פסיכוזה בעולם משוגע (או: כמה פחדתי בכנס של ISPS)
סיקור כנס האיגוד The International Society for Psychological and Social Approaches to Psychosis (ISPS), בשיתוף עם מכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה
מור דוד
הכנס "פסיכוזה בעולם משוגע" נערך ב-23-24/12/2024 במכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה (היושב במכללה האקדמית תל אביב יפו).
יום ראשון בכנס
"בכל חדר טיפול מן הראוי שיהיו שני אנשים מפוחדים: המטופל והפסיכואנליטיקאי." – ביון
כנס הפסיכוזה האחרון של האיגוד ISPS היה אמור להתקיים בפעם האחרונה בנובמבר 2023; כאילו כדי לסמן עד כמה החיים בישראל יכולים להיות משוגעים. הוא נדחה בנסיבות המצערות של השנה האחרונה, וחזר אלינו רק השנה. מהרגע הראשון בכנס הייתה באוויר תחושה אמביוולנטית חזקה של למידה בצל השכול ואיסוף השברים. רגל אחת מחפשת להתקדם, השנייה מבקשת להישאר במקום, אולי אפילו מושכת לכיוון השני. ובאופן הכי אבסורדי, האם אין זו נקודת הפתיחה המתבקשת לכנס שנקרא "פסיכוזה בעולם משוגע"? הגעתי לכנס בהתרגשות וגם בחשש מסוים. שלא אצליח להתחבר ולהתמסר לכנס, שלא אצליח לנער ממני את החדשות ואת השגרה כדי באמת להיות נוכחת. התבדיתי מהר מאוד.
היום הראשון של הכנס ביקש להכניס את המשתתפים לתוך עולמם ה"משוגע" של הפסיכוטים, או אולי להראות דווקא כמה משוגע העולם ה"נורמלי". אבל כדי לעשות זאת, נתבקשו המשתתפים להסיר מעליהם את כל החסמים, את כל מה שחשבו על חולי ובריאות, ולהתמסר ל"חולי" – או אולי לבריאות – של מתמודדי נפש פסיכוטיים. וכך הובלנו למושב הראשון, שכלל הרצאה שהעביר פרופסור מטיאס דסמט מאונ' גנט שבבלגיה. בהרצאתו, סיפר על ה"פסיכולוגיה של ההמון" – התנהגות לא רציונלית של אנשים המובלים על ידי כוחות אחרים עימם הם לא בהכרח מזדהים, בשל מניפולציה שמופעלת עליהם, רצון בפתרון חרדה ומצוקות אחרות, וכדומה. הוא תיאר את הקשר בין פסיכולוגיית ההמון לבין טוטליטריות, שמורכב בעצם מהמון המאמין בפנאטיות ובאופן לא-רציונלי בנרטיב מסוים. המשטר למד לנצל את תושביו – על ידי שימוש בתעמולה, המכווננת באופן מניפולטיבי את רצונות ומחשבות הבוחרים, כך שיתאימו לרצונות ומחשבות הנבחרים. זה קיבל ביטוי גם באמונות בתקופת הקורונה ("כולם יחלו אם לא נעשה כך וכך"), ומקבל ביטוי במנועי חיפוש ורשתות חברתיות כיום (ניסיון השולטים במנועי החיפוש לכוונן את המחפש באופן המתאים להם). ההתפתחות הטכנולוגית מסמנת את עליית השליטה של ה"מושכים בחוטים" במשתמשים בטכנולוגיה, כאשר נעשה ניסיון למתג את ההתפתחות הטכנולוגית כ"מושלמת". מטיאס מתאר שהמניפולציה עובדת בהחלט, והיא גם יוצרת סוג חדש של המון – כזה המורכב מבודדים הנשלטים מרחוק ובקלות, מתקשים ביצירת משמעות וקשרים וחווים חרדה רבה. בעלי אינטרסים מציעים אובייקט לחרדה, אשר ההמון נאחז בו, וכך נדמה שכולם מרוצים – ההמון משכך את חרדתו, ולו לרגע, ובעלי האינטרסים משיגים את מבוקשם. אממה – ההמון נותר "המון", כלומר אוסף של אינדיבידואלים שמתקשים להתחבר לאיזו אמת פנימית או אותנטיות בתוכם, ומצליחים לחשוב ולפעול רק מתוך מאווים ומחשבות של אחרים, לרוב כאלו שאפילו לא רוצים בטובתם.
ככל שהתקדמה ההרצאה, מצאתי את עצמי תוהה האם זו הרצאה על פסיכוזה, או הרצאה שיש בה מן הפסיכוזה. בתהליך מקביל, הרגשתי שאולי צריך להיות קצת "משוגעת" כדי להסכים עם הדברים והמידע, לראות את העולם במשקפיים של סמי-פרנויה. כשהתבוננתי בהתנגדות הראשונית שלי לדברים, שלעיתים נשמעו קונספירטיביים, חשתי בעוצמת הביקורתיות שלי. כשהסתכלתי על הביקורתיות שהייתה בי על הדברים שנאמרו, ראיתי איך היא מגנה עליי מתחושות עלבון ובושה. האם יכול להיות, למרבה הזעזוע שלי, שגם אני חלק מההמון? שגם אני נפלתי קורבן למניפולציות התעמולה? בתקופה האחרונה התחלתי להשתעשע עם מערכות ה-AI שנכנסו לחיינו. האם גם אני מאמינה שההתפתחות הטכנולוגית הזו מושלמת, ומתקשה לראות את האופן שבו משתמשים בי? השתעשעתי במחשבה שבשעה שדיבר על האופן שבו הטכנולוגיה משחיתה ומבודדת אותנו, כתבתי את מילותיו בטאבלט שלי. אז החלטתי שלפחות עבור הכנס – אם אני רוצה להבין את חוויית השיגעון, אני צריכה לוותר על האמיתות שלי, או לכל הפחות לפקפק בהן. לוותר על להיות חלק מההמון. צריכה שלא לשכך את החרדה, אלא לשהות בה, ואפילו לאפשר לה להשתלט עליי. צריכה לשקול שאולי האמת האחרת שיש בתוכי, גם אם היא שונה מזו שהחברה מכתיבה לי ולנו, היא הנכונה. כפי שאמר מטיאס – אם אני רוצה להקשיב לאחר רק כשהוא אומר דברים זהים לדבריי, אני בעצם רק רוצה להקשיב לעצמי, וזה כבר נרקיסיסטי.
עם המחשבה שבכנס אנחנו מתבקשים לפתוח את הראש, להתבונן בסוג אחר של חשיבה והווייה, "לצאת מהמטריקס" – המשכנו למושב השני. הוא כלל הרצאה של ד"ר רננה שטנגר אלרן, ממארגני הכנס. בהרצאה ביקשה רננה להראות לנו ש"יש היגיון בשיגעון", ולחשוף אותנו לצדדים ה"חיוביים" של הפסיכוזה. במחול עדין ומתוזמר היטב וברגישות, רננה שיבצה עדויות מאנשים שהתמודדו עם התקף פסיכוטי, בניסיון לשקף לנו את הפסיכוזה כמגנה, כניסיון הישרדות, כנושאת אמת, כמספרת סיפור שלא סופר; ואף כמשחררת, כמרפאה, כמובילה לצמיחה. פה רננה כבר אמרה במפורש – כדי להתחבר לפסיכוזה, עלינו להשהות מרצון את הספק, לוותר על האמונה שהאמת בידינו, ידי ה"שפויים".
למישהי כמוני, שמחזיקה את השפיות חזק-חזק בשתי ידיים, היה לא פשוט להסכים לשחרר ממנה. לאט לאט, יכולתי להסכים יותר שלפסיכוזה צדדים מאפשרים וגם מעניקים. הסכמתי שהפסיכוזה מאפשרת לפגוע לסגת מהעולם וליצור עולם חלופי, טוב יותר מהמציאות בה הוא חי; הסכמתי שהשבר הפסיכוטי הוא דרך ההתמודדות עבור אדם, שבעצם כבר חווה את ההתמוטטות הנפשית לפני כן; ולבסוף גם הסכמתי שיש חסד בשיגעון, אל מול מציאות שהיא כה טרגית, ושהוא יכול לאפשר מפגש בין הפנימי ה"אמיתי" לבין העולם. כל זה מבלי לרגע לזלזל בכאב ובזעזוע שפסיכוזה נושאת עימה. בשלב זה הבנתי מה הכנס יכול לאפשר לי לחוות: אחרי שהסכמתי להסיר ממני את המוסכמות החרדות מפני התפרקות, ואחרי שהסכמתי לראות גם את ההזדמנויות הטמונות בהתקף פסיכוטי, אני מקבלת הזדמנות לאפשר לעצמי להטלטל רגשית ובאופן טוטאלי – אבל גם להרגיש מוחזקת ומוקפת באנשים שיאפשרו זאת. לרגע קצר, כמו זץ חשמלי, קינאתי באלו שחוו התקף פסיכוטי. כפי שחתמה את הרצאתה רננה – השיגעון מאפשר חיבור לכוחות הפנימיים של אהבה וזעם, וכשזה לא שורף, זה יכול להיות מנוע לשינוי.
ד"ר רננה שטנגר אלרן, על ההיגיון שבשיגעון
הבנתי שאני רוצה לבחון אזורים שמעמתים אותי, שאני לא מרגישה בהם בנוח. כך מצאתי את עצמי במושב שעוסק בפסיכוזה ורוחניות. בהרצאה הראשונה של ניצן אמיתי וייס, שוחחנו על כך שרוחניות היא מרכיב אינהרנטי לרוב בפסיכוזה, שלעיתים נתפס באופן שלילי ומזיק על ידי מטפלים; ניצן הציעה התבוננות ברוחניות כמרכיב שדווקא מרפא ומאפשר רווחה פסיכולוגית. בהרצאה הייתה התייחסות לחיבור בין המלחמה בישראל לבין רוחניות – למשל בניסיון ליצור או להבין את המשמעות שלנו בתוך אירועים כה מטלטלים. בהרצאה העוקבת סיפרה עמית נחום שאתי על טיפול במשפחה של מטופל שעבר התקף פסיכוטי, בו שילבה אלמנטים רוחניים - למשל התייחסות לכך שבית החולים אליו הגיע המטופל "נבחר" באופן אנרגטי כדי ליצור התמודדות משפחתית, ושהמטופל עצמו "נבחר" לחלות כדי לקרב אנרגטית בין בני המשפחה.
נדמה היה שהשיח הרוחני מעורר בפני עצמו את הקהל – חוסר הסכמה לגבי מהי רוחניות (אנרגיות? תקשור? דת?), איך היא נמדדת, מה היא מאפשרת. באופן מסקרן, השיח על ריבוי קולות בהקשר המלחמתי, ועל מה נחשב דיאלוגי בטיפול משפחתי, וכמובן בפסיכוזה, יצר פיצול בין שני קולות בולטים בחדר בין הדוברות לבין הצופות – כל קול נחוש, מושך לכיוונו, מאבקי. בעודי מביטה במתרחש, ניסיתי "להחליק" פנימה והחוצה, לעבור בין הקולות, לשמוע הכול במקביל מבלי לנקוט עמדה. כולם צודקים, כולם טועים, זה מתחלף, זה חשוב, זה גם לא. כולם מסכימים שרוחניות כוללת תכנים שחשובים לטיפול בשבר פסיכוטי; לא כולם מסכימים על אופן ההתייחסות לרוחניות ועל השימוש בה על ידי המטפל. חשבתי עד כמה זה יכול להיות מבלבל ומערער למטופלים פסיכוטיים, לא לדעת מה הקול האמיתי, המציאותי, איזה קול רוצה בטובתו ואיזה קול מזיק לו.
אחרי החשיפה המחשבתית לפסיכוזה, חשבתי שעכשיו עליי להתמודד גם עם חשיפה גופנית ורגשית. בחרתי לחתום את היום בסדנת פסיכודרמה, מפגש שעשוי להיות מעמת עם העצמי האמיתי, חושף את השיגעון הפרטי שלי וגם חושף אותי לשיגעון של אחרים. את הסדנה העבירה מאיה לאוב, והיא עסקה בהתמודדות עם מוות בעולם משוגע. מאיה התחילה בשיח על מוות ואבל בעיני הפסיכודרמה, העולם המערבי ובכלל. היא דיברה על כך שהתאבלות לא באמת מתרחשת פעמים רבות, מפני שיש בה מרכיב מפחיד ומעמת שאנחנו מנסים להימנע ממנו. נזכרתי איך בבוקר ה-7 באוקטובר פיללתי לאפשרות לקפוץ קדימה בזמן לרגע שיהיה "אחרי האבל", ואוכל להפסיק להרגיש בו את כל הרגשות הכואבים של אותו היום.
נתבקשנו להלך בחלל כשעל הרצפה משפטים שקשורים לאבל, ולהיעמד ליד משפט אליו התחברנו. התבוננו באופן בו המשפטים נשזרים אחד בשני, ונשזרים גם בסיפורים השונים אך הדומים שלנו. משתתפים שיתפו בכנות על התחושה שלא ניתן לכפות על אנשים להתאבל, על השלום וההשלמה שיש באבל כשבוחרים בו, אבל גם על השאלה אם ניתן לבחור בו מלכתחילה. הסדנה המשיכה במדיטציה שכללה התחברות של כל אחד מהמשתתפים לאדם שאיבד, ואז ניתנה אפשרות לקיים שיח עם אותו אדם במסגרת פרקטיקת "הכיסא הריק". משתתפים שיתפו באופן חשוף סיפורים על אנשים שאיבדו – בין אם במותם, בין אם בפרידה מהם. אותם המשתפים זכו לדבר פעם נוספת עם האנשים שאיבדו או לדבר בשמם. היכולת לדבר עם אהובינו שלא פה, להעלות אותם בעיני רוחנו כדמויות כה מוחשיות – עד כדי הנעה רגשית מעמיקה, אמיתית – מתכתבת עם היכולת לשחרר את המציאות לרגע. לחיות לרגע רק עם האובייקטים הפנימיים שלנו. הרגשתי שהיכולת הזו מאפשרת חיבור מעמיק ואמיתי שלנו כמטפלים עם המטופל הפסיכוטי, אם נעז להרגיש את הרגשות האלו במפגש הטיפולי.
פרקטיקת "הכיסא הריק" – מתוך סדנת פסיכודרמה של מאיה לאוב
יום שני בכנס
"שיגעון זה לא Bug, זה Feature." – מהרצאתו של אייל הראל
- פרסומת -
בלילה שבין שני חלקי הכנס, קמתי ב-01:45 מאזעקה. ישבתי עשר דקות במקלט הציבורי וחשבתי עד כמה זה משוגע לחלוק את הרגע האינטימי והמפחיד הזה עם עוד עשרים זרים בפיג'מות. כשהתלוצצנו קצת על האבסורדיות של הסיטואציה, נרגעתי כי הרגשתי חלק, מובנת. לכן השתעשעתי והסתקרנתי כשבהרצאה הראשונה ביום השני שוחח ד"ר יאיר צבעוני עם אורנה וסרמן, על כמה הרעיון של קהילה הוא מופרך ובעייתי, וכיצד הוא עומד בבסיס הפרעות נפשיות. במהלך השיחה יאיר חיזק את הרעיונות הללו, כאשר אורנה הופכת לקול שמדגיש את דבריו, מרחיב ולעיתים מאתגר. בדבריו דיבר על כך שבקהילה נדרשים הפרטים להיות דומים אחד לשני ולרצות דברים דומים, ולכן החופש המוחלט באמת הוא השיגעון. הוא סקר את ההתייחסות של תיאורטיקנים שונים לקבוצה, לאופן בו היא עובדת ביחד כדי לממש מטרות דומות, אבל גם לאבסורד שבמחשבה שניתן לגשר על פערים בין אנשים באמצעות תקשורת (או בכלל). הוא הציג את קהילת סוטריה השרון כדוגמה לקהילה שמממשת את הרעיונות של אותם התיאורטיקנים, במקביל לניסיון להתגבר על הבעיות שחיים בקהילה מעלים.
האמת אותה דיברו יאיר ואורנה הייתה מדכדכת – הקהילה היא הבעיה, שונאת את השונה ומחרימה אותו, מדכאת את החופש והמחשבה החופשית; אבל הקהילה היא גם הפיתרון, מציעה טיפול והבנה לפרט ולקהילה כאחד, חיבור חברתי ואנושי שהוא מחבר. אז איך אפשר לצאת מהמלכוד הזה? התחברתי לרעיון שקבוצה צריך כל הזמן לפרק ולהרכיב, שוב ושוב. זה שומר על החיות שלה; זה מאלץ התמודדות בלתי פוסקת עם הקשיים שהיא מערימה; זה מבטיח שהיא לא תחליק מכוח האינרציה לדפוסים הרעים שלה. אבל בתוך כך, לא יכולתי שלא לחשוב על התפרקות פסיכוטית. כפי שאמרה גם רננה יום לפני כן, כמה זה יכול להיות חשוב לפרק את המבנה הרעוע כדי להרכיב מחדש. הפירוק הזה כואב ומטלטל את המערכת כולה, אך גם הכרחי לריפוי ושיקום, מאפשר למבנה החדש להיבנות בצורה יציבה יותר. ובדיוק כך גם הקבוצה – עליה להתפרק כשהיא רעועה, גם כשזה כואב, כדי להיבנות מחדש באופן מרפא. קולותיהם של אורנה ויאיר נשמעו לי כמו מתווכחים עם קולות אחרים בראשי, זורעים הרס באמונות שליוו אותי לאורך חיי (חיי הקהילה הם לא החיים האידיאליים באופן טבעי?). היה זה מלהיב עבורי לראות את האמת שהם מציגים, וגם מזעזע ומפחיד לנטוש את מה שחשבתי שהיא המציאות שלי. כשאפשרתי לעצמי להטמיע אותם לתוכי ולהאמין, ראיתי כיצד קולותיהם הלהיבו והגבירו האחד את השני במציאות. התמסרות לעמדתם המשותפת אפשרה לי להתחבר לקול שונה משלי, והאימוץ שלו לתוכי אפשר לי לרצות להתנהג אחרת בעולם, מתוך נקודת מבט שמעולם לא הייתי בה. המושבים בהם לקחתי חלק בהמשך היום עסקו בניסיון לטפל באמצעים דינמיים וקהילתיים במתמודדים שחווים שבר פסיכוטי.
ד"ר יאיר צבעוני ואורנה וסרמן, על הקהילה כבעיה וגם כפיתרון
הגעתי נרגשת למושב הבא, שעסק בתחושות המטפל במפגש עם מתמודד פסיכוטי. בשלב זה, מתוך החיבור המעמיק שחשתי לשבר הפסיכוטי, חיכיתי לבוא במגע עם סוגיות טיפוליות. בתחילה דיבר אודי לוי על מה שקרא לו "השיגעון של המטפל". הוא הביא תיאור מקרה שבמהלכו חש בסיטואציות שונות את היפוך התפקידים – המטפל הופך ל"משוגע", לנשלט על ידי המטופלת שלו, למוגבל. אודי ציטט את ביון, לדבריו דווקא כשהמטופל משתפר די הצורך, הוא מצליח להתחבר למציאות ולראות חלקים בה, לבסס קשר עם המטפל; בכך השיגעון של המטופל נעשה מובן יותר למטפל, מה שמתפעל במטפל את השיגעון שלו עצמו. בתיאור המקרה התייחס אודי להתמודדות המטופל הפסיכוטי עם החלקים המתסכלים שבטיפול – נפרדות מהמטפל, סופיות הטיפול, היעדר השליטה, וחוסר השלמות בכלל. המטופל הפסיכוטי ירצה להרוס זאת, ועל המטפל להתמסר לניסיונות ההריסה של המטופל ובכך לשרוד אותם ולהציע ריפוי, גם אל מול שחיקת המציאות של המטפל. בכשרונו הרב גרם לי אודי לחוש עד כמה זה מסעיר ומעמת להתחבר למטופלים פסיכוטיים; וגם שיש פוטנציאל לרגיעה ולהקלה כשאני מרגישה אחת עם ההרצאה, עם המטופל, עם הפסיכוזה, להתמסר לחול הטובעני במקום להיאבק בו, ולהצליח לצוף.
בהרצאה הבאה עסקה נטע גלנסקי בטיפול באנשים יוצאי משטרים טוטליטריים ובהעברות בתוך טיפול שעוסק בטוטליטריות. היא תיארה את מאפייניהם של האובייקטים הטוטליטריים, הזולגים מהמדינה לתא המשפחתי, וביניהם: שימוש בכוח למטרות כפייה, חוסר סובלנות לשונות, שליטה במחשבות, וחסימת התפתחות זהות אישית. לנפש דרכים רבות לנסות ולהתמודד עם אובייקטים שכאלו, ביניהן הזדהות עם המנהיג (ראש המדינה, ראש המשפחה, ולעיתים גם המטפל), הזדהות השלכתית, ופיתוח "אישיות מלחמה" שמטרתה לשמר מאבק כדי לא להפוך לקורבן. בחדר הטיפול, על המטפל להכיר בהשפעתם של תהליכים טוטליטריים על הטיפול; בתוך כך, פסיכואנליזה יכולה להפוך למרד בטוטליטריות, להתנגדות שקטה. תהיתי על טוטליטריות הקולות שבראש – מה קורה כשהמטופל "נכנע" לקולות ומאפשר להם להפוך למהות?
המושב הבא כאילו בא להציע התייחסות בדיוק לנושא זה. עבורי, היה זה המושב החשוב ביותר בכנס. הוא עסק ברשת שומעי הקולות (HVN) וחולק לשניים – בתחילה סיפר אייל הראל על הרעיון של הרשת, ולאחר מכן שלושה מטפלים ומשתתפים בקבוצות הרשת שיתפו מחוויותיהם (קרן שחר, עמית לביא ונדב אנקר). אייל סיפר שבישראל מתבצע ניסיון לאמץ מודל גלובלי, שמספק למתמודדים עם קשת חוויות לא שגרתיות (ראיית חזיונות, קולות רודפניים וכו') קהילה שמאפשרת לשתף ולחקור ביחד את החוויות הללו, להגיע לאינטגרציה. בבסיס התנועה עומדת ההבנה ששיגעון הוא לא הפרעה או מחלה, אלא אסטרטגיית התמודדות טבעית ואנושית, שבבסיסה לעיתים קרובות יש רכיב טראומטי. מטרת החברה היא לשנות את הפרדיגמה של התייחסות לקולות בפרט, ולחוויות לא שגרתיות בכלל: שמיעת הקולות היא לא הבעיה, אלא קיים קושי לנווט בתוך החוויה עצמה, ומערכת היחסים עם הקולות הפכה למורכבת בפני עצמה – מעלת בושה וסטיגמה. הרשת מציעה התקרבות לחוויה, הקשבה עמוקה וגילוי המשמעות שלה; החוויה צריכה לעורר סקרנות ולא רק אימה. הפאנל שהתקיים בתום דבריו של אייל הציג מן אוטופיה קהילתית (פסיכוטית? מציאותית? מה זה משנה?), ערבוב בין מטפלים למתמודדים, אין אחד שלו יותר שליטה מלשני, והרכיב הטיפולי והמרפא נובע מהחקירה המשותפת והרצון להעמיק ולהיות ביחד עם החוויה. היה נדמה לי שבקהילה שנוצרה כל המשתתפים הופכים להיות "שומעי קולות", מי יותר ומי פחות. הייתי מרותקת והוצפתי בהשראה אל מול המפגש עם האפשרות הזו לחוויה ולטיפול, ואני בוחרת שלא לסכם את המילים היפות של המשתתפים, אלא להביא מספר ציטוטים להתרשמותכם כפי שעלו בפאנל עצמו.
ציטוטי המשתתפים בפאנל "רשת שומעי הקולות"
בסוף היום השני כבר הייתי תשושה. חתמו אותו חברי הפאנל, שכלל את מטיאס דזמט, רננה שטנגר אלרן, יאיר צבעוני ואורנה וסרמן, בשיח מסכם על חיפוש משמעות. הרגשתי שאני צריכה זיכוך של האירוע ושל האנרגיות שלי. בסוף כל כנס, באופן צפוי, האולם פחות מלא מכפי שהיה בתחילתו. ובכל זאת, ראיתי אנשים מאזינים לפאנל בשקיקה, נאחזים בכל מילה. פתאום מצאתי את עצמי מתמלאת בעצב על סופו של אירוע כביכול קטן, שולי, בסכמת החיים שלנו – בטח ביחס לאירועי השנה האחרונה. אבל בימים שלאחר מכן, כשנזכרתי באירוע בגעגוע, הבנתי שלא היה זה אירוע שולי; שדווקא בתוך השיגעון, שהפך כמעט לשגרה שלנו, זכינו המשתתפים ליומיים של הרצאות שלעיתים היו מעמתות עם השיגעון, ולעיתים מאפשרות בריחה מהמציאות לאיזו מציאות אלטרנטיבית. שכפי שהפסיכוזה מגנה על המתמודד מפני מציאות קשה יותר מזו שיצר לעצמו, כך גם הכנס הגן על משתתפיו, ולו ליומיים, מפני מציאות קשה יותר שאנחנו עוברים. ומאז אותו הכנס, ברגעים בהם ההתמודדות היומיומית קשה לי מדי, אני מאפשרת לעצמי לעצום את העיניים ולהיזכר – כמעט בשקיקה – בכמה שעות שבהן הצלחתי לשקוע במשהו טוב.
מקורות
W. R. Bion (1961). Experiences in groups and other papers. London: Tavistock Publications; New York: Basic Books.
Aguayo, J., & Malin, B. (Eds.). (2013). Wilfred Bion: Los Angeles seminars and supervision. Karnac Books.
