הצל שמעבר לאושר: קריאה בספר "משהו מעבר לאושר" מאת אלי הירש

הצל שמעבר לאושר

קריאה בספר "משהו מעבר לאושר" מאת אלי הירש

אביבית פיבך

שם ספרו החדש של אלי הירש, "משהו מעבר לאושר"¹, מעורר סקרנות רבה. טולסטוי כתב שכל המשפחות המאושרות דומות, כלומר האושר דומה במופעיו, ועל כן לא ייפלא כי פחות מדובר ונכתב עליו. האומללות, לעומת זאת, היא רבת גוונים וייחודית. ובכל זאת, לא מעטים מחפשים אחר האושר בחייהם. ולפתע הירש רומז שישנו משהו שמעבר לאושר. האם הכוונה ב"מעבר" היא למה שמגיע אחרי רגעי האושר, כמו הגל הדיכאוני אחרי הגל המאני, ואולי להיפך, מדובר במשהו נשגב יותר מהאושר, כמו בביטוי "מעל ומעבר"? הספר הוא הזמנה לחיפוש אחר אותו "משהו" שמעבר לאושר. אולי אם יתגלה מה הוא אותו משהו – יתגלה מהו האושר.

זה אינו ספר שירה סטנדרטי וכך גם הקריאה בו אינה סטנדרטית. ודאי שניתן לפתוח את הספר בעמוד אקראי, לקרוא שיר אחד כשם שנהוג בספרי שירה, ויש שיגידו שבאורח קסום הספר ייפתח בדיוק בשיר שנוגע לחייך באותו הזמן. אך ב"משהו מעבר לאושר" ישנו רצף עלילתי וגיבורים בעלי שמות ומיקומים עם כתובות ותאריכים ואירועים שקשורים האחד לשני, כך שרצוי שהקורא יתחיל בשיר הראשון וימשיך מבלי לדלג אל השיר הבא הקשור לקודמו בטבעיות. בספר הרעיון המופשט לובש פנים ושמות. האבל אינו על חברה וחבר טובים אלא על תמר אחת ספציפית וחזי אחד ספציפי; האהובה אינה המשגה מופשטת וכך גם הבגידה. וככל שהכתיבה קונקרטית ואישית יותר כך ההזמנה לקירבה גדולה יותר. ועל כן התחושה היא שאנו קוראים ממואר פיוטי מסוג וידויי.

בראיון לגילי איזיקוביץ² בעקבות פרסום ספרו הקודם, "שברים ורעש", מצוטט הירש כמי שאומר: "יש לי תשוקה משונה לראות ולהבין. למה יש לי תשוקה כזאת? אולי כי יש לי תשוקה שיקראו אותי ויבינו אותי, שהיא כל כך מסובכת, התחושה שאי אפשר להבין אותי, שאני משונה מדי."

קורס היפנוזה לרופאים ופסיכולוגים
לקבלת רשיון להיפנוט ממשרד הבריאות | בימי ו', 10 מפגשים

התשוקה להיות מובן, מוכר, ידוע, נוכח, נראה, אינה תשוקה משונה. היא כל כך בסיסית עד כי היא אינה מובחנת, כמו מים לדגים, עד לרגע שמישהו מבחין בה ומנסח אותה, ואז מתברר שהיא תמיד היתה נוכחת. בשיר Come Rain or Come Shine (עמ' 17)³ מבקשת נתי – בת זוגו של המשורר – "תראה אותי, אלי", והוא משיב לה: "ואני, כל מה שאני רוצה זה לראות אותך, נתי". אלו הם רגעים קסומים של ראיה או הבנה הדדית. האומנות, ובכללה הכתיבה, יכולה להיות האמצעי או הדרך להתקרב למימוש התשוקה הטבעית הזאת – לראות וּלְהֵרַאוֹת, להבין ולהיות מובן – בין הכותב לקורא, בין האומן לקהל, וגם, לא פחות, בין המטפל למטופל.

הירש מספר על אהבה גדולה, מופלאה, חד פעמית וגורלית. עד כדי כך שהיא אף יתרה את הכתיבה. בשיר שתיקה (עמ' 32) הוא כותב: "הוא דימה אותך ליהלום, פנינה או אזמרגד, השד זוכר מה, שאני אוחז בפי ומפחד לִבְלֹּעַ או לשמוט ולכן איני מעז לדבר – כלומר לִכְתֹב"

אך הירש אינו משאיר אותנו רק במרומי האהבה, בשיר הכל קרה אחר כך (עמ' 24) מתגלה שלאושר ולאהבה מתלווה עוד "משהו" – והייסורים עולים מכל משפט:

הכל קרה אחר כך

אֲבָל אֲנַחְנוּ מַקְדִּימִים אֶת הַמְּאֻחָר. הַכֹּל, הַכֹּל קָרָה אַחַר כָּךְ:

מַחֲלַת אָבִיךְ. וּמוֹת אָבִיךְ. וְהָרִיב הַנּוֹרָא. וְהַבְּגִידָה. וְהַפְּרֵדָה.

וְהַבְּדִידוּת. וְהַשִּׁיבָה הַבַּיְתָה. וְהַפִּיּוּס. הֻלֶּדֶת דַּרְיָה. וּמַחֲלַת

אִמֵּךְ. וּמוֹת אִמֵּךְ. וְאָז מוֹתוֹ שֶׁל חֵזִי. יוֹתֵר מִדַּי מִיתוֹת. עַל

 

חֵזִי כְּבָר לֹא יָכֹלְנוּ לְהִתְאַבֵּל מֵרֹב יָגוֹן, הָיִינוּ חַיָּבִים לִשְׁכֹּחַ

וְלִשְׂמֹחַ. הַכֹּל, הַכֹּל מַמְתִּין לִי, מֵטִיל מוֹרָא כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע

עֲדַיִן. וּכְשֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתָךְ, מְבֹהָל: אֵיךְ אַצְלִיחַ לִכְתֹּב עַל כָּל

הַדְּבָרִים הָרָעִים? עָנִית: תַּצְלִיחַ. הֲרֵי חָיִינוּ אוֹתָם. לֹא נִחְיֶה

 

אוֹתָם שׁוּב. פָּשׁוּט תִּכְתֹּב מָה שֶׁהָיָה. מָה זֹאת אוֹמֶרֶת

לִכְתֹּב מָה שֶׁהָיָה? לְסַפֵּר אֵיךְ בָּגַדְתִּי בָּךְ כְּשֶׁהִתְיַתַּמְתְּ?

אֵיךְ רִסַּקְתִּי אֶת לִבֵּךְ? אֵיךְ סָלַחְתְּ לִי? הַאִם בִּכְלָל סָלַחְתְּ

לִי? לְהִצְטַדֵּק וְלוֹמַר שֶׁלְּלֹא הַקֶּרַע הַהוּא לֹא הָיִינוּ מַחֲזִיקִים

 

מַעֲמָד עַד הֵנָּה? שֶׁהִינוּמַת הַשְּׁלֵמוּת הָיְתָה חַיֶּבֶת לְהִקָּרַע

לִפְנֵי שֶׁתִּתְאַחֶה? שֶׁבְּלִי לְנַסּוֹת עַל גּוּפִי אֶת הָרַע לֹא יָכֹלְתִּי

לִבְחֹר בַּטּוֹב? אֵיךְ תִּסְלְחִי לִי שׁוּב אִם אֶכְתֹּב אֶת הַשְּׁקָרִים

הַיְּהִירִים, הַמִּתְיַמְּרִים הָאֵלֶּה, אֵיךְ תַּאֲמִינִי לִי אִם אֶכְתֹּב

 

אֶת מָה שֶׁמּוּטָב לוֹ לְהִשָּׁאֵר חָנוּק בַּחֲשֵׁכָה, לֹא זָכוּר, אָבוּד

בַּגֵּיהִנּוֹם? אֵיךְ אֶשְׂרֹד כְּשֶׁהַזְּוָעָה הַזֹּאת תִּבְקַע לְהַטְבִּיעֵנִי?

מחד ניכר הצורך של הירש להיראוֹת כפי שהוא, ומאידך עולה האימה ממה שייראה. והירש שואל: "איך אצליח לכתוב על כל הדברים הרעים?" ומכריע. הוא פותח חוזה חדש בינו לבנינו הקוראים, שבו הוא מתחייב לספר הכל לכולם. בלי "השקרים היהירים המתיימרים", מבלי להתחבא מאחורי השירה, מבלי לדלג לסוף הטוב, מבלי להצטדק בטענה שהוא היה חייב לנסות את הרע על גופו כדי לגלות את הטוב, ומבלי להסתתר מאחורי דימוי ההינומה, זו שטיבעה להיקרע בטרם תתאחה מחדש לשלב עמוק או גבוה יותר של קשר. הרמת ההינומה היא הרמת המסך ביום שמעבר ל "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". 

"הספר הזה כל כך אוטוביוגרפי, בניגוד לספרים אחרים, שאני קצת נחנק," אמר הירש בהמשכו של הריאיון שהוזכר קודם. גם אני נותרתי חסרת נשימה לרגע. נדרש אומץ רב להכריז על הבגידה בתיעוד פומבי שיישאר לעד. ואז שבתי לנשום באנחה, לרווחה. רבות מדובר בימינו על לקיחת אחריות. אך קודם ללקיחת האחריות, כתנאי מקדים, כבסיס המוסרי ללקיחת אחריות – צריכה להיות הכרה בכאב שנגרם במעשיי או במחדליי לאדם אחר. על כן נאנחתי ברווחה.

מכבי מגייסת תומכי בריאות הנפש ברחבי הארץ
התחילו את הקריירה שלכם בבריאות הנפש וקבלו הכשרה ייחודית, הדרכה וליווי מקצועי פרטני

אבל עוד קודם, כבר בשיר פריז 1984 (עמ' 7), השיר שפותח את הספר, רגעי האושר והצער ניצבים ביחד: "אם כי בדרך כלל הם מתגלים, רגעי האושר והצער, קרועים, משוערים, במרחבים שמשתבשים בין זה לזו." בשיר לא אם, לא אב (עמ' 23) – מתברר שאהבה לא תמיד יכולה לחבר בין רגעי האושר והצער. לא אהבתם אותי מספיק, כך התריס חזי לסקלי כלפי נתי ואלי, המשורר ורעייתו. אך לאחר שנה הוא חזר וקיבל בשתיקה את האהבה שיכול היה לקבל, והם בחוכמתם, גם אם רצו להעניק לו יותר, נתנו מה שיכול היה לקבל. ובשיר חיוך (עמ' 44) מתאבל הירש על תמר גלבץ ומספר על מחשבה כפולה שנחצתה לשניים – מחד אהובה, יפה, שלמה, ומנגד, חרדה, פחד בהלה, "מהומת החיים ודממת המוות... הכל חצוי, הכל כפול, כמו הד".

כשהירש כותב על אושר אין ספק שהוא חופף בחלקו הרב עם האהבה. האהבה לתמר, לחזי, לדן דאור, לראובן, אביה של נתי, לדריה, ובעיקר לנתי. אבל איך כותבים על אהבה ודווקא לא על זו המכזיבה והלא ממומשת, איך כותבים על אהבה ולא על ההתאהבות המפעימה והמרגשת, איך כותבים על אהבה ותיקה ויציבה שיש בה עליות וירידות, אכזבות והתעלויות, שברים וקרעים?

יכולתי, וזה כמעט מתבקש, לעסוק ב"דומיננטיות של חוויות טובות" למול "חוויות שליליות" בשפתם של פסיכואנליטיקאים בגישת יחסי האובייקט דוגמת מלאני קליין או ויניקוט. יכולתי לדבר על אינטגרציה בין הטוב והרע, וגם על מעבר מאידאליזציה בחסות הפיצול לאינטגרציה, מדוכדכת אומנם, אך לעבר פוזיציה מפותחת ומתקדמת. אך המוטיב החוזר של הצל בשירי ספרו של הירש הטיל צל על המושגים הללו.

בשיר עד לקצה (עמ' 29) מתחיל הצל להזדחל: "אבל כיצד אכתוב על הרגעים האבודים, הלא זכורים, שבהם הצל התחיל להזדחל את תוך אהבתנו?" והוא גובר בשיר משהו מעבר לאושר (עמ' 31):

משהו מעבר לאושר

הַקְּרָב הַהוּא נִגְמַר בְּנִצְחוֹנָהּ שֶׁל הָאַהֲבָה, בַּחֲתֻנָּה, וְהַחֲתֻנָּה

הַהִיא נֶחְגֶּגֶת עַד הַיּוֹם וְתֵחָגֵג לָעַד (כָּל עוֹד יִהְיֶה דָּבָר כָּזֶה,

לָעַד), אֲבָל הַמַּעֲרָכָה הָיְתָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מְמֻשֶּׁכֶת. הַצֵּל שֶׁלִּי

הִתְעַקֵּשׁ לְהָטִיל עַל אַהֲבָתֵנוּ צֵל עִקֵּשׁ וְאָרֹךְ בִּמְיֻחָד. שָׁנִים

 

חָלְפוּ עַד שֶׁהִשְׁלַמְתִּי עִם מָה שֶׁנִּגְזַר עָלַי: לֶאֱהֹב וְלִהְיוֹת נֶאֱהָב.

נָפַל עָלַי פַּחַד שֶׁאֶלָּכֵד בַּתָּוֶךְ הַצַּר בֵּינִי לְבֵינֵךְ. שֶׁאֶבָּלַע בְּתוֹכֵךְ.

שֶׁאֶשְׁקַע אֶל תּוֹךְ חַיַּיִךְ, חִיּוּכֵךְ, בְּשָׂרֵךְ, אוֹרֵךְ, אַהֲבָתֵךְ, וְאֵעָלֵם

שָׁם. אֵעָלֵם בָּךְ. וְלֹא יָדַעְתִּי אָז שֶׁהַהִלָּכְדוּת הַזֹּאת, הַהִבָּלְעוּת

 

הַזֹּאת, הַשְּׁקִיעָה הַזֹּאת עַצְמָהּ הִיא אשֶׁר. אוֹ בְּעֶצֶם מַשֶּׁהוּ מֵעֵבֶר

לָאשֶׁר. כִּי הָאשֶׁר מוּצָף כֻּלּוֹ בִּנְהָרָה אֱלֹהִית, מֵרֹאשׁ וְעַד זָנָב,

וּמָה שֶׁבֵּינֵינוּ מָלֵא אֲפֵלָה. וְצַעַר. וְחַיִּים. וּבָשָׂר. מָלֵא בַּבָּשָׂר שֶׁלִּי

וּבַבָּשָׂר שֶׁלָּךְ. בִּשְׁנֵי גּוּפִים שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת שְׁנֵי שְׁמָשׁוֹת שְׁנֵי יְרֵחִים

 

שֶׁהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. לֹא יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַהֲבָתֵנוּ פִּלְאִית יוֹתֵר מִכָּל

הָאֲהָבוֹת כֻּלָּן. וְלָכֵן נֶחְמַצְתִּי מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. וְהִתְמַרְמַרְתִּי

מִלְּגֵו וּמִלְּבַר. וּבָעַטְתִּי בָּנוּ. בְּעִקָּר בְּתוֹכִי־הַנִּפְרָד־כִּבְיָכוֹל אֲבָל

גַּם בְּתוֹכֵךְ, כִּי תּוֹכֵנוּ הָיָה מְשֻׁתָּף. שָׁנִים זֶה נִמְשַׁךְ. עַד שֶׁהֵבַנְתִּי

 

שֶׁאַתְּ לֹא אֲנִי וַאֲנִי לֹא אַתְּ, אֲנַחְנוּ שְׁנַיִם, אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ

וְאַתְּ אוֹתִי. וְזֶה קָרָה: הָאַהֲבָה לָכְדָה, בָּלְעָה, טָרְפָה אוֹתִי כֻּלִּי.

המאמצים להיפרד מהצל ביצירות ספרותיות מסתיימים בדרך כלל לא טוב: הצל של הנס כריסטיאן אנדרסן, הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד, פטר שלמל מאת דאלברט פון שאמיסו. גם פיטר פן מבין את הסכנה ומבקש מוונדי שתתפור את צילו לגופו. בחלק מהיצירות הללו הצל מייצג את היצר והדחפים, באחרות את הנשמה ואת הבגרות. בכולן הוא חלק בלתי נפרד מהאדם מעצם היותו בן אנוש.

קבוצות הדרכה למטפלים באומנויות ולמנחי קבוצות
הקבוצות מתקיימות בזום פעם בשבועיים לסירוגין. בימי שלישי 20:00-21:30

הצל – תופעה מעניינת. הוא קשור אל האדם שמטיל אותו, דומה לגוף אך אינו השתקפות של הגוף. יש שהוא ארוך וגדול ממנו ויש שהוא מכווץ וקטן. הוא מופיע ונעלם, ובמיוחד הוא נעלם כשאין אור, בחושך. הצל אינו אני אך גם אינו חיצוני לי.

בספרו צילו של האובייקט דן כריסטופר בולאס⁴ באופן שבו צלו של האובייקט ההורי מוטל על האני הילדי ומותיר את עקבותיו במבוגר. אולם בשיריו של הירש הצל הוא צילו שלו. הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג תיאר את הצל כמודחק שאינו מקובל על החלק המודע של האדם. הצל הוא התשוקות, הפחדים, השאיפה לכוח, ההרסנות והקנאה. הוא כל מה שמנוגד לערכים שאנו מכירים בהם כשלנו. הוא הזר. ובכל זאת הוא חלק מאיתנו. אין גוף ללא צל.

לעיתים הוא הצל שהירש מטיל על נתי, ולעיתים הוא החלק המפחד, החומד, זה שאינו רואה, שמוטל על חלק אחר של הירש האוהב, המתמסר – זה שרק "רוצה לראות אותך, נתי".

האהבה, גם היא באה עם צל – צל הפחד מהיבלעות, מאיבוד העצמי, מהתמזגות, מתלות, מנפרדות. אך הצל תלוי באור, כמו לומר שככל שהאהבה והאושר גדולים יותר, גם הצל שיווצר יהיה גדול יותר. והצל נוכח גם כמשהו שמעבר לחיים

בשירים חלל ריק (עמ' 91), בזה אחר זה (עמ' 92), ואיך מסובבים (עמ' 99), מטפסת הכנות למקום שמעורר לרגעים מבוכה, כמו להביט באישה מניקה או זוג מתעלס, לא מכיוון שאין שם יופי מרגש, אלא בשל ההצצה לאינטימיות כל כך חשופה. וכשם שהירש מרומם את האהבה כך הוא מביע צער, ומגיע אל קצה ההכרה בכאב עד שנשאר רק חלל ריק. ובכל זאת, הוא לא ריק, הירש ממלא אותו במילים רבות מלאות עוצמה, הוא מניח ללב ליפול "ממרומי אהבתו לעצמו עד לתחתית האשמה והצער" – כשם שגודל הצל מעיד על גודל הגוף המואר. ונותרתי נפעמת מהצניעות שבאי-בקשת הסליחה. הירש מוותר על עמדת מבקש הסליחה, עמדה ששמה את הנפגע כמי שנמצא בעמדת כוח. הוא לא מבקש מנתי שתשחרר או תפטור מאשמה אלא שימצא לו "מקום בלבה ובביתה".

איך מסובבים

אֵיךְ מְסוֹבְבִים אֶת הַהֶגֶה? אֵיךְ

הוֹפְכִים מֵאוֹבֵד לְשָׁב, מִנּוֹטֵשׁ

לְנֶאֱחָז, מִגּוֹלֶה לְעוֹלֶה לָרֶגֶל?

אֵיךְ חוֹצִים אֶת סַמְבַּטְיוֹן

 

הַבְּגִידָה, נְהַר הָאַשְׁמָה וְהַצַּעַר,

אֶל הַגָּדָה שֶׁמִּנֶּגֶד — גְּדַת הָאַהֲבָה,

הַסְּלִיחָה, הָאֱמוּנִים? כֵּיצַד שָׁבִים

וְהוֹפְכִים מֵרָשָׁע לְרֵעַ, לְדוֹד? אֲנִי

 

לֹא זוֹכֵר אֶת הַפְּרָטִים אֲבָל מְנַחֵשׁ:

מְנִיחִים לַלֵּב לִפֹּל מִמְּרוֹמֵי אַהֲבָתוֹ

לְעַצְמוֹ עַד לְתַחְתִּית הָאַשְׁמָה וְהַצַּעַר,

קוֹפְצִים רֹאשׁ לַסַּמְבַּטְיוֹן וְאוֹמְרִים:

 

אָשַׁמְתִּי. בָּגַדְתִּי. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא תִּסְלְחִי

לִי אֲבָל לֹא סְלִיחָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶלָּא

שֶׁיִּמָּצֵא לִי שׁוּב מָקוֹם בְּלִבֵּךְ וּבְבֵיתֵךְ,

שֶׁתִּהְיִי לִי שׁוּב אָחוֹת וְרַעְיָה. הוֹגִים

 

מִלִּים מִתְחַנְּנוֹת, מְאֹהָבוֹת, חַסְרוֹת מִשְׁקָל — כִּי

אֵיזֶה עֵרֶךְ יֵשׁ לְמִלּוֹתָיו שֶׁל בּוֹגֵד? שׁוּם עֵרֶךְ כְּלָל.

ואני מרותקת – לא יכולה להסיר את המבט מהכאב והצער והחרטה ששזורים ביופי, ברכות, באהבה. איך זה? איך זה שבני אדם נמשכים לטרגי?

המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן מודיע
על פתיחת מחזור חדש לקראת שנת הלימודים שיתחיל באוקטובר 2025

בספרו פואטיקה תוהה אריסטו על פרדוקס הטרגדיה: מהו פישרה של הנאת הצופה מהתבוננות בדברים שמכאיבים לו ומעציבים אותו, שמעוררים רגשות של חמלה ושל חרדה? בספרה מתיקות מרירה מסבירה סוזן קיין⁵ את הפרדוקס הזה – אנו לא רוצים בטרגדיה עצמה, אלא שאנו אוהבים דברים שהם בו זמנית עצובים ויפים, כמו שקיעה, או מוזיקה עצובה, שיכולים לעורר מצבי התעלות של כמיהה לשותפות ולעולם מושלם ויפה יותר. אנו נמשכים למוזיקה מעוררת עצבות שנכתבת בלה מינור ופורטת על רגשותינו דוגמת שירת הפאדו הפורטוגזית, הבלוז והקינות האיריות. קיין מציעה לנו את המילה Saudade לתיאוור התופעה – מילה פורטוגלית שמשמעה כמיהה מלנכולית ואינטימיות מהולה בשמחה ומתיקות.

המשיכה לעצוב ולמה מעורר געגוע היא ביטוי אותנטי ומרומם לבעיית החיים בעולם פגום מאוד שיש בו גם יופי כה עיקש. גרסיה לורקה כינה זאת "הכוח המיסתורי שהכול חשים וששום פילוסוף לא מסביר." אפלטון כינה זאת "פותוס"⁶ – געגוע – הרצון העורג לדבר-מה נפלא שלא יכול להיות שלנו.

מייקל אייגן כותב⁷: "אם הכאב אמיתי, כך גם האור מלא החדווה שבתוככי הכאב ומעבר לו". הפסיכואנליטיקאית מארי לואיז פון פרנץ⁸ אומרת : "אם אדם חודר אל עמקי האימה הגלומה באפלה ההרסנית של טבעו שלו, ואל משאלת המוות המקננת בו, תגיב תשוקת החיים תגובת נגד... ההיחשפות להרס והשאיפה לחיים קשורות זו לזו באורח הדוק מאוד". ואילו פסואה כותב בדרכו: "יש אוניות שמפליגות לנמלים רבים, אבל אף אחת מהן לא מפליגה למקום שבו החיים אינם כואבים."

לסיכום, הירש רומז לנו מה הוא אותו "משהו" שמעבר לאושר: זהו צילו של האושר – הוא כרוך באושר, מקבל את צורתו, נותן לו ממשמעותו, כמו החיים והמוות, כמו התשוקה והפחד ממה שמשתוקקים לו. כעת מובן גם מדוע המילה "משהו" כל כך מדויקת – "משהו" זו הגירסה המילולית של מה שהצל לגוף או ההד לקול. זוהי מילה אמורפית שאינה קיימת בפני עצמה אלא ביחס למילה אחרת, ממנה היא שואבת את משמעותה. המשהו שמעבר אינו תופעת לוואי לא רצויה, ואף אינו תקלה מצערת, הוא תוצר הכרחי של האור, של האושר והאהבה.

בשיר מערבולת של אהבה (עמ' 123) הקצוות מתחברים: "העתיד הוא בתנועה מצל אל חיק". פעם זהו הצל של האב והחיק של האם, ופעם הצל של האם והחיק של האב. ונזכרתי בשורה משיר של המשורר ישראל אלירז^9: "למי ששואל על חיי אני משיב / כל מה שעשיתי היה כדי להיות / בתוך מה שיחבק אותי" .

כשמו של השיר המסיים, אני מחכה לקיום ההבטחה של הירש שהסיפור "לא תם ולא נשלם" ואזכה לשמוע את המשכו של "כל הספור כולו" בספרו הבא.

לסיכום, הלחמתי מתוך חלק מ 108 שמות השירים שמופיעים בספר משהו שמתחפש לשיר ומנסה להחזיק יחד את האושר ואת המשהו שמעבר לו:

אני זוכר הפעם הראשונה המבט בספרייה בחשכה

בגן ההוא ימי התום הווה שלא נגמר ביחד עד לקצה

שכחה עצמית פלאית ליל כלולות מקום אחד וזמן אחד

אידיאליזם מוחלט צדק לכול עולם מושלם הריב הראשון

חשבונות שתיקה רעש בחילה התרחקות למות

תל אבק עפר חרוך סדום אש אוכלת דממה

הכל כאב לך מערבולת של אהבה עד הסוף על הסף

גם כשרע רק נתי אחת נסיכה

הערות

1. אלי הירש, משהו מעבר לאושר, הקיבוץ המאוחד 2024
2. "כשהמשורר משתלט על מבקר השירה", הארץ, 30.1.2017
3. כל ציוני העמודים – מתוך משהו מעבר לאושר.
4. כריסטופר בולאס, צילו של האובייקט, תרגום: מרים קראוס, דביר 2000.
5. סוזן קיין, מתיקות מרירה, תרגום:עפר קובר, 2023.
6. במיתוס היווני פותוס (געגוע) היה אחיו של הימרוס (תשוקה) ובנו של ארוס (אהבה).
7. אייגן מייקל. קשרים חבולים. תרגום: עמית פכלר ואודי הררי. כרמל 2014.
8. מארי לואיז פון פראנץ, הנשי באגדות, תרגום: אמיר צוקרמן, הקיבוץ המאוחד 2005
9. ישראל אלירז לפני הדלת, מעבר לקיץ, הקיבוץ המאוחד 2006.