גישה ממוקדת-פתרון חלק ב': מודל גנרי למגוון אוכלוסיות וצרכים
ירון יגיל
זהו מאמר שני בסדרה שעוסק בהצגת הגישה ממוקדת-הפתרון בפני הקורא הישראלי.
רקע
התרפיה ממוקדת-הפתרון פותחה בשנות השמונים, במילווקי שבארצות הברית, על-ידי סטיב דה שייזר ואינסו קים ברג. תרפיה זו צמחה מתוך התנסות בטיפול משפחתי אסטרטגי קצר מועד ועל רקע הרצון לייצר תבנית חשיבה מקצועית חדשה ושונה מקודמותיה (Visser, 2013). הגישה ממוקדת-הפתרון מציעה התערבויות פרטניות, זוגיות ומשפחתיות, עיסוק בהדרכה והוראה, לצד תרפיה קבוצתית, ארגונית וקהילתית (Mccollum et al., 2003;Smock et al., 2008).
התרפיה ממוקדת-הפתרון מציעה תפיסת עולם מקצועית ייחודית שתכליתה להעצים כוחות ומשאבים, לעודד חיפוש יזום אחר פתרונות, להקפיד על חיזוק תחושת המסוגלות ולשים דגש על מיקוד השליטה הפנימי של הלקוח. הגישה פועלת באורח עקבי ומדויק כדי לעודד את השינוי היזום על-ידי הלקוח לכל אורך התרפיה.
מקור השראה מרכזי להתפתחותה של התרפיה ממוקדת-הפתרון הוא המורשת הרעיונית שהותיר מילטון אריקסון (Erikson, 1980). אריקסון התנגד למהלך של 'הדבקת תוויות' (למשל, אבחנות), שכן הן עלולות 'להנציח' את הבעיה. זאת ועוד, אריקסון האמין ביכולתם של אנשים לפתור את בעיותיהם, גם אם הללו נראות לכאורה נצחיות, מורכבות וקשות עד מאוד, ולא ראה בהן 'תכונות' או 'מאפיינים' שמלווים את היחיד לכל אורך חייו.
מקור השראה נוסף מרכזי הוא הגותו של לודוויג וויטגנשטיין (Drury, 2014; Miller, 2003) אשר מזמין אותנו להבחין בין 'הדבר', כפי שהוא במציאות, לבין 'עובדות', שבתפיסתו עלולות לעוות את מהותה של המציאות האותנטית. עצם השימוש במילה 'עובדה' מרמז על ייחוס משמעות לדבר-מה מציאותי רק אחרי חשיבה ופרשנות. אלא שלפי וויטגנשטיין החשיבה והפרשנות אינן בהכרח משקפות תמיד את המציאות כהווייתה, והן עלולות להוביל לשבש את הבנתנו את המציאות. במובן זה, הציע וויטגנשטיין, עלינו להיצמד ככל שיש ביכולתנו לנאמר על-ידי הפונה לעזרתנו, ולהישמר מפני מתן פרשנויות ומשמעויות.
מקור השראה שלישי מרכזי טמון בגישות הומניסטיות שרואות באדם יצור שמבקש, במהותו, להתפתח, לגדול ולהגשים את עצמו. במובן זה, העשייה המקצועית ממוקדת-הפתרון מניחה שכל אדם נמצא תדיר בעיצומו של שינוי שתכליתו היא הגשמה עצמית, וכי כל שינוי שנבקש לקדם במסגרת התערבות מקצועית נדרש להיות מותאם לשינויים שממילא מתרחשים כבר בחייו של אדם. למעשה, שינויים מסוג זה הם גורם ההנעה המרכזי בטיפול.
מקור השראה רביעי מרכזי, אותו אציין במאמר הנוכחי, נובע מן התפיסה הפנומנולוגית המדגישה את ייחודיות הדרך שבה כל יחיד תופס את עצמו, את חייו ואת עולמו. ברוח זו, הגישה ממוקדת-הפתרון מכבדת את תפיסתו הסובייקטיבית של היחיד. היא לא מנסה לשנותה או לתקנה אלא מסתפקת בניסיון לסייע לאדם לממש את עתידו המועדף, במסגרת תפיסת עולמו הקיימת. בשני המובנים האחרונים הללו (הומניזם ופנומנולוגיה) הגישה ממוקדת-הפתרון פועלת בדומה לרוח גישתו של קרל רוג'רס (Rogers, 1951).
למיטב ידיעתי, הגישה רווחת כיום בעיקר בארצות הברית, במרכז ובצפון אירופה ובמדינות מסוימות באסיה ובאפריקה. מעבר לקבוצה הגדולה של אנשי מקצוע הפועלים וחוקרים ברוח הגישה בארצות הברית, פועל באנגליה המרכז המשמעותי ביותר להכשרת אנשי מקצוע בתרפיה ממוקדת-הפתרון (the BRIEF institute). מרכז זה, ואנשי מקצוע העובדים בצמידות אליו, הם האחראים לרבים מן הפרסומים העדכניים ביותר. העבודה הנוכחית מבוססת בעיקר על הפרקטיקה הנעשית בהשראת מכון זה.
עקרונות הגישה: התוויות ממוקדות פרקטיקה
העקרונות העיוניים המרכזיים של הגישה, והתרפיה הנגזרת מתוכה הם הבאים (Ratner, George, & Iveson, 2012):
- לכל ‘לקוח’ יש יעדים ומשאלות שהוא רוצה להגשים בחייו. הללו משמשים כ-'גורמי-הנעה'. עבודתו של איש המקצוע היא לזהות אותם, ולהתאים את השינוי המבוקש כך שיהיה תואם ליעדים ולמשאלות שזוהו. בדרך זו תועצם המוטיבציה לשינוי.
- לכל אדם יש את הדרך הייחודית שלו להגשים את משאלותיו. עבודתו של איש המקצוע היא לזהות את דפוסי הפעולה בעזרתם פועל האדם בדרך כלל בחייו, ולגייסם לטובת השינוי. באופן זה אנו כמטפלים מגייסים את הכוחות והמשאבים שהוא מביא עימו מחייו ומעולמו.
- תרפיה מוצלחת מתרחשת כאשר איש המקצוע יודע לייצר זיקה בין השינוי המבוקש לגורמי ההנעה שמביא הלקוח, ולדפוסי פעולתו. התופעה המכונה בשם 'התנגדות בטיפול' היא תוצר של התנגשות בין מטרות השינוי למשאלותיו ו/או דפוסי התנהלותו של הלקוח.
- מטרות שינוי, משאלות ויעדים ששואף הלקוח להגשים בחייו מכונים בשם 'פתרונות'. הגישה ממוקדת-הפתרון, לכן, היא גישה שממוקדת מתחילתה ועד סופה רק במשאלות ובמטרות השינוי, כפי שהלקוח מגדיר אותן.
- כדי לייצר פתרונות אין צורך להבין את מקורות הקושי והבעיה, ו/או לתייגם. העיסוק בכך עלול אף לעכב את השינוי המבוקש. התמקדות בפתרונות, כוחות ומשאבים, כבר למן הרגע הראשון של המפגש ולכל אורכו, היא המפתח להצלחת השינוי.
- 'קושי' או 'בעיה' אינם עדות לפתולוגיה. אלו התרחשויות שהלקוח היה רוצה שתהיינה נוכחות פחות בחייו. מאידך, 'פתרון' הוא מצב בו התרחשות אחרת, רצויה בתפיסתו של הלקוח, מחליפה בנוכחותה את ההתרחשות הנתפסת כלא-רצויה. בלשון הגישה, 'הפתרון' מכונה גם בשם 'משאלה' או 'עתיד מועדף'.
- כאשר בוחנים את מציאות חייו של הלקוח, תמיד יש רגעים בהם 'הבעיה' פחות נוכחת, או נחווית כבעלת עוצמה מופחתת. רגעים אלה נחשבים כ'חריג חיובי', או 'כיוצא דופן'. מרגעים אלה הלקוח יכול ללמוד כיצד לצמצם את נוכחותה של ׳הבעיה׳ בחייו, ולהגביר הסבירות להתרחשותו של 'הפתרון'.
- הגישה גורסת שהשגתו של שינוי גדול מתחילה תמיד בהתמקדות בשינוי קטן, צנוע ובר השגה. הצלחה בהשגת שינוי זה מעצימה את תחושת המסוגלות העצמית, ומגבירה את ההסתברות להמשך התרחשותו של שינוי.
- הגישה ממוקדת הפתרון גורסת כי האדם חי את חייו בסביבה אנושית וכי הוא מהווה חלק מסביבה זו (גישה מערכתית). במובן זה, כל שינוי שמבקש האדם להגשים בחייו צפוי להיות מושפע מן המתרחש בסביבתו המשפחתית והחברתית, כמו גם להשפיע על האינטראקציה שלו עם הסובבים אותו ועל המתרחש במערכות בתוכן הוא חי. התייחסות לכך צריכה לבוא לידי ביטוי במהלך המפגש הטיפולי.
- כחלק מתפיסת העולם הרואה בלקוח את מי שמוביל את תהליך השינוי, הגישה גורסת שהלקוח הוא זה שקובע מתי 'בעיה' מוגדרת ככזו, ומתי היא מפסיקה להיחוות ככזו. הוא זה שקובע אם יתקיים מפגש מקצועי, מה יהיה משכו ומתי הוא יסתיים.
- ולבסוף, כחלק מתפיסה פילוסופית טלאולוגית, הגישה ממוקדת-הפתרון גורסת כי העתיד אינו מוכתב מראש. ניתן לדון בו, ולייצר, בעזרת מילים חשיבה והתכווננות לשינוי.
רוח הגישה ביחס לעמדתו של איש המקצוע
בהתייחס לעמדה המקצועית (professional position) של איש המקצוע, התרפיה ממוקדת-הפתרון מציעה להניח בצד את הידע האישי והמקצועי שאיש המקצוע מביא עימו לחדר הטיפולים, ולאמץ במהלך המפגש עם הלקוח עמדה צנועה, סקרנית וקשובה. עמדה זו מכונה בשם 'הקשבה קונסטרוקטיביסטית' (Ratner et al., 2012). המשמעות המעשית של עמדה זו היא שאת רובו המוחלט של המפגש מנהל איש המקצוע באמצעות דיאלוג שבמהלכו הוא שואל שאלות. תכליתן לעורר את הלקוח לחשיבה ולהבניה של מציאות חדשה אותה הוא מבקש לממש, בהלימה למשאלותיו שלו (Anderson & Goolishian, 1988; Solution Focused Brief Therapy Association, 2013; Walter & Peller, 1992). מתחילתו ועד סופו, הדיאלוג מכוון לעתיד ומתמקד בהבניה של 'פתרונות'. התייחסות לעבר נעשית רק אם יש בה רמז ל-'פתרונות' עתידיים אפשריים (George, Iveson, & Ratner, 2017).
הפרקטיקה של הגישה ממוקדת-הפתרון
המהלך התרפויטי, בראי התרפיה ממוקדת-הפתרון, מתמקד ברצף בן שבעה שלבים אותם על איש המקצוע לעורר אצל הלקוח בעזרת שאלותיו (Iveson, George, & Ratner, 2018). רצף זה נועד להוביל בהדרגה את הלקוח ממצב שבו חשיבתו ממוקדת בקשייו ובבעיותיו למצב בו הקשב והחשיבה מתמקדות במשאלות ובאפשרויות שעשויות להוות תחליף לקושי ולבעיה, או לפחות להתקיים לצד הקושי או הבעיה. בכך צפויה הגישה לייצר תחושה וחוויה של הקלה ולהוביל לעשייה ממוקדת 'פתרונות'. שלבים אלה מוצגים להלן:
בשלב הראשון של השיח ולמעשה לכל אורכו, מנסה איש המקצוע לקיים רצף של היענות חיובית לכל שאלותיו. רצף זה מכונה בשם 'yes-set' (רצף של 'כן'). מדובר במיומנות ממוקדת-פתרון, שמקורה בהיפנותרפיה, הכוללת יצירת שיח שבו גם המטפל וגם הלקוח אומרים כן ומסכימים על היבטים רבים ככל האפשר של השיחה (Luts, 2021). שיח שכזה עשוי להתחיל את המפגש הטיפולי בשאלות חסרות כל חשיבות לכאורה, שהתשובה להן היא 'כן'. לדוגמא: "אני מבין שמצאת חניה בסביבה" או "למרות התנועה הצלחת להגיע בזמן". בשלבים מתקדמים יותר של השיח, עשויה הטכניקה לשים דגש על הסכמה באמצעות שאלות כגון: "אתה מספר לי שהיו לך רגעים מתסכלים. אני תוהה איך בכל זאת הצלחת להתגבר?"
בנוסף לשימוש בטכניקה המוסברת לעיל, בתחילתו של המפגש הטיפולי, על איש המקצוע לעורר או לגרות את יכולתו של הלקוח להבחין בין זהותו כאדם שלם לבין הקושי או הבעיה המלווים אותו בחייו ואשר משקפים רק חלקים ממכלול זהותו וחייו. יעד זה מושג באמצעות טכניקות מסוג 'שיח נטול בעיות'.
בשלב השני, על איש המקצוע למקד את הקשב של הלקוח במשאלה ספציפית, מוגדרת היטב, מוחשית, ברת מדידה, וניתנת להשגה. הכוונה היא לדבר מה שאותו הלקוח ירצה לממש בעקבות המפגש עם איש המקצוע. יעד שני זה מושג באמצעות טכניקות של 'עריכת חוזה'. התוצר של שלב זה מבסס את ה-'משאלה' או ה-'עתיד-המועדף' – 'הפתרון'. למעשה, בעזרת הגדרת משאלה ברת-השגה אנחנו מתחילים להעניק לפתרונות האפשריים פן מוחשי – הבניה של העתיד שרוצה הלקוח לראות בעיני רוחו, מעבר להסתפקות רק בהקלה בקושי או בבעיה. זהו חלק מן העיקרון הטמון בהתמקדות בפתרונות ולא בבעיות.
בשלב השלישי, על איש המקצוע להוביל את הלקוח לעבודה בדמיון. ההדמיה שואפת להיות עשירה, מפורטת ומוחשית ככל הניתן. עליה להתמקד בסימנים שיעידו על התגשמותה של 'המשאלה' ('העתיד המועדף') ולהתבונן בעיני רוחו על המשמעויות המשפחתיות והחברתיות של השינוי המבוקש, כפי שהללו יבואו לידי ביטוי כשהוא יושג. התכלית היא לזהות גם את 'הדברים הטובים' שיקרו במערכות היחסים שהוא מקיים עם הסובבים אותו. יעדים אלו ניתנים להשגה באמצעות שימוש בטכניקת 'שאלת הנס'. בדרך זו יוכל הלקוח לראות, לשמוע או לחוש בדמיונו, באורח מוחשי ביותר, כיצד צפויה להיראות בפועל המשאלה שלו (׳הפתרון׳), ולזהות את פרטי הפרטים המעידים על כך שאכן המשאלה עומדת להתגשם. אולי הלקוח אפילו יוכל לזהות חלקים מתוך המשאלה שכבר מתקיימים בהווה. ככל שהתיאור יהיה מפורט יותר, כך תגדל ההסתברות לכך שהלקוח יגלה בחייו רגעים שהוא יפרש כתחילתו של פתרון, וכך גם תועצם תחושת המסוגלות העצמית שלו, ויגברו האמונה, הכוונה, הרצון והיכולת לחולל שינוי ולהגשים את המשאלה.
בשלב הרביעי, המתרחש לאחר שהתקבלה תמונה מפורטת של העתיד המועדף, על איש המקצוע להמשיך לכוון את הקשב של הלקוח לרגעים במציאות חייו הנוכחית בהם ניתן כבר לזהות 'סימנים' המעידים על התקיימותם של חלקים מן 'המשאלה' / 'העתיד המועדף'. חלקים אלה מכונים בשם 'חריגים חיוביים' (positive exceptions). מהלך זה מתבצע באמצעות טכניקות מסוג 'שאלת-רצף' (׳שאלות סילום׳ מלשון ׳סולם׳). באמצעות שאלות אלה מושגים שני יעדים תרפויטיים. הראשון הוא שבדרך זו נקבע ׳קו הבסיס׳, ממש כמו במחקר, שבהשוואה אליו יוכל בהמשך הלקוח להעריך בעצמו את התקדמותו ואת שביעות רצונו מן התהליך ותוצריו. היעד השני מכוון את הלקוח לזהות כבר בשלב זה אם יש רגעים או מצבים יוצאי דופן (׳חריגים חיוביים׳) בהם ה-'בעיה' נוכחת פחות בחייו, או אולי אפילו שבהם מתקיימים חלקים מן ׳הפתרון'.
בשלב החמישי, לאחר שהלקוח מזהה רגעים ׳חריגים חיוביים׳, על איש המקצוע למקד את תשומת ליבו של הלקוח בחוזקות, ביכולות ובמשאבים הנלמדים מן הרגעים והמצבים הללו. בעיקרון, יש שלושה סוגים של חוזקות, יכולות ומשאבים בהם אנו ממקדים את תשומת ליבו של הלקוח: (א) נסיבות מיוחדות בהן הבעיה נוכחת פחות ו/או חלקים מן המשאלה מתקיימים; (ב) דפוסי התנהגות מיוחדים של הלקוח שמזמנים ׳חריגים חיוביים׳; (ג) תכונות מסוימות אצל הלקוח שבזכותן מתקיימים מצבים ורגעים יוצאי דופן. כאן מציעה הגישה לעשות שימוש בשלוש טכניקות (שלושה סוגי שאלות): ׳שאלות ממוקדות זהות', ׳שאלות ממוקדות אסטרטגיה / התמודדות' ו-׳שאלות ממוקדות נסיבות׳.
בשלב השישי, לאחר גמר זיהוי ׳החריגים החיוביים׳ וההקשבה לחוזקות, ליכולות ולמשאבים הנגזרים מהם, על איש המקצוע למקד את תשומת ליבו של הלקוח בהתקדמות ממשית לקראת העתיד. זהו הרגע בו איש המקצוע מבקש מהלקוח לזהות ולפרט סימנים שיעידו על התקדמות הדרגתית לקראת הגשמת 'העתיד המועדף' עליו. יעד זה מושג באמצעות שימוש בטכניקות מסוג ׳שאלות סילום׳, אשר משלבות בתוכן שאלות מסוג ׳צעד אחד קטן קדימה'.
בשלב השביעי, סיומו של כל מפגש, על איש המקצוע 'לאסוף' ולסכם באורח ממוקד ומדויק את עיקרי התכנים שהעלה הלקוח במפגש התרפויטי (במקור: complimenting, reflective feedback). למהלך אחרון זה יש מספר תכליות. ראשית, החזרה המדויקת על עיקרי הדברים ששיתף הלקוח מעידה על הקשבה והבנה מעמיקה של איש המקצוע לדבריו. מסר זה נועד להעצים את ברית העבודה (working alliance) וכתוצאה מכך את יעילות התרפיה. שנית, החזרה הממוקדת על דבריו של הלקוח נועדה למקד את הקשב שלו בכל החוזקות, המשאבים, הפתרונות והסימנים המעידים על התקיימותם בהווה או התגשמותם בעתיד. גם פעולה זו מהווה חלק מליבתה של הגישה ממוקדת-הפתרון. מהיבט שלישי, כאשר הלקוח שומע את איש המקצוע מסכם את אותם התכנים שהוא עצמו העלה במהלך המפגש התרפויטי, הרי שתכנים אלה זוכים פתאום למשנה תוקף – העוצמה וההשפעה שלהם גוברת. כל ׳הפתרונות׳ שהועלו במהלך המפגש זוכים לחשיבות יתרה בשלב זה. לבסוף, מהיבט רביעי, החזרה על התכנים שבהם שיתף הלקוח צפויה לעורר תהליך של הרהור מחדש, והמשך עיבוד שכלתני, רגשי והתנהגותי גם לאחר תום המפגש. במובן זה, סופו של מפגש אינו סופו של שינוי אלא רק תחילתו של תהליך.
טכניקות שבהן עושה הגישה ממוקדת-הפתרון שימוש
רובן המוחלט של הטכניקות שבהן עושה הגישה ממוקדת-הפתרון שימוש הן שאלות פתוחות. קבוצה נוספת של טכניקות שבהן נעשה שימוש הן שיקופים, במובן הצר של המונח: חזרה על דברי הלקוח, בדגש על היצמדות מדויקת ככל הניתן לשפה (מלים, מושגים ומטבעות לשון) בה עושה הלקוח שימוש. בלוח שלהלן מוצגת רשימה של שאלות הנפרסות בהלימה לשלבים השונים של התהליך התרפויטי, כפי שהוא הוסבר בסעיף הקודם של המסמך הנוכחי. רשימה זו נסמכת בעיקרה על העבודה הנעשית במכון BRIEF (George, Iveson, & Ratner, 2017; Iveson, George, & Ratner, 2018; Ratner, George, & Iveson, 2012).
שלב במהלך: 'שיח נטול בעיות'
| שם הטכניקה | דוגמאות לשימוש בטכניקה |
|---|---|
| שאלות היכרות |
|
| שאלות ממוקדות מטרות ויעדים |
|
שלב ניסוח 'המשאלה' ו'עריכת חוזה'
| שם הטכניקה | דוגמאות לשימוש בטכניקה |
|---|---|
| שאלה ממוקדת במטרת המפגש |
|
| וידוא הסכמה |
|
שלב תיאור 'העתיד המועדף'
| שם הטכניקה | דוגמאות לשימוש בטכניקה |
|---|---|
| שאלת הנס |
|
| שאלות ממוקדות מערכת |
|
שלב זיהוי 'יוצאי דופן'
| שם הטכניקה | דוגמאות לשימוש בטכניקה |
|---|---|
| שאלת 'יוצאי דופן' |
|
| שאלות 'סילום' / שאלות 'רצף' (scaling questions) |
שאלה דומה לזו ניתן לשאול בעזרת הניסוח הבא:
|
שלב זיהוי 'חוזקות'
| שם הטכניקה | דוגמאות לשימוש בטכניקה |
|---|---|
| שאלות ממוקדות זהות |
|
| שאלות ממוקדות אסטרטגיה / התמודדות |
|
| שאלות ממוקדות נסיבות |
|
שלב 'צעד קטן קדימה'
| שם הטכניקה | דוגמאות לשימוש בטכניקה |
|---|---|
| זיהוי סימני התקדמות |
|
שלב 'איסוף'
| שם הטכניקה | דוגמאות לשימוש בטכניקה |
|---|---|
|
אסטרטגיות וטכניקות מומלצות למצבים מורכבים
אבן יסוד בתרפיה ממוקדת-פתרון היא ההסכמה על תכלית ההתערבות, 'החוזה' עליו מסכימים הלקוח ואיש המקצוע לשתף פעולה. במונחיה של הגישה ממוקדת-הפתרון אנו קוראים להסכמה זו בשם 'המשאלה' (best hope). כדי לייצר תהליך תרפויטי משמעותי, נדרשת המשאלה לעמוד בשלושה תנאים אותם נהוג לייחס לפסיכיאטר השוודי הארי קורמן (Ratner et al., 2012): (א) על המשאלה לבטא דבר מה שבאמת חשוב ללקוח להגשים, (ב) המשאלה נכללת בתחום המנדט של עשייתו של איש המקצוע, (ג) המשאלה מבוססת על הסכמה לעבודה משותפת של איש המקצוע והלקוח. ראטנר ועמיתיו מציינים כי על שלושת התנאים הללו יש להוסיף שני תנאים נוספים: (ד) על המשאלה להיות ממוקדת בשינוי של דבר מה המתרחש במציאות, ולא רק כחלק מוונטילציה רגשית, שינוי תפיסה או רכישת תובנה; (ה) יש לוודא שהמשאלה אינה צרה וקונקרטית מדי, שכן אז היא עלולה שלא לאפשר גמישות ומרחב תמרון. האחריות לעמוד בחמשת התנאים הללו מוטלת על איש המקצוע, והיא נשענת על שימוש מושכל בטכניקות שהוצגו לעיל.
כשלים אפשריים ביכולתו של איש המקצוע לממש תנאים אלה יבואו לידי ביטוי בדוגמאות הבאות: הלקוח אינו מבטא כל משאלה; הלקוח אינו יודע להגדיר לעצמו מה השינוי שהוא רוצה להשיג; הוא מגיע לקשר בגלל שאולץ לכך ולא מבטא נכונות לשיתוף פעולה ולעבודה משותפת; הלקוח מבטא משאלה שתכליתה לרצות את מי ששלח אותו לטיפול את מי שמפקח עליו או את איש המקצוע המטפל בו; המשאלה אינה באמת מבטאת דבר מה שחשוב ללקוח ושמניע אותו מבפנים; הלקוח מבטא בפני איש מקצוע משאלה לריפוי גופני או לשיפור התפקוד הפיזי, אך הדבר אינו בתחום הידע והמומחיות של איש המקצוע; הלקוח מבטא משאלה לשינוי בנושא שאינו מצוי בשליטתו או בשליטתו של איש המקצוע אלא בידי גורם שלישי; הלקוח מבטא משאלה שכל תכליתה לשתף מחשבות ורגשות ביחס לדבר מה בחייו, מבלי שהשינוי יבוא לידי ביטוי במציאות גופא; הלקוח מתעקש להשיג שינוי מאוד ספציפי, ואם לא יתממש בדיוק השינוי המבוקש, בחווייתו של הלקוח הטיפול ייתפס ככושל.
כשלים מסוג זה צפויים לדרוש מאיש המקצוע שימוש באסטרטגיות וטכניקות מותאמות. להלן הסבר מפורט לטיפול בכשלים:
מצב שבו הלקוח לא מבטא כל משאלה על רקע היעדר עניין בשיתוף פעולה
מצב מסוג זה מתרחש בטיפול כפוי לסוגיו השונים ואולי במצבים נוספים. התהליך, במקרים אלה, עשוי להיות בעל ערך, ואולי אפילו מבוסס כוחות ומעצים עבור הלקוח, אך בהעדר שיתוף פעולה לא מדובר בגישה ממוקדת-פתרון. למעשה המשאלה מבטאת את הצהרת הכוונות של הלקוח בדבר נכונותו להתחייב לשיתוף פעולה. תהליך שאין בו הסכמה ממוקדת לגבי הניסיון להגשים משאלה מוגדרת, הוא לא תהליך שנכלל אופייני לגישה ממוקדת-פתרון. זהו תהליך שמונע כולו מהבנות ושיפוטים שמקורם בשיקול דעתו המקצועי של איש המקצוע ובהנחיות והתוויות הארגון במסגרתו מתרחש התהליך. יש לכך מקום בנסיבות מסוימות, אך אין לבלבל בין התערבות מסוג זה לבין תרפיה ממוקדת-פתרון. היעדים שעליהם נעשית העבודה בקשר מסוג זה נקבעים כולם שלא על-ידי הלקוח ולא בכפוף לצרכיו, מאווייו ומשאלותיו.
אחת מן האסטרטגיות האפשריות, במצבים מסוג זה, היא לגייס את המוטיבציה של הלקוח באמצעות הגדרת צמצום מירבי של הקשר והטיפול הכפויים עד למינימום הכרחי. לדוגמא: "...אני מבין שהקשר בינינו נכפה עליך, ושכל הטיפול בעניינך במסגרת המוסד שלנו נעשה בניגוד לרצונך. מה לדעתך יכול לגרום לכך שהכפייה הזו שאתה חווה תצטמצם כמה שיותר?... האם יהיה מקובל עליך שנגדיר לעצמנו כמטרה מצב בו בעקבות המפגשים שלנו תרגיש שהטיפול הכפוי מעיק עליך פחות ופחות?... ואם אמנם כך, אז ארצה לדעת מה ישתנה בחייך בעקבות השגת מטרה זו? איזה דברים טובים עשויים להתרחש אז בחייך?".
אסטרטגיה נוספת מוצעת בשלב זה היא לעשות שימוש בכל אחת מתלונות הלקוח. כל טענה שהוא מבטא משקפת משאלה לשינוי, ובמשאלה זו עשוי להיות טמון גרעין להגדרה מוסכמת של משאלה עליה ניתן לעבוד בשיתוף פעולה. סביר להניח שמדובר בשיתופי פעולה מצומצמים בהיקפם, אך זו עדיין עשויה להוות תשתית ראשונית לגיוס מוטיבציית הלקוח.
שתי האסטרטגיות הללו הוגדרו על-ידי ראטנר ועמיתיו (Ratner et al., 2012) כדו-מסלוליות: מחד המסלול שמובילים יעדי הארגון ואיש המקצוע, והמסלול אותו מובילות משאלותיו של הלקוח כתגובה לטיפול הנכפה עליו.
מצב שבו הלקוח מבטא משאלה שאינה משקפת באמת ובתמים את רצונותיו הכנים של הלקוח
מדובר במצב דומה לזה המתואר לעיל. שיתוף הפעולה אינו מלא ואינו מבטא את משאלותיו של הלקוח. העיקרון המוצע במצבים מסוג זה הוא לזרום עם משאלות הלקוח, כפי שהוא מבטא אותן, ללא כל שיפוט. כדאי להוביל באמצעות שאלות פתוחות את הלקוח עד לרגע שבו הוא מתחיל לבטא משאלות כנות. יהיו אשר יהיו משאלות אלה, על איש המקצוע להמשיך להימנע משיפוטיות, ולחכות לרגע שבו המשאלות יבטאו תוכן שעומד בתנאים של 'משאלה ראויה' כפי שזו הוגדרה במסגרת התנאים המוצגים לעיל.
תרפיסט: מה תרצה שיקרה בעקבות השיחות שאנו נקיים?...
לקוח: אינני יודע. שלחו אותי לטיפול ואמרו לי רק אם אשתף פעולה בטיפול אוכל לקבל שחרור מוקדם...
תרפיסט: אז מדוע החלטת להסכים לכך ולבוא לכאן?
לקוח: כי חשבתי שזה יהיה נכון להגיע לפה. אולי אם באמת אשתף פעולה, אזכה לשחרור מוקדם...
תרפיסט: אז כיצד תדע לזהות, במהלך השיחות בינינו, שאני מתרשם מכך שיש בינינו שיתוף פעולה כנה ושאני עומד להמליץ על שחרור מוקדם?
לקוח: אולי כשארגיש שאתה מחמיא לי ושאני מאמין למחמאות שלך, אז אדע שאתה חושב שאני משתף איתך פעולה...
תרפיסט: מה בהתנהגות או במחשבות או ברגשות שלך יכול לגרום לי להחמיא לך?
לקוח: למשל אם אשתתף בקבוצה טיפולית, אולי תאמין לי שאני רוצה להשתנות?...
תרפיסט: מה עוד לדעתך יגרום לי להאמין לך?...
והשיח ממשיך עד לסיכום...
תרפיסט: לסיכום, אני מבין שהגעת לפה כי אמרו לך שזה תוכל כך לקבל שחרור מוקדם. אתה הסכמת לבוא כי אתה מקווה שזה באמת יקרה. מה שחשוב לך שיקרה בעקבות המפגשים זה שאני אכתוב מכתב המלצה לוועדת שחרורים. ולדעתך זה יקרה אם למשל בנוסף לטיפול פה בחדר תצטרף לקבוצה טיפולית. מה עוד עשוי להגדיל את סיכויי השחרור המוקדם שלך?...
הלקוח משיב....
תרפיסט: ולסיום, האם כעת לאחר שהסברת לי מה השינויים שעליך להוכיח כדי שנשלח מכתב המלצה לוועדת שחרורים, מה מבין הדברים שאמרת שלדעתך ישכנעו אותי בכנות כוונותיך תהיה מוכן לקחת על עצמך כדי שנתמקד בהם בפגישות שלנו?
מצב שבו הלקוח לא יודע להגדיר מהי משאלתו
להבנתו של סטיב דה שייזר (אצל Macdonald, 2011), זו התשובה השכיחה ביותר המתקבלת בתשובה לשאלה: "...מה תרצה שיקרה בעקבות המפגש בינינו?..." תשובה זו עשויה להיות שכיחה במיוחד בעבודה עם ילדים ובני נוער. מספר טכניקות ואסטרטגיות מוצעות לעבודה מול תשובה כזו:
- להמתין כחצי דקה בסבלנות ולאפשר ללקוח להרהר בינו לבין עצמו על תשובות אפשריות.
- להחליף את השאלה "מה תרצה שיקרה" בשאלות כמו "מה עשוי להתרחש" או "מה אתה חושב שיכול להתרחש" או אפילו "האם אתה יכול לנסות לנחש איזה דברים שתרצה שיקרו עשויים להתרחש?" בדרך זו אנו מרחיבים את טווח האפשרויות ועשויים להקל על הלקוח בהגדרת משאלתו.
- להתמיד בחזרה על השאלה במגוון ניסוחים תוך מתן הסבר: "...לאנשים רבים קשה לנסח את התשובה לשאלה זו. קח לעצמך את הזמן. ככל שנצליח לדייק יותר בתשובה לשאלה זו, כך נדע לעבוד יותר על הדברים שבאמת חשובים לך..."
- לשנות את זווית הראייה דרכה נשאלת השאלה באמצעות התמקדות בזווית הראייה דרכה אחרים תופסים את הלקוח. במקום לשאול: " מה תרצה שיקרה?" ניתן לשאול: "...מי הוא זה שמכיר אותך הכי טוב? מה הוא היה עונה לו הייתי שואל אותו מה הדבר שלדעתו היית רוצה שיקרה לך בשלב זה ובעקבות במפגשים בינינו?.."
- להחזיר את הלקוח לזווית הראייה של הגורם שהפנה אותו לקשר עמנו: "...כאשר הומלץ לך לבוא אלינו, מה להבנתך היו הציפיות של מי שהפנה אותך אלי? מה הוא אמר שעשוי להתרחש בעקבות המפגשים בינינו?"
מצב בו הלקוח מגדיר ציפייה שאינה מציאותית או נוכח מצבים בעייתיים שאינם ניתנים לפתרון
מצבים מסוג זה עשויים להיות מאתגרים במיוחד שכן הם מעוררים בצידם גם שאלה אתית: האם זה הוגן לעבוד עם לקוח על משאלה שההסתברות להתממשותה נמוכה? האם עלול איש המקצוע לגרום ללקוח לשגות באשליה, כאילו יש הצדקה וטעם לעבוד ביחד לקראת מימוש מטרות שאינן מציאותיות? גם כאן מציעה הגישה מספר אסטרטגיות וטכניקות עבודה. הבסיס החשוב ביותר עליו נשענות הללו טמון בהתנהלותו ההוגנת, הישרה והישירה של איש המקצוע. הוא אינו מתיימר לעסוק במשאלות שהם מעבר ליכולותיו, שאינן תלויות בו או שחורגות מעבר לתחומי הידע שלו. הנה פירוט של מספר אפשרויות בהן עשוי איש המקצוע לנקוט:
- בהתבסס על ההנחה שלמרבית בני אדם יש מידה סבירה של שיפוט ובוחן מציאות, מומלץ לשקול תחילה שימוש בשאלה ישירה וכנה: "...המשאלה שלך היא שבת זוגך לשעבר תיפרד מבן זוגה החדש ותחזור לחיות בזוגיות עימך. מהי לדעתך ההסתברות לכך שהשיחות בינינו יקדמו משאלה זו?...".
- אם הלקוח מכיר במגבלות המציאות ובכך שההסתברות להתגשמותה של המשאלה מוגבלת למדי, אזי יבחר איש המקצוע לשאול: "...בהנחה שמשאלה זו לא תוכל להתגשם במלואה בעקבות המפגשים בינינו, האם תוכל להגדיר משאלה חדשה שתבטא גם היא את הדברים שחשוב לך להגשים בנקודה זו של חייך?...". אפשרות נוספת היא לשאול: "...אם לדעתך לא ניתן להגשים משאלה זו במלואה, באיזו ציפייה שקשורה במשאלה זו תרצה שנתמקד בעבודתנו המשותפת?...". אפשרות שלישית היא לשאול: "...אם אתה מעריך שההסתברות להתגשמותה של המשאלה בעקבות המפגשים שלנו נמוכה, האם תרצה להתמקד במשאלה כלשהיא שתשפר דבר מה בחייך גם אם לא ניתן להגשים את משאלתך במלואה?..."
- אם הלקוח אינו מכיר במגבלות המציאות, זה הרגע בו נרצה להבחין בין 'מטרות' ל-'אמצעים'. השימוש בשני מונחים אלה מכוון לכך שאל המשאלה שמביע הלקוח אנו מתייחסים כאל יעד אינסטרומנטלי שבזכותו יתרחשו דברים טובים, כאל 'אמצעי'. איננו מבטלים משאלה זו, איננו שופטים אותה, איננו טוענים שלא ניתן להגשימה, בשלב זה. אנחנו רק שואלים את הלקוח: "....אם תצליח להגשים את משאלתך, מהם הדברים שישתנו בחייך לטובה?...". בדרך זו אנו מציעים ללקוח לראות בהגדרתו הראשונית את המשאלה כאמצעי ולא כמטרה. המטרה תבוא לידי ביטוי בדברים הטובים אותם מדמיין לעצמו הלקוח, שאמורים להתרחש בזכות התגשמותה של המשאלה. זה השלב שבו אנו מציעים ללקוח: "... רצית להחזיר לחייך את הזוגיות שהתפרקה. סיפרת לי שזוגיות זו חשובה לך במיוחד שכן היא מפוגגת את תחושת הבדידות הקשה שאתה חווה לעתים תכופות, במיוחד בשעות הערב. לימדת אותי שאם תוכל לייצר בחייך מציאות חדשה בה בשעות הערב תוכל לשהות במחיצת אדם אהוב עליך, הדבר מאוד יקל עליך. האם זו יכולה להיות משאלה שעליה נעבוד ביחד? האם זה יספק אותך?"
שיח לדוגמה
השיח הנוכחי מתמקד במפגש טיפולי קצר מועד שהתקיים במוסד שיקומי גריאטרי. מפאת אורכו של השיח הוא מובן כאן רק בחלקו, כדי להמחיש בעזרתו מעט מן העקרונות, האסטרטגיות והטכניקות המתוארות לעיל. פרטי המקרה שונו כמובן כדי למנוע זיהוי. המטופל עבר ניתוח לתיקון שבר ירך, וניכרת אצלו נטייה לדכדוך וחוסר רצון לשתף פעולה בתהליך השיקום. המסירה המוגבלת של מידע מוקדם מאוד מקובלת בגישה ממוקדת-פתרון שכן היא מאפשרת לאיש המקצוע להגיע למפגש הטיפולי כלוח חלק, ולפנות במהלך השיח את המקום לכך שהמטופל הוא זה שיוביל את השיח. למטופל הוסבר שהוא מוזמן לשיחה עם עובד סוציאלי וכך התחילה השיחה:
המטופל: שלום. אתה העובד הסוציאלי?
אני: כן, שלום. ומה שמך בבקשה? בוא כנס. שב בבקשה. אני מבין שהצלחת להגיע אליי למרות שמשרדי בקומה מתחת למחלקה?
המטופל: כן. קצת עזרו לי והביאו אותי לפה.
אני: הצלחת לדאוג לכך שיעזרו לך...
המטופל: כן, ביקשתי מאחת מנשות כוח העזר שתביא אותי לחדר שלך.
אני: אוקיי. אז אם כך בוא נתחיל. ספר לי קצת על עצמך. עוד לפני הנפילה והניתוח, מה הם הדברים החשובים לך בחייך?
המטופל: אני פנסיונר. אין לי הרבה דברים חשובים שאני עושה בחיים. עד לנפילה ניסיתי לשמור על סדר יום קבוע. אבל האמת היא שמאז פטירתה של אשתי לפני מספר שנים, החיים שלי השתנו. חוץ מאשר ללכת לבית הכנסת, אני בקושי יוצא מהבית, ועכשיו אחרי הנפילה והניתוח אני לא יודע מה יהיה. אני לא יודע אם בכלל אצליח לחזור הביתה.
אני: האם אני מבין נכון שבעברך עבדת. כעת אתה בתקופת פרישה, היית נשוי והחיים עם אשתך גרמו לך לצאת מהבית למיני מקומות. מאז פטירתה, היה לך חשוב לנסות לשמור על סדר יום קבוע, ואני לומד ממך שהיציאה לבית הכנסת היא דבר שעליו לא ויתרת. זה חשוב לך. האם הבנתי נכון שהיית רוצה חזור הביתה בתום השיקום?
המטופל: כן. אני חושב שאתה מבין נכון. אני בפנסיה. הייתי נשוי. בעבר נהגנו אני ואשתי לחיות חיים מלאים. מאז הפטירה שלה קשה לי. אני מנסה לשמור על סדר יום קבוע, אבל אין לי בשביל מה. השיעורים בבית הכנסת עדיין מחזיקים אותי וחשובים לי. אבל אני לא יודע אם אוכל לחזור לבית שלי. אני גר בקומה השנייה בדירה ללא מעלית. אני לא יודע מה יהיה.
אני: אתה גר בקומה שניה ללא מעלית ואתה חושש שלא תצליח לחזור הביתה. האם תהיה מוכן לספר לי מה היית רוצה שיקרה לאחר שתסיים את השיקום, לו הדבר היה תלוי רק בך?
המטופל: אבל זה לא באמת תלוי בי.
אני: בחוויה שלך הדברים אינם תלויים בך. בהנחה שאתה יודע טוב ממני את מציאות חייך, האם תוכל לנסות להתמקד כדי להסביר לי לפחות על דבר אחד שכן נמצא בשליטתך, לפחות באופן חלקי? דבר מה שאתה רואה כמשמעותי וחשוב, גם אם מדובר בדבר קטן יחסית?
המטופל: אני לא יודע למה אתה מתכוון... (שתיקה)... איך אתה רוצה שאעלה שתי קומות ברגל עם הכאבים שאני סובל מהם עכשיו?
אני: הבנתי. לחזור לדירה לא תוכל עם הכאבים הנוכחיים. במציאות הזו שאתה מתאר – זה לא יקרה. אני מבין נכון?
המטופל: וודאי
אני: בתוך המציאות הזו בה אתה לא תוכל לחזור הביתה, איזה דבר קטן יכול בכל זאת להתרחש? דבר מה שייתן לך הרגשה טובה למרות כל הקושי?
המטופל: אני לא יודע... (שותק)... אולי אם יהיה מישהו שיביא אותי מדי פעם לבית הכנסת...
אני: תוכל לפרט מעט יותר? מה יקרה שם בבית הכנסת כשתהיה בו?
המטופל: הרבה שנים אני לומד בימי חמישי בערב... שיעור תורה... יש לנו רב, גאון בתורה, שמגיע בימי חמישי ומעביר שיעורים. הרבה חכמה. גם אתה היית יכול ללמוד שם הרבה מדברי התורה.
אני: האם אני מבין נכון שתרצה כמה שיותר מהר לחזור לשיעור תורה בימי חמישי אצלכם בבית הכנסת, ושתרצה שמישהו ייקח אותך?
המטופל: כן.
אני: תאר לעצמך מצב דמיוני, כמו קסם או אולי נס? מצב שבו כבר השבוע מתגשמת במלואה המשאלה שלך. מגיע מישהו לכאן, מכניסים אותך לאוטו ולוקחים אותך לביום חמישי הקרוב לבית הכנסת. נאם תוכל לספר לי מה יהיה שם בבית הכנסת? כיצד יקבלו אותך הרב וחבריך ללמידה? מה הם יאמרו לך? מה אתה תגיד להם? מה יהיה שונה בדרך שבה אתה מרגיש? איך אחרים ידעו שאתה מרגיש אחרת? מה תאמר לעצמך כזה יקרה?
השיחה המשיכה בהלימה לשלבים המתוארים בחלקיו הראשונים של המאמר. יש לציין כי במקרה המדובר, בשבוע שלאחר השיחה, המטופל אכן ביקש מקרוביו לאסוף אותו מן המוסד כדי להביאו לשיעור תורה. הוא גם הצטרף לשיעורים והחל לרדת בקביעות לתפילות בחדר התפילה שבמוסד עצמו. הצוות המטפל במוסד דיווח על שיפור מסוים במצב הרוח ובשיתוף הפעולה עם התהליך השיקומי. בעקבות המפגש חזר המטופל להיפגש עם התרפיסט בנושאים אינסטרומנטליים הנוגעים להתארגנות לקראת חזרה לקהילה, אך פרק זה חורג מגבולות המנדט של המאמר הנוכחי.
שיחה זו מנסה להמחיש את הדרך בה מתחיל המפגש בשיח נטול בעיות, ואת התפתחותה לכדי "רצף של כן" שמאפשר המשך התקדמות לאורך השיח על כל שלביו. יש לשים לב לכך שתכני השיח מובאים כל העת על-ידי המטופל. תפקידו של התרפיסט למקד את חשיבתו של המטופל במשאלות ובכוחות המתגלים בתכנים שהמטופל מביא. הטקסט גם מנסה להמחיש את העובדה שלמטופלים לא תמיד קל 'לזרום' עם חשיבה ממוקדת-פתרון. התרפיסט אינו נסוג נוכח קושי זה, אלא מקפיד להתמיד ולהוביל בנחישות וברגישות את הלקוח למיקוד תשומת לבו במשאלות ובכוחות.
דיון
במאמר זה הוצגו קווי המתאר המרכזיים של הגישה ממוקדת-הפתרון, על עקרונותיה ודרכי פעולתה. המאמר הנוכחי מוסיף על קודמו בהתייחסות מפורטת אודות האסטרטגיה הרחבה העומדת בבסיס ההתערבות הטיפולית, ובפירוט מסוים של מגוון הטכניקות הנהוגות בגישה. המאמר מאפשר לקורא להציץ אל הפתרונות היצירתיים שמציעה הגישה ממוקדת-הפתרון נוכח מצבים מורכבים כדי להבין בעזרתם את הדרך בה רוחה של הגישה ממוקדת-הפתרון מיושמת באורח עקבי החל מהנחות היסוד שלה, עבור דרך עקרונותיה וכלה ביישומיה. הגישה נחשבת לגנרית שכן היא מאפשרת יישום של העקרונות מול מגוון רחב מאוד של אוכלוסיות, צרכים ומאוויים.
רבים מבין הפועלים ברוח הגישה, בקהילה הבינלאומית, טוענים שלמעשה המרכיב המרכזי בגישה הוא הטכניקה. טענתם זו מבוססת על הרעיון שהטמיעו סטיב דה שייזר ואינסו קים ברג בתחילת פיתוחה של הגישה: הם פשוט צפו במתרחש בחדר הטיפולים, ניתחו התרחשויות אלה, וניסו לגבש לעצמם על בסיס אמפירי זה את הטכניקות שעובדות לעומת הטכניקות שאינן עובדות. מרבית ההמשגות העיוניות שנלוות אל הגישה נוסחו רק בעקבות ועל בסיס ההתנסות האמפירית המתוארת כאן. השורה התחתונה, אותה הציעו המייסדים ואשר נחשבת כמוסכמת גם היום על-ידי מרבית הפועלים ברוח הגישה, היא שהטכניקות שפותחו במעבדת הפיתוח במרכז לתרפיה משפחתית קצרת-מועד שבמילווקי מצליחות לספק מענה לכל מגוון הבעיות והצרכים, ושהשימוש בטכניקות שמציעה הגישה הוא למעשה שימוש בתבנית עבודה קבועה ויציבה שמתאימה לכל (Stalker, Levene & Coady, 2015).
מקורות
יגיל, י', אברהם-שקלר, ס., וגלי, י' (2020). תרפיה ממוקדת-פתרון: מבוא. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4082.
Anderson, H., & Goolishian, H. A. (1988). Human systems as linguistic systems: preliminary and evolving ideas about the implications for clinical theory. Family Process, 27(4), 371–393. https://doi.org/10.1111...1988.00371.x
Drury, N. (2014). A Taste of Wittgenstein SFBT. 1: The Tractatus. Journal of Solution Focused Practices, 1(1). Article 4. Available at: https://digitalscholars.../vol1/iss1/4
George, E., Iveson, C., & Ratner, H. (2017). BRIEFER: a Solution Focused Practice Manual (1st ed.). London: Brief.org.uk.
Erikson, M. (1980). The dynamics of visualization, levitation, and confusion in trance induction, unpublished fragment, circa 1940s. In E. L. Rossi (Ed.), The Nature of Hypnosis and Suggestion: the Collected Papers of Milton H. Erickson on Hypnosis (Vol. 1) (pp. 292–296). New York, NY: Irvington.
Iveson, C., George, E., & Ratner, H. (2018). Briefly does it. In T. Switek, B. Strahilov, & P. Panayotov (Eds.), Making Waves: Solution Focused Practice in Europe - EBTA’s 25th Anniversary Conference Book (pp. 205–218). Sofia, Bulgaria: European Brief Therapy Association.
Mccollum, E., Trepper, S. T., & Jordan, S. S. (2003). Solution-focused group therapy for substance abuse. Journal of Family Psychotherapy, 14, 27–42. DOI: 10.1300/J085v14n04_03
Macdonald, A. J. (2011). The solution-focused therapy model: The first session; part 1. SAGE Publications Ltd, https://doi.org/10.4135/9781446288764
Miller, G. (2003). Wittgenstein and Solution-Focused Therapy. Ratkes, 1. pp. 18-24. Available at: https://www.researchgat...used_Therapy
Ratner, H., George, E., & Iveson, C. (2012). Solution Focused Brief Therapy: 100 Key Points & Techniques. London: Routledge Taylor & Francis Group.
Rogers, C.R. (1951). Client Centered Therapy. Boston: Houghton Mifflin.
Smock, S.A., Trepper, T.S., Wetchler, J.L., McCollum, E.E., Ray, R. and Pierce, K. (2008), Solution-Focused Group Therapy for Level 1 Substance Abusers. Journal of Marital and Family Therapy, 34: 107-120. https://doi.org/10.1111...2008.00056.x
Solution Focused Brief Therapy Association. (2013). Solution Focused Therapy Treatment Manual for Working with Individuals 2nd Version, 16. https://doi.org/10.1007...2-011-4418-1
Stalker, C.A., Levene, J.E. & Coady, N.F. (2015). Solution-Focused Brief Therapy — One Model Fits All?. Families in Society: The Journal of Contemporary Human Services, 80(5). DOI: 10.1606/1044-3894.1476
Visser, C.F. (2013). The Origin of Solution-Focused Approach. International Journal of Solution-Focused Practice, 1, 10-17. http://dx.doi.org/10.14335/ijsfp.v1i1.10
Walter, J. L., & Peller, J. E. (1992). Becoming solution-focused in brief therapy. New York, NY: Routledge Press. https://doi.org/10.4324/9780203776919
