חשיפה כפולה במציאות טראומטית משותפת
מפגשי תמיכה מקוונים לבנות ובני משפחה של לוחמים בעזה במלחמת "חרבות ברזל"
כנרת דלומי-כהן, הלה מסיקה
כמעט שכולה / טלי אשר(מתוך: שירים בעקבות שבעה באוקטובר)אֲנִי אֵם כִּמְעַט שַׁכּוּלָהכָּל יוֹם עוֹד קְצָת שַׁכּוּלָהאֲנִי עַל אֶדֶן הַשְּׁכוֹלאֵם פְּרֵה-שַׁכּוּלָה טְרוֹם-שַׁכּוּלָה תַּת-שַׁכּוּלָהשְׁקוּלָה לְאֵם שַׁכּוּלָהאֲנִי אֵם מַעֲלָה לְעוֹלָהנִבְהֲלוּ עֳצָמַי שֶׁכֻּלִּי שַׁכּוּלָהבִּמְחִילָה שַׁכּוּלָהלְאַט לְאַט שַׁכּוּלָהעוֹד מְעַטשַׁכּוּלָה
פתיחה
ב-7 באוקטובר 2023 פרצה מלחמת "חרבות ברזל", בעקבות מתקפת טרור וטבח בהיקף עצום ומחריד שביצעו מחבלי החמאס בדרום הארץ. אירועי ה-7 באוקטובר נרשמו כטראומה לאומית חסרת תקדים, שהחברה הישראלית לא חוותה כמותה. העם כולו מצא את עצמו תחת איום טילים, במצב של חוסר ודאות וסכנה קיומית.
ההלם, האובדן, הבלבול והכאב היו נוכחים בעוצמה בכל בית בישראל ובקרב ישראלים ברחבי העולם. מספר רב של חיילי מילואים גויסו מיידית, בנוסף לחיילי הצבא הסדיר. משפחות רבות נאלצו להתמודד עם מצב שבו בן משפחה נמצא בלחימה ממושכת, ללא תקשורת עימו ובסכנת חיים. בן המשפחה הלוחם, שהיה בעל תפקיד משמעותי בבית, נעדר מחיי היום-יום של המשפחה, מותיר את בת הזוג, הילדים וההורים לתפקד ולהתמודד בלעדיו, ולהסתגל למציאות חדשה. יתרה מכך, בני המשפחה מצאו את עצמם במצבי סיכון עקב המלחמה – חלקם פונו מבתיהם, ואחרים נאלצו להתמודד עם החיים באזורים תחת איום מתמשך. במקביל לדאגה לגורלו של בן המשפחה הלוחם, הם חוו פחד, חרדה וחוסר יציבות, ונאלצו להמשיך ולתפקד בכל החזיתות.
לתוך מציאות זו נולדה היוזמה ההתנדבותית למפגשים קבוצתיים לבנות ובני משפחה של לוחמים בעזה, יוזמה שצמחה מתוך מקום אישי של המנחות, בהיותן במצב דומה לזה של משתתפות הקבוצה.
רקע אישי של מנחות הקבוצה
(כנרת:) ב-7 באוקטובר, שני בני גויסו למילואים כלוחמים בעזה. המחשבות על מה שעובר עליהם שם ומה עלול לקרות להם עוררו אצלי חוסר שקט ודאגה רבה. בנוסף, בהיותי בת קיבוץ נחל-עוז, חוויתי מקרוב את השלכות הטבח בעוטף. הקהילה שלנו חוותה טראומה קיצונית, מכרים קרובים נרצחו ונחטפו, והדבר רק העצים את תחושת ההלם והכאב.
יחד עם זאת, נוכחתי לדעת שיש ביכולתי לווסת ולנהל את הפחד והמחשבות השליליות, בעזרת משאבים שעומדים לרשותי. התעורר בי צורך לעשות משהו בעל משמעות, שימזג את הידע והניסיון המקצועי שלי עם החוויה האישית כאמא ללוחמים הנמצאים בשדה הקרב.
באותה תקופה, שהיתי בביקור בארץ במהלך שליחותי בחו"ל. מתוך תחושת חיבור אינטואיטיבית, הרגשתי צורך להציע תמיכה למשפחות המתגוררות בחו"ל ובניהן נלחמים בעזה. המרחק, שמגביר את תחושת חוסר האונים וחוסר השליטה של בני המשפחה, נגע לליבי, וזיהיתי צורך ייחודי שאין לו מענה. סביבנו שרר כאוס, ולא היו מענים פורמליים מצד המדינה לאוכלוסייה זו.
עם התמשכות הלחימה ולאור הצורך שהתעורר בקרב משפחות לוחמים בישראל, הצטרפה אלי הלה מסיקה, עו"ס עם ניסיון בתחום הטיפול בצבא, שגויסה למילואים כקב"נית. הלה חוותה מקרוב את הצורך בתמיכה במשפחות, במסגרת תפקידה בטיפול בלוחמים שנפצעו בלחימה או חוו את הטבח בבסיסים ב-7/10.
שתינו חלקנו חוויה דומה, שכן אחיה של הלה היה גם הוא לוחם במילואים בעזה. כך המשכנו את הדרך כצוות, שתי מנחות החולקות חוויה אישית עם המשתתפות.
המפגשים התקיימו בתוך "מציאות טראומטית משותפת" – מושג המתאר מצבים שבהם אנשי מקצוע בתחומי הרווחה, הבריאות ובריאות הנפש חיים בתוך קהילה החשופה לאסון או אירוע טראומטי. חפיפה זו יוצרת לעיתים אתגרים נפשיים ואתיים עבור המטפל (Tosone et al., 2012).
המציאות המשותפת במקרה שלנו מקפלת בתוכה שני רבדים: הראשון הוא הטראומה הקולקטיבית שמדינת ישראל חוותה ב-7/10, והשני הוא הנושא סביבו הוקם מיזם המפגשים – היות המנחות והמשתתפות בנות משפחה של לוחמים בעזה.
מודל המפגשים
המודל נבנה מתוך מחשבה על הצרכים של המשתתפות, בהיכרותנו עם חווית הלוחמים וצרכיהם, תוך תשומת לב לצורך של הלוחם מצד משפחתו, ובשילוב חווייתנו האישית כבנות משפחה.
תחילה התלבטנו בנוגע לסטינג – האם לקיים סדרת מפגשים לקבוצה סגורה שתאפשר תהליך והמשכיות, או לקיים בכל פעם מפגש עצמאי שעומד בפני עצמו. לאור המציאות הקיצונית והכאוטית, והחשש שלא ניתן להתחייב למשהו קבוע ויציב בתקופה זו, לצד הצורך לתת מענה למספר רב של פניות שהגיעו אלינו, החלטנו על קיום מפגשים בודדים, שיפתחו למשתתפות חדשות ולכאלה שכבר השתתפו במפגש קודם ומעוניינות להצטרף שוב.
מבנה המפגשים השתנה לאורך הדרך, והותאם בכל פעם לצרכים הנוכחיים של המשתתפות, וכן להתקדמות הלחימה ולצרכים החדשים שעלו, כמו הכנה למפגש עם חיילים שיוצאים להתרעננות, חיילים שצריכים לשוב לעזה, או כאלה שסיימו את שירותם במילואים.
נתאר בקצרה את המודל:
אוכלוסיית היעד: קהל המשתתפות היה מגוון וכלל נשים (הרוב) וגברים, משפחות המתגוררות בחו"ל, בנות זוג, אבות, אימהות ואחיות של לוחמים, בטווח גילאים שנע משנות העשרים ועד שנות החמישים המאוחרות.
מטרת המפגש: חיזוק משאבי ההתמודדות עם מגוון רגשות שעולים סביב הלחימה של בן המשפחה בעזה, וכן במפגש עמו כאשר הוא חוזר הביתה להתרעננות או בסיום שירות המילואים.
יעדים: אוורור רגשי, תמיכה קבוצתית, בנייה וחיזוק משאבים לעת מצוקה, מתן כלים לוויסות רגשות, הרגעה והפחתת מתח במצבי לחץ.
סטינג: המפגשים התקיימו באופן מקוון לקבוצה בת כ-13 משתתפות. המפגשים תוכננו להימשך שעה וחצי, אך בפועל ארכו כשעתיים, מה שמעיד על הצורך העצום של הקבוצה ועל הגמישות שנדרשה במצבי קיצון.
מבנה: בנינו מודל מפגש המשלב חלק מובנה וחלק פתוח, השואב מכמה גישות תיאורטיות: מודל החוסן הרב-ממדי "גשר מאחד" של פרופ' מולי להד, המציע מענה לצורך במשאבים בעת משבר קיצוני, מיינדפולנס לסיוע בוויסות רגשי והפחתת חרדה, ו-DBT (טיפול דיאלקטי-התנהגותי), בעיקר סביב מושגי הוולידציה, הדיאלקטיקה ומצבי ה"אני".
תכנית המפגש:
פתיחה: הצגת מטרות המפגש והצגה עצמית של המנחות, תוך שיתוף בקשר האישי והמשותף עם הקבוצה, מהן נבע הרעיון והרצון ליזום את המפגשים.
היכרות: היכרות קצרה עם המשתתפות, כולל התייחסות להרגשה הנוכחית שלהן. איסוף תגובות מהמשתתפות.
חלק פסיכו-חינוכי: הסבר על מצבי לחץ וחרדה והשפעתם על הגוף והנפש. בנוסף, הסבר על החוויה של הלוחם במעבר בין מצב כוננות ודריכות למצב מנוחה ושוב חזרה למצב לחימה. ניתוח ההשלכות של המעבר בין שני המצבים הקיצוניים הללו על הלוחם, והשפעתם על הקשר עם הסביבה בזמן ההתרעננות.
דובר על האפשרות שיפגשו מגוון רגשות, וכן מצב רוח לא יציב – כעס, תוקפנות, ניתוק, התכנסות, הימנעות, התנהגויות אכילה ושינה לא מווסתות, בניגוד לציפייה לפגוש לוחם שמח, פתוח ואקטיבי.
הוצגו קווים מנחים לסיוע בקבלת הלוחם בבית: חזרה הדרגתית לשגרה, לחיי חברה ולמשימות, גישה קשובה, תומכת ומרגיעה, ללא לחצים לשיתוף, עידוד לשיח רגשי ולא רק על סיפורי גבורה בלחימה. מתן בחירה מלאה ללוחם לגבי אם לקיים את השיח, לקבוע את העיתוי והקצב, ומתן כבוד לשתיקה. הושם דגש על הקשבה לרצונו להימנע ממפגשים המוניים, ועל היכולת לבחור אילו אינטראקציות מתאימות לו.
הצגת מודל החוסן הרב-ממדי "גשר מאחד": שיתוף הקבוצה לגבי מיקומן לפי המודל, באילו ערוצי התמודדות הן משתמשות כיום, מה חסר להן ומה הן יכולות לקחת מהמודל על מנת לשפר את ההתמודדות שלהן.
למידה ותרגול מעשי: לימוד ותרגול משאבים להרגעת המערכת הסימפטתית והפעלת המערכת הפאראסימפטתית, במטרה ליצור תחושת ביטחון, קרקוע והחזרת תחושת שליטה.
הסבר על הרציונל של התרגילים ומטרותיהם, ותרגול משותף של טכניקות כמו הרפיית שרירים ג'ייקובסון, נשימות סרעפתיות ותרגיל חמשת החושים.
סיום: סבב שיתוף – "מה לקחתי מכאן היום?"
סיכום: הדגשים להתמודדות יעילה, תוך שימוש בעקרונות ובכלים שנלמדו במפגש:
- מתן הכרה ותוקף לרגשות שלי, ללא שיפוטיות או ביקורת (DBT).
- מיינדפולנס: נוכחות ברגע הזה, קשיבות, התייחסות למחשבות כחולפות, חזרה לנשימה.
- שמירה על שגרה ככל שניתן.
- חמלה עצמית, התאמת הציפיות מעצמי למצבי הרגשי.
- הפחתת צריכת מדיה חדשותית.
- חיבור למשאבים האישיים שלי והטמעתם ביום-יום.
תמות מרכזיות שעלו מדברי המשתתפות
חרדת מוות
"אני בתחושה שחסרה פעימת לב תמידית."
הנשים דיברו על חרדה עמוקה לחיי הלוחם, שלא מאפשרת שינה או מנוחה. לדוגמה, אמא שציינה: "עכשיו אני נושמת קצת יותר טוב", כי הוא בבית, על אף שחזר בשל מחלה בה נדבק בעזה. אמא אחרת סיפרה: "יש לי סרטים בראש, כולל איזו תמונה אני אבחר. אני עייפה מלדאוג." אישה נוספת שיתפה שהיא מכינה את דברי ההספד לבנה המשרת במילואים. המשתתפות תיארו מחשבות שכוללות חרדה שלא מרפה לאורך כל היממה.
נשמעו קולות של אימהות שמייחלות לכך שבן משפחתן יפצע, רק כדי שיצא מעזה ולא ימות. הקבוצה הבינה את תחושת החרדה הזו והביעה הזדהות. אחת האימהות אף שיתפה "בסוד" שלה: "אני חושבת פשוט לא לתת לו לחזור לצבא אחרי ההתרעננות."
חרדה למצבם הנפשי של הלוחמים
"הוא לא חזר אותו הדבר."
המשתתפות הביעו דאגה להשלכות הלחימה על מצבם הנפשי של הלוחמים, וחשש שיפתחו PTSD. רובם נחשפו למלחמה בפעם הראשונה, איבדו חברים, וחשפו את עצמם למראות קשים. אמהות סיפרו כי הלוחמים עייפים, סובלים מהשפעות הקור והגשם, מה שמגביר את הדאגה. תחושת חוסר הידיעה לגבי מה קורה בשדה הקרב, יחד עם הידיעה שהלוחם מסתיר פרטים לגבי מה שעובר עליו, הגבירו את החרדה.
משפחות שפונו מהצפון ומהעוטף התמודדו עם קושי נוסף. אמא שהייתה מפונה מהעוטף שיתפה: "הוא לא חזר אותו הדבר, וגם אין לו בית לחזור אליו."
לקראת יציאתו של הלוחם להתרעננות, עלו דאגות נוספות: איזה חייל נפגוש? האם הוא בריא? איך ניפרד שוב? ובחזרה ללחימה לאחר ההתרעננות – הפרידה הייתה קשה מאוד. אימהות שבני משפחתן סובלים מ-PTSD הצביעו על הפחד שהן עשויות לראות את אותו תהליך אצל בניהן.
אחת המשתתפות, בת זוג של לוחם, שיתפה בקושי שלה להתמודד עם בן הזוג, "הגיבור" שעוטה מסכה של "הכול בסדר", אך היא יודעת שהוא לא אותו אדם.
השפעה על המצב הנפשי של בני המשפחה
"אני לא יודעת לכמה זמן עוד אוכל לנשום."
תחושות של הישרדות, אי-וודאות, חוסר אונים, חוסר שליטה ותסכול לצד חרדה בלתי פוסקת עלו שוב ושוב.
אחד האבות שיתף: "זו הפעם הראשונה בחיי שאני מרגיש ככה, כזה חוסר אונים. העלימו לי את הילד שלי."
בצד המימד הסומטי, דיווחו המשתתפות על סימפטומים גופניים כגון כאבי בטן, התקפי חרדה, אכילת יתר, קשיים בשינה וכדומה. אחת האימהות סיפרה: "הגוף מבטא את המצוקה – השיער נשר." אמא אחרת שיתפה כי היא לא מצליחה לעשות מדיטציות שהיו חלק משגרת יומה, ואמרה: "כל נשימה עכשיו יקרה מפז."
משתתפת נוספת תיארה את תחושת השבירה המנטלית: "נשברתי תרתי משמע. התנדבתי המון בהתחלה, הייתי חייבת להיות עסוקה ולא ידעתי לעצור. ואז מעדתי ושברתי את שתי הידיים!"
כמו כן, תחושת אשמה הייתה נוכחת. אחת האימהות ציינה: "אני מרגישה שיש לי עכשיו רק ילד אחד, וכל המשאבים שלי מרוכזים בו."
הימנעות והזדהות עם הלוחם
חלק מהמשתתפות ציינו את הרצון להימנע מקשרים חברתיים ופעילויות פנאי. אחת מהן שיתפה: "לא בא לי עכשיו לעשות כיף." תחושת ההימנעות נבעה לא רק מהצורך להימנע משמחות, אלא גם מתוך תחושת אשמה כלפי הלוחם. אחת המשתתפות אמרה: "אני מרגישה מחויבת לסבול, להיות איתו בלב ובנפש. איך אני יכולה לחיות כשהוא שם?"
געגועים ותחושת חוסר
עם התקדמות המלחמה, הובעו געגועים רבים ללוחם והחוסר בו הלך וגדל. המרחק מהלוחם, במיוחד עבור משפחות המתגוררות בחו"ל, היה קשה במיוחד.
בנות משפחה מחו"ל הביעו תחושת אשמה על כך שלוחם שב לבית ריק, ולא היה בידיהם לעזור לו באופן ישיר – לחבק, להרגיש אותו ולתמוך בו.
אחות שגרה בחו"ל שיתפה: "אני דואגת לאחי הקטן, אין לנו אמא, ואני גם אחות וגם אמא. אני לא יכולה לשאת את המרחק, אז החלטתי לטוס לישראל."
קושי של נשים בחו"ל
אימהות לילדים קטנים, שנותרו לבד בבית, תיארו את הקושי להתמודד עם כל מה שמצפים מהם, מבלי יכולת להתאוורר או לטפל בעצמן. בנוסף לכך, נשים המתגוררות בחו"ל נאלצו להתמודד עם הגבלות קורונה במדינותיהם, דבר שהחמיר את תחושת הבדידות. אחת האימהות שיתפה: "הוא תמיד היה זה שמטפל בילדים, ואני הייתי העובדת. עכשיו אני נאלצת להתמודד עם הכל לבד – זו זירה חדשה ולא מוכרת."
פגיעה בתפקוד ובחוויה העצמית
המשתתפות דיווחו על ירידה בתפקוד: חוסר ריכוז, חוסר סבלנות, קשיים בעבודה, כעס ועצבנות. שינויים אלו יצרו תחושת זרות עצמית. אחת האימהות ציינה: "אני לא מכירה את עצמי. תמיד הייתי אישה חזקה, ועכשיו אני לא. מי אני? אני מפורקת."
אמא שפונתה מהעוטף שיתפה: "לא ידעתי מי זו האישה הזו. לא יכולתי להתרכז."
אמא אחרת תיארה חוויה אגו-דיסטונית: "אני ישנה שינה כזו שאני לא מכירה, כאילו מכבה את עצמי. מי זו האישה הזו? אני אף פעם לא ישנתי טוב." הפער בין הדריכות והמתח במהלך היום, לבין תחושת הניתוק והכיבוי בלילה, היה חוויה מבלבלת עבורה. היא לא הצליחה להבין מה קורה לה, והרגישה כאילו היא נגררת לתוך מצב שהיא לא מזהה את עצמה בו. נראה כי הנפש והגוף היו זקוקים לרגע של כיבוי ושל ניתוק, שכן החוויות היומיומיות היו רבות מדי.
משאבי התמודדות
"העשייה מחזיקה אותי"
כחלק מההתערבות שנעשתה בזמן חירום, היה הכרחי להתמקד במשאבים ובכוחות שהמשתתפות הביאו עימן למפגש, וכן לוודא כי הן יצאו ממנו עם משאבים נוספים שיכולים לתת מענה לצרכים הרלוונטיים שלהן. בנוסף, במודל ההתערבות של מפגש יחיד, גישת ההנחיה שילבה בין ונטילציה, תמיכה וולידציה, לבין חיזוק והעמקת המשאבים האישיים. לצורך כך, השתמשנו במודל גש"ר מאח"ד.
היה מעניין לראות את האופן שבו כל משתתפת זיהתה את עצמה במונחים של ערוצי ההתמודדות השונים של המודל: גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה ודמיון. במהלך המפגשים, נוצר תהליך של חיבור למשאבים נוספים שהיו פחות מוכרים להן, וזה קרה תוך הקשבה ושיתוף עם המשתתפות האחרות.
נראה כי השיח המשותף יצר מרחב שמאפשר התבוננות עצמית, פתיחות מחשבתית ורגשית, ויכולת לאמץ דרכי התמודדות חדשות. דוגמאות למשאבים שתיארו המשתתפות כוללות: עשייה (כגון התנדבות), שיתוף רגשות, בכי, האזנה למוסיקה, שמירה על סדר יום, קיום מפגשים חברתיים, ספורט, משחק פוקר נשי, הליכה לים, או מחשבות של תקווה, כמו "להחזיק תמונת עתיד בראש – מה נעשה ביחד כשיחזור". חלק מהמשתתפות אף דיברו על שימוש בערוץ השכל, כגון: "לומר לעצמי שהסיכוי הסטטיסטי שיפצע או ימות אינו גדול", מה שהיה אופייני יותר לגברים.
ניכר כי, למרות המציאות הקשה, המפחידה והמאתגרת, המשתתפות גילו מוטיבציה רבה להשתתף במפגשים. מבחינה נפשית, זו הייתה החלטה שדרשה כוח ואומץ, והשתתפותן עצמה הייתה משאב מעודד שמצביע על עמידותן וכוחותיהן.
חלק מהמשתתפות הגיעו למפגשים עם רקע של קשיים נפשיים מהעבר, ובכל זאת, הדרך שבה התמודדו עם המצב הנוכחי עוררה בנו התפעלות רבה. במיוחד בלטה אחת המשתתפות, אמא ללוחם, שהעידה על עצמה כי היא מאובחנת עם PTSD וחרדות, בודדה ומתקשה לצאת מהבית. היא תיארה את מאמציה להתמודד עם מצבה ושיתפה: "הכרחתי את עצמי לצאת מהבית, להתנדב ולהסיע דברים לחיילים בדרום." על אף שהיא הייתה במיטתה במהלך המפגש, היה ניתן לראות את המאמץ והכוחות שהשקיעה בכך.
משאב משמעותי נוסף שעלה בשיח היה היכולת להיעזר. אחת המשתתפות שיתפה בתהליך האישי שעברה: "למדתי לבקש עזרה, זו שבירת דפוס. אני לא יכולה להתמודד עם הכל לבד. להודות בזה, זה שיעור."
מהמפגשים התרשמנו כי למשתתפות יש משאבים פנימיים חשובים שיכולים לעזור להן לשרוד את המצב המאיים, ובנוסף, הן היו מסוגלות להיעזר זו בזו ובמשאבים שהועמדו לרשותן במהלך המפגש על ידי המנחות.
"אני נורמלית בתוך המצב הלא נורמלי הזה", "אני יוצאת עם הבנה שאני לא לבד בסיפור הזה"
בסיום כל מפגש, נשאלו המשתתפות - "איך את יוצאת מכאן היום ומה קיבלת?"
הנושאים המרכזיים שעלו בתשובות היו: נִרמול, לגיטימציה, אישור, אוורור והקלה רגשית, תקווה להמשך, הזדהות, הפגת בדידות באמצעות הבנה ושותפות עם המתמודדות החולקות את אותה הבעיה, והעשרת משאבי התמודדות.
המשתתפות ציינו שהתאפשר להן מרחב בטוח לשיתוף אמיתי, תחושת הזדהות ואישור. אחת מהן אמרה: "התחושה שכאן אני מיד מובנת לחלוטין, אני יכולה לשתף באופן אמיתי בלי להרגיש שאני מעמיסה על אחרים שלא מבינים אותי, שכל רגש ובכל עוצמה הוא לגיטימי ומקבלת אישור שאני לא משתגעת אלא שהמצב משוגע".
תחושת השותפות וההזדהות התקיימה, אף על פי שחלק מהמשתתפות היו אימהות, חלקן אחיות ובנות זוג. אחת מהן סיפרה: "סוף סוף קבוצה שאני יכולה להזדהות איתה. זה שכולם היו הורים ואני בת זוג – נתן לי להרגיש עטופה לרגע". אחרת ציינה: "הידיעה שיש עוד אנשים במצבי. בסביבה הקרובה אין, אנחנו לבד", עוד משתתפת אמרה: "עד היום לא רציתי לשתף כי פחדתי שזה ישפיע עלי לא טוב. שמחתי לראות כאן את הדומה והשונה, גם בדרכי ההתמודדות."
המשתתפות חזרו ואמרו שקיבלו לגיטימציה לכל תחושה, רגש והתנהגות, והבנה ש"אנחנו עושות את הכי נורמלי שאנחנו יכולות בתוך מצב לא נורמלי". אחת מהן אמרה זאת כך: "אני לא מוזרה, אני נורמלית בתוך המצב הלא נורמלי הזה". הייתה הרגשה של קבלת אישור לדרך ההתמודדות האישית – הרגשת ביטחון שזה בסדר להגיב גם בדרכים שהחברה מתקשה לקבל: "כולם יכולים לקפוץ לי!".
כמו כן, דיווחו המשתתפות על תחושת תקווה לעתיד וכוחות להמשך: "אני יוצאת עם אופטימיות שאני בדרך הנכונה", "אני רוצה לתעל את זה ללמידה של דברים חדשים על עצמי", "זה נתן עוד כמה רעיונות איך להתמודד. איזה עוד ערוץ אני יכולה להפעיל לפי המודל, שיכול לעזור לי?". האפשרות להביא את עצמי כפי שאני ברגע זה – כפי שתיארה אחת המשתתפות: "בכיתי במפגש וזה שחרר אותי".
יחד עם זאת, עלה קול אחד שייתכן שמעיד על כך שלעיתים חשיפה למשתתפות החוות את אותו קושי עלולה להיות מכבידה, לצד התועלת שהיא מביאה. אחת המשתתפות תיארה זאת כך: "מצד אחד שמחתי לשמוע שאני לא לבד. מצד שני זה מאוד העציב אותי, לדעת שכ"כ הרבה אנשים מתמודדים עם זה. זה לקח ממני כוחות, זה נורא עצוב".
חווית ההנחיה במציאות טראומטית משותפת
מה שמייחד את המפגשים המתוארים במאמר זה הוא היותם יוזמה פרואקטיבית אישית של המנחות, כמענה במציאות של אסון, וכן היותנו נמצאות באותו מצב כמו המשתתפות – בנות משפחה של לוחמים בעזה.
היוזמה נולדה מתוך מציאות כאוטית שבה לא היו מענים פורמליים למשפחות הלוחמים. ניהלנו את המיזם בעצמנו, הן ברמה המקצועית והן ברמה האדמיניסטרטיבית, בכל ההיבטים: בנייה, פרסום, גיוס, מיון, ואינספור התכתבויות עם מאות בנות משפחה שפנו וביקשו להצטרף, לעיתים גם כשהמפגש כבר היה מלא. כל זה דרש זמן רב ואנרגיות משמעותיות, אך חשנו שאנו פועלות מתוך שליחות ומחויבות עמוקה, מה שנתן לנו את הכוח להתמודד עם העומס הטכני והנפשי שהיה כרוך בכך.
היותנו מנחות החולקות חוויה משותפת עם הקבוצה הוא מצב המתואר בספרות המקצועית כ"מציאות טראומטית משותפת" – מצב שבו המטפלת והמטופלת חולקות את אותה טראומה קולקטיבית. במצב זה מתקיימת חשיפה כפולה, ישירה ועקיפה, אישית ומקצועית, של מטפלים החיים בתוך קהילות שנחשפו לטראומה קולקטיבית (Tosone et al., 2012).
באום (2010) מציינת מאפיין נוסף של מציאות טראומטית משותפת - מדובר באירוע המתקיים בהווה, כאן ועכשיו, בזמן אמת, ולא באירוע שהסתיים. במקרה שאנו מתארות, התקיימו כאמור שני רבדים של מציאות משותפת בין המנחות למשתתפות: אחד מהרבדים הוא הטראומה הלאומית, אותה חווה העם כולו ב-7/10, והשני הוא הנושא שסביבו הוקם המיזם – היותנו בנות משפחה של לוחמים בעזה.
נמצאנו בעמדה דואלית, בה המנחה היא גם אשת מקצוע בעלת ידע, וגם חולקת עם הקבוצה את הבעיה שסביבה נוצרה הקבוצה. הנחיה במציאות טראומטית משותפת מביאה עימה מורכבות, ומכילה גם יתרונות וגם חסרונות, אשר מתקיימים זה לצד זה.
פרדס (2019) מתארת מספר יתרונות של טיפול במציאות טראומטית משותפת, ביניהם סולידריות – התרת בדידות ויצירת תחושת שייכות. עניין זה חשוב במיוחד נוכח חוויות הזרות במפגש עם טראומה.
נוטמן-שוורץ (2015) מתארת עלייה בתחושות של סיפוק בעבודה הטיפולית, לצד חוויית שליחות ומחויבות מוגברת למקצוע ולמטופלות. היא מוסיפה כי התמודדות במציאות טראומטית משותפת מעניקה גם הזדמנות לפיתוח חוסן משותף (Shared Resilience).
השלכות נוספות של החשיפה הכפולה במציאות טראומטית משותפת עשויות להיות עלייה בתחושות של שביעות רצון מקצועית, התפתחות מקצועית וצמיחה אישית (Dekel & Baum, 2010). כמו כן, לפי טוסון, החוויה האישית של האירועים הטראומטיים מהווה אמצעי לקשר טיפולי טוב יותר, להבנה ולהרגשה אמפתית עמוקה יותר כלפי המטופלים, ולתחושת אינטימיות טיפולית חדשה ולכידות (Tosone, 2006).
בספרות אף מדובר על אפשרות של צמיחה פוסט-טראומטית אישית של מטפלים במציאות טראומטית משותפת (Calhoun et al., 2010; Calhoun & Tedeschi, 2014; Tedeschi et al., 2018).
לצד היתרונות, מתוארים בספרות גם אתגרים בטיפול במציאות טראומטית משותפת. הסטינג הטיפולי עלול להתערער, והפריצה שלו עלולה להוביל לטשטוש הגבולות בין עולמו האישי לעולמו המקצועי של המטפל (פרדס, 2020). עמדה זו מבוטאת על ידי מספר חוקרים, המתארים מציאות זו כמאופיינת על פי רוב בתחושת חרדה לביטחון האישי והמשפחתי, העלולה להביא לתחושת בדידות וחוסר אונים ולערער את תחושת המסוגלות בקרב המטפלים (Dekel & Baum, 2010; Tosone et al., 2012; Baum, 2012).
כמנחות, חווינו מצב שבו גם אנחנו וגם המשתתפות היינו תחת אי-ודאות, תחת איום קיומי, ודאגה לשלום בני המשפחה. תחושות אלו הובילו למפגש טיפולי המלווה בחרדה, דריכות, ואף דאגה שמא במהלך המפגש תגיע בשורה מרה למי מהמשתתפות או המנחות.
פרדס מתארת את המונח "מלכוד של צרכים מתנגשים", הן באופן פנימי והן ברמה הבין-אישית, ביחסי מטפלת-מטופלת. במצב כזה ייתכן שיעלו שתי תגובות מנוגדות למצבי סכנה: הימנעות ממפגש עם עצמי ועם רגשותיי מצד אחד, והצפה, אימה וחוסר אונים מצד שני. ג'ודית הרמן בספרה טראומה והחלמה (1992) מתארת את הדיאלקטיקה של מצבים נפשיים מנוגדים בתגובה לאירועים טראומטיים.
גם המשתתפות וגם המנחות נעות בין גלים של רגש מציף לבין מצבים של קהות רגשית, היאטמות ואסקפיזם. ברמה ההתנהגותית ניתן להבחין בתנועה בין פעילות קדחתנית ואימפולסיבית לעיתים לבין הימנעות מכל פעולה, שתורמת לחוויית אי-היציבות שעלולה להחריף את חוויית חוסר הישע (הרמן, 1992).
בתיאורן של המשתתפות את אופני ההתמודדות שלהן עם המצב, ניתן להבחין בקיטוב הנע בין שיתוק וחוסר אונים לבין פעילות יתר, שנועדה להפחית חרדה וחוסר אונים ולהגביר שליטה. מצד המנחות, המיזם עצמו היה תגובה למצב האיום ותחושת חוסר האונים, שהובילו לפעילות התנדבותית אינטנסיבית בהיבט המעשי והרגשי.
היבט נוסף בהנחיה במציאות טראומטית משותפת קשור במושג "חשיפה עצמית". מציאות טראומטית משותפת עלולה להביא לצורך בחשיפה עצמית מוגברת ולשיתוף בחרדות אישיות (Ramon et al., 2006).
פרישוף (2013) מתייחסת למושג חשיפה עצמית לפי הגישה ההתייחסותית ומסכמת כי כל הכותבים ההתייחסותיים מדגישים את כלל היסוד בחשיפה עצמית: יש להקפיד כי היא תינתן בצורה מותאמת ככל האפשר – בתוכן, בעיתוי, במינון, בסגנון ובעוצמה, לצרכי המטופל. היא מתארת סוגים שונים של חשיפה עצמית, וביניהם - חשיפה עצמית ביוגרפית יזומה, שמטרתה להעניק מענה לצרכים כמו הגברת אמון, חיזוק הקשר, נירמול, עידוד, שותפות, וכן סימון נפרדות ושוני.
כפי שציינו למעלה, שיתפנו את הקבוצה בהיותנו בנות משפחה של לוחמים בעזה. יחד עם זאת, מעבר לשיתוף בעובדה שהייתה הטריגר להקמת המיזם, שמרנו על עמדתנו כמנחות וכמעט ולא שיתפנו בתכנים אישיים במהלך המפגשים, אלא אם היה בכך ערך עבור הקבוצה. לדוגמה, במסגרת השיח על משאבים, שיתפה אחת המשתתפות כי קריאה מהווה עבורה משאב מסייע. בתגובה לכך, אחת המנחות שיתפה שהיא לא הצליחה לקרוא ספר מאז ה-7/10, והיכולת של המשתתפת להיעזר בקריאה נגעה בה באופן אישי. היא הודתה לה על כך.
זיו-ביימן (2016) מציגה עמדה התומכת בחשיפה עצמית של המטפלת במצבים בהם קיימת רמה גבוהה של איום קולקטיבי. היא מתייחסת באופן ספציפי לקונפליקט סוציו-פוליטי, ומסבירה כי מצבים אלה מזמנים רמה גבוהה של חשיפה עצמית מצד המטפלת, דבר שיכול לחזק את הקשר הטיפולי ואף להיות בעל פוטנציאל קוראטיבי, במיוחד בעת מלחמה ואסון.
הסטינג והתהליך הקבוצתי
ממחקרים עולה כי במציאות טראומטית משותפת השגרה מתערערת ותחושת הביטחון הבסיסית נפגעת, ולכן יש צורך בשינוי הסטינג הטיפולי (Baum, 2012). כפי שציינו, אורך כל מפגש חרג מהתכנית המקורית והותאם לצרכי המשתתפות, תוך הפעלת שיקול דעת לטובת הקבוצה.
הסטינג שבחרנו, של מפגש יחיד שעומד בפני עצמו, וכן הנחיה ב-CO, סייע לצמצם את ההשלכות השליליות הפוטנציאליות של הנחיה במציאות טראומטית משותפת. לא מתקיימים כאן יחסי מטפלת-מטופלת לאורך זמן, ובנוסף לכך, שתי מנחות מגבות זו את זו ותומכות זו בזו במהלך המפגש ומחוצה לו, תוך דיאלוג רגשי פתוח.
הושם דגש על החוזה ושמירה על הסטינג, במיוחד נוכח המציאות הכאוטית והקיצונית המגלמת בתוכה טראומה, איום קיומי, וסכנה מתמשכת לחיי הלוחמים. שמירה על הסטינג נעשתה בצורה גמישה ורגישה.
עם זאת, מפגש אונליין מציב אתגרים נוספים: קשה יותר לשמור על פרטיות, קשב ונוכחות רציפה. בנוסף לכך, כל שיחת טלפון או הודעה במהלך המפגש עשויה לשקף חרדה לחיי הלוחם, דבר שמקשה לעיתים על המשתתפות להתפנות באופן מלא למפגש.
ההנחיה של מפגשים מקוונים עלולה להקשות על ניהול הסטינג, שכן קיימות מגבלות מעצם היותנו לא נוכחות באותו מרחב פיזי. קשה יותר להבין מה בדיוק קורה עם כל משתתפת ברגע נתון, במיוחד כאשר המציאות הדינמית היא תמיד עם פוטנציאל לפרוץ לתוך המפגש.
הנחיה בקו אפשרה לנו גמישות, כך שבמקרים של הצפה רגשית או קושי של אחת המשתתפות, אחת המנחות יכלה לצאת לחדר פרטי או לשיחת טלפון, דבר שמאפשר התמודדות עם מצבים רגישים. בנוסף, היה ניתן להוציא משתתפת מהמפגש, גם אם לזמן מה, לצורך התאוששות וקבלת מענה אישי, ולעיתים אף לקבל החלטה לגבי המשך השתתפותה במפגש.
בנוסף, לא יכולנו למיין את המשתתפות באופן יסודי טרם המפגש, שכן הצורך היה דחוף ומיהרנו לספק מענה מיידי. במקום זאת, קיימנו שיחות טלפון קצרות עם כל משתתפת, במטרה לבדוק את ההתאמה שלה למפגש.
היבט נוסף של הסטינג היה בחירת מודל התערבות של מפגש בודד, ולא סדרת מפגשים המאפשרת תהליך מתמשך. מודל זה מחייב תשומת לב מיוחדת לסגירה מיטבית של התכנים שעלו, למצבן הרגשי של המשתתפות ולמתן משאבים להמשך ההתמודדות לאחר המפגש.
נראה כי המצב הקיצוני שבו נמצאו המשתתפות, כאשר איום קיומי נוכח כל העת, האיץ את התהליך הקבוצתי. המהירות בה חשו המשתתפות בטחון במפגש, והתנסו בשיתוף אותנטי ופתוח על כאביהן ופחדיהן העכשוויים, ביטאה את רמת המצוקה הגבוהה ואת הצורך במרחב שהוצע להן. תחושת ההזדהות שהן חוו עם המשתתפות האחרות, בתוך חוויה של בדידות ואי הבנה בסביבתן הטבעית, הייתה מובהקת.
לאור זאת, היה עלינו לעצור ולמקד את השיח ברגישות, תוך שמירה על גבולות הקבוצה והימנעות מהצפה רגשית והתפרקות. נוסף לכך, שמנו דגש על הצגת משאבים שהמשתתפות יוכלו להשתמש בהם בהמשך הדרך. לא היה מדובר רק בהצעה לתמיכה זמנית, אלא גם בהכוונה כיצד להמשיך ולהתמודד במציאות הקשה והמתמשכת, בה עליהן להחזיק מעמד באופן עצמאי, לתמוך במשפחתן ובבן המשפחה הלוחם, ולהתמודד עם האתגרים של מקום העבודה והחיים האישיים.
סיכום
המאמר מתאר יוזמה התנדבותית של מפגשים לבנות משפחה של לוחמים בעזה, במהלך מלחמת חרבות ברזל. המפגשים הוקמו כתגובה למציאות הקשה, מתוך צורך אישי בעשייה ובמענה למצב כאוטי ומחסור במענים מקצועיים למשפחות הלוחמים. המודל שנבנה כלל מפגשים יחידניים, אשר שילבו תמיכה הדדית, אוורור רגשי ושיתוף, יחד עם משאבים לחיזוק ההתמודדות במצבים קיצוניים.
בהנחיה במציאות טראומטית משותפת, מצאנו את עצמנו, כמנחות, חולקות עם המשתתפות את אותה טראומה. המפגשים התמקדו בהענקת מרחב בטוח לשיתוף אותנטי, שבו כל אחת יכלה לבטא את רגשותיה וסגנונות ההתמודדות שלה, מבלי להרגיש שהיא מעמיסה על אחרים. המשתתפות, גם אם היו בסטטוסים משפחתיים שונים (אימהות, אחיות או בנות זוג), הרגישו שותפות והזדהות עם הסיפור המשותף, והביעו תחושת תקווה לעתיד וכוחות להמשך.
דנו גם בהשלכות החיוביות והשליליות של הנחיה במציאות טראומטית משותפת. השותפות שלנו עם המשתתפות, כחלק מאותה טראומה, תרמה לתחושת המובנות והביטחון, וליכולת הקבוצה להפיק את המירב מהמפגשים. בנוסף, זה סייע ללכידות הקבוצתית להיווצר במהרה. עם זאת, לא חווינו את ההשלכות השליליות הפוטנציאליות, ייתכן בשל המודעות הגבוהה שלנו לסטינג הנבחר, מודל ההנחיה, והרגישות שהפעלנו במהלך המפגשים.
בנימה אישית, אנו חשות כי חווינו חוויה מיוחדת, מעצימה ומרגשת. המפגשים תרמו לנו הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית, והיו מקור לתחושת מסוגלות, תוך עזרה בהתמודדות עם הסטראס הנפשי הכרוך בדאגה ליקירנו.
כעת, כשנה מתחילת המלחמה, הלחימה נמשכת, חיילי המילואים ממשיכים במשימתם, והמשפחות רבות עדיין מתמודדות עם ההשלכות של מצב זה. במהלך התקופה האחרונה נוצרו מספר מענים עבור משפחות הלוחמים, אך עדיין ישנו צורך גדול במענים נוספים, במיוחד לאור הלחימה המתרחשת בחזיתות מרובות.
מבחינת המבט לעתיד, יש מקום לבחון מודלים מגוונים של מענים למשפחות לוחמים, הן בזמן הלחימה והן לאחריה, במטרה להקל על ההתמודדות בשלב חזרתן לשגרה. במקביל, חשוב להמשיך ולתת תשומת לב לאתגרים שבאים עם ההנחיה במציאות טראומטית משותפת כפולה, ולבחון דרכים להתמודדות עם אתגרים אלו, הן עבור המנחות והן עבור המשתתפות.
בנימה אישית, אנו חשות כי חווינו חוויה מיוחדת, מעצימה ומרגשת. המפגשים תרמו לנו הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית, והיוו מקור לתחושת מסוגלות, תוך סיוע בהתמודדות עם הלחץ הנפשי הכרוך בדאגה ליקירינו.
כעת, כשנה מתחילת המלחמה, הלחימה נמשכת, חיילי המילואים ממשיכים במשימתם, והמשפחות הרבות עדיין מתמודדות עם ההשלכות של מצב זה. במהלך התקופה האחרונה נוצרו מספר מענים עבור משפחות הלוחמים, אך עדיין קיים צורך גדול במענים נוספים, במיוחד לאור הלחימה המתרחשת בחזיתות מרובות.
מבחינת המבט לעתיד, יש מקום לבחון מודלים מגוונים של מענים למשפחות לוחמים, הן בזמן הלחימה והן לאחריה, במטרה להקל על ההתמודדות בשלב חזרתן לשגרה. במקביל, חשוב להמשיך ולתת תשומת לב לאתגרים שבאים עם ההנחיה במציאות טראומטית משותפת כפולה, ולבחון דרכים להתמודדות עם אתגרים אלו, הן עבור המנחות והן עבור המשתתפות.
* אנו מודות לדר' ג'וליה גוזמן על קריאת המאמר והסיוע.
מקורות
הרמן, ג. (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.
פרדס, א. (2020). איים של ביטחון - אתגרי המטפל במציאות טראומטית משותפת. פסיכואקטואליה. אפריל 2020.
פרישוף, ר. (2013). חשיפה עצמית. https://www.hebpsy.net/...article=2619
גש"ר מאח"ד. אתר מרכז משאבים. .https://icspc.org/basic-ph/
Baum, N. (2010). Shared traumatic reality in communal disasters: Toward a conceptualization. Psychotherapy: Theory, Research, Practice and Training, 47, 249-259.
Baum, N. (2012). Emergency routine: The experience of professionals in a shared traumatic reality of war. British Journal of Social Work, 42, 424-442.
Calhoun, L. G., Cann, A., Tedeschi, R. G., & Solomon, D. T. (2010). Posttraumatic growth and depreciation as independent experiences and predictors of well-being. Journal of Loss and Trauma, 15(3), 151–166.
This paper discusses PTG and its application in various traumatic scenarios, including the effects on therapists.
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (2014). Handbook of Posttraumatic Growth: Research and Practice. Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum Associates.
This book includes a section on the potential for personal growth among therapists experiencing shared traumatic realities, offering theoretical and practical perspectives.
Dekel, R., & Baum, N. (2010). Intervention in a shared traumatic reality: A new challenge for social workers. British Journal of Social Work, 40 (6), 1927–1944. https://doi.org/10.1093/bjsw/bcp137
Linehan, M. (2015). DBT skills training manual. Guilford Press.
Nuttman-Shwartz, O. (2015). Shared resilience in a traumatic reality: A new concept for trauma workers exposed personally and professionally to collective disaster. Trauma, Violence, and Abuse, 16(4), 466-475.
Ramon, S., Campbell, J., Lindsay, J., McCrystal, P., & Baidoun, N. (2006). The impact of political conflict on social work: Experiences from Northern Ireland, Israel and Palestine. British Journal of Social Work, 36(3), 435-450.
Tedeschi, R. G., Shakespeare-Finch, J., Taku, K., & Calhoun, L. G. (2018). Posttraumatic Growth: Theory, Research, and Applications. New York: Routledge.
Tosone, C. (2006). Therapeutic intimacy: A post-9/11 perspective. Smith College Studies in Social Work, 76, 89-98.
Tosone, C., Nuttman-Shwartz, O., & Stephens, T. (2012). Shared Trauma: When the Professional is Personal. Clinical Social Work Journal, 40(2), 231–239. Published online: 6 May 2012. DOI: 10.1007/s10615-012-0395-0.
Ziv-Beiman, S. (2016) Sociopolitical Enactments as Arenas of Mutual Vulnerability: Psychotherapeutic Experiences During the War Between Israel and Gaza in the Summer of 2014, Psychoanalytic Dialogues, 26:5, 580-591, DOI: 10.1080/10481885.2016.1214476.
