"אני מעדיף שלא": קוטביות לעומת ריבוי קולות
עמית וולק
מאמר זה נכתב לכבודו ולזכרו של הפסיכולוג הקליני עודד וינטר, חבר ושותף לקבוצת הלמידה - 'תרבות ופסיכואנליזה', שמתקיימת בתחנה הפסיכולוגית בקיבוץ גבעת חיים איחוד.
אה, בארטלבי! אה, אנושות!
(מלוויל, 1856)
"אני מעדיף שלא"
בסיפור 'בארטלבי הלבלר' של הרמן מלוויל, מסופר על בארטלבי, פקיד במשרד יועץ בית הדין במדינת ניו-יורק. עבודת הפקידות דורשת ממנו להעתיק מסמכים, בימים שלפני המצאת מכונת הצילום, ולבדוק העתקות שנעשו על ידי פקידים אחרים. בארטלבי, מתבקש על יד מנהל המשרד לבדוק העתקה של פקיד אחר, אך לתדהמת מנהל המשרד, הוא מסרב באמצעות האמירה "אני מעדיף שלא" ("I Would Prefer Not To"). בהמשך, בארטלבי גם "מעדיף שלא" להסביר את סיבותיו, "מעדיף שלא" לצאת מהמשרד, הוא גם מעדיף שלא לצאת מהבניין, ולבסוף כאשר הוא מגיע לכלא, הוא אף "מעדיף שלא" לאכול. אחד הניתוחים השכיחים לסיפור מבחין בבסיס הסיפור במאבק בין השיטה הקפיטליסטית לבין האינדיבידואל (Tearle, 2022), אחרים כמו ז'יזק (2008), רואים בבארטלבי דוגמה מובהקת לכך שלעיתים התנגדות דרך "לא לעשות כלום" יעילה יותר מהתנגדות באמצעות "עשייה של משהו".
ייחודיות מול הסדר החברתי
אחת ההמשגות היפות של הדיאלקטיקה בין הסדר החברתי לבין הפרט היא ההמשגה של קאנט (1784):
"...השימוש הפומבי בתבונה חייב להיות תמיד חופשי, והוא בלבד יכול להביא את הנאורות לאנשים, אך אפשר להגביל רבות את השימוש הפרטי בתבונה בלי לפגוע במיוחד בקירובה של הנאורות. לפי הבנתי, השימוש הפומבי בתבונה האישית משמעו השימוש שהאדם, כמלומד, עושה בתבונתו בפני ציבור שלם מעולם הקוראים. השימוש הפרטי, לפי הגדרתי, הוא השימוש בתבונה שעושה האדם במסגרת משרה ציבורית או מדינית שאליה מונה. אבל לעתים עניינים מסוימים המנוהלים לטובת הקהילה דורשים מכניזם מסוים שבו פרטים יחידים בקהילה חייבים להתנהג בפסיביות ובאחדות מלאכותית כדי שהשלטון ינחה אותם לכיוון התכלית הציבורית, או לפחות ימנע מהם מלחבל בתכלית זו. במקרים כאלה אין ספק שההתדיינות אסורה, אלא יש לציית."
- פרסומת -
קאנט מבחין בין שימוש פומבי בתבונה, שהוא שימוש חופשי ומשוחרר ממחויבות לסדר החברתי, לבין שימוש פרטי בתבונה, שהוא מוגבל לתפקיד שאותו אדם ממלא בסדר החברתי הקיים. בהתאם לכך, קאנט טוען שהאדם הנאור ("נאור-רוטי") מקיים פער בין דעותיו החופשיות, שיכולות להיות אף נגד הסדר הקיים, לבין פעולותיו, אשר תואמות את הסדר הקיים.
כמעט 200 שנים מאוחר יותר, ניתן לומר שהפער בין העמדות הציבוריות לפעולה הפרטית נוכח באופן בולט בקרבנו, 'הנאורים' של המאה ה-21. לדוגמה, רבים מאיתנו תומכים בחינוך ציבורי שוויוני, אך מעניקים לילדינו חינוך פרטי באמצעות בתי ספר ייחודיים או חוגי העשרה. בנוסף, רובנו מחזיקים בעמדות שמעידות על שוויון בין בני האדם, ומאמינים שיש לתת הזדמנויות שוות לעניים ולעשירים, בעודנו עוסקים בחיסכון למטרת ירושה שתבטיח לילדינו נקודת זינוק טובה יותר.
קונפליקט בין ייחודיות ושיתוף פעולה עם הסדר או השיטה החברתית ניכר לעיתים קרובות אצל מטופלים (הפרטים אודותיהם טושטשו). לדוגמה, מטופל שהוא צייר במקצועו, זקוק לבמה וחשיפה, הוזמן להציג בתערוכה שאוצר צייר אחר, מפורסם ממנו. הצייר הפחות מפורסם מעדיף שלא להיענות להזדמנות, ואומר: "בחיים אני לא ישרת את הנרקיסיזם של הצייר המפורסם… מה פתאום שהוא יחגוג עלי?" כך הוא מחמיץ הזדמנות ופועל נגד האפשרות להתקדם במעלה החשיפה וההכרה בעולם האמנות.
דוגמה נוספת היא מנהל בבנק, שמקפיד לגרוב גרביים לבנות ומעדיף שלא להתלבש בהתאם לקוד הלבוש בארגון (שכולל גרביים בצבע אחיד כהה לגברים). מבחינתו, הגרביים הם סוג של תעודת זהות אישית, בתוך ארגון שבולע את האינדיבידואליות שלו. מהצד של הארגון, מדובר בסוג של ילדותיות, מחאה וחוסר אינטגרציה, ובכך קידומו נפגע.
מטופל שלישי, מתקין דלתות מקצועי, מעדיף שלא לשלם עמלה מאחורי גבם של לקוחות לקבלנים שמזמינים אותו, אף שעמלות כאלה נהוגות באופן נרחב ואינן רשמיות. מבחינת מתקין הדלתות, תשלום עמלות כאלה הוא רמאות; מבחינת הקבלנים, מדובר באובדן הכנסה. סירובו לשלם עמלות מותיר את מתקין הדלתות נאמן לאידיאולוגיה שלו (ולעצמו), אך עם זרימה דלה של עבודות ופרנסה דחוקה יותר.
ריבוי קולות פנימיים (עצמי דיאלוגי)
ברצוני להמשיג את הרעיון של ריבוי קולות פנימיים באמצעות שלושה תאורטיקנים: הראשון הוא הפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג'יימס, בן המאה ה-19; השני, חוקר הספרות הרוסי מיכאל בכטין, בן המאה ה-20; והשלישי, הפסיכולוג ההולנדי הוברט הרמנס, אשר הציג את תיאוריית העצמי הדיאלוגי לראשונה בשנת 1992.
ג'יימס (1890) הציע הבחנה בין I לבין ME. לפי ג'יימס, ה-I הוא 'עצמי כיודע' (self-as-knower) ויש לו שלוש תכונות: המשכיות, מובחנות ורצון. ההמשכיות של האני-יודע מתבטאת בתחושת זהות אישית, כלומר תחושת אחדות לאורך זמן. המובחנות מתבטאת בתחושת הנבדלות מאחרים, או אינדיבידואליות. לבסוף, תחושת הרצון האישית משתקפת בניכוס ודחייה מתמשכים של מחשבות, שבאמצעותן מתבטא 'העצמי כיודע' כמי שמעבד באופן פעיל את החוויה.
ה-ME, 'העצמי כידוע' (self-as-known), מורכב מהאלמנטים האמפיריים הנחשבים כשייכים לעצמו. כלומר, ה-ME מורכב מכל מה שהאדם יכול לקרוא לו שלו, "לא רק הגוף שלו וכוחותיו הנפשיים, אלא גם בגדיו וביתו, אשתו וילדיו, אבותיו וחבריו, המוניטין והעבודות שלו, אדמותיו וסוסיו, יאכטה וחשבון בנק" (James, 1890). לפי תפיסה זו, אנשים ודברים בסביבה שייכים לעצמי ככל שהם מורגשים כ"שלי". זה אומר שלא רק "אמא שלי" שייכת לעצמי, אלא אפילו "האויב שלי". בדרך זו, ג'יימס הציע השקפה שבה העצמי 'מורחב' אל הסביבה. ג'יימס סלל את הדרך להתפתחויות תיאורטיות מאוחרות יותר, שבהן אנשים וקבוצות אחרות, המוגדרות כ"שלי", הם חלק מעצמי רב-קולי דינמי.
בניתוח של בכטין (1972) את הרומן של דוסטויבסקי, מתגלה ריבוי תודעות ועולמות בתוך התודעה האינדיבידואלית. כמו ביצירה מוזיקלית פוליפונית, קולות מרובים מלווים ומתנגדים זה לזה בדרכים דיאלוגיות. בניית נרטיבים במונחים של פוליפוניה של ניגודים מרחביים מאפשרת לבכטין להתייחס לרעיון מסוים בהקשר של דיאלוגים פנימיים וחיצוניים כאחד, וחושפת ריבוי של פרספקטיבות. במקום ריבוי דמויות בתוך עולם מאוחד, יש ריבוי תודעות הממוקמות בעולמות שונים. על פי בכטין, במבנה פוליפוני זה, לנושא מסוים (כגון תחרות, אהבה, פשע) אין משמעות קבועה, עצמאית ובלתי ניתנת לשינוי. במקום זאת, באמצעות המחשת תחושה זו דרך הקולות השונים, ופיתוחה בשדה של יחסים דיאלוגיים, ניתן להביא לידי ביטוי לא רק את העוצמה והרבגוניות אלא גם את העושר של הנושא.
בהשראת הרעיונות של ויליאם ג'יימס ומיכאיל בכטין, הוברט הרמנס ועמיתים (1992) המשיגו את 'העצמי הדיאלוגי' במונחים של ריבוי דינמי של עמדות 'אני' אוטונומיות יחסית. בתפיסה זו, ל'אני' יש אפשרות לעבור מעמדה מרחבית אחת לאחרת בהתאם לשינויים במצב ובזמן. ה'אני' נע בין עמדות שונות ואף מנוגדות, ויש לו את היכולת להעניק בדמיון לכל עמדה קול, כדי שייווצרו יחסים דיאלוגיים בין העמדות. הקולות מתפקדים כמו דמויות המתקשרות בסיפור, מעורבות בתהליכים של שאלה ותשובה, הסכמה ואי הסכמה. לכל אחד מהם יש סיפור לספר על החוויות שלו מהעמדה שלו. בתור קולות שונים, דמויות אלה מחליפות מידע, וכך מתקיים 'אני' מורכב, בנוי באופן נרטיבי.
דיאלוג בין 'נאמנות למקור' לבין 'הסדר החברתי'
אחד השדות המעניינים שבהם פועל הדיאלוג העצמי הוא בין העמדה המייצגת את הסדר החברתי לבין העמדה המייצגת את האינדיבידואליות. כמו בדוגמאות בתחילת המאמר על הצייר, הבנקאי ומתקין הדלתות, כך גם בדמויות בסיפור 'בארטלבי הלבלר', מתקיים דיאלוג או קונפליקט בין הסדר החברתי לתחושת הייחודיות של הפרט. בהקשר הזה, מעניין להתבונן בארבע דמויות המייצגות שלוש עמדות: בארטלבי, שני הפקידים הנוספים – טרקי וניפרס, ומנהל המשרד, שהסיפור נכתב מנקודת מבטו.
נראה שבארטלבי לא מסוגל לנהל דיאלוג בין שתי העמדות. מבחינתו, מצד אחד ישנו מצב שבו הוא צריך לשתף פעולה עם 'הסדר החברתי', ואז הוא מאבד את האינדיבידואליות שלו, כלומר מאבד את עצמו. מצד שני, אם הוא נשאר 'נאמן לעצמו', הוא נמנע מלקבל הוראות ואף מלקבל מזון, וכך גם מאבד את עצמו – הפעם ברעב.
מבחינת שני הפקידים האחרים, מתקיימת פשרה בעלת אופי קריקטוריסטי. גם הם, כמו בארטלבי, אינם מצליחים לקיים דיאלוג, אך בכל מחצית של היום הם נאמנים לקול אחד בלבד. כל אחד מהם עסוק במחצית היום בציות לסדר החברתי ובמחצית השנייה באינדיבידואליות שלו. טרקי, ש"בכל השעות שלפני חצות היום היה היצור היציב ביותר והמהיר ביותר, והוציא אל הפועל כמות גדולה של עבודה בסגנון שלא בנקל יימצאו לו מתחרים", במחצית השנייה של היום "לא נזהר בטבילת עטו בתוך הקסת. כל הכתמים על המסמכים הוטלו שם לאחר השעה שתיים-עשרה. אכן, לא רק שהיה פזיז ולמרבה הצער נוטה לכתמי דיו אחר הצהריים, אלא שהיו ימים שהרחיק לכת והיה רעשני ביותר". ואילו ניפרס, במחצית הראשונה של היום, התאפיין "בטעויות בהעתקה, בקוצר רוח עצבני ובהעוויות חיוך נרגזות מלוות בחריקות שיניים קולניות, בקללות מיותרות שסוננו בלחש בלהט העבודה; ובמיוחד באי שביעות רצון מתמדת מגובה השולחן שעליו עבד". במחצית השנייה של היום הוא התאפיין ביעילות.
מנהל המשרד מצליח, לתפיסתי, לנהל דיאלוג מוצלח עם השיטה. הוא מצליח בו-זמנית להזדהות עם התפקיד והשיטה, אך גם לחשוב על טובתו האישית. למשל, בתגובתו לביטול משרת יועץ בית הדין ממנה נהנה, ישנו תמהיל בו-זמני של מסירות לעבודה, יחד עם הנאה אישית מהשכר הגבוה בעבור עבודה קלה: "...ואולם הרשוני להיות נמהר כאן ולהצהיר שבביטול הפתאומי והפראי של משרת יועץ בית הדין על ידי החוקה החדשה אני רואה פעולה טרם זמנה; הואיל וסמכתי על הכנסה מובטחת לכל חיי". באופן דומה, מנהל המשרד מנהל דיאלוג פנימי בלתי פוסק מול ההתעקשות של בארטלבי, בין חובותיו כמעביד לבין ערכיו האנושיים הכלליים והזדהותו עם הסבל של בארטלבי: "לראשונה בחיי תקפה אותי תחושה של מלנכוליה עוקצת איומה. לפני כן לא התנסיתי אלא בעצבות לא בלתי נעימה. הקשר האנושי המשותף סחף אותי כעת לקדרות בלי מעצור. מלנכוליה אחוותית! מפני ששנינו, אני ובארטלבי, גם יחד".
בתוך הדיאלוג העצמי הזה, הקול של "הגרביים הלבנות" (במקרה של המנהל בבנק מתחילת המאמר) או של "התאמת גובה השולחן" (במקרה של ניפרס בסיפור 'בארטלבי הלבלר'), נתפס על ידי האדם עצמו כקול אותנטי. במידה וקיימת דבקות קיצונית בקול הזה, כמו במקרה של בארטלבי, מתרחשת עצירה התפתחותית, אם לא אפילו קיפאון ומוות נפשי. באותה מידה, אם מתקיימת דבקות קיצונית בקול של הסדר החברתי, מתרחש אובדן זהות, ואובדן חיוניות ואותנטיות.
כך, ה'סוד' להצלחה הוא ביכולת לקיים דיאלוג דינמי בין שני הקולות האלה (ויתר הקולות). לדוגמה, נדמיין שני אנשים באותו ארגון. לשניהם רע. בליבם, שניהם מתלוננים. בחוץ, אחד לא מפסיק לקטר ולהתבכיין, והשני מקיים דיאלוג פנימי עם התלונה, אך לא מחצין אותו. לרוב, זה שלא התלונן כלפי חוץ, עולה ומטפס בסולם הדרגות, ואילו המתלונן נשאר תקוע. אחרי מספר שנים (תלוי באיזה ארגון), המקטר עדיין בארגון, יש לו ביקורת על הארגון ולארגון יש ביקורת עליו. המטפס, לעומתו, כבר עזב לארגון מתחרה. למרות שהעזיבה למתחרה פגעה בארגון, המטפס עדיין מוערך וזוכה להערכה ולעיתים אף להערצה.
מה ההבדל בין השניים? במושגיו של הרמנס, ההבדל ביניהם הוא סוג הדיאלוג הפנימי שהם מנהלים. במקרה של מי שאינו מתלונן בקול רם, יש דיאלוג עצמי גמיש יותר, עם היררכיה משתנה וקולות מנוגדים. הוא אומר לעצמו: "רע לי, אבל זה מה שיש לי כרגע". הוא יכול לקיים בו-זמנית שיחה בין אני נחות (רע לי) לבין אני אידיאלי (בעתיד יתכן שיהיה יותר טוב). במקרה של המתלונן התקוע בארגון, הדיאלוג הפנימי נוקשה יותר, ויש הרבה פחות מקום לקולות מנוגדים. הוא אומר לעצמו: "רע לי, כי הארגון גרוע ואני נעלה עליו". יש כאן קול אחד של ארגון נחות ואני נעלה, ללא תנועה ושיח פנימי.
כמו במקרים אחרים שבהם מתקיים דיאלוג בין עמדות עצמי שונות ומנוגדות, גם במקרה של 'נאמנות לעצמי' מול 'נאמנות לסדר', ככל שאנחנו מצליחים לראות בקולות המנוגדים לכאורה (עצמי וארגון) קולות פנימיים הנמצאים ביחסים דיאלקטיים מתמשכים, נוכל לנוע ביתר חופשיות בין ביטויי עצמי שונים.
סיכום
היענות ל'שיטה' והתנגדות ל'שיטה' הם שני אספקטים דיאלקטיים של הפרט בחברה. בחירה רק באחת משתי האפשרויות (לא חשוב איזו) מובילה לקריסה למצב שבו ישנו איבוד של תחושת חיוניות וסוג של מוות נפשי. כאשר אנחנו מצליחים לקיים דיאלוג (פנימי והתנהגותי) בין שתי העמדות הללו (ועמדות נוספות), יחד עם מחיר של קונפליקטים וסתירות, אנחנו חווים אינטראקציה עשירה יותר עם הסביבה, תנועה והתפתחות.
מקורות
מלוויל, ה. (1856) 1997, בארטלבי. בתרגום דפנה לוי, המעורר.
קאנט, ע. (1874) 2009, מהי נאורות? מאמרים פוליטיים. רסלינג.
Bakhtin, M. (1973). Problems of Dostoevsky's poetics (2nd edn.; R. W. Rotsel, Trans.).
Hermans, H. J. M., Kempen, H. J. G., & Van Loon, R. J. P. (1992). The dialogical self: Beyond individualism and rationalism. American Psychologist, 47, 23–33.
James, W. (1890). The principles of psychology (Vol. 1). London: Macmillan.
Tearle, Oliver (2022). "A Summary and Analysis of Herman Melville's 'Bartleby, the Scrivener'".
Zizek, S (2008). VIOLENCE. BIG IDEAS/SMALL BOOKS. PICADOR New York.
