פחות ממה שנראה לעין
נקודות עיוורון בשיטת EMDR
שגיא גוטפריד
הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים – EMDR (Eye Movement Desensitization and Reprocessing) – הנה שיטת טיפול קצרת מועד המיועדת לטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית ובתגובות שונות לאירועים טראומטיים. השיטה מתבססת על עקרון של גירוי מוחי דו-צדדי, שמטרתו להפעיל את הקשב בשני צידי המוח. גירוי זה נעשה במספר דרכים שונות- באמצעות תנועות עיניים, אוזניות המפיקות צלילים לסירוגין, או מכשירים רוטטים שהמטופל אוחז בידיו.
מלבד הטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית, EMDR נמצאה יעילה גם לטיפול בהפרעות נוספות, כדוגמת חרדה ודיכאון, פוביות, התמכרויות, ומשברי חיים. כמו כן, היא זכתה להכרה מחקרית ולתמיכה מארגונים בינלאומיים מוכרים, בהם איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA 2017), ארגון הבריאות העולמי (WHO 2013). המשרד לענייני חיילים משוחררים ומשרד ההגנה בארה"ב (VA,DoD 2017) הכירו ביעילותה. בישראל הגישה מוכרת על ידי משרד הבריאות כשיטה יעילה לטיפול בטראומה.
לצד התמיכה הרחבה שזוכה לה EMDR בקרב מטפלים, מטופלים וארגונים מקצועיים, קיימים גם קולות ביקורתיים וטענות כי סוגיות מסוימות אינן זוכות להתייחסות מספקת בקהילה הטיפולית בישראל. בסקירה זו אתייחס לביקורות המרכזיות העולות בנוגע לשיטה. לאור ביקורות אלו, אסקור את ההיסטוריה של פיתוח השיטה, החל מהמחקר הראשון של פרנסין שפירו ועד היום, תוך מתן דגש על אתגרים מתודולוגיים ומחקרים רלוונטיים. זאת במטרה להאיר מגבלות ופגמים שיכולים לקדם את השיח המקצועי בתחום הטראומה.
מבט מקרוב על התפתחותה של השיטה
המחקר הראשוני של שפירו על טיפול EMDR כלל 22 משתתפים שאובחנו עם PTSD. המשתתפים חולקו לשתי קבוצות: קבוצה שקיבלה את הטיפול החדש בתנועות עיניים וקבוצת ביקורת. בקבוצת הטיפול, המשתתפים התבקשו במהלך הטיפול להעלות זיכרון טראומטי. רמת המצוקה של כל משתתף נמדדה באופן סובייקטיבי על ידי דירוג המצוקה בסולם מ-0 עד 100, לפני ואחרי ההתערבות. שפירו דיווחה על שיעור הצלחה של 100% בקבוצת הטיפול ועל היעדר שיפור או אף עלייה במצוקה בקבוצת הביקורת. עם זאת, תוצאות אלו לא שוחזרו בשנית.
הביקורת על המחקר התמקדה בהטיות הקשורות בחוקר, שנחשב לבעייתי אפילו ביחס לסטנדרטים של זמנו. שפירו ביצעה את כל שלבי המחקר בעצמה, ביצעה את ראיונות ההערכה הראשוניים, חילקה את המשתתפים לקבוצות הניסוי, העבירה את ההתערבות הטיפולית (שנערכה לעיתים בביתה האישי), ואף ביצעה את ניתוח הנתונים. קבוצת הניסוי טופלה בטכניקות נוספות, מלבד תנועות עיניים, כמו עידוד מחשבות חיוביות ושימוש בנשימות עמוקות. לעומת זאת, המשתתפים בקבוצת הביקורת דיברו על הטראומה שלהם ללא שילוב של טכניקות טיפוליות כלשהן (Herbert et al, 2000).
שפירו דחתה את הביקורת על השפעת הנסיין, בטענה שגודל האפקט משמעותי מדי מכדי להיות מוסבר על ידי כך. עם זאת, ארצה להציע שגודל האפקט עשוי להוות הוכחה להטיות נסיין יוצאות דופן, שהן הטיות שעלולות להתרחש במהלך המחקר עצמו, כגון, אופן החלוקה לתנאים, שיטות ההערכה וניתוח הנתונים. השפעות אלו עשויות לגרום לחוקרים – לעיתים אף ללא כוונה – לספק טיפול איכותי יותר לקבוצת הניסוי, בהשוואה לקבוצת הביקורת. הטיות נוספות עשויות להתרחש בפרסום התוצאות, ובמיוחד בהטיות שכוללות בחירה בדיעבד של הבדלים מובהקים, תוך השמטת מדדים שבהם לא נצפה שינוי משמעותי. לדוגמא, מטא-אנליזה מקיפה של קויג'פרס ועמיתיו (2020) מצביעה על הטיות משמעותיות במחקרי EMDR. נמצא, למשל, כי אפקט הטיפול היה גדול יותר במדינות שאינן מערביות, שבהן תקני המחקר רופפים יחסית, וכן בתנאים שבהם קבוצות ביקורת כללו רשימת המתנה במקום טיפולים אקטיביים.
לאחר שפורסמו מחקרים שסתרו את הטענות היוצאות מן הכלל של שפירו להצלחה, היא הגיבה בהאשמה כלפי הקלינאים שערכו את המחקרים, וטענה כי הם לא קיבלו הכשרה ברמה מספקת. בנוסף, היא הזהירה כי מטופלים עלולים להיות בסיכון אם מטפלים ללא הכשרה נאותה יטפלו ב-EMDR Shapiro, 1996)). זאת, בניגוד להצהרותיה הקודמות, שבהן טענה כי קריאת מאמרה הראשון מספיקה כדי לטפל. עובדה מעניינת נוספת היא ששניים מהמקרים שדיווחו על כישלון בטיפול הוצגו לראשונה בהדגמות שערכה שפירו בסמינר הכשרה לשיטה. שנה לאחר מכן, ג'נסן (1994) מצא כי EMDR לא היה יעיל בטיפול בהלומי קרב. שפירו ביקרה את הממצאים, וטענה כי ג'נסן עבר רק את שלב 1, ולא את שלב 2 בהכשרה. אולם, ביקורת זו בעייתית מכיוון שלב 2 לא היה קיים בזמן ביצוע מחקרו של ג'נסן.
אם כן, נראה ששפירו יצרה מצב בלתי אפשרי לחוקרים: דרישה לנאמנות לפרוטוקול, תוך שהיא ממשיכה לשנות את דרישות ההכשרה בדיעבד, כהסבר לממצאים שאינם תומכים. מלבד השינויים באופי הטיפול, שפירו שינתה גם את התיאוריה בדיעבד כאשר התקבל מידע שלילי במחקרים. פיטמן ועמיתיו (1996) בדקו את תרומת תנועות העיניים בטיפול בהלומי קרב, כאשר המטופלים שובצו לטיפול EMDR סטנדרטי ולתנאי טיפול שכולל את אותו פרוטוקול ללא תנועות עיניים, אך עם נקישות באצבעות במקום. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין התנאים. למעשה, ב-1994, כאשר פיטמן אסף וניתח את המידע במחקרו שפירו הציעה כי ניתן להשתמש בשיטות נוספות לגרייה דו-צדדית, כמו נקישות אצבעות של המטפל, טפיחות על ברכי המטופל או גרייה דו-צדדית באמצעות צלילים. כל אלו עדיין נחשבים כחלק מ-EMDR, כלומר ש"הקהייה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים" כבר לא מחייבת את השימוש בתנועות עיניים.
על כובעים סגולים ותנועות עיניים - מה מסביר את יעילות השיטה?
שפירו עשתה מאמץ למצוא הסבר מדעי שיכול להקנות אמינות לטענתה, שלפיה תנועות העיניים הן מרכיב חיוני בתוצאות הטיפול. בתחילה, היא הדגישה את רעיון "עיבוד המידע האדפטיבי", כשהציעה את תרומת תנועות העיניים בפתיחת "חסימה" בעיבוד המידע, הנגרמת כתוצאה מפתולוגיה נוירונלית (Shapiro, 1989b). לאחר מכן, היא הציעה צורות חלופיות לגרייה דו-צדדית, ולקחה את הרעיון של תקשורת בין המיספרות של המוח. Lohr (1996) כינה את הדרך שבה שפירו מציגה את תיאוריותיה כ"צורה מביכה של פסאודו-מדע נוירו-קוגניטיבי". כיום, יש תמיכה מדעית מועטה בהיפותזה זו, ומספר מחקרים אף הפריכו אותה (למשל, Samara, 2011).
הסבר חלופי שהוצע לכוח הטיפולי של תנועות העיניים התמקד בהיפותזה שמשימות כפולות פוגעות בזיכרון העבודה, ובכך הן מפחיתות את החיות וההפעלה הרגשית של זיכרון הטראומה. על אף שהסבר זה נשמע מבוסס מדעית, הביסוס שלו יחסית דל, ויש ממצאים סותרים שמראים כי אין הבדל בין השימוש בתנועות עיניים לבין פעולות הסחה אחרות. כמו כן, על אף שמחקרים רבים הראו שהיעילות הטיפולית לא נמצאה גבוהה יותר בתנאים טיפוליים זהים, שלא כוללים גרייה דו-צדדית, הממצאים נותרו בעייתיים. התנהגויות ביטחון הן התנהגויות שהאדם מבצע על מנת למנוע או לצמצם את הסיכון לדבר שממנו הוא מפחד. מטרת ההתנהגות היא להקנות לאדם תחושת ביטחון. הבעיה עם התנהגויות ביטחון היא כאשר האדם מנסה למנוע או לצמצם פחדים שאינם פרופורציונליים, או כאשר המחיר של ההתנהגויות גבוה יותר מהסכנה עצמה. בטווח הארוך, נמנעת מהאדם האפשרות ללמוד כי הסכנה אינה כפי שהוא מאמין (Rachman, Radomsky & Shafran, 2008). בהקשר זה, נראה שהעמסת זיכרון העבודה משמשת כהתנהגות בטחון שעלולה לפגוע ביעילות הטיפול.
ניסיון נוסף להסביר את יעילות תנועות העיניים טמון בהשערה שהן פוגעות בזיכרון העבודה, ובכך משפיעות על החיות והעוררות הרגשית של הזיכרון הטראומטי במהלך החשיפה. השפעה זו עשויה, בתיאוריה, להקל על אחוזי השלמת הטיפול. עם זאת, אין תשובה חד-משמעית בנושא. מטא-אנליזות שונות, כגון אלו של קויג'פרס ועמיתיו (2020), לואיס ועמיתיו (2020) ורייט ועמיתיו (2024), לא מצאו הבדל מובהק בין רוב השיטות הממוקדות בטראומה באחוזי הנשירה או השלמת הטיפול, וביניהן EMDR.
רוזן ועמיתיו (2024) מציינים את הבעייתיות בשיטה חסרת מודל מבוסס, בכך שתוצאות כשלעצמן אינן מוכיחות את יעילות הרכיב הייחודי של הטיפול. EMDR הוא טיפול שמשלב רכיבים מטיפולים מבוססי ראיות עם רכיב חדש, שסבירותו המדעית נחשבת למפוקפקת. סוג זה של טיפול מכונה גם "תרפיית כובע סגול" (תכ"ס) – מטפורה שהוצגה על ידי רוזן ודווידסון (2003). דוגמה לתכ"ס היא אדם שפונה לרופא עם כאב גב, והרופא מורה לו לחבוש כובע סגול ולעשות שעה של מתיחות כל יום, תוך הבטחה שיראה את השיפור בתוך חודש. המטופל המאושר משתף את חבריו בשיפור המהיר, ובמהרה רבים פונים לרופא בבקשה לרכוש את הכובע הפלאי.
המושג "תרפיית כובע סגול" הומצא בהקשר של EMDR, בשל הטענה שהאפקטים של הטיפול מוסברים טוב יותר על ידי הרכיבים השאולים מטכניקות אחרות, ולא על ידי תנועות העיניים. בטיפולים מסוג זה, המטפלים והחוקרים מתעלמים מהשימוש בהתערבויות יעילות, שנשאבו משיטות מבוססות מחקר, ומדגישים את ההיבטים שקיבלו מעט הוכחות אמפיריות ליעילותן, ולמעשה מהוות את "רכיב הכובע הסגול". לדוגמא, ב-EMDR, המטופל מתבקש לעקוב אחרי אצבעו של המטפל בזמן שהוא חושב על הרכיב המעיק ביותר של הזיכרון הטראומטי. למעשה, בטיפול זה, הרכיב החדש הוא תנועות העיניים, בעוד שהרכיבים הקיימים והמבוססים מדעית כוללים את החשיפה בדמיון (צורת חשיפה ייחודית בדמיון, בשל היותה קצרה, לא סדרתית, ושאינה דורשת מהמטופל לספר את הטראומה, אך מחייבת קשב לגרייה דו-צדדית – וזו עדיין צורת חשיפה באמצעות דמיון או זיכרון), ושלבי עיבוד והבניה קוגניטיבית לאחר מכן (Rosenfeld & Mclean, 2023). בהינתן מחקר מבוקר עם השוואה לקבוצות ביקורת ללא טיפול, "רכיב הכובע הסגול" יוכל לקבל מעמד של טיפול מבוסס ראיות. חוקרים יכולים לבחור לפרסם רק את התוצאות שמקדמות את האג'נדה שלהם, להשתמש בשאלות ובמדדי מחקר מוטים, ובכך להפוך את נטל ההוכחה. התוצאות המובהקות מתקבלות בשל מערכי מחקר פגומים. מכיוון שאין מכניזם ברור שמסביר את האפקט הטיפולי של תנועות עיניים (או כל צורת גרייה דו-צדדית אחרת), חוקרים יכולים להניח ש-EMDR היא למעשה וריאציה של שיטת חשיפה עם רכיב "כובע סגול". כפי שציין McNally (1999), "מה שיעיל ב-EMDR לא חדש, ומה שחדש לא יעיל".
אם כן, על אף שב-EMDR נעשה שימוש בכלים מבוססי מדע, הצלחת הטיפול מיוחסת לרכיבי "הכובע הסגול", וההצלחה הטיפולית נזקפת בעיקר לרכיב זה. בהתחשב בהיקף הצורך בטיפולי טראומה בישראל ,יש לשאול האם זה משנה לדעת מדוע EMDR עובד, ולאיזה מקרים הוא יכול להועיל על מנת להקצות את המשאבים הציבוריים בהתאמה. בעיניי, יש חשיבות להבנה זו ממספר סיבות: ראשית, השיווק של EMDR כטיפול מהיר, טוב וקל יותר מטיפולים אחרים, המתאים למגוון רחב של הפרעות, אינו נתמך בידע המדעי המקובל. לפיכך, ראוי שתומכי השיטה יגבילו את טענותיהם להיקף המחקר הנרחב והמבוסס, כטיפול ממוקד טראומה, ולא יראו בה פתרון כולל לכל קושי נפשי.
שנית, מטפלים ב-EMDR מקדישים זמן רב ללמידת מנגנונים שאינם יעילים לשינוי, מה שיכול לפגוע ביכולתם לבצע שינויים אפקטיביים בחלקים הרלוונטיים, אם הטיפול לא עובד. כלומר, במקום, למשל, להתאים את החשיפה או את ההבניה הקוגניטיבית, הם עשויים למקד את השינוי בסוג הגירוי הדו-צדדי ומהירותו. למעשה, שפירו עצמה אמרה שהיא מחפשת מודל להסביר את האפקטים של ה-EMDR, ולא את המכניזמים לשינוי (Shapiro & Solomon, 2017, p.29). גישה זו מעדיפה מידע אקלקטי ולא מתכנס, שמאמת, אך לא יכול להפריך את ההנחות הבסיסיות התיאורטיות – מה שמגביר את הסיכון לטעות סטטיסטית מסוג אלפא (מציאת תוצאות חיוביות שגויות). בנוסף, המיקוד במכניזמים פסאודו-מדעיים והקבלה הבלתי מעורערת שלהם על ידי הקהילה הקלינית, פוגע בתדמית המדעית והמקצועית של תחום הפסיכולוגיה, ומקשה על מחקר ממוקד של מנגנוני שינוי(Rosenfeld & Mclean 2023) .
לפקוח עין על מקורות השיטה
רוזן (2023) מציע סקירה על מקורות שיטת ה-EMDR, ומציג את הבסיס השנוי במחלוקת עליו פותחה השיטה בתחילת דרכה. במאמרו, הוא מציג את ראשית פיתוח השיטה, כפי שמתואר במאמר הראשון שפרסמה ד"ר פרנסין שפירו ב-1989. בספר, שפירו מציינת כי בתקופה שבה התמודדה עם מחלת הסרטן, עת שהלכה בפארק הסמוך לביתה, חשה מועקה שהזכירה לה את מחלתה. ברגע ההוא, היא שמה לב כי בשלב מסוים המחשבות המטרידות החלו להיעלם מעצמן, מבלי שהיא נקטה פעולה מכוונת לכך. לדבריה, לאחר בחינה עצמית מעמיקה, היא שמה לב שעיניה מרצדות במהירות מצד לצד. לאחר התגלית המקרית הזו, שפירו החלה לבחון עם מתנדבים ומטופלים את הפוטנציאל הטיפולי שבתנועות עיניים. בשנים 1981-1988 הייתה שפירו סטודנטית לדוקטורט לפסיכולוגיה במכללה לא רשמית, שתאריה לא היו מוכרים והיום כבר איננה קיימת, בשם "בית הספר המקצועי ללימודי פסיכולוגיה". מוסד זה זכה בזמנו לכינוי המפוקפק "בית חרושת לתארים" (Carroll, 2004). התגלית של EMDR התרחשה בדיוק בתקופה שבה חיפשה שפירו נושא לדוקטורט שלה.
למרבה הצער, נראה שהעדויות המדעיות הקיימות אינן תומכות בנכונות סיפור הרקע של שפירו, וזאת בשל העובדה שתנועות עיניים עצמאיות הן בלתי נראות מבחינה פיזיולוגית - אנשים לא יכולים להבחין בתנועות העיניים שלהם גם אם יכוונו את מודעתם לכך (Clarke et al 2017,Moses & Hart, 1987).תוכלו לנסות בעצמכם להתהלך, בעודכם חושבים מחשבות חיוביות ושליליות, ולבדוק אם הבחנתם בדפוס בתנועות העיניים. רוזן ( 1995 מתוך Rosen 2023) ניסה זאת עם שישה נבדקים, שלא הצליחו בכך. בבתגובה לפרסום זה, הבטיחה שפירו ברשימת התפוצה של קבוצת מטפלי ה-EMDR תגובה ביקורתית על ידי "חוקר מומחה בתחום התפיסה". תגובה כזו אכן פורסמה על ידי חוקר התפיסה רוברט וולש (Welch, 1996), אשר ביקר בחריפות את רוזן על ההסקה האנקדוטלית שעשה, לאחר שסקר את המחקר הרלוונטי. וולש טען כי שפירו, שהייתה בעלת עניין רב בהבנת התנהגותה האישית, יחד עם רגישות ייחודית לתופעות לא צפויות והנחישות לחקור אותן לעומקן, הייתה בעלת התכונות הנדרשות כדי להבחין בתנועות עיניים סאקאדיות1. לאור השבחים החמים הללו, מתמיהה העובדה שוולש בחר שלא לציין ניגוד עניינים רלוונטי — את עובדת היותו נשוי לפרנסין שפירו2.
יתרה מכך, בעיניי, וולש סקר את הספרות המדעית באופן מעוות, כדי לתמוך בטענה שאינה נכונה מבחינה מדעית. לדוגמא, כאשר וולש הפנה למחקרם של Brindley ו-Merton (1960) כדי לתמוך בטענותיו, הוא התעלם מתוכן המחקר, שמצא כי אנשים אינם מסוגלים לחוש את תנועות עיניהם. ממצא זה אף מודגש בכותרת המאמר: "היעדר תחושת מיקום בעין האנושית". גם בשנת et al Clarke (2017) סקרו נושא זה במאמרם "אנשים אינם מסוגלים לזהות או לדווח על תנועות עיניהם".
הסבר חלופי לתיאוריית הגילוי של שפירו, התמקד בקשריה לשיטת ה-NLP, כבסיס רעיוני לשימוש בתנועות עיניים בEMDR. בשנת 1985, שנתיים לפני ההליכה הגורלית בפארק, עסקה שפירו במכירת מוצרי בריאות ובהעברת סדנאות NLP. כדי לקדם את עסקיה, פרסמה שפירו מאמר במגזין הפופולרי "חיים הוליסטיים". המאמר עסק בתיאוריות של NLP במגוון נושאים, וביניהם החשיבות של דפוסי תנועות העיניים. שפירו כתבה: "אחד הממצאים של NLP הוא שכל האנשים בכל התרבויות (מלבד הלאום הבסקי) מראים את האופן שבו הם חושבים באמצעות תנועות עיניהם... אפילו מבלי לומר מילה, אם תצפו בתנועות עיניהם בזהירות, תוכלו לדעת אם הם רואים תמונה, שומעים או מרגישים משהו. בנוסף, תוכלו לדעת אם אנשים זוכרים משהו או חושבים מחשבה" (שפירו, 1985, עמ' 41-43 בתוך Rosen 2023)3.
במאמר נוסף שפורסם באותה שנה במגזין LA Times, הסבירה שפירו כי מטפלי NLP יכולים לגשת לאופן שבו אנשים חושבים וחווים את העולם באמצעות אבחנה של רמזים בשפת הגוף, כולל מיקום העיניים. שפירו כתבה: "נשימה רגועה ותנועת העיניים מצד לצד מסמלת שאדם נמצא במצב עיבוד אודיטורי" (Mclean 1985). בסיום הריאיון פורסמו פרטים על סדנאות NLP של שפירו, שנערכו בשיתוף עם ג'ון גריינדר, אחד ממפתחי השיטה. ציטוטים אלו מדגימים את העניין הרב של שפירו בתנועות עיניים ואת חשיבותן בעיניה כרכיב משמעותי ב-NLP. בנוסף, הם מעוררים תמיהה לגבי האספקטים הפסיכולוגיים והמדעיים של השקפתה, במיוחד בהתחשב בכך שהייתה אז תלמידה בשנתה הרביעית לדוקטורט. על אף שה-NLP נדחה על ידי הקהילה המדעית באופן גורף עוד לפני פרסום מאמרה של שפירו (Sharpley, 1984; Leikind & McCarthy, 1985 בתוך Rosen 2023), נראה כי שפירו מבלבלת בדבריה בין הצהרות שאינן מבוססות לבין עובדות מדעיות. היא אף מקבלת טענות מופרכות ב-NLP ללא תימוכין מדעיים, למרות ראיות סותרות וללא תיאוריה התומכת בסבירותן.
בשנת 1997 פרסמה שפירו ספר בשיתוף עם פורסט, תחת הכותרת: "EMDR: התרפיה פורצת הדרך להתגבר על חרדה, סטרס וטראומה". בכריכה האחורית צוטט המשפט: "מחקרים עצמאיים מצאו לאחרונה יעילות של עד 90%", כביכול על ידי האגודה האמריקאית לקידום המדע (AAAS), אגודה מוערכת בארצות הברית. בהתכתבות פרטית שערך רוזן בשנת 1997, הוא ביקש לבדוק את טיב הציטוט ונענה מנציגי האגודה שהם אינם מכירים את שיטת ה-EMDR ואינם יודעים מהיכן הגיע הציטוט. McNally (1999) דיווח כי ה-AAAS חקרו את ההצהרה שבספר והגיעו למסקנה שמקור הציטוט הוא בדברים שאמרה שפירו עצמה בריאיון לתוכנית רדיו בחסות האגודה. במילים אחרות, הציטוט המהלל נאמר על ידי שפירו בעצמה – על עצמה. שנה לאחר מכן ננזפה שפירו לאחר שעשתה תרגיל דומה עם האיגוד לקידום טיפול התנהגותי.
בסמוך למועד פרסום מאמרה הראשון של שפירו, שבו הציגה את טיפול ה-EMDR (שכונה אז EMD), נחשבו התיאוריות של ה-NLP בעיני הקהילה המדעית לפסאודו-מדע ולבלתי ניתנות להפרכה. ייתכן שתדמית שלילית זו, בשילוב אמונה חזקה של שפירו ב-NLP, הובילו אותה לנתק את עצמה ממקורות אלו ולהצהיר על תגליתה כחדשה ועצמאית. אם כן, בעיניי, סיפור המקור של שפירו, על ההתגלות בפארק שבה הבינה באופן פלאי את תרומתן של תנועות העיניים, אינו סביר. הוא מתעלם מהרקע של שפירו, שיכול להסביר בצורה טובה יותר את העניין שפיתחה בשימוש הטיפולי בתנועות עיניים.
חוסר עדיפות על שיטות אחרות
חשיבות תנועות העיניים ב-EMDR נשארת שנויה במחלוקת. במטא-אנליזות רבות, כולל זו של Wright et al. (2023), לא נמצא הבדל משמעותי בין EMDR לשיטות טיפול אחרות. בהתאם לממצאים אלו, מטא-אנליזה של Davidson & Parker (2001) השוותה טיפול EMDR עם תנועות עיניים לתנאי EMDR ללא תנועות עיניים, ולא נמצא הבדל בין התנאים. במטא-אנליזה של Lee & Cuijpers (2013) נמצא אפקט גדול יותר לטיפול עם תנועות עיניים, אך רוב המאמרים במטא-אנליזה היו על קבוצות מטופלים שאינם בעלי הפרעה קלינית, וגודל הדגימה היה קטן. במטא-אנליזה של Cuijpers et al. (2020) ממצאים אלו לא שוחזרו. השימוש בתנועות העיניים, אחד הרכיבים המרכזיים בשיטה, לא נמצא יעיל מבחינה קלינית במחקרי פירוק (Van Veen et al. 2019; Sack et al, 2016) כהכרחי – טיפול EMDR היה יעיל גם ללא תנועות עיניים או ללא תנאי של גרייה דו-צדדית חלופית.
בהפרעות נוספות פרט לפוסט-טראומה, השוואות בין EMDR לטיפולים קוגניטיביים ולטיפולי חשיפה מראות יתרון מתון בלבד. כאשר נכללו רק מחקרים עם סיכון נמוך להטיה, גודל האפקט היה קרוב לאפס. בנוסף, במטא-אנליזה הוכח ש-EMDR יעיל בעיקר לטווח הקצר בלבד, ובדיקות שנערכו לאחר שלושה חודשים ומעלה לא הצביעו על אפקט טיפולי מובהק. המטא-אנליזה מצביעה על חוסר יתרון משמעותי ל-EMDR ביחס לשיטות מבוססות ראיות בטיפול בבעיות כמו דיכאון, הפרעות אכילה, אלכוהוליזם, סכיזופרניה, OCD, הפרעה דו-קוטבית והפרעות התנהגות. כל המחקרים במטא-אנליזה, למעט אחד, נמצאו עם חשש גבוה להטיה, ולכן קשה מאוד להסתמך על המידע כראיה מהימנה ליעילות של EMDR בהקשר זה.
לסיכום, EMDR נתפסת לעיתים כפתרון קסם בעולם הטיפול, אך בחינה ביקורתית חושפת את הפער בין ההבטחות לבין הראיות המדעיות. ניתן להציע שהפופולריות שלה נובעת מהרצון למצוא תשובה יחידה לטיפול בקשיים נפשיים מורכבים. המאמר סוקר את הקשיים המבניים בתיאוריה שעומדת בבסיס השיטה ואת התהיות לגבי היעילות המוכחת של הרכיב המרכזי ב EMDR– הגרייה הדו-צדדית. אף שהשיטה זכתה להכרה נרחבת כגישה יעילה לטיפול בהפרעות פוסט-טראומטיות ובקשיים נפשיים נוספים, יש לזכור כי חלק מהממצאים שהובילו לפופולריות שלה עשויים להיות מבוססים על נתונים חלקיים או לא מדוייקים. ישנם גורמים רבים שתרמו לאימוץ הנרחב של ,EMDR אך לנוכח כל הטענות לעיל, עדיין אין מספיק ראיות או מנגנון מבוסס-מדע להצדיק את הנעת האצבעות של מטפלים אל מול עיני מטופליהם (Rosen & Pankratz 2024).
הערות
-
תנועות העקיבה הנדרשות בEMDR בניגוד להמשגתה של שפירו אינן תנועות סאקאדיות אלא מוגדרות כ Smooth pursuit
-
ניגוד עניינים דומה בקריירה של שפירו התרחש עם בעלה הקודם, ג'רלאד פוק, אשר היה חבר וועדה באישור הדוקטורט שלה, על אף שלא היה איש צוות ב"בית הספר המקצועי לפסיכולוגיה", זאת ללא גילוי נאות באשר להכרותם האישית.
-
בתחתית המאמר מתוארת שפירו כבעלת "תארים מתקדמים בספרות ובפסיכולוגיה", אולם הדוקטורט של שפירו בפסיכולוגיה התקבל רק ב-1988, 3 שנים לאחר פרסום המאמר.
מקורות
Brindley, G. S., & Merton, P. A. (1960). The absence of position sense in the human eye. The Journal of Physiology, 153(1), 127.
Carroll, R. T. (2004). Diploma mill. The Skeptic’s Dictionary. Retrieved from https://skepdic.com/diplomamill.html
Clarke, A. D., Mahon, A., Irvine, A., & Hunt, A. R. (2017). People are unable to recognize or report on their own eye movements. Quarterly Journal of Experimental Psychology, 70(11), 2251-2270.
Cuijpers, P., van Veen, S. C., Sijbrandij, M., et al. (2020). Eye movement desensitization and reprocessing for mental health problems: A systematic review and meta-analysis. Cognitive Behaviour Therapy, 49, 165–180.
Herbert, J. D., Lilienfeld, S. O., Lohr, J. M., Montgomery, R. W., O'Donohue, W., Rosen, G. M., & Tolin, D. F. (2000). Science and pseudoscience in the development of eye movement desensitization and reprocessing: Implications for clinical psychology. Clinical Psychology Review, 20(8), 945-971.
Jensen, J. A. (1994). An investigation of eye movement desensitization and reprocessing (EMD/R) as a treatment for posttraumatic stress disorder (PTSD) symptoms of Vietnam combat veterans. Behavior Therapy, 25, 311–325.
Lee, C. W., & Cuijpers, P. (2013). A meta-analysis of the contribution of eye movements in processing emotional memories. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, 44(2), 231-239.
Lilienfeld, S. O. (2011, April 17). EMDR treatment: Less than meets the eye? Quackwatch. Retrieved from https://quackwatch.org/related/emdr/
Lohr, J. M. (1996). Analysis by analogy for the mental health clinician. Contemporary Psychology, 41, 879–880.
McLean, D. (1985, February 13). Aiming at superachievers: NLP: Influencing anybody to do just about anything. Los Angeles Times. Retrieved from https://www.latimes.com...7-story.html
McNally, R. J. (1999). EMDR and Mesmerism: A comparative historical analysis. Journal of Anxiety Disorders, 13, 225–236.
Moses, R. A., & Hart, W. M. (1981). Adler's Physiology of the Eye: Clinical Applications. Louis: CV Mosby Co.
Pitman, R. K., Orr, S. P., Altman, B., Longpre, R. E., et al. (1996). Emotional processing during eye movement desensitization and reprocessing therapy of Vietnam veterans with chronic posttraumatic stress disorder. Comprehensive Psychiatry, 37, 419–429.
Rachman, S., Radomsky, A. S., & Shafran, R. (2008). Safety behavior: A reconsideration. Behaviour Research and Therapy, 46, 163-173.
Rosen, G. M., & Pankratz, L. (2024). Eye movement therapies, purple hats, and the Sagan standard. Skeptical Inquirer. Retrieved from https://skepticalinquir...gan-standard/
Rosen, G. M. (2023). Revisiting the origins of EMDR. Journal of Contemporary Psychotherapy, 53(4), 289-296.
Rosen, G. M., & Davison, G. C. (2003). Psychology should list empirically supported principles of change (ESPs) and not credential trademarked therapies or other treatment packages. Behavior Modification, 27(3), 300-312.
Rosenfeld, E. A., & McLean, C. P. (2023). Purple hat therapies. In Investigating Clinical Psychology (pp. 116-126). Routledge.
Sack, M., Zehl, S., Otti, A., Lahmann, C., Henningsen, P., Kruse, J., & Stingl, M. (2016). A comparison of dual attention, eye movements, and exposure only during eye movement desensitization and reprocessing for posttraumatic stress disorder: Results from a randomized clinical trial. Psychotherapy and Psychosomatics, 85(6), 357-365.
Samara, Z., Elzinga, B. M., Slagter, H. A., & Nieuwenhuis, S. (2011). Do horizontal saccadic eye movements increase interhemispheric coherence? Investigation of a hypothesized neural mechanism underlying EMDR. Frontiers in Psychiatry, 2, 4.
Shapiro, F. (1989). Efficacy of the eye movement desensitization procedure in the treatment of traumatic memories. Journal of Traumatic Stress, 2(2), 199-223.
Shapiro, F. (1989). Eye movement desensitization: A new treatment for post-traumatic stress disorder. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, 20(3), 211-217.
Shapiro, F. (1995). Eye Movement Desensitization and Reprocessing: Basic principles, protocols, and procedures. New York: Guilford.
Shapiro, F., & Solomon, R. (2017). Eye movement desensitization and reprocessing therapy.
van Veen, S. C., Kang, S., & van Schie, K. (2019). On EMDR: Measuring the working memory taxation of various types of eye (non-) movement conditions. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, 65, 101494.
Welch, R. B. (1996). On the origin of eye movement desensitization and reprocessing: A response to Rosen. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, 27, 175–179.
Wright, S. L., Karyotaki, E., Cuijpers, P., Bisson, J., Papola, D., Witteveen, A., ... & Sijbrandij, M. (2024). EMDR v. other psychological therapies for PTSD: A systematic review and individual participant data meta-analysis. Psychological Medicine, 1-9.
World Health Organization. (2013). Guidelines for the management of conditions that are specifically related to stress.
