעט ולא נחשפו לספרות על אודותיהן.
שנית, בזכות ההתפתחות בטיפול המבוסס על ראיות מחקריות, אין עוד צורך להסתמך על וינייטות קליניות לא רשמיות כדי להעריך את היעילות של טכניקות העושות שימוש בדמיון, וספרות הנתמכת על ידי תצפיות קליניות שיטתיות וניסויים מבוקרים מצביעה על התפקיד החשוב של שיטות שמערבות שימוש בדמיון בהתערבויות קליניות מבוססות אמפירית (Oh & Suk, 2002; Skottnik & Linden, 2019; Schwarz et al., 2020; Kroener et al., 2023). הספרות מציעה גם נתונים ופרוטוקולים מסודרים, המשמשים כיום בגישות עכשוויות מבוססות ראיות להתמודדות עם מגוון בעיות פסיכולוגיות מאתגרות (Salkovskis, 2002; Blackwell & Holmes, 2010).
בנוף העכשווי של הפסיכותרפיה, מורשת השימוש הטיפולי בדמיון מתחזקת עוד יותר על ידי עולם המחקר וגישות הטיפול מבוססות הראיות. האימות האמפירי של טכניקות המבוססות על דמיון מבסס את ערכן במסגרת מדעית, ומציע גם לאנשי הטיפול וגם למטופלים כלי רב עוצמה לשינוי פסיכולוגי המבוסס על מסורת ומאומת על ידי מחקר.
סיפורו של הדמיון אינו רק נרטיב היסטורי, אלא עדות חיה ליכולת האנושית לחוסן, ריפוי וצמיחה, שכן בכוחו של הדמיון האנושי להיות זרז לשינוי. הדמיון מזמין אותנו להמשיך ולחקור את מעמקי הנפש בסקרנות ובפתיחות, תוך מינוף הכוח לנווט בנופים המורכבים של רגש וקוגניציה אנושית. המורשת המתמשכת של שימוש בדמיון ובדימויים בפסיכותרפיה היא מגדלור של תקווה ומקור השראה, המנחה אותנו לעבר הבנה עמוקה יותר של הנפש ושלל הדרכים שבהן אנו יכולים לקדם בריאות נפשית ורווחה. במאמר ביקשנו להראות כיצד הידע המצטבר על כוחו של הדמיון מהווה התכנסות של חוכמה היסטורית יחד עם חקירה מדעית, הפותחת אופקים חדשים ליישום, ומרחיבה את הפוטנציאל לטיפוח ריפוי וטרנספורמציה. בסופו של דבר, מסע הדימויים והדמיון בפסיכותרפיה הוא נרטיב מתמשך של גילוי, ריפוי וצמיחה. זהו סיפור שכל מטפל ומטופל ממשיכים לכתוב, מסע המתחולל במרחב המקודש של הקשר הטיפולי, שבו מתלכדים הדמיון והמציאות ליצירת אפשרויות חדשות לריפוי ושינוי.
מקורות
אנדר, ע' (2022). עבודת כיסאות כשיטה חווייתית חוצת גישות. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4441
ויניקוט ד"ו (1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 147-153). עם עובד.
שמונה פרקים לרמב"ם: הקדמת הרמב"ם למסכת אבות.
Abraham, A., & Bubic, A. (2015). Semantic memory as the root of imagination. Frontiers in psychology, 6, 325.
Achterberg, J. (1985). Imagery in Healing: Shamanism and Modern Medicine. Shambhala.
Awad, S. H., & Awad, S. H. (2017). We are not free, admit it… But we cling onto tomorrow. Imagination as a tool for coping in disempowering situations. In B. Wagoner, I. Brescó de Luna, & SH Awad (Eds.), The psychology of imagination, 267-281.
Beck, A.T., Freeman A., Davis, D. & Associates (1990). Cognitive Therapy of Personality Disorders. Guilford.
Beer, R. (2004). Encyclopedia of Tibetan Symbols and Motifs (2nd ed.). Serindia Publications.
Blackwell, S. E. & Holmes, E. A. (2010). Modifying interpretation and imagination in clinical depression: A single case series using cognitive bias modification. Applied Cognitive Psychology, 24, 338–50.
Block, J. (1950). An experimental investigation of the construct of ego-control. Stanford University.
Block, J. H., & Block, J. (2014). The role of ego-control and ego-resiliency in the organization of behavior. In: Development of cognition, affect, and social relations (pp. 39-101). Psychology Press.
Bonovitz, C. (2004). The cocreation of fantasy and the transformation of psychic structure. Psychoanalytic Dialogues, 14(5), 553-580.
Brown, J.M. (1984). Imagery coping strategies in the treatment of migraine. Pain, 18(2), 157-167.
Brown, S., & Eberle, M. (2017). A closer look at play. In: T. Marks-Tarlow, M. Solomon & D.J. Siegel (Eds.), Play and Creativity in Psychotherapy (pp. 21–38). W.W. Norton.
Capurso, M., & Ragni, B. (2016). Bridge over troubled water: Perspective connections between coping and play in children. Frontiers in Psychology, 7, 1953.
Cautela, J. R., & McCullough, L. (1978). Covert conditioning: A learning-theory perspective on imagery. In: J. L. Singer & K. S. Pope (eds.), The Power of Human Imagination: New Methods in Psychotherapy (pp. 227–253). Plenum.
Chodorow, J. (2012). Active imagination. In: R.K. Papadopoulos (ed.), The handbook of Jungian psychology (pp. 215-243). Routledge.
Clark, L.P. (1925). The phantasy method of analysing narcissistic neuroses. The Psychoanalytic Review, 11–12, 225–32.
Clark, C.D. (1996). Imaginal Coping and Childhood Illness: How Children Relate to Treatments for Chronic Illness. Paper presented at the 14th Biennial Meeting of the International Society for the Study of Behavioural Development, Quebec, Canada, August 12-16, 1996.
Clark, C.D. (2003). In sickness and in play: Children coping with chronic illness. Rutgers University Press.
Clark, C.D. (2015). Play interventions and therapy. The handbook of the study of play, 2, (pp. 365-377). Rowman and Littlfield.
Davis, J. (2020). Active imagination in psychotherapy. In Encyclopedia of psychology and religion (pp. 10-12). Cham: Springer International Publishing.
Desoille, R. (1965). The directed daydream. Psychosynthesis Research Foundation. http://www.synthesiscen...les/0118.pdf
Edwards, D.J.A. (1989). Cognitive restructuring through guided imagery: Lessons from Gestalt therapy. In: A. Freeman, K. M. Simon, L. E. Beutle r, & H. Arkowitz (eds.): Comprehensive Handbook of Cognitive Therapy (pp. 283–297). Plenum.
Edwards, D.J.A. (1990). Cognitive therapy and the restructuring of early memories through guided imagery. Journal of Cognitive Psychotherapy: An International Quarterly, 4, 33–50.
Edwards, D.J.A. (2007). Restructuring implicational meaning through memory-based imagery: Some historical notes. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, 38, 306–16.
Ellenberger, H.F. (1970). The Discovery of the Unconscious: The History and Evolution of Dynamic Psychiatry. Basic Books.
Epstein, G. (1981). Waking Dream Therapy: Dream Process as Imagination. Human Sciences Press.
Epstein, G. (1989). Healing Visualizations: Creating Health Through Imagery. New York: Bantam.
Epstein, G. (1994). Healing into Immortality: A New Spiritual Medicine of Healing Stories and Imagery. Bantam.
Epstein, G., & Fedoroff, B. L. (Eds.). (2012). Encyclopedia of Mental Imagery: Colette Aboulker-Muscat's 2,100 Visualization Exercises for Personal Development, Healing, and Self-Knowledge. ACMI press.
Ferenczi, S. (1930 /1955). The principle of relaxation and neocatharsis. In: M. Balint (ed.): Final Contributions to the Problems and Methods of Psycho-analysis (pp. 108–125). Brunner/Mazel.
Ferenczi, S. (1926). On forced phantasies. In: Further Contributions to the Theory and Technique of Psycho-analysis (1st ed.) (pp. 68–77). Routledge.
Ferrari, M. (2016). Recommendations for promoting resilience of children in medical contexts. Child and Adolescent Resilience Within Medical Contexts: Integrating Research and Practice, 321-338.
Finnbogadóttir, H., & Berntsen, D. (2014). Looking at life from different angles: Observer perspective during remembering and imagining distinct emotional events. Psychology of Consciousness: Theory, Research, and Practice, 1(4), 387.
Foa, E.B. (2011). Prolonged exposure therapy: past, present, and future. Depression and anxiety, 28, 1043–1047.
Foa, E.B., Hembree, E.A., Cahill, S.P., Rauch, S.A., Riggs, D.S., Feeny, N.C., & Yadin, E. (2005). Randomized trial of prolonged exposure for posttraumatic stress disorder with and without cognitive restructuring: outcome at academic and community clinics. Journal of consulting and clinical psychology, 73(5), 953.
Freud, S. (1927). The Future of an Illusion. S.E., 21: 1–56. London: Hogarth.
Fromm, E. (1968). Dissociative and integrative processes in hypnoanalysis. The American Journal of Clinical Hypnosis, 10, 174–7.
Gaither, S. E., Remedios, J. D., Sanchez, D. T., & Sommers, S. R. (2015). Thinking outside the box: Multiple identity mind-sets affect creative problem solving. Social Psychological and Personality Science, 6(5), 596-603.
Gendlin, E. T. (1978). Focusing. New York: Everest House.
Gilbert, P. (2009). The Compassionate Mind. Constable.
Goldstein, T.R., & Winner, E. (2012). Enhancing empathy and theory of mind. Journal of cognition and development, 13(1), 19-37.
Gotlieb, R.J., Hyde, E., Immordino-Yang, M.H., & Kaufman, S.B. (2019). Imagination is the seed of creativity. In: Kaufman, J.C., & Sternberg, R.J. (eds.), The Cambridge handbook of creativity, 2nd ed. (pp. 709-731). Cambridge University Press.
Greenberg, L. S. (2004). Emotion-focused therapy. Clinical Psychology & Psychotherapy: An International Journal of Theory & Practice, 11(1), 3-16.
Greenfield, S. (2002). The private life of the brain. Penguin UK.
Grilli, M.D., & McFarland, C.P. (2011). Imagine that: Self-imagination improves prospective memory in memory-impaired individuals with neurological damage. Neuropsychological Rehabilitation, 21(6), 847-859.
Hannah, B. (1981). Encounters With the Soul: Active Imagination as Developed by C.G. Jung. Sigo Press.
Haraguchi, J. (2009). Imitatio sanctorum through devotional performance for rich and poor girls in seventeenth-century Florence. . In: K. Christianson (ed.), Education: Forming and deforming the Premodern mind, selected proceedings of the Newberry Library center for Renaissance studies 27th graduate student conference (pp. 19–29). Newberry Library. http://www.newberry.org...ceedings.pdf.
Heron, J. (1974). Co-Counselling. British Postgraduate Medical Federation.
Heron, J. (1978). Co-Counselling: Teachers Manual. British Postgraduate Medical Federation.
Heron, J. (1998). Co-Counselling (3rd ed.). http://www.human-inquir...98manual.htm
Holmes, P.S., & Collins, D.J. (2001). The PETTLEP approach to motor imagery: A functional equivalence model for sport psychologists. Journal of Applied Sport Psychology, 13(1), 60–83. https://doi.org/10.1080...200109339004
Jackson, S.W. (1990). The imagination and psychological healing. Journal of the History of Behavioral Sciences, 26, 345–358.
Janet, P. (1914). Psychoanalysis. Journal of Abnormal Psychology, 9, 1–35.
Jellinek, A. (1949). Spontaneous imagery: A new psychotherapeutic approach. American Journal of Psychotherapy, 3, 372–91.
Jung, C.G. (1977). Memories, Dreams, Reflections. Collins Fount.
Jung, C.G. (2015). Jung on active imagination. Princeton University Press.
Kline, M.V. (1952). Visual imagery and a case of experimental hypnotherapy. The Journal of General Psychology, 46, 159–67.
Kline, M.V. (1968). Sensory hypnoanalysis. International Journal of Clinical and Experimental Hypnosis,16, 86–100.
Kroener, J., Hack, L., Mayer, B., & Sosic-Vasic, Z. (2023). Imagery rescripting as a short intervention for symptoms associated with mental images in clinical disorders: A systematic review and meta-analysis. Journal of Psychiatric Research.
Lahad, M. (2000). Creative supervision. Jessica Kingsley Publication.
Lahad, M. (2005). Transcending into fantastic reality: Story making with adolescents in crisis. In: C. Schaefer, J. Mccormick, & A. Ohnogi (Eds.), International handbook of play therapy: Advances in assessment, theory, research and practice (p. 133). Jason Aronson.
Lahad, M., & Doron, M. (2010). Protocol for treatment of post traumatic stress disorder: See far cbt model: Beyond cognitive behavior therapy. IOS press.
Layden, M.A., Newman, C.F., Freeman, A., & Morse, S. B. (1993). Cognitive Therapy of Borderline Personality Disorder. Allyn and Bacon.
Lazarus, A. (1977). In the Mind’s Eye: The Power of Imagery for Personal Enrichment. Guilford.
Letzring, T. D., Block, J., & Funder, D. C. (2005). Ego-control and ego-resiliency: Generalization of self-report scales based on personality descriptions from acquaintances, clinicians, and the self. Journal of research in personality, 39(4), 395-422.
Leuner, H. (1969). Guided affective imagery (GAI): A method of intensive psychotherapy. American Journal of Psychotherapy, 23, 4–21.
Leuner, H. (1978). Basic principles and therapeutic efficacy of guided affective imagery (GAI). In: J.L. Singer & K.S. Pope (eds.), The Power of Human Imagination: New Methods in Psychotherapy (pp. 126–66). Plenum.
Mair, M. (2013). Between Psychology and Psychotherapy (Psychology Revivals): A Poetics of Experience. Routledge.
Meier, D. (2003). Healing Dream and Ritual: Ancient Incubation and Modern Psychotherapy (3rd ed.). Einsiedeln: Am Klosterplatz.
Moreno, J.L. (1939). Psychodramatic shock therapy: A sociometric approach to the problem of mental disorders. Sociometry, 2, 1–30.
Oberhelman, S.M. (1983). Galen, on diagnosis from dreams. The Journal of the History of Medicine and Allied Sciences, 38, 36–47.
Oh, W. O., & Suk, M. H. (2002). A meta-analysis of the effects of imagery. Journal of Korean Academy of Nursing, 32(2), 265-276.
Pascual-Leone, A., & Baher, T. (2023). Chairwork in individual psychotherapy: Meta-analyses of intervention effects. Psychotherapy, 60(3), 370.
Perls, F.S. (1973). The Gestalt Approach and Eye Witness to Therapy. Bantam Books.
Perls, F.S. (1971). Gestalt Therapy Verbatim. Bantam.
Pintar, J. and Lynn S.J. (2008). Hypnosis: A Brief History. Wiley-Blackwell.
Prince, M. (1909). The unconscious, chapters 4 and 5. Journal of Abnormal Psychology, 3, 391–426. Rachman, S. (1980). Emotional processing. Behaviour Research and Therapy, 18, 51–60.
Putnam, F. W. (2016). The way we are: How states of mind influence our identities, personality and potential for change. International Psychoanalytic Books.
Reyher, J. (1963). Free imagery: An uncovering procedure. Journal of Clinical Psychology, 19, 454–9.
Reyher, J. (1978). Emergent uncovering psychotherapy: The use of imagoic and linguistic vehicles in objectifying psychodynamic processes. In: J.L. Singer & K.S. Pope (eds.), The Power of Human Imagination: New Methods in Psychotherapy (pp. 51–93). Plenum.
Rindstedt, C. (2014). Children's strategies to handle cancer: a video ethnography of imaginal coping. Child: care, health and development, 40(4), 580-586.
Rubinstein, D., & Lahad, M. (2023). Fantastic reality: The role of imagination, playfulness, and creativity in healing trauma. Traumatology, 29(2), 102.
Salkovskis, P. M. (2002). Empirically grounded clinical interventions: Cognitive-behavioural therapy progresses through a multi-dimensional approach to clinical science. Behavioural and Cognitive Psychotherapy, 30, 3–9.
Samuels, M. and Samuels, N. (1975). Seeing with the Mind’s Eye: The History, Techniques and Uses of Visualization. Random House.
Schwarz, S., Grasmann, D., Schreiber, F., & Stangier, U. (2020). Mental imagery and its relevance for psychopathology and psychological treatment in children and adolescents: A systematic review. International Journal of Cognitive Therapy, 13(4), 303-327.
Segol, M. (2022). How to Make a Magician: Kabbalah, Psychotherapy, and the Mechanics of Syncretism in Colette Aboulker-Muscat’s Waking Dreamwork. In Essays on Women in Western Esotericism: Beyond Seeresses and Sea Priestesses (pp. 325-356). Springer International Publishing.
Shorr, J. E. (1983). Psycho-imagination therapy’s approach to body imagery. In Theoretical and Clinical Applications (pp. 133-152).Springer US.
Shapiro, F. (2001). Eye Movement Desensitization and Reprocessing: Basic Principles, Protocols and Procedures (2nd ed.). Guilford.
Shapiro, E., & Maxfield, L. (2019). The Efficacy of EMDR Early Interventions. Journal of EMDR Practice & Research, 13(4).
Sheikh, A.A. (ed.) (1984). Imagination and Healing. Baywood.
Silverman, L.H. (1987). Imagery as an aid in working through unconscious conflicts: A preliminary report. Psychoanalytic Psychology, 4, 45–64.
Singer, J. L. (1974). Imagery and Daydream Methods in Psychotherapy and Behavior Modification. Academic press.
Singer, J. L. and Pope, K. S. (eds.) (1978). The Power of Human Imagination: New Methods in Psychotherapy. Plenum.
Skottnik, L., & Linden, D. E. (2019). Mental imagery and brain regulation—new links between psychotherapy and neuroscience. Frontiers in Psychiatry, 10, 779.
Smucker, M. R. & Dancu, C. (1999). Cognitive-behavioral Treatment for Adult Survivors of Childhood Trauma: Imagery Rescripting and Reprocessing. Jason Aronson.
Stampfl, T. and Levis, D.J. (1967). Essentials of implosive therapy: A learning theory based on psychodynamic behavioural therapy. Journal of Abnormal Psychology, 72, 496–503.
Stern, D.B. (2010). Partners in Thought: Working with Unformulated Experience, Dissociation, and Enactment. Routledge.
Suler, J.R. (1989). Mental imagery in psychoanalytic treatment. Psychoanalytic Psychology, 6, 343–66.
Tanggaard, L., & Brinkmann, S. (2018). Methodological implications of imagination. In: T. Zittoun & V.P. Glǎveanu (eds.), Handbook of imagination and culture (pp. 87-105). Oxford University Press.
Tateo, L. (2015). Giambattista Vico and the psychological imagination. Culture and Psychology, 21(2), 145–161. https://doi.org/10.1177/1354067X15575695
Taylor, E. (2000). Psychotherapeutics and the problematic origins of clinical psychology in America. American Psychologist, 55, 1029–33.
Taylor, S.E., Pham, L.B., Rivkin, I. D., & Armor, D.A. (1998). Harnessing the imagination: Mental simulation, self-regulation, and coping. American Psychologist, 53, 429–39.
Turner, J.F. (2002). A brief history of illusion: Milner, Winnicott and Rycroft. The International Journal of Psychoanalysis, 83(5), 1063-1082.
Van der Hart, O. & Van der Velden, K. (1987). The hypnotherapy of Dr. Andries Hoek: Uncovering hypnotherapy before Janet, Breuer, and Freud. American Journal of Clinical Hypnosis, 29, 264–71.
Van der Hart, O. (1985a). Metaphoric and symbolic imagery in the hypnotic treatment of an urge to wander: A case report. Australian Journal of Clinical and Experimental Hypnosis, 13, 83–95.
Van der Hart, O. (1985b). Metaphoric hypnotic imagery in the treatment of functional amenorrhea. American Journal of Clinical Hypnosis, 27, 159–65.
Van der Hart, O., Brown, P., and Van der Kolk, B. A. (1989). Pierre Janet’s treatment of post-traumatic stress. Journal of Traumatic Stress, 2, 379–95.
Van der Hart, O. & Horst, R. (1989). The dissociation theory of Pierre Janet. Journal of Traumatic Stress, 2, 397–412.
Walsh, R. N. (2007). The world of shamanism: New views of an ancient tradition. Llewellyn Worldwide.
Watkins, J.G. (1971). The affect bridge: A hypnoanalytic technique. International Journal of Clinical and Experimental Hypnosis, 19, 21–7.
Watkins , J. G. (1992). Hypnoanalytic Techniques: The Practice of Clinical Hypnosis, Vol 2 . Irvington.
Watkins, M.M. (1984). Waking Dreams. Spring Publications.
Williams, S.L., & Kinney, P.J. (1991). Performance and nonperformance strategies for coping with acute pain: The role of perceived self-efficacy, expected outcomes, and attention. Cognitive Therapy and Research, 15(1), 1-19.
Winnicott, D.W. (2012 [1956]). Primary maternal preoccupation. In: Mariotti, P. (ed), The maternal lineage: Identification, desire, and transgenerational issues (pp. 59-66). Routledge.
Witztum, E., Van der Hart, O., & Friedman, B. (1988). The use of metaphors in psychotherapy. Journal of Contemporary Psychotherapy, 18, 270–90.
Young, J.E. (1999). Cognitive Therapy for Personality Disorders: A Schema-focused Approach (3rd ed.). Professional Resource Press.
Young, J.E., Klosko, J.S., & Weishaar, M. E. (2003). Schema Therapy: A Practitioner’s Guide. Guilford.
Zheng, H., Luo, J., & Yu, R. (2014). From memory to prospection: what are the overlapping and the distinct components between remembering and imagining?. Frontiers in psychology, 5, 856.
