סמנתה בורדמן, תרגם: אסף כהן
חיוניות יום יומית
להפוך לחצים לכוח מעצים
מטר הוצאה לאור
הפסיכיאטרית ד"ר סמנתה בורדמן מגלה כיצד נוכל למצוא כוחות בתוך השגרה המלחיצה ולהפוך ימים עמוסים לימים מספקים יותר. היא מסתמכת על מחקרים מדעיים ועל ניסיונה הקליני כדי לחלוק עם הקוראים אסטרטגיות לטיפוח חיוניות – התחושה החיובית של מרץ ורעננות ששוכנת בלב הרווחה הנפשית ומהווה את הבסיס ליום מוצלח.
חיוניות מגבירה פרודוקטיביות, עוזרת לעבד רגשות שליליים, להתגבר על מטרדים וקשיים יום־יומיים, ולהגיב מתוך גמישות וחוזק במקום להיכנע לפחדים ולמחשבות טורדניות. ד"ר בורדמן מסבירה את שלוש הפעולות המרכזיות שמהן תשאבו חיוניות, התרוממות רוח ותחזקו סיבולת רגשית הן:
חיבור בעל משמעות עם אנשים אחרים, כגון להקדיש זמן קבוע לארוחה עם המשפחה או עם חברים ללא הסחות דעת
עיסוק בפעילויות ובחוויות שמאתגרות אתכם, כגון לקחת קורס דיבור בפני קהל או להתנדב להגיש מצגת בעבודה
תרומה למשהו מעבר לעצמכם, כגון התנדבות בקהילה המקומית שלכם
בין שגילכם 20 או 80, "חיוניות יום־יומית" יספק לכם את הכלים לזהות את רגעי החיוניות בחייכם, לפתח אותם ולהיעזר בהם כיסודות לחיים של לבלוב ושגשוג.
סמנתה בורדמן היא מנחה קלינית בפסיכיאטריה ופסיכיאטרית מומחית במכללה הרפואית וֵייל קורנל. בעלת תואר ראשון מאוניברסיטת הרווארד, הוסמכה לרפואה בבית הספר לרפואה וֵייל קורנל ובעלת תואר בפסיכולוגיה חיובית יישומית מאוניברסיטת פנסילבניה.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות ההוצאה לאור:
פרק 1 - האבנים בנעליים
לכאורה, הזמן הגרוע ביותר שאפשר לחלות בו הוא בחודש יולי, כשמתמחים טריים וחסרי ניסיון מציפים את בתי החולים האוניברסיטאיים. אמנם המתמחים האלה צברו ניסיון מעשי בבית הספר לרפואה, אך עבודה מול מטופלים במחלקות האשפוז היא עניין שונה. הציפייה מהרופאים הצעירים האלה היא לקבל החלטות — גדולות כקטנות — בכוחות עצמם. הם מחליטים איזו אנטיביוטיקה לרשום, האם להפנות לסריקת CT, כיצד לייצב את מצבו של מטופל שלוקה באי־ספיקת לב ואיך לדבר עם משפחות חרדות ולחוצות.
כשהשלמתי את לימודַי בבית הספר לרפואה, בשלהי יוני 2000, השדרוג המיידי למעמד של "ד"ר סמנתה בורדמן" הקפיץ את הביטחון העצמי שלי. אחרי כל השנים שבהן לבשתי חלוק לבן קצר של סטודנטים, הורשיתי בשעה טובה ללבוש חלוק ארוך ולפסוע בגאווה במסדרונות בית החולים.
ירח הדבש שלי עם התואר החדש ד"ר בורדמן לא נמשך זמן רב. ברגע שהגעתי למשמרת הלילה הראשונה שלי, קיבלתי בביפּר הודעה מאחת האחיות. חולה שהיה מאושפז במחלקה מת ונדרש רופא כדי למלא את תעודת הפטירה, הליך שביצעתי רק פעם אחת קודם לכן. באחריותי היה גם למסור את ההודעה לשארי בשרו ולהסביר להם שביכולתם לבקש נתיחה לאחר המוות אם הם רוצים. מן הסתם, אף אחד לא רוצה נתיחה לאחר המוות, כך שהיה עלי לברור את מילותי בקפידה.
הביפר שלי צפצף שוב. אחות אחרת הודיעה לי שאני צריכה לקחת תרבית דם מחולה לוקמיה שסבל מחום גבוה של 39.5 מעלות.
"אני כבר באה," אמרתי.
כשהביפר שלי צפצף שוב היתה זו הודעה מאחות שלישית, שהביעה דאגה בנוגע למטופל עם דופק מהיר. בשלב זה גם הדופק שלי התחיל לעלות ורשימת המטופלים שנזקקו לתשומת לבי רק המשיכה להתארך. ההתלהבות הראשונית שלי על כך שהפכתי להיות "ד"ר בורדמן" התפוגגה. תסמונת המתחזה הרימה את ראשה המכוער. הרגשתי כמו רמאית שמסתובבת בתחפושת של חלוק לבן. הפנים שלי האדימו ודמעות בצבצו בעיני. בלעתי לגימה גדולה של קפה שחור פושר ונגסתי במאפה שהכנסתי לכיס מוקדם יותר באותו היום.
אם אחד המטופלים היה לוקה במצב חירום לבבי, הייתי יודעת בדיוק מה לעשות. הייתי נכנסת לפעולה במלוא המרץ: קודם כול הייתי בודקת את הדופק והנשימה של המטופל. אם המטופל היה במצוקה, הייתי משגרת קריאת חירום כדי ליידע את צוות שעת חירום על מטופל שלקה בדום לב ומתחילה לבצע עיסוי חזה. הייתי מתורגלת ומיומנת בהתמודדות עם מקרי חירום חמורים, אך כעת הייתי תחת מטח בלתי פוסק של אתגרים קטנים יותר.
"מה שמתיש אותך זה לא ההרים שתצטרך לטפס בדרך, אלא האבנים הקטנות בנעליים," כפי שאמר פעם מוחמד עלי.
הייתי יכולה להסתדר עם סלע כבד, אבל מפולת האבנים הקטנטנות איימה להטביע אותי.
אני שומעת הדים מהלילה הראשון שלי כמתמחה בסיפוריהם של מטופלים רבים. הם מספרים לי שהם מותשים מבחינה רגשית ומרגישים שהם נמתחים באלף כיוונים שונים בעת ובעונה אחת. אף על פי שלוחות הזמנים שלהם עולים על גדותיהם, הם כמהים לתחושה של סיפוק אמיתי. כשאני מבקשת מהם לתאר את הלך הרוח והמצב הנפשי שלהם במילה אחת, הם משיבים במילים כמו "גמור/ה", "סחוט/ה", או אפילו "מת/ה".
"זה לא שאני טובעת," הסבירה לי מטופלת בראשית שנות ה־40 לחייה. "אני מחזיקה את הראש מעל המים, אבל הגלים גבוהים ואני כל הזמן חוטפת שפריצים לפנים."
מטופל אחר סיכם את מצבו כך: "כל יום אני מרגיש כאילו זה מוצאי שבת — מלא אימה וריקנות." כשביקשתי ממנו לתאר את מצב הרוח שלו במילה אחת, הוא חשב רגע והשיב, "דהוי."
מטופלת אחרת ציטטה שורה משיר של רוברט לוֹאֶל כדי להביע את הכעס והתסכול שלה לנוכח הדרישות של חיי היום־יום: "כיצד יישא הלב בעול?"
האבנים הקטנות יכולות להכות בך
הקביעה אם אדם סובל מדיכאון קליני אינה החלטה שרירותית. פסיכיאטרים פועלים לפי הנחיות מדוקדקות שמפורטות ב"מדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות" (DSM), ומחפשים לפחות חמישה מתוך תשעת התסמינים להלן, שמופיעים במשך שבועיים לפחות:
- תחושת דיכאון במשך רוב היום, כמעט בכל יום, שנקבעת על פי דיווח סובייקטיבי של המטופל (שמדווח למשל על תחושת עצב, ריקנות, ייאוש) או התרשמות של אנשים אחרים (שמדווחים למשל כי המטופל נראה על סף בכי)
- רמות ירודות בעליל של התעניינות או הנאה בעת עיסוק בכל הפעילויות (או כמעט כולן) במשך רוב היום, כמעט בכל יום (על פי דיווח סובייקטיבי או התרשמות חיצונית)
- אובדן משקל משמעותי ללא דיאטה, או עלייה במשקל, או עלייה או ירידה בתיאבון
- הפרעות בשינה
- מצוקה או האטה בתפקוד הפסיכומוטורי כמעט בכל יום (על פי התרשמות של אחרים ולא רק תחושות סובייקטיביות של חוסר נינוחות או אטיוּת)
- עייפות או חוסר אנרגיה
- יכולת מופחתת לחשוב או להתרכז, או חוסר החלטיות
- תחושת חוסר ערך, או רגשות אשם מופרזים וחסרי אחיזה במציאות, כמעט בכל יום
- מחשבות חוזרות ונשנות על מוות (לא רק פחד מפני המוות), הרהורים חוזרים ונשנים על התאבדות בלי תוכנית מוגדרת, או ניסיון התאבדות או תוכנית מוגדרת לביצוע התאבדות
אני מפרטת את הקריטריונים האלה לא רק מתוך רצון להביא לידיעת הקוראים שדיכאון יכול להתבטא בדרכים רבות, אלא גם כדי להדגיש כמה חשוב לפנות לעזרה מקצועית אם הקריטריונים האלה חלים עליכם או על מישהו מיקיריכם. במשך השנים אבחנתי, אשפזתי וסייעתי למטופלים שהציגו את כל קשת הסימפטומים המתוארים לעיל. אך יש גם מטופלים רבים שאפשר להגדיר כ"כמעט מאובחנים" — אנשים שאינם לוקים במחלת נפש על פי הסטנדרטים הקליניים, אך גם אינם נהנים מבריאות נפשית חיובית.2
כשפתחתי את הקליניקה הפרטית שלי, רוב המטופלים החדשים שקיבלתי היו בנקודת מפנה בחייהם. הם פנו לעזרתי בהערכת ההשלכות של החלטה משנת חיים או בהבנת מערכת יחסים, או היו בעיצומו של מעבר משמעותי — שנבע מאובדן אצל חלקם הגדול. הבעיות הכרוניות בחיי היום־יום שלהם לא תפסו את מרכז הבמה. כיום הולך וגדל מספר המטופלים שבאים אלי בגלל העליות והמורדות בחיי היום־יום שלהם. הם מרגישים שחוקים ומעוכים תחת מכבש הלחצים היומיומי.
נראה שנשים מרגישות זאת ביתר שאת. כמעט מחצית מהנשים שהשיבו לסקר אמרו שהן חוות לעתים תכופות סטרס יומיומי, ויותר מ־40 אחוזים מהן אמרו שהן מרגישות שאין להן מספיק זמן. החיים שלהן הם התרוצצות מתמדת, עם רשימת מטלות שאין לה תחתית כמדומה. במקרים רבים, היעדר חיוניות רק מגביר את הסטרס שלהן. רבים מהמטופלים שלי פשוט מרימים ידיים ונאנחים, "מסתבר שככה זה בחיים וזהו."
המעקשים והמהמורות של הקיום השוטף — החוויות המטרידות, המתסכלות ומעוררות החרדה שכרוכות בשגרת חיינו — הם מקור סטרס משמעותי. תקריות פעוטות לכאורה — ויכוח עם ילד או עם בן זוג, דדליין בלתי צפוי בעבודה, הגעה באיחור לפגישה, החמצת רכבת, או התמודדות עם מחשב תקול — כל אלה תורמים לסטרס המצטבר.3 מחקר העלה שצפייה בחדשות ואובדן הטלפון הסלולרי מדורגים בעשירייה המובילה של האירועים היומיומיים שמכניסים אנשים לסטרס.4 אפילו תור ארוך בבית הקפה המקומי שלכם, או מחסור במים חמים למקלחת הבוקר, עלולים להספיק כדי להשרות עליכם מצב רוח רע.
כולנו יודעים שזה אבסורדי להתיר למשהו פעוט להרוס לנו את הרגע, שלא לדבר את כל היום. אנחנו מנסים לפטור בביטול את הדברים הקטנים והמעצבנים האלה ולהחזיר אותם לממדיהם האמיתיים — עניינים של מה בכך, או "צרות עולם ראשון". אנחנו אומרים לעצמנו שאין להם שום חשיבות בטווח הארוך. אבל יש להם.
