חזרה לזרם החי - מסע בארץ הרגש
מרים באר1
אני ישנה ולבי ער(שיר השירים, פרק ה' פסוק ב')
מסע החקירה שלי אל עולם הרגש החל לפני כמה שנים, כאשר התעורר בי צורך עמוק להרגיש את מלוא מגוון הרגשות שבתוכי – בצורה חופשית ומשוחררת, ובכל העוצמות שבהן הם מבקשים להתבטא. חלמתי על פגישה עם איש טיפול שיהיה מחובר כל כך לרגשותיו, עד שאוכל דרכו לבטא את כל מה שאני מרגישה. במקביל, בסביבתי המקצועית החלו להישמע יותר ויותר שני מושגים מרכזיים: "הכלה" ו"וויסות". כאשר דיברו על הכלה, קול של ביקורת פנימית לחש לי: "את לא באמת מכילה את עצמך". וכשעלה נושא הוויסות, אותו קול שב ואמר: "את גם לא מספיק מווסתת".
במאמר זה, אבקש לתאר את מסע החיפוש שלי אחר מרחב שבו הרגש יכול להיות, להתבטא ולהיחקר בנוחות. באופן אינטואיטיבי, כולנו חשים שכאשר יש מקום לחוות ולבטא רגשות, מתאפשרת תנועה פנימית – הרגש משתחרר, מתפתח ואף משתנה. במהלך החיפוש, ביקשתי למצוא המשגה שתסייע לי להתמקם מול נושא הרגש, ובעיקר לגבש פרקטיקה שתאפשר למטופלים לבטא אותו בדרך שתוביל לשינוי. חשתי שעליי לחרוג מגבולות הפסיכולוגיה ה"קונבנציונלית" ולחפש תשובות בתחומים אחרים. בעמודים הבאים תגלו ששני מקורות ההשראה המרכזיים שלי היו: עולם ההתמקדות, ובפרט מאמרו של יוג'ין ג'נדלין2 על רגש, והשני בעולם של טיפול בנשימה.
את עולם ההתמקדות למדתי לפני שנים רבות, ואילו לטיפול בנשימה נחשפתי רק לפני כשלוש שנים. מה הוביל אותי לשם? בשלב מסוים בעבודתי כפסיכולוגית, חשתי צורך להתרחק מהעולם השכלי המוכר – עולם מסודר, נוח ומארגן, אך גם כזה שמגביל לעיתים. ביקשתי לחפש את הריפוי, עבורי ועבור מטופליי, קרוב יותר לגוף, לתחושה ולרגש. במאמר זה, אני מזמינה את כולנו לחקור מחדש את תפיסתנו את עולם הרגש. את השורות הבאות יש לראות כהקדמה בלבד – פתיח לדבר האמיתי, אשר לא ניתן להסבירו במילים. הוא מתרחש רק מחוץ להסברים, דרך חוויה ישירה.
וינייטה
אציג כעת וינייטה מתוך תהליך התמקדותי עם אישה כבת 50. במהלך התהליך, היא נזכרת בזיכרון ילדות:
"אבא שלי היה פעמיים או שלוש בשבוע חוזר מאוחר בלילה הביתה. אני הייתי צריכה ללכת לישון בשעה מוקדמת. במשך שנים, מאז היותי בת שש בערך, אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה, מחכה לו ולא נרדמת. פחדתי נורא שאבא שלי ימות ולא יחזור הביתה. הייתי בוכה הרבה. הייתי נרדמת רק לאחר שחזר, כשהייתי שומעת את הרעש של שער החנייה שנפתח (שותקת). פעמיים או שלוש במהלך כל השנים האלה, אמא שמעה את הבכי שלי. אני זוכרת אותה נכנסת לחדר שלי, רואה אותי בוכה וצוחקת. אומרת לי שאין לי מה לדאוג כי אבא תמיד חוזר."
אישה זו נשאה את הפחד בתוכה בדרכים שונות לאורך כל חייה. עם הזמן, הפחד הפך לחרדה שהופיעה בצורות מגוונות, עד שהובילה להימנעויות רבות ששיתקו אותה, בעיקר בנסיעות רחוקות מהבית. החרדה תקפה אותה בעיקר בדרכים – מחוץ לבית, בנהיגה ובטיולים רגליים – והזכירה את הפחד שחוותה בילדותה, כאשר אביה היה בדרכים. מעניין לציין שגם אביה סבל מחרדות. אף שהשתדל להסתיר אותן בציבור, הן נחשפו לעיתים בתוך המשפחה. בנוסף, היא נשאה בתוכה איסור מוחלט להרגיש פחד, מה שהוביל לכך שבחיי היומיום כמעט ולא חוותה אותו – פרט לרגעים שבהם הפחד היה מציף אותה לחלוטין.
"הרגשתי חזק שאסור לי לפחד, ושבכלל –אסור לי להרגיש", היא מוסיפה לאחר זמן מה.
בתקופה האחרונה, החיים מפגישים אותי שוב ושוב עם אנשים שאסור להם להרגיש, ומשלמים על כך מחיר כבד. האם לימדו אותנו בילדותנו להתבייש במה שאנחנו מרגישים?
רבים מאתנו, גם כאלה שלא צחקו עליהם כשהם בכו, סוחבים בתוכם רגשות עוצמתיים שאין להם לגיטימציה להוציא החוצה. פעמים רבות, המסר שהופנם היה שמותר להרגיש הכל – חוץ מרגש מסוים, כמו כעס או קנאה. פעמים אחרות, הועבר אלינו שמותר להרגיש, אך בעוצמה מתונה. הפנמת אי-הנחת והביקורת של הסביבה כלפי הרגשות שלנו גובה מאיתנו מחיר כבד – הן במונחים של בריאות פיזית ונפשית, והן באיכות היחסים הבין-אישיים שלנו. פחד, קנאה, כעס, שנאה, ייאוש, בושה – כמובן. אך לעיתים גם רגשות עדינים יותר, ואפילו רגשות "חיוביים", כמו אהבה ושמחה, אם הם מתבטאים בהחצנה יתרה.
כאשר רגש אחד חסום, כל קשת הרגשות מושפעת. תחושת החיות פוחתת, והחוויה הופכת לצמצום – לעיתים אפילו לזיוף. חוויה זו, למרבה הצער, הופכת פעמים רבות לנורמלית עד שהיא מפסיקה להפריע לנו. כך, אנו מגיעים למצב שבו אנו מצפים שגם הסובלים אותנו יתנהגו באותו האופן. בפועל, אנחנו נוטים להיות מנוהלים על ידי הרצון להימנע מלהרגיש. תחשבו על כמה פעמים החלטתם להימנע ממקום מסוים, מאדם מסוים או מפעילות מסוימת, רק משום שחשבתם שהרגשתם אי-נחת, אפילו במעט, או "לא נעים". כמו כן, כמה פעמים החשש שלנו לגרום אי-נעימות לאחרים הביא אותנו להימנע ממעשים שחשובים לנו?
ויסות רגשי
אם מדברים על "אי-נחת", זו התחושה שמתעוררת אצלי לנוכח העיסוק האינטנסיבי בשנים האחרונות, בקרב אנשי מקצוע שונים – פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, אנשי חינוך ועוד – בנושא של "ויסות רגשי". אנחנו מאבחנים בעיות ויסות, מטפלים בהן, ומעבירים סדנאות לכל הקהלים בנושא זה.
אני מסכימה שלפעמים יש בעיה בדרך בה אנשים חשים ומבטאים את רגשותיהם, וחשוב להעלות את השאלה – מה עושים עם כל האמוציות הגועשות והמציפות? ומה עושים כאשר יש חוויית ניתוק או קושי להתחבר לרגשות? הצורך קיים, ואין ספק שהוא מובן. נראה שברוב המקרים, האנשים הגיעו לפתרון דומה. כאשר רגשות לא נעימים מאיימים להתפרץ, רבים מאיתנו "מתאפקים עד שמתפוצצים". הפנמנו את המסר שבדרך כלל עדיף להתנהג במתינות – לא לחוות רגשות עוצמתיים, להפעיל שליטה עצמית. אך אם אין ברירה והגל עולה גבוה ומציף, אנחנו עלולים להתפוצץ – בבכי, בכעס, בצעקות בהלה, או בשמחה שמתפרצת באי-שקט.
הבעיה אינה באבחון הבעיה, אלא בטיפול בה. יתרה מכך, הבעיה טמונה במחשבה ובביטחון שיש לנו, הפסיכולוגים, את הכלים לפתור אותה. אנו נוטים להאמין כי עם הבנה בסיסית של התופעה ומעט אסטרטגיות, נוכל לביית את האמוציות, להחזיר שליטה לחיים הפנימיים שלנו ושל לקוחותינו, ובאופן כללי לשלוט בדרך בה אנחנו מתקשרים את הרגשות כלפי חוץ, לאחרים.
יש לציין כי קשה להימנע מההרגשה שבמרבית המקרים אנחנו משתמשים במילה "ויסות" כתחליף מקצועי למילה הפחות מקצועית "תירגעו" – גם אם בתיאוריה אנו מקפידים לדבר על ויסות רגשי באופן מאוזן (ולפעמים יש צורך לעורר את הרגש אצל הילד).
"Calm is overrated," אומרת Kim Barthel (2023). המרפאה בעיסוק מנסה לעשות סדר בבלבול.
הורים ואנשי מקצוע עשויים בטעות לחשוב שחוסר ויסות מאופיין באמוציות עזות, ולהניח כי הדבר דורש "תיקון". בשיח על ויסות, יש לשים לב בעיניה לניואנסים במצבי עוררות מעורבים (blended states of arousal). מצבים אלו מתארים חוויה שבה אדם נמצא בהפעלה רגשית, אך בו בזמן גם מחובר לעצמו ולסובלים ממנו. מצבים מעורבים כאלה מתרחשים במשחק, אינטימיות, ויכוחים וחוויות יומיומיות.
"מבחינה נוירו-ביולוגית והתנהגותית, אפשר להיות מגורה מאוד ועדיין להיות מווסת ומוכל בתוך חלון הסיבולת של האדם."
קים ברתל מזכירה לנו שילד שצועק על אחיו יכול להיות מחובר יותר לרגשותיו מאשר ילד רגוע בכיתה. גוף רגוע ומרצה עשוי לבטא אדם מאובן מחרדה, שחווה דיסוציאציה, בזמן שהוא נראה לנו נוכח. לעומת זאת, הילד הצועק יכול להיות מחובר באופן מלא לצורך שלו להגן על עצמו, ולכן למעשה מווסת יותר מהילד היושב בשקט בכיתה.
When we show up in relationships with the intent to be present with another person, it can sometimes look messy rather than “calm” in its presentation. When “messy” is authentic and connected and therefore regulated, even those moments can ultimately have the impact of repair, reconnection and security.
אם כך, החוויה הסובייקטיבית של האדם היא העיקר. האם האדם חש "מחובר", הן לעצמו והן לאחר הנמצא איתו? האם התנהגותו מקדמת אותו לכיוון של התאוששות, חיבור מחדש ותחושת ביטחון? אלו השאלות החשובות, ולא כפי שאנו רגילים לצפות, האם הוא רגוע.
נותרת השאלה כמה אנחנו, הורים ואנשי מקצוע, מחוברים לקשת הרגשות החיים בנו; כמה אנחנו מסוגלים להיות ב"גם וגם" – לבטא את הרגש שלנו ובמקביל להמשיך לראות את הילד מולנו ולהיות מחוברים אליו. הרי נראה כי הדרך לגדל ולעזור לילד עם כל העסק המבעבע הזה היא דוגמה אישית. דוגמה אישית ואינטראקציה רגשית מלאה ומספקת בין מבוגר וילד הן המפתח להתפתחות בריאה ומנבאות כיצד יצמח יחס הילד כלפי הרגש בו.
התמקדות
"מה שאנו מבטלים ואיננו מרגישים נשאר אותו הדבר. כאשר אנו מרגישים, הוא משתנה. מרבית האנשים אינם יודעים זאת. הם חושבים שעל ידי כך שלא ירשו לתחושות שליליות לעלות בהם הם יהיו אנשים טובים יותר. היפוכו של דבר, זה גורם לכך שאותם רגשות ישארו במצב סטטי, שנה אחר שנה. כמה דקות של תחושת הדברים בגופכם מאפשרת להם להשתנות. אם יש בכם משהו רע או חולה או לא יציב, הניחו לו להיות כזה בתוככם ונשמו. זוהי הדרך היחידה שבה הוא יוכל להתפתח ולהשתנות אל תוך הצורה לה הוא זקוק" (ג'נדלין, 1986).
העניין שלי ברגשות צץ לאחר שנים ארוכות בהן נעשיתי, בעקבות לימודי ההתמקדות שלי3, מרותקת לעולם הגוף, תחושותיו העמוקות ומשמעויותיהן. לתחושות הגוף שמתגלות בקצה התודעה, ג'נדלין קרא Felt Sense (ביטוי שבעברית ניתן לתרגם באותה המידה לתחושה מורגשת או למשמעות מורגשת).
בחלק זה, אשמח לחלוק ולשתף את השקפתו הייחודית של ג'נדלין, שניסח דברים מרתקים ופחות מוכרים על מקום הרגש בטיפול.
ג'נדלין התייחס לעומק לנושא הרגשות במאמרו On Emotion in Therapy (1991). תחילה הוא מבחין בין הרגש לבין התחושה המורגשת, ה-Felt Sense. הוא מתאר את הרגש כבלתי מעורפל, פשוט, עז, נגיש וגלוי לאדם, להבדיל מהתחושה המורגשת שבאה מקצה התודעה, נוטה להופיע תחילה כעמומה ודורשת זמן להתגלות. תפיסתו את הרגש, ככזה שיכול לצמצם את החוויה או לכסות ולסוות את התחושה המורגשת – שהיא לרוב עדינה, עמומה, רחבה יותר – מביאה אצל הקורא לתחושה שהוא מסתייג מהליכה לרגש. "Emotions Narrow the Sentient Context" (Gendlin, On Emotion in Therapy). אולם המשך הקריאה במאמר מראה כי ההסתייגות הזו היא לכאורה בלבד.
בלב חשיבתו הטיפולית, ג'נדלין שם את החוויה החיה (experiencing). בתוך החוויה החיה משולבות זו בזו תחושה מורגשת ורגש – "Room for emotion and felt sense can be made within any method" הוא המשפט האחרון והמסכם של המאמר. במישור התיאורטי, הוא מבחין בין השתיים כך: בעוד הרגשות בעיניו נמצאים באזור האקספליציטי, כלומר, הרגשות בעיניו מומשגים ונודעים לאדם כבעלי שם (פחד, שמחה, כעס וכו'), התחושה המורגשת נובעת ישירות מאזור האימפליציטי, קודם היותה מומשגת באופן סימבולי. ה-feeling והתחושה המורגשת מכילים יותר ממה שניתן לומר במילים, והם חשים את ההקשר הרחב של הסיטואציה. לכן יש להבין את כוונתו כך, שהרגשות המפורשים, המומשגים, הם אלו שמצרים את החוויה החיה. אם נדייק עוד יותר, אמוציות עולות מתוך ההקשר הרחב, ואז, כשהן מומשגות כפחד, שמחה, כעס וכו', הן מצרות אותו.
לפי ג'נדלין, לרגשות ולביטויים החופשיים יש תפקיד חיוני בטיפול נפשי. הוא מעודד מטפלים לאפשר בטיפול את מה שפעמים רבות לא התאפשר בעברו של האדם – לבטא ואף לפרוק באופן חופשי את מה שהוא מרגיש. אירועים רבים, במיוחד בילדות, עוררו רגשות עוצמתיים שלא ניתן היה לבטא. ילדים, במיוחד באירועים קשים, נאסר עליהם לבטא את כל מה שהם מרגישים. בדעה אחת עם מטפלים שמשתמשים בקתקסיס, הוא מזהיר לא לעצור מטופלים באמצע פורקן רגשי (expressive discharge), אלא לתת להם להשלים את תהליך השחרור, אחרת עולה בהם תחושת אובדן שליטה קשה.
בזמן פורקן רגשי, אדם עשוי לרעוד, לצעוק, לבכות בקול גדול, לעשות רעשים לא נעימים. הסיבה שמטפלים לעיתים אינם מאפשרים קתרזיס או קוטעים אותו באמצע, לפי דעתו של ג'נדלין, היא כי זה יכול להיראות מכוער. אך זה קורה, הוא טוען, בגלל שהם רואים את זה מבחוץ; אם תחוו את הקתרזיס מבפנים, כמו גלים של ביטוי רגשי שעולים בכם ונעים החוצה, אתם תראו כמה זה מרגיש יקר-ערך, משחרר ומקדם, ולא תרצו לעצור אותו.
המלצה זו אינה טריוויאלית היום, כשבהרבה חדרי טיפולים קונבנציונליים התערבויות הכוללות קתרזיס די יצאו מהשימוש. ג'נדלין מציע לציין בפני המטופל מראש כי קתרזיס היא אופציה פתוחה בטיפול (והוא ממליץ שיהיו כריות בחדר למקרה שיהיה צורך בהן לשמור על המטופל). הוא מציע לא לדחוף לפורקן רגשי, אך לתת לו מקום, ולאפשר אותו.
באותו המאמר, ג'נדלין מזהה ומזהיר בפני בעיה רצינית ביחס של האדם ל-feeling של עצמו. הדבר מעניין במיוחד לפסיכולוגים ולמטופלים המנוסים, שכבר הפנימו את השפה הפסיכולוגית. הוא נוקט עמדה ברורה נגד "ניתוח עצמי", וקורא לתופעה הזו vivisection. הוא טוען כי הפעילות הפנימית הכי לא מועילה היא ניתוח עצמי. כאשר אדם מנותק מרגשותיו ועוסק באינטלקטואליזציה, זה פחות חמור. אולם כאשר האדם מחובר למה שהוא חש ומרגיש, מאד לא מומלץ לנתח אותו מהשכל, או שהוא יתחיל לנתח את עצמו. מה שהאדם באמת זקוק לו בזמן שהוא מתחבר לתחושות ולרגשות הפנימיים, זה להפנות את תשומת לבו ישירות למקום בגוף שבו הוא חש את הדברים, ולתת לתחושות לסדר את עצמן בעצמן. "אל תגדיר, אל תפרש, אל תצייר מפות, כי זה כמו לחתוך בבשר החי" (ג'נדלין, On Emotions in Therapy).
בזמן שאנחנו מדברים מהשכל על הרגש, מנסים לעשות סדר על ידי פירושים ואבחנות, חלק בנו עדיין מחובר פנימה לרגש החי. לדבר על הרגש במקום לחוש ולבטא אותו, נותן לנו תחושת קרבה לרגש מבלי להרגיש אותו באמת. לגעת ברגש עם השכל, פסיכולוגים רבים טובים בזה. זה משאיר אותנו בצד הבטוח, אך את המטופל לבד.
מאידך, ג'נדלין סבור שביטוי רגשי בלבד לא תמיד מועיל. ראשית, כי לחזור שוב ושוב על אותה סיטואציה שמעוררת בנו את אותו הרגש, אינו מקדם אותנו. בנוסף, בדרך כלל אנחנו לא מחלימים ממקור הרגש רק על ידי כך שנחוש את אותו הרגש ונבטא אותו החוצה. אז כיצד, לפי ג'נדלין, אפשר לעבוד בחכמה עם הרגש ולאפשר תנועה קדימה משמעותית בתהליך?
ג'נדלין מכיר בכך שמתוך התחושה המורגשת, שהיא בדרך כלל עדינה יותר, יכולים לעלות רגשות חזקים. הדגש שלו הוא שאנשים משתנים דרך רגשות שהם לא הרגישו באופן מפורש, ולא ביטאו קודם לכן. "עוצמה רבה יותר של רגשות מוכרים אינה מביאה לשינוי. אנשים מרגישים רגשות מוכרים ומבטאים אותם בעוצמה לעיתים קרובות, אך הדבר אינו מביא צעדי שינוי. צעדי השינוי והתהליך אינם מגיעים ישירות מהרגשות המוכרים" (מתוך "הלקוח של הלקוח: קצה המודעות").
לאן מוביל אותנו ג'נדלין? להכרה בצורך לתת מקום בטיפול הן לתנועה פנימה והן לתנועה החוצה. התמקדות היא תנועה פנימה – אנחנו מוזמנים בהתמקדות להיכנס פנימה לגוף ולחוש במפנים "איך כל זה מרגיש". חסרה בהתמקדות התנועה החוצה, ולכן הוא ממליץ שנשלב בטיפול גישה נוספת, המדגישה הן את הוצאת הרגש החוצה והן את האינטראקציה בין המטפל למטופל.
טיפול העוסק במידע פנימי בלבד, תחושה מורגשת או רגש (כמו בהתמקדות), חסר בו ממד חיוני על מנת שיקרה תהליך שינוי. מעבר להתמקדות במרחב הפנימי, צריכה להיות גם תנועה החוצה, חופשית וספונטנית, אל תוך האינטראקציה בהווה (ראשית עם המטפל). אולם, הביטוי הרגשי, הקתרזיס, אינו מספיק על מנת להוביל לשינוי. כשאדם פוגש רגש עוצמתי כלשהו בתוכו, הוא עשוי לחוות אותו באופן חזרתי וצר (צר כי הרגש לא במגע עם ההקשר הרחב). באופן כזה, הוא חווה מחדש את העבר, ונשאב אל החוויה הקשה שהוא חווה בעבר. העבר שאנו רגילים לחוות הוא לא העבר שאפשר לחדש בתוך אינטראקציה בהווה. על מנת לאפשר צעד קדימה עם הרגש, מומלץ להרחיב או להעמיק מעבר לרגש, אל תחושת הגוף המורגשת.
לכן, על מנת שנאפשר לתחושה המורגשת לעלות אחרי שהרגש יצא החוצה, יש לשאול, "מה כל הדבר הזה עושה... שם, במרכז הגוף?". אפשר גם להציע: "עכשיו שהוצאת את זה החוצה (הכעס, הפחד, העצב...), האם אתה יכול להרגיש את המקום הפנימי ממנו בא הרגש הזה?". או להזמין: "יש את המקום הזה שבוכה בתוכך – האם אתה יכול להרגיש אותו מבפנים?".
התחושה המורגשת, שהיא תמיד בהווה, עוזרת להרחיב את הרגש הצר ומאפשרת להקשר הרחב להתגלות ולהיות מורגש. חוויית הרגש הקשור לעבר או לכאב דרך התחושה המורגשת, מאפשרת לאותו גוש רגשי להיקלט לתוך ההווה, לתוך הזרם החי, וכך להתחיל בתהליך ריפוי.
אני מתחברת להבנה המקיפה והעמוקה שמביא לנו ג'נדלין, המשלבת בתוכה רגש ותחושה מורגשת בו זמנית. אני מתפעלת מהאופן בו הוא מציע לנו לעבוד עם הרגש: למצוא את מקורו, לחבר אותו להקשר הרחב ולתת לו תנועה פנימה והחוצה. כך הוא מאפשר לנו לפתח קשר חדש עם הרגש, אשר לא נשאר מוגבל למוכר והברור, אלא מתפשט ומעמיק את המשמעות האישית וההקשרית שלו.
יחד עם זאת, מהות ההתמקדות היא אכן לנוע פנימה ולגבש מידע מהגוף אודות מה שקורה לנו או מעסיק אותנו. אני מרגישה כי ההתמקדות, כפי שהיא מתורגלת לרוב – בישיבה שקטה ובעיניים עצומות, כאשר תשומת הלב ממוקדת בעיקר בתחושות בקצה התודעה – אינה מעודדת את הקטרזיס בצורותיו השונות, כפי שהמטופל עשוי לעיתים להזדקק לו. היא לא נותנת מקום מספיק רחב לצורך האנושי להתחבר לרגש באופן חופשי ולבטא אותו באופן מלא. בנוסף, היא אינה בהכרח מתמקדת בעושר, הגיוון והמורכבות הקיימים ברגש. המתמקד לעיתים מוזמן לשים לב לרגש, אך לא בהכרח לצלול לתוכו, בעיקר אם מדובר ברגש שלילי. קיימת היררכיה בין הרגש, שהוא יחסית שטחי, לבין התחושה המורגשת, שהיא לעיתים עמוקה ומורחבת יותר. אדם הצופה במתמקד, יתרשם לעיתים שמדובר בתהליך עדין, איטי ושקט, מכוון פנימה, בדומה לתרגול מדיטטיבי. על פניו, נראה שבעולם ההתמקדות יש פחות מקום לסערות, לתנועה עזה, ולצלילה לתוך מה שיכול להיראות מבחוץ כהצפה או אובדן שליטה4.
אני מציעה שיטושטשו ההבחנות בתוך ה-feeling, ושנוכל להמשיך לשאול את השאלה "מה אתה מרגיש בגוף?" מבלי לדייק בדיוק למה הכוונה. אכן, נהיה מוכנים לתת מקום לכל מה שרוצה לעלות. כל מה שרוצה – הקולות, התנועה, התחושות, הרגשות, המילים, הזיכרונות, התובנות, והחוויות המיסטיות. כל זה ועוד. מהמקומות המוכרים יותר ועד המקומות המוכרים פחות. נוכל לאפשר למה שרוצה להשתחרר – לעיתים ברעד, צעקה ובכי – להשתחרר. נרחיב את הנוכחות עד שנוכל לקבל את הכל בברכה. הגלים הגבוהים כמו גם אלו העדינים והכמעט בלתי נראים. ביחס שלנו לרגש, יש מקום לאיכויות של עדינות, אטיות וסבלנות, כמו גם לאלו של מאמץ וכוח.
הניסיון מראה שלרגש, כמו לכל דבר אחר שדורש להעלות בנו, יש מקום ב-wholeness (כוליות) שעליה מדבר ג'נדלין, אליה מגיעים בהעמקת המגע עם ה-Felt Sense. בתשתית החוויה, קיים הסדר הרחב יותר (wider order), האימפליציטי, שאין להמשיג או לתאר במילים, ושם הכל מתמזג ומשתלב על מנת לאפשר את התנועה קדימה (Gendlin, The Client's Client).
כיצד עוד, באופן מעשי, ניתן להזמין את המתמקד לעשות יותר מקום לרגש? בשיחה המקדימה לפני הכניסה פנימה, אפשר להעלות למודעות את הקושי להתחבר לרגש, או לבטא אותו. אפשר לשאול, "האם יש רגש בך אתו אתה פחות במגע, שאתה פחות מכיר?" או, לחלופין, להציע להעלות כל מה שהוא מרגיש סביב הנושא בו הוא עסוק. בשלב הכניסה פנימה, ניתן לפנות ללב ולומר לו שהוא מוזמן לבטא את עצמו. אפשר לומר, "מותר לך להרגיש. כל רגש מתקבל בברכה."5
כשרגש עולה, אפשר לבקש מהמתמקד שיתאר את הרגש, או שייתן דימוי עבורו – כמו שהיה עושה עבור תחושה מורגשת. אפשר להזמין לקבל קבלה רחבה את הרגש, להסתקרן בו. לשאול מה מקורו, מה הוא רוצה שתדע, איך ירגיש אם היה יכול לבוא לידי ביטוי באופן חופשי. אפשר להפנות את תשומת הלב לפרט בדימוי שעלה (להבה, פס, דמעה). פעמים רבות יש צורך לעבוד עם החסימה, עם הקושי להרגיש. "יש משהו שלא נותן לאותה התחושה לעלות", או "אז יש שני דברים. יש את רגש ה-..., ויש גם את החלק בך שלא רוצה (מפחד/דואג/מתנגד) שהרגש הזה יעלה." לעיתים עוזר להציע: "האם ניתן להעלות סיטואציה שקרתה, בה יכולת להרגיש את הרגש הזה אבל לא הרגשת אותו?"
לקראת סיום התהליך, מצאתי שהשאלה הבאה יכולה לפתוח משהו חדש: "אם לא היית יושב כאן על הכיסא, איך היה מתאים לרגש להתבטא? דמיין..."
"I hope you don't do only focusing" אומר לנו ג'נדלין6. בין היתר, הוא עודד תנועה עם הגוף, כפי שהוא גם רומז במאמר המצוטט כאן על הרגש, כאשר הוא אומר שטיפול טוב צריך לכלול תנועה פנימה ותנועה החוצה גם יחד.
התחנה הבאה במסע שלי היא המפגש עם טיפול בנשימה.
נשימה
לאחר חימום בתנועה ונשימה, אנחנו מוזמנים לשכב על מזרון בצורה נוחה ולעצום עיניים. המנחה אומר: "התחילו לנשום נשימה רציפה דרך האף. קודם בעדינות. הנשימה מעגלית, ללא עצירה בין שאיפה לנשיפה. האורך של השאיפה שווה לאורך הנשיפה. כמו מטוטלת, או נדנדה. שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה..."
כך מתחיל המסע האישי של המשתתפים בקבוצת נשימה מעגלית. אנחנו נושמים בשכיבה, לצלילי מוסיקה שמתחילה בעדינות ובאטיות, ובהמשך גוברת ונהיית עוצמתית וקצבית, עד שהיא הופכת שוב מרגיעה, ומובילה להרפיה בסיום.
לפני כשלוש שנים השתתפתי בסדנת נשימה מעגלית7 במשך עשרה שבועות. גיליתי את כוחה של הנשימה ככלי עוצמתי וטבעי ביסודו, להתחבר פנימה ולשחרר אמוציות, תחושות, זיכרונות והבנות עמוקות. טיפול בנשימה הוא פשוט שימוש במערכת הנשימה שלנו במטרה לאפשר לכל מה שרוצה לעלות – לעלות. זהו כלי לשחרור ופריקה של אמוציות וכאבים, לעיבוד חוויות, לעיתים טראומטיות, ולהכרה עצמית.
כל אחד ואחת בקבוצה חוו חוויה אישית, ייחודית וחד-פעמית. משבוע לשבוע, גדלה ההבנה שיש בנו זרם רגשות חיוני ויקר ערך, ושהזרם הזה הוא הרבה מעבר לסך הרגשות המוכרים לנו בשמותיהם. הזרם החי זורם עמוק יותר, הרבה מתחת לרגשות החולפים בנו רגע אחר רגע. זהו זרם חי תת-קרקעי שאני שואפת להיות מחוברת אליו, ואף חשה כמיהה לא להיות לעולם רחוקה ממנו.
הכנסה מוגברת של אוויר לריאות משפיעה עלינו בצורה מעניינת. די מהר, היא עוזרת לנו להרדים את השכל והמחשבות, ומביאה אותנו לקבל מידע ממקומות עמומים יותר ומוכרים פחות בגוף. כשתובנה עולה תוך כדי תהליך הנשימה, דבר שמרבה לקרות, היא בד"כ נובעת מהתחושות עצמן ומתנסחת במילים מעטות ופשוטות, שונות מרצף המחשבות האוטומטיות, החזרתיות והמוכרות לנו היטב מהיומיום.
הנשימה המעגלית אינה רק מנתקת את זרם המחשבות האוטומטיות. היא לסירוגין מעלה ומורידה אנרגיה, מעוררת ומרגיעה, וכוללת גם מעורר תחושות חזקות ולעיתים קרובות בלתי מוכרות.
"מותר להרגיש. להרגיש הכל," אומר המנחה, בקול ברור ושקט, בזמן התרגול. הוא רוצה לעודד אותנו לשחרר את מה שמבקש לצאת. כל מה שמבקש לצאת... בכי, צחוק, קולות, תנועות, רגשות שאין להם מילים... איזו תעוזה! לאט לאט, שבוע לאחר שבוע, אני עושה הכרות אינטימית, ללא מילים, עם הרגש שבי. רגש משתנה, לא צפוי, חי. רגש שהוא לפני הכל תחושה. שוב ושוב, הדלת לזרם החי, התת-קרקעי, נפתחת. לעיתים הרגש מתפרץ בעוצמה, לעיתים הוא כמו זוחל לאט החוצה ורק בהדרגה כובש את החלל. לעיתים כעס פורץ החוצה, חד וברור. לעיתים, רגש אהבה, געגוע, ממלא אותי. פעמים לא ברור מה מבקש לעלות – רגש לא מוגדר (ואולי לא רגש בכלל, אלא משהו אחר), אבל זה כאן, לגמרי מורגש. לעיתים יש תחושה עילאית, רוחנית. יש מפגשים בהם אני מבקרת טראומות העבר. הזרם, כמו נהר, משתנה, מתחדש, ויחד עם זאת מוכר וקרוב יותר מפעם לפעם.
אני מגלה בהפתעה, מההתנסות הראשונה, שלהרגיש רגש קשה זה לא כזה כואב. מה שכואב באמת, זה לא להרגיש. אולי אפשר לומר את זה אחרת: רגש קשה לעיתים כואב, לפעמים אף דורש תמיכה של אדם אחר כדי להיות אתו, אך ניתוק הוא כואב יותר. אני מגלה עם הזמן דברים נוספים. הזרם החי של הרגש נהיה לי נגיש יותר ויותר. אני תופסת ביטחון ביכולת שלי לנוע במרחב החדש הזה. אני מתחילה להרגיש ביום-יום יותר רגשות, וגם יותר ניואנסים ודקויות שלא הייתי ערה להם קודם... וכן, אני חשה התמתנות. משהו מתעדן, העוצמות מתרככות. ההתרככות קורית מעצמה, לא כציות לציווי חיצוני או לביקורת פנימית. דבר נוסף שאני שמה לב אליו הוא שאני פחות מתביישת לבטא את עצמי ואת מה שאני מרגישה. אני עוברת תהליך של קבלה של מה שעולה בי, באותו הרגע. האם מדובר בתהליך שיקום, לאחר הדיכוי הארוך של הרגש לאורך השנים? אני נוטה להאמין שכן.
בסיום המסע, אנחנו מוזמנים להרפיה, בד"כ בשכיבה על הצד, במעין תנוחה עוברית. הסערות, אם היו, שוככות. שלווה יורדת עלי. מכסים את כל אחד מאתנו בסדין. המנחה מזמין אותנו ליהנות מדקות של אינטימיות עם עצמנו. "תנו לגוף לספר לכם כל מה שהוא רוצה לומר לכם."
כסיכום ביניים...
הרגש החופשי והבלתי-צפוי מעורר ביקורת והסתייגות בחברות רבות. ברמת הפרט, אנחנו יכולים לפתח מודעות לאותם הקולות שמנסים לדכא בנו את הרגש החי, הבלתי מרצה והבלתי ידוע. אותם קולות, פעמים רבות פנימיים, אומרים לרגש: "אתה פשוט מדי", "אתה גס, מתארח אצלי בלי הזמנה", "אז אתה כועס? בסדר, מה יש לדבר על זה? זה יעבור לך", "אתה מפריע, מפריע לחשוב, מפריע לסביבה ולסדר הטוב", "אתה אפילו יכול להיות מסוכן, תראה מה קורה סביבך, ככה נוצרות מלחמות!".
אני מבינה היום שמאז ומתמיד יש בי כמיהה להתחבר לזרם החי הפנימי, אותו נהר תת-קרקעי שממתין אי שם בגוף, ואותו אני שואפת להכיר ולהתחבר אליו.
זרם חי זה כוסה מאז הילדות בשכבות של אבק -על ידי חינוך, סוציאליזציה ותרבות, או חלקים מהם שאינם חשים בנוח עם ביטוי רגשי. גם כשבגרתי ולמדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה, ובהמשך פסיכותרפיה במכון הפסיכואנליטי, המצב לא נהיה יותר טוב. בחוויה שלי, הפסיכולוגיה הקונבנציונלית אינה נותנת מקום של ממש לביטוי מלא ושלם של הרגש. כאשר עולם הטיפול מצטרף לאהדה של השכל על הרגש, אנחנו בבעיה. חסימות רגשיות פוגעות בבריאות שלנו, ביחסים בין-אישיים וביכולת שלנו לחוות שמחה, אהבה ומשמעות. החיבור לרגש הוא מה שפעמים רבות מאפשר יציאה מחרדה ודיכאון. הוא משחרר בנו תחושות של עוצמה, שמחה, יצירתיות והתפעלות.
הזרם החי של הרגש רגיש ופגיע. הוא מגיב ונוטה לסגת מול ביקורת מהסביבה ושיפוטיות. הפיתוי להשתמש בשכל כדי לפצות על הלקוי הרגשי הוא גדול.
אם אכן החיבור לרגש חיוני לבריאות נפשית, אזי ההכשרה וההדרכה של פסיכולוגים צריכה להשתנות בהתאם, כך שמטופלים ולקוחות יפגשו מטפלים שלא רק מבינים את החשיבות של רגש, אלא גם מרשים לעצמם להרגיש ולהביע אותו. אם המטפל אינו מחובר לזרם הרגשות בתוכו, יהיה קשה לו לאפשר, ואף לעודד, את המטופל לחוות את הרגש שבו. תהליך זה דורש אינטימיות עם הרגש, חופש וספונטניות, שיכולים להתאפשר אך ורק אם המטפל עצמו מחובר לאותו הזרם החי בתוכו.
עבור אנשים רבים, הסטינג הטיפולי המקובל לא מעודד את החיבור לרגש. כמו שג'נדלין מציין, "מטופלים רבים מתנתקים מגופם במהלך שעת הטיפול שלהם. הגוף שלהם פשוט יושב על הכיסא, חסר תנועה, שמוט או זקוף, ורק מחכה שתיגמר השעה. אולם חלק גדול מהשינוי הטיפולי יכול להתרחש אם הגוף משתתף בו" (Gendlin, Focusing-Oriented Psychotherapy, p. 279). בתנוחה כזו, בלי תנועה, ובלי הזדמנות לביטוי לא מילולי, קל למטופל להימשך לשיח השכלי. במצב זה, נשימתו שטחית, והמילים שזורמות במהירות אינן מאפשרות לרגש להתבטא. שינוי טיפולי אמיתי יכול להתרחש רק כאשר הגוף משתתף, כאשר יש מקום לתנועה פנימית ולהתבטאות לא מילולית, בין אם זה בכאב, בתסכול, או בשמחה.
אני מציעה שהשאיפה תהיה שכל מה צריך לעלות בתוכנו - יעלה. רגשות, תחושות, תנועות, דימויים, מילים, תובנות – ייבואו לידי ביטוי. נזניח את ההבחנות המפולגות בין קטגוריות רגשות ותחושות, כך שכל מה שזקוק להתבטא יוכל להתגלות, כי כפי שג'נדלין אומר: "Expression always involves being carried forward" (Gendlin, A Process Model, p. 131): "הבעה תמיד מביאה אתה התקדמות בתהליך".
ואז נאמר, בהמשך לפסוקו של שיר השירים, פרק ה' פסוק ב' – "אני ישנה ולבי ער", אני התעוררתי. אני מקשיבה ללב.
הערות
- המחברת פסיכולוגית חינוכית, מדריכה מוסמכת, פסיכותרפיסטית בוגרת המכון לפסיכואנליזה בירושלים, מטפלת ומורה להתמקדות, myriam.lichtenberg@gmail.com.
- Eugene Gendlin (1926-2017) הינו פילוסוף ופסיכולוג שהמציא את כלי ההתמקדות (Focusing). התמקדות (Focusing) היא כלי להתבוננות פנימה דרך המידע שנמצא בתוך הגוף.
- לומדים "התמקדות" באמצעות שני קורסים עיקריים (קורס בסיס וקורס הסמכה), בהם נחשפים, לומדים ומתרגלים כלי של התבוננות פנימית אותו גילה י. ג'נדלין, על מנת לאסוף מידע אודות עצמנו ואודות כל נושא כמעט, מתוך הגוף. התמקדות היא כמו גשר ביני לבין התחושות המורגשות העולות מן הגוף.
- מה שכן קיים להבנתי בעולם המסע (ברנדון בייטס). זהו חלק שמעניין אותי בגישה הזו. אפשר לצלול, לחוות עד הסוף את הרגש, ולחפש אז "מה יש מתחת". לא צריך לפחד מרגשות עזים.
- כאשר רגש חזק מציף את האדם, ההזמנה במסע היא: "פשוט אל תזוז משם. הנח לעצמך להיות נוכח לגמרי עם הרגש הזה. קבל אותו בברכה. אם עולה רגש שלילי, אל תברח ממנו. (...) הנח לעצמך להיות נוכח אתו. אם לא תנסה להסיח את דעתך ממנו או להדחיק אותו או –יותר גרוע- להשליך אותו על אדם אחר; אם תישאר אתו, אם באמת תהיה נוכח אתו – תגלה שבלב לבו של הרגש תמצא שלווה." (המסע, ע' 63). העיקרון המנחה של המסע, להבנתי, הוא חדירה פנימה דרך שכבות הרגש (ע' 83).
- אני גם אוהבת את ההזמנה של ברברה מקגבין ואן קורנל ווייזר (מתוך Treasure maps to the soul). בשלב הכניסה פנימה, הן שואלות "איפה בגוף אתה יכול למצוא משהו זורם, חי, פתוח וחם...". אני מוצאת במילים אלו הזמנה לשהות עם הזרם החי בתוכנו, עם ה-experiencing הטרי והמתחדש.
- ראו סרטון ביוטיוב "Focusing Alone", 2014
- לעיתים גם נקראת Rebirthing.
מקורות
Barthel, K. (february 5, 2023). Calm is Overrated. https://www.kimbarthel....is-overrated
Bays B. (1999). The journey: A practical guide to healing your life and setting yourself free. HarperCollins.
Fincham, G.W. (2023). High ventilation breathwork practices: An overview of their effects, mechanisms, and considerations for clinical applications. Neuroscience and Biobehavioral Reviews 155 (2023) 105453.
Gendlin, E. T. (1978). Heidegger and the Philosophy of Psychology. Review of Existential Psychology and Psychiatry, 16 (1-3), 43-71.
Gendlin, E. T. (1984). The client's client: The edge of awareness. In R. F. Levant & J. M. Shlien (Eds.), Client-centered therapy and the person-centered approach: New directions in theory, research, and practice (pp. 76–107). Praeger Publishers/Greenwood Publishing Group.
Gendlin, E.T. (1991). On emotion in therapy. In J.D. Safran & L.S. Greenberg (Eds.), Emotion, psychotherapy and change, pp. 255-279. New York & London: Guilford. From http://previous.focusin...ol_2068.html
Gendlin, E. T. (1998). Focusing-oriented psychotherapy: A manual of the experiential method. Guilford Press.
Gendlin, E.T. (1986). Let Your Body Interpret Your Dreams. Chiron Publications.
Gendlin, E. T. (2014). Focusing alone, Youtube.
