מחשבות על רצון המטופל לסיים את הטיפול בטרם עת
ביטוי לטראומה ולכפיית החזרה
עדנה ויטה
"רגעי העבר אינם נשארים ללא תנועה;הם שומרים בזיכרוננו את התנועה שמשכה אותם לעבר העתיד,לעבר עתיד שהפך בעצמו לעבר,ומושכים אותנו הלאה ברכבת שלהם". מרסל פרוסט
מבוא
מאמר זה נכתב בעקבות הקושי שחוויתי בתחילת דרכי כמטפלת, כאשר מטופלים אמרו דברים כמו: "חשבתי לסיים את הטיפול" או "מה דעתך שאעבור לפעם בשבועיים?" החוויה, שהתמתנה לאחר שנים של עיבוד, הביאה אותי לרצות לשתף מטפלים נוספים בתובנה פשוטה: כשמטופל מכריז על סיום הטיפול הוא לא בהכרח מתכוון לכך. למעשה, ההודעה על סיום הטיפול או על הפחתת התדירות שלו קשורה לעובדה שזהו רגע קריטי ומסוכן עבורו, שבו הטראומה הנפשית עלולה לפרוץ לחדר ולשוב לחיים בקשר הטיפולי.
ב- 2020, זכה סרטה הקצר של קייט' נובאק 'ילדה היסטרית' (Novack, 2020) בפרס סאנדייס היוקרתי. הסרט, שאורכו כ-13 דקות, מציג בתמונות דרמטיות את סיפורה של אידה באואר, היא דורה, המטופלת הידועה של פרויד. כזכור, דורה עזבה את הטיפול באופן פתאומי לאחר שלושה חודשים בלבד, כשהיא חשה פגועה ולא מובנת, בדיוק כשפרויד חשב שהטיפול עומד לפני סיומו המוצלח. המקרה של דורה היה הראשון בתולדות הפסיכואנליזה שבו מטופל החליט לסיים את הטיפול מיוזמתו. במהלך השנים, מטופלים נוספים של פרויד השמיעו את קולם וכתבו על חוויות סיום הטיפול שלהם. עדויות אלו מעידות שפרויד עדיין לא הבין במלואה את משמעות ההעברה – האופן שבו העבר הנפשי מופיע בפתאומיות בהווה, משנה את הסצינה הטיפולית, וקובע כללי משחק חדשים. חוסר הבנה השפיע על הפרידות החטופות של פרויד ומטופליו, כמו פנקייב, הידוע כ'איש הזאבים', הפסיכואנליטיקאי אברם קרדינר, או המשוררת הילדה דוליטל. פרידות אלו יצרו שברון לב שניסו לעבד באמצעות כתיבתם של ממוארים (צור מהלאל, 2019-2020).
המאמר שלפנינו יעסוק בסיום מוקדם של טיפול מנקודת מבטו של המטופל. ננסה להבין מה מניע מטופל לקטוע את הטיפול בטרם עת, תוך התייחסות למושג 'כפיית החזרה' של פרויד ולמושג 'הקפאת הכשל הראשוני' של ויניקוט. הרעיונות יודגמו באמצעות שני תיאורי מקרה
במאמרו "השפעתם של 'אירועים מיוחדים' על ההעברה בטיפול הפסיכואנליטי", מתאר סטנלי וויס (Weiss, 1975) את השפעתם של אירועים המתרחשים סביב השעה הטיפולית ואת הקשר שלהם להעברה של המטופל. המונח 'אירוע מיוחד' מתייחס לכל אירוע שמשנה או מפריע את מצב העניינים הרגיל: רעש מבחוץ, דפיקה על דלת הקליניקה, תקלה במעלית, ביטול או איחור לפגישה, פגישה מקרית עם המטפל מחוץ לקליניקה, אי הגשת החשבון באופן או בזמן הרגיל וכדומה. דוגמא מוקדמת לפנטזיה מסוג זה אפשר לפגוש בטיפול של פרויד בד"ר אוגוסט לנצר, הידוע בספרות כ'איש העכברושים" (Weiss, 1975). כאשר לנצר הגיע לפגישה, הוא ראה אישה צעירה על מדרגות הבית והאמין שהיא בתו של פרויד. בעקבות כך הוא פיתח את הפנטזיה שהסבלנות והנדיבות שפרויד גילה כלפיו נבעו מרצונו שהוא, ד"ר לנצר, יתחתן עם בתו.
בהמשך, וייס מביא תיאור מקרה של מטופלת שלו שפגשה בו בכניסתה לבניין, כאשר הוא אסף את הדואר ודיבר עם עמית. כשהם נכנסו לקליניקה המטופלת התנהגה כאילו לא אירע דבר ודיברה על ענייני היומיום. לאחר כחצי שעה אמר המטפל: "שמתי לב שלא אמרת מילה על כך שראית אותי היום כשיצאת מהמעלית". המטופלת אמרה שהיא אמנם הופתעה מאד מכך, אך כשהתחילה הפגישה היא שכחה את האירוע. היא המשיכה וסיפרה שהמפגש עם המטפל הזכיר לה רופא שטיפל בה בילדותה. הוא תמיד נישק אותה ואמר לה שהיא המטופלת הכי יפה שלו. היא הרגישה שלא בנוח וביקשה מהוריה לעבור לרופא אחר אך הם לא נענו לבקשתה. היא נזכרה שהרופא זה עבד קרוב למקום בו נמצאה הקליניקה של וייס. כיום, בכל פעם שהיא נכנסת לבניין בו ממוקמת הקליניקה היא מרגישה חרדה. וויס מביא את המקרה כדוגמא לאירוע מיוחד שבעקבותיו נחוותה בהווה חוויה מפחידה מהעבר. המפגש מחוץ לקליניקה עורר את ההעברה המינית שבה וייס ייצג את הרופא של ילדותה, כלפיו חשה חרדה, אשמה ובושה.
רוב המטופלים מעדיפים להתעלם מאירוע מסוג זה, או מזכירים אותו באופן עקיף או מרפרף. אך מבחינתם לא מדובר באמת באירוע סתמי; יתרה מכך, במקרים רבים מדובר באירוע שמעורר רגשות עזים. החוויה הפתאומית מערערת את המקום הבטוח של הטיפול שנטען לפתע ברגשות ובפנטזיות עוצמתיים. המטופל מרגיש בהלה וחרדה מכיוון שרגשות אלו משקפים בדרך כלל את הקשר ההעברתי, כלומר, את הפנטזיות לגבי הקשר עם המטפל (Weiss, 1975).
במאמר זה אעסוק בהיבט מסויים של ה'אירוע המיוחד' שיש לו השלכות משמעותיות, העלולות להוביל להפרעה ולשיבוש של מהלך העניינים הרגיל בטיפול. זוהי התרחשות שכל מטפל מכיר אותה, והיא מופיעה בגרסאות שונות. הכוונה לרגע בו המטופל אומר באופן מפתיע: "חשבתי לסיים את הטיפול", או: "חשבתי לבוא לטיפול פעם בשבועיים, מה את/ה חושב/ת?" בתחילת דרכי כמטפלת, משפט זה גרם לי חרדה. הוא פגש אותי בהפתעה, טילטל אותי וגרר עמו תערובת מרה של רגשות: ספקות עצמיים לגבי יכולותי כמטפלת; כאב נפשי עקב הפרידה העתידית מאדם שנקשרתי אליו באופן עמוק; חוויה עמוקה של נטישה, כאב קדום שמכֶּה, לא מרפה ולא מתרפא.
כשחיפשתי חומר לכתיבת מאמר זה, נתקלתי בדבריה הכנים והמרגשים של אסתר פלד במאמרה "האהבה של הקליניקה" (פלד, 2020). פלד מתארת את רגשותיה כאשר שתי מטופלות עזבו את הטיפול באותו היום: "באוגוסט האחרון, חמישה חודשים אל תוך משבר הקורונה, באותו יום עצמו, עזבו אותי שתי מטופלות. אני אומרת את זה כך, עזבו אותי. בניסוח זה, שאינו ערוך, אינו מיופה. באותו יום עצמו עזבו אותי שתי מטופלות... כשהודיעה לי השניה על עזיבתה, לבי כמעט נעקר מחזי... ברגע הבא תופסת אותי חרדה, וצורתה כרגיל קיומית: עכשיו הן עוזבות אותי, ואחריהן יעזבו אותי כל המטופלים, ולא תהיה לי פרנסה... בפגישות אחרונות עם המטופלים אני מרגישה, תמיד, שאני מתה, כאילו אוזלים ממני החיים".
בשנים הראשונות לעבודתי כמטפלת, ההדרכה עזרה לי רבות בעיבוד תחושות קשות אלו. בעוד שבתחילה האמנתי שכל העברה שלילית של המטופל כמו כעס, חוסר הסכמה או היעלמות מהטיפול נובעת מכך שטעיתי, פגעתי או לא הבנתי, בהדרגה התחלתי לראות את תגובות המטופל באופן שונה. לא כתלויות רק בי, אלא גם כקשורות לתנועה הנפשית של המטופל ולחרדותיו. אמנם התחושות הקשות, המציפות והמשתקות לא חדלו, אך הן התמתנו ונהפכו בהדרגה לכלי טיפולי שהדהד את החרדות, הקונפליקטים והכמיהות ביחסי האובייקט של המטופל. המודעות ההולכת וגוברת לקושי שלי כמטפלת המטפל לאמץ את ההעברה השלילית של המטופל ולהיות במגע עם החוויות הבלתי נסבלות שלו, הביאה להעמקת התהליכים הטיפוליים (טלבי-אברבנאל, 2013).
בסופו של דבר, ככל שהתופעה חזרה על עצמה, ניתן היה לזהות מכנה משותף: הרצון לסיים את הטיפול מבטא את תגובתו של המטופל לתחושות סכנה ואיום לא מודעות מפני חזרתה של חוויה טראומטית מהעבר. אם עד לנקודה מסוימת בטיפול החוויות שמובאות לחדר מושלכות על העולם החיצוני, על היחסים עם בני זוג, חברי משפחה או חברים, מגיע השלב בו הן מופיעות באופן ישיר יותר, בקשר ההעברתי בין המטופל למטפל. המטופל מרגיש באופן לא מודע שהוא עומד לחוות מחדש את מה שהוא חושש ממנו יותר מכל (Collins, 2020) ומנסה למנוע את החזרה גם במחיר ניתוק הקשר הטיפולי.
המושג ''כפיית החזרה'' וגלגוליו בספרות הפסיכואנליטית
מדוע המטופל כה חרד מחזרתו של העבר? כדי לחשוב על הנושא, אתחיל בדוגמא מסיפורו של צ'כוב - 'כינורו של רוטשילד' (צ'כוב, 1944).
גיבור הסיפור, יעקוב, הוא אדם זקן, אטום וגס לב, השקוע כל כולו בעבודתו כמתקין ארונות קבורה. יעקוב הוא חי-מת, מלא מירמור ומנוכר לסביבתו. יום-יום הוא מחשב את הפסדיו: יום שבת וחג שלא עובדים בו; מפקח המשטרה שנפטר דווקא בעיר אחרת ונקבר בה כך שיעקוב הפסיד עבודה הגונה; הכנת ארונות קבורה לילדים שמובילה לצמצום רווחיו. אפילו המחלה של אשתו הזקנה לא מעוררת בו רגש של ממש, רק גורמת לו לתכנן את התקנת ארון המתים בשבילה. בסצינה גרוטסקית הוא מכין לה ארון קבורה ומודד את מידותיה בעודה בחיים. אך לאחר קבורתה הוא חש לא בנוח, גופו חם, נשימתו קצרה. הוא יוצא לטייל ליד הנהר וזיכרונות העבר עולים ומציפים אותו "... החיים חלפו לריק, בלא מנעמים, חלפו לשווא, בהבלי הבלים... העתיד שוב אינו צופן בחובו כל תקווה, והעבר- בעבר אין מאום, רק הפסדים ושוב הפסדים איומים עד כדי צמרמורת" (צ'כוב, 1944). בעודו שקוע בהרהורי חוסר המשמעות של קיומו, עולה לפתע בזכרונו החוויה הטראומטית שממנה ניסה להמלט כל חייו: זיכרון התינוקת בהירת השיער שנולדה לו ולאשתו ונפטרה בגיל רך. זהו ההפסד האמיתי שמעלה בו צמרמורת, זהו האובדן שאותו כל ההפסדים הכספיים רק סימלו. גילוי רגשי זה, שאליו חותר כל הסיפור, משתרע על פני שבע מילים בלבד, אך לאחריו יעקוב משתנה לאדם שחמלה בלבו והוא חש צער עמוק על כל פגיעה שפגע אי פעם בזולתו.
בדומה ליעקוב, שחייו הרגשיים קפאו כדי לא לזכור את ילדתו המתה, כך גם חייהם של בני האדם מלווים במאמץ לא מודע אך מתמיד להדחקת חוויות כואבות וטראומטיות. לפי סקרפונה, הפרקטיקה והמבנה של כתביו של פרויד, מאלו המוקדמים על ההיסטריה, ועד לאלו המאוחרים כמו 'מעבר לעיקרון העונג', עוסקים בחוויה הטראומטית ובגלגוליה (Scarfone, 2021). פרויד ביטא את החרדה האנושית מחזרתה של הטראומה המודחקת במושג 'כפיית החזרה' (בגרמנית Wiederholungszwang). 'כפיית החזרה' מתארת תגובה אנושית אשר מטרתה להגן על האדם מחוויות וזכרונות טראומטיים מהעבר, שהודחקו ולכאורה נשכחו לחלוטין. במאמרו המפורסם מ- 1914 "היזכרות, חזרה ועיבוד" (פרויד, 2013), פרויד תיאר תופעה זו כנטייה לבטא בפעולה (acting out) כאב נפשי אותו אין המטופל מסוגל להעלות בזיכרונו: "המטופל אינו זוכר דבר ממה שהוא שכח והדחיק, הוא מבטא זאת בפעולה, בלי לדעת, כמובן, שהוא חוזר על כך. למשל, המטופל לא אומר שהוא זוכר שהוא התריס ויצא נגד הסמכות של הוריו, במקום זאת הוא מתנהג בצורה כזו אל הרופא" (פרויד 1914, אצל מלקולם, 1988). כפיית החזרה הובנה אם-כן על ידי פרויד כבטוי להתנגדות נפשית לזכור דברים כואבים שהנפש העדיפה להדחיק, תוך המרה של החוויה הרגשית בפעולה בעולם המציאותי.
בחיבור מ-1920, "מעבר לעיקרון העונג" (קיטרון, 2004), ציין פרויד מספר היבטים של התנהגות חזרתית זו. ההיבט הראשון נוגע לחלומות שמחזירים שוב ושוב את המטופל למצב הטראומטי המקורי; השני הוא התנהגותם של ילדים בשעת משחק - פרויד הבחין בנכדו שזרק סליל חוט מהעריסה, התעצב בשל אובדנו, ומשך אליו אותו חזרה, רק כדי לחזור שוב על אותה הפעולה. ההנחה של פרויד הייתה שהילד מנסה לשלוט על תחושת האובדן עקב היעלמותה הזמנית של אמו; ההיבט השלישי מתרחש בשעה הטיפולית. פרויד הבין שבזמן שהמטופל חוקר את עברו "חובה עליו לחזור על החומר המודחק כחוויה עכשווית (הדגש שלי) במקום לזכור אותו כמשהו ששייך לעבר. מתרחשת כפיית חזרה למאורעות בילדות" (פרויד, 2014, אצל Levy, 2000). פרויד הסיק מכך שהחזרה הכפייתית משרתת ניסיון לשליטה והתמודדות עם אירוע טראומטי מציף. המטופל לא יכול לפרוק את הטראומה ועוצמתה מאיימת להציף את הנפש במקום להביא לשחרור והתרוקנות. כך נוצרים נסיונות חוזרים ונשנים היוצרים מעגל בו האני נידון לחזרה אינסופית במאמציו חסרי התועלת להשתלט על הגרייה המציפה. פרויד האמין שאין אנו סובלים מהמאורעות שקרו אלא מחוסר היכולת שלנו לשנות את הזיכרון של אותם אירועים (Modell, 2000).
אחרי פרויד, המושג 'כפיית החזרה' עבר גילגולים ופיתוחים כשרוב החוקרים הדגישו את הצורך בשליטה כמאפיין המרכזי שלו. תחושת השליטה נובעת מיצירת מנגנוני הגנה נוקשים שמטרתם להרחיק רגשות קשים, ליצור תחושת בטחון ולמנוע פרגמנטציה של העצמי (levy, 2000). לרוב, מנגנון הגנה זה אינו אפקטיבי; הוא מתבסס כמנגנון התמודדות נוקשה ובלתי משתנה שהיווה בעבר דרך להגן על העצמי, אך נכשל בהווה לאחר שלא הצליח להכליל את החוויה הטראומטית לתוך כלל האישיות הבוגרת (levy, 2000). בספר 'התיאוריה הפסיכואנליטית של הנוירוזה', אוטו פנישל (Fenichel, 1946) חזר על הרעיון של פרויד לפיו מטרת החזרה היא שליטה על חוויות טראומטיות, אך הוסיף הבחנה בין חזרה אקטיבית ופאסיבית. בצורה הפאסיבית אנו בוחרים בחוויות מוכרות לנו כאמצעי להתמודדות עם בעיות העבר מתוך חשש שחוויות חדשות ולא מוכרות תהיינה כאובות אף יותר. בצורה האקטיבית, האדם פועל באופן שמחקה את המצב הטראומטי הראשוני, כך שהמצב שהיה מעורר אימה בילדות נהפך למקור של משיכה בבגרות. לדוגמא, ילד שהוכה בילדותו ישלב את הפרקטיקה של אלימות פיזית בהתנהגותו המינית. לוי (Levy, 2001) הבדיל בין שני היבטים של כפיית החזרה: ההיבט הראשון הוא חזרה על רגשות, חוויות והתנהגויות, וההיבט השני הוא חזרה על הגנות שמטרתן הרחקת האימה ומניעת התפרקות העצמי. דוגמא לחזרה על הגנות היא של אדם שסבל התעללות מינית בעבר ומתעלל בהווה באחרים. התנהגות זו מאפשרת לו מחד גיסא לפרוק רגשות קשים כמו זעם על פגיעות העבר ומאידך גיסא משמשת כמנגנון הגנה המעניק לו תחושה שהוא אינו פגיע וחסר אונים כמו בעבר.
כיום, הזרם המרכזי במחקר מעיר בכך שכפיית החזרה היא תופעה כה נפוצה, שכל תיאוריה פסיכואנליטית, בלי קשר לכיוון התיאורטי שלה, צריכה להיכלל התייחסות כלשהי למבנה, למטרה ולסיבתיות שלה (Loewald,1971, Russel, 1990). כפיית החזרה מובנת כחוויה אוניברסלית שלא מתרחשת רק במקרים קיצוניים של טראומה כמו התעללות בילדות, אלא גם במאורעות יומיומיים יותר. מדובר במאורעות לא מזיקים לכאורה, שעשויים להיעשות לטראומות של ממש אם אין בידי הילד דרך להתמודד איתן. הטראומה אם כן היא מאורע סובייקטיבי התלוי בדרך בה חווים אותו (Aguyal, 1965).
מאוחר יותר כפיית החזרה הובנה באופנים נוספים. הורוביץ למשל הצביע על הצורך במציאת אינטגרציה (הורוביץ, 1976). לפי רעיון זה, מאורע קשה יכול לחזור על עצמו בדרכים רבות מתוך הצורך לעבד אותו. ככלל, הזכרונות הטראומטיים מקודדים בצורה אקטיבית מיוחדת ומתפרצים לתודעה בערות ובשינה (הרמן, 2017). לפי תפיסת כפיית החזרה כניסיון לאינטגרציה, כפיית החזרה מובנת כדרכה של הנפש להמשיך ולעבד את החוויה הטראומטית כדי שזיכרונות חודרניים יהפכו לחלק אינטגרלי של האישיות ויספגו בזיכרון לטווח הארוך (Horowitz, 1986). תפיסה זו הורחבה עוד בקרב כותבים שעוסקים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית כמו ואן דר קולק (2021) והרמן (2017).
תיאורטיקנים רבים התייחסו לכפיית החזרה כנסיון לא אפקטיבי לייצר אינטגרציה של זיכרון טראומטי, אך אחרים ראו בה גם צד חיובי (קיטרון, 2004). לוואלד, לדוגמא, הבחין בין שני סוגי חזרה כפייתית: מצד אחד קיימת חזרה הגנתית שהיא פאסיבית ומביאה לקיפאון התפתחותי, אך לעומתה קיימת חזרה אקטיבית ויצירתית אשר מהווה סימן לסקרנות, תקווה ושינוי. גם ביון התייחס לכפיית החזרה כביטוי עיקש לסקרנות אנושית, שלא ניתן לכבות בקלות (Bion (1979) אצל קיטרון, 2004). כותבים אחרים (קייסמנט, 1985; מיטרני, 1998) ראו גם הם בכפיית החזרה גרעין הפוטנציאלי של תקווה והתחלה חדשה. לפי בלאס (Blass, 2016), פרויד הציע שהאדם מונע לכפיית החזרה לא רק על ידי עיקרון העונג בלבד, אלא גם על ידי התקווה והתשוקה להגיע לאחיזה מנטלית במציאות. כלומר, כפיית החזרה יכולה להיתפס גם כניסיון נואש לשלוט על העבר וגם כביטוי לתקווה לעתיד, גם כניסיון כפייתי לשכוח וגם כדחף לזכור ולהגיע לאמת הנפשית (פרויד 1920, אצל Levine, 2020).
בתיאוריות יחסי האובייקט 'כפיית החזרה' נהפכה ממושג צר המתאר מנגנון נפשי מסויים, לתפישה רחבה יותר, לפיה כל בני האדם (ולא רק קורבנות טראומה) מפנימים יחסים מוקדמים עם הדמויות המטפלות ואלו נצרבים לדפוסים אישיים ובין-אישיים בנפש ומשתחזרים במערכות היחסים בעתיד (מיטשל, בלאק, 2006). גם בטיפול, כמו בכל מערכת יחסים, מתקיים שיחזור של יחסי האובייקט המוקדמים של המטופל באופן שמאפשר התבוננות ובחינה שלהם. שיחזור יחסים מוקדמים בסביבה הטיפולית מאפשר שינוי של החוויות המוקדמות; העבר מתוקן דרך ההווה, והסובייקטיביות של המטופל ודפוסי ההתקשרות שלו מתבססים מחדש (מיטשל ובלאק, 2006).
חלק מעבודתו המאוחרת של ויניקוט מתייחס לרעיון כפיית החזרה של פרויד (לוין, 2020). לפי ויניקוט, מטופלים זקוקים לכישלונו של המטפל כדי שהטראומה תוכל להיחוות בכאן ועכשיו של יחסי ההעברה. לצד זאת, מכיוון שאצל ויניקוט, בניגוד לפרויד, המוקד הוא לא הדחף אלא היחסים, כפיית החזרה מתחלפת במושג של 'הקפאת הטראומה' (קיטרון, 2004). הכוונה היא להקפאה של סיטואציית הכשל המקורית, כאשר האם לא סיפקה את הסביבה המחזיקה וההתפתחות הטבעית של העצמי נעצרה במקטע זמן מסויים שנותר קפוא, כגרעין מנותק משאר האישיות שהמשיכה להתפתח סביבו (חזקיהו, 2020). גרעין קפוא זה מהווה את ליבת האישיות האותנטית, את העצמי האמיתי, אשר סביבו מתפתח עצמי כוזב. העצמי האמיתי מושעה או מוקפא עד לזמן שבו תגיע סביבה טובה דיה ותאפשר לחוויה הסובייקטיבית האותנטית להתגלות ולקבל ביטוי.
כלומר, לפי ויניקוט, המטופל מקפיא את סיטואציית הכשל מתוך הנחה לא מודעת שבהמשך תהיה אפשרות להפשיר את מצב הכישלון בסביבה מתאימה, ולחוות תיקון (אשל, 2002). בטיפול המטופל מקבל הזדמנות חדשה דרך הקשר הטיפולי; המטפל מתפקד כנוכחות מחזיקה, מאפשרת ומגינה, המסוגלת להתאים באופן מיטיב (גם אם לא מושלם) לצרכי המטופל. הטיפול מייצר שינוי דרך השפעה מאוחרת של ההווה על העבר, השפעה שעשויה לפתוח פתח לתיקון הכשל המקורי ולצמיחה נפשית (אשל, 2002).
בדומה לכך, באלינט טען שעל המטפל ליצור עבור המטופל אווירה שונה מזו שהייתה במצב הטראומטי המקורי, אווירה שלא תעורר שוב את החזרה הכפייתית (באלינט, 2006). הוא מאמין שעל הטיפול להוביל את המטופל באמצעות רגרסיה לטראומה המקורית, שאותה הוא מכנה ה'ליקוי הבסיסי', כך שלאחר מכן תהיה לו אפשרות לפתח דפוסים חדשים של מערכות יחסים (באלינט, 2006).
החרדה מחזרתה של הטראומה נוכחת דרך קבע בטיפול הפסיכואנליטי (Modell, 2000) ומסבירה את האימה של המטופל ואת רצונו לעזוב את הטיפול עקב סיטואציות טיפוליות טעונות. במצבים מסוג זה, המטופל מנסה למנוע את חזרתם של רגשות איומים בעלי עוצמה רגשית שמאיימת לפרק את העצמי. למרות זאת, המטופל נמשך למקום הזה, לאמת הרגשית הזאת, מתוך סקרנות ותקווה שזעקתו השתוקה תישמע. הוא משמר בתוכו את התקווה לתיקון, את הצורך "לדעת ולהיות נודע" (מיטרני 1998). אם כן, הרצון לסיים את הטיפול מבטא את הקונפליקט הפנימי של המטופל בין הרצון לא לדעת ולא לזכור לבין הרצון לדעת, לזכור ואף לשנות ולהשתנות.
לפני שאעבור לשני תיאורי המקרה, ברצוני להביא תיאור מטלטל של חזרתה של החוויה הטראומטית מהספרות. גם אם כמטפלים אנו פוגשים חוויות אלו וחווים אותן בעצמנו עם מטופלינו, מעטים מאיתנו יכולים למצוא מילים שיתארו אותן באופן עוצמתי וחי דיו. ב-1966 פורסם הקובץ הראשון של סיפוריה של עמליה כהנא כרמון. בקובץ שמונה-עשר סיפורים שכל אחד מהם מתאר פגישה המזמנת לגיבור רגע נדיר של התאחדות והיקסמות, רגע בו נפרצת חומת הבדידות שלו והוא זוכה לקיים מגע של אמת עם הזולת. הרגש המופלא, הספוג לא פעם באיכויות רליגיוזיות, מניף את הגיבור באחת משגרת החיים הסתמית ומציף אותו בתחושות אינטנסיביות של שחרור, יצירתיות והרמוניה, אך בהמשך החוויה מתהפכת, בדרך כלל בעקבות דחייה, ובמקומה מגיעה חוויה קשה של קריסה ואובדן.
באחד הסיפורים בקובץ, אולי המפורסם שבהם, 'נעימה ששון כותבת שירים', מתוארת אהבתה של התלמידה נעימה ששון למורה יחזקאל בבית-הספר הדתי בו היא לומדת. תחילה, המורה טיפח אותה כי ראה בה תלמידה נבונה ומיוחדת, אך כאשר התחיל להרגיש מאוים מקירבתה, והבין שהוא מושא שיר האהבה שפורסם בעיתון בית הספר, ביקש להתנער ממנה. כשהיא הראתה לו את השיר, פיהק משיעמום. כך תיארה את תגובתה: "אינני פה, אמרתי לעצמי בלבי... בסוף הרחוב התחוללה השקיעה. אנשים הלכו לשם. אנשים באו משם. כמו באים מתבערה. אני המוסעת לאורך שפתה של המדרכה. ידי על לבי כשַַכּולה. בהדרגה הוארו כל השמים: שפכו על הארץ נוגה-חוזר של דם. נוגה אחרית הימים. שעה ארוכה נוגה דחוס. פצוע וחבול דקרו את נוגה החכליל שורות מחטים של אורות פנסי-הרחוב, הסדורים ברווחים שווים, כעכנאי (נחש) המתפתל של אור, עד אשר לא נותרו אלא סוסי העננים, הדוהרים על שתיים, על פני אופק כתום. כבר פני האנשים כעטופים במטליות קשורות, לכסות על העיניים שראו. וכבר אין אנשים הדרך הגיעה אל המטר אל הברד, רק סוסי חושך סוסי צלמות סוסי אפילה סוסי ברד סוסי ברזל סוסי ערפל. הדרך עברה את החורף והגיעה אל הגשרים. צהריים. ושלהבתיות מתגברות ועולות בין גשר לגשר, עם עשן רב ועפיפות של אבק גחלים. ידי על עיני" (כהנא-כרמון, 1971).
הקטע מתאר את רגע הסבל הנפשי הנורא הפורץ מתהומות הנפש. הוא נפתח בחוויה בה המספרת מתרוקנת מכל תחושה באומרה: "אינני פה". הזמן משתנה וחורג מן המציאות הרגילה, נהפך לזמן של אין-אני, של דיסוציאציה. התיאור ממשיך ועובר אל העולם החיצוני, המיטונימי לזה הפנימי. העולם נמלא דם, הסבל דוהר בנפש כמו סוסים משוגעים, כמו ברזל, אש ולהבות. הפנים מכוסים כבאבל, הידיים מכסות על העיניים - הבושה וכאב הדחייה בלתי נסבלים. המשפטים קצרים, כאילו אין הקול או הנשימה מסוגלים להפיק יותר. הזמן הוא זמן החושך, החורף והברד. הכל צלמוות, אפילה, פראות של קצב הולם הלב שנעזב ונשמט באחת. האור הוא כתום ואדום של דם וסוף החיים, צבע הבערה והצריבה של הנפש. הכל מתואר בשפת המראות, השפה הראשונית של החלום, לפני היות המילים. קטע שירי ומופלא זה מתאר את הרגע הבלתי נסבל של חווית דחייה ראשונית שחוזרת ונחווית שוב בהווה תוך שהיא מהווה תנופת נפילה אל תהום הבדידות המוחלטת.
אביא כעת שני תיאורי מקרה שבהם הרצון של המטופל לסיים את הטיפול נבע מהחרדה מפני פגישה טראומטית עם העבר שעמדה להיחוות מחדש בחדר.
תיאור מקרה ראשון
אריאלה (שם בדוי, פרטי המקרה שונו למניעת זיהוי) נמצאת מזה שנתיים בטיפול. היא בת 35 ועובדת בהייטק, בעבודה משמעותית ומשתלמת. מדובר באשה בעלת קסם אישי רב; יש לה חיוך מאיר והילה של מוצלחות ובטחון עוטפת אותה. לצד ההופעה הזוהרת הזאת, עם העמקת ההיכרות בינינו הרגשתי שבמקביל לעצמי המוצלח שלה מצוי עצמי נסתר המשרה בחדר תחושה של מבוי סתום וקיפאון - כאילו עורה מתוח ומשדר זהירות וסגירות. הייתה בחדר תחושה גופנית-נפשית שהיא, וגם אני, לא מתקיימות באופן חופשי. לעיתים מבטה היה ננעל בשלי לזמן כה ארוך, עד שהרגשתי שאני מאבדת את התחושה שאני חיה בתוך גופי, וכולי מתמצית במבטה בלבד.
אריאלה חיה עם בן זוגה מזה שלוש שנים והם תכננו את נישואיהם לשנה הקרובה. על אף שהקשר ביניהם תואר כטוב וכאוהב, עלו בו קשיים שהתמיהו אותה. היא סיפרה כדוגמא על בילוי בבית-קפה ביום שישי: לדבריה, בעת הבילוי היא התנתקה לפתע והרגישה מצוקה מאיימת, כאילו משהו סוגר עליה ואין לה פתח מילוט. חוויה זו העלתה בה מספר אסוציאציות. הראשונה היתה זיכרון ילדות נשכח. בילדותה היא נהגה לשחק תופסת עם חברותיה, אך זו לא היתה חוויה משחקית מהנה אלא חוויה קשה ומפחידה. בשעת המשחק היא הרגישה חרדה כה גדולה פן יתפסו אותה שהיא היתה פורשת מהמשחק לפני סיומו, או שהייתה נותנת שיתפסו אותה בכוונה, רק כדי להפסיק את אימת ההיתפסות. האסוציאציה השניה היתה לטבח במסיבת הנובה. היא חשה שאם הייתה נוכחת במסיבה והמחבלים היו רודפים אחריה, הוא היתה מעדיפה לעצור ולהניח להם לתפוס אותה מאשר להרגיש את החרדה האיומה שהנה הם עומדים להשיגה. האסוציאציה השלישית הייתה חלום או זיכרון שחזר בקטנותה: היא נמצאת בשואה, משחקת בחצר הבית עם הילדים השכנים, ופתאום לזוועתה המשחק נהפך למשחק תופסת. האימה שיתקה אותה והיא נעצרה על מקומה. התופס תפס אותה וכל הילדים עשו כאילו הם יורים בה וכאן החלום/זיכרון נפסק. רשמים מפחידים אלו היו חרותים בגופה והסבירו חלקית את חווית המתח והקיפאון ששררה ביננו בחדר.
לפני כשנה התרחש אירוע שבתחילה לא שמתי לב לחשיבותו. אריאלה נכנסה לחדר ובניגוד למנהגה לא סגרה אחריה את הדלת. קמתי מכסאי, מופתעת, סגרתי את הדלת וחזרתי להתיישב. לקראת אמצע הפגישה אריאלה אמרה שהיא לא מרגישה טוב, היא צריכה לצאת מהחדר מיד. לשאלתי מה היא מרגישה, ענתה לי שהיא מרגישה מחנק, משהו בגרון. אמרתי שזאת נשמעת תחושה שקשה לשאת אותה ושאלתי אם יש סיבה שהיא יכולה לחשוב עליה שגרמה לכך. אריאלה נעצרה ושתקה: "נראה לי שזה בגלל שאני לא יכולה לצאת מהחדר" אמרה לבסוף בקול מעובה. המשכנו את הפגישה שבמישכה חשתי תחושות של בלבול וחרדה. היו אלו תחושות גופניות שלא יכולתי להביע לעצמי במילים או לבחון את משמעותן במהלך השעה.
במפגש הבא אריאלה העלתה את המשאלה לבוא פעם בשבועיים: "כשרע לי יש לי מה להגיד פה, אבל כשטוב לי אין לי מה להגיד. גם בטיפול הקודם הרגשתי צורך לבוא פעם בשבועיים אבל המטפל לא הסכים. זה היה עינוי בשבילי לשתוק. כבר כמה זמן אני מרגישה שאין לי על מה לדבר. בסך הכל החיים שלי בסדר, עם ההורים ועם ניב (בן זוגה), ובעבודה זה סתם הדברים הרגילים". כשאמרה זאת הרגשתי שמשהו נשמט בי, ושאני נוטה לוותר לה. באמת, בשביל מה היא צריכה טיפול אם אין לה מה להגיד? אך בקול הערתי שהחלוקה הזאת מעניינת, תקופה שבה יש לה על מה לדבר לעומת תקופה שבה אין לה על מה לדבר. "כן" היא עונה, "אני לא רוצה לחפור כשטוב לי, אני לא רוצה להיות עצובה ושזה יגלוש מעבר לטיפול".
דברים אלו הזכירו לה שלפעמים היא מרגישה חוויות שהיא לא מבינה אותן. הן חמקמקות ועמומות וגורמות לה לתחושה שקשה להגדיר. בעודה ממשיכה לנסות ולתת מילים לתחושות האלו, אמרה פתאום: "אני מרגישה עכשיו לא טוב, פתאום אני חייבת לצאת. אני חנוקה, יש לי בחילה, ממש לא טוב לי". כשאמרה זאת, הטון והטמפרטורה בחדר השתנו לגמרי, החוויה של החנק והקיפאון שדיברנו עליה לא פעם נחוותה בעוצמה בהווה, בינינו. לאחר היסוס שאלתי אותה מה לדעתה הביא אותה לתחושה הזו עכשיו. אריאלה ענתה, בטון קפוא ומקוטע, שקט לכאורה אך בה בעת אינטנסיבי, שלמרות הבקשה שלה לא לחפור עוד, אני המשכתי לשאול אותה שאלות, באופן שהוביל לתחושה הרעה. באופן זה, המתח המרומז ששרר בדרך כלל בחדר נהפך באחת לחווית האימה שרודפת אחריה: מה יקרה אם יתפסו אותה? הרי אין לה לאן לברוח, היא כלואה ומצוייה בסכנת מוות מיידית.
בנקודה זו הצעתי שאולי היא מרגישה שאני כופה עליה משהו לא רצוי, דבר שגרם לה לתחושת בחילה ומחנק, בדומה למה שקרה בפעם שעברה שסגרתי את הדלת. אריאלה אמרה שכן, היא מרגישה גם עכשיו שאני מאיימת וסוגרת עליה. אחרי שתיקה קצרה של מבוכה היא הוסיפה שבפעם שעברה שסגרתי את הדלת היא הרגישה קפואה ובלי יכולת לזוז. היא כל כך נבהלה שכמעט ולא הגיעה היום לפגישה. האסוציאציות שעלו בה בהמשך עסקו במשחקי המחשב ששיחקה בילדותה. אחד מהם היה משחק של שוטרים וגנבים. היא היתה הגנב שהצליח בכל פעם לשטות בשוטרים שרדפו אחריו. ואולם, לא פעם, כשהשוטר היה מתקרב אליה עם אקדח שלוף, היא היתה מרגישה את התחושה האיומה הזו של מחנק, של אין-מוצא, תחושה שסימנה לה שהיא לא תספיק לברוח ויקרה לה משהו נורא. היא המשיכה ואמרה שתחושה זו קיימת גם כשהיא לא מצליחה לבצע פעולה שדורשת ריכוז, כמו לגהץ מכנסים כדי לצאת לעבודה. ברגעים אלה היא חייבת לצאת, לזוז, לנשום אוויר.
אריאלה השפילה לרגע את מבטה וכשהרימה אותו היתה בו הפתעה של גילוי ובעתה: "זה בדיוק אותו דבר כשאני מדברת עם אמא שלי. גם מולה אני צריכה כל הזמן לענות על שאלות, לעמוד בפני חקירה על כל דבר כמעט שאני עושה. לאן אני הולכת, כמה מלח אני שמה באורז, למה אני מדברת לא יפה לניב, מתי אני כבר אתפור את הכפתור שנפל מהמכנסיים..." אריאלה הבינה פתאום שהחקירה המתמדת של אמה גורמת לה להרגיש שמשהו סוגר אותה, מקפיא ובולע אותה. זה התקשר גם לקשר עם בן זוגה; כשהוא מדבר על העבודה שלו או על המצב הפוליטי החוויה נהפכת לבלתי נסבלת מבחינתה. היא מתנתקת ומרגישה שהיא כמו כוס מליאה בנוזל שעוד רגע יגלוש. "זה כאילו אני צריכה להחזיק משהו בשביל מישהו אחר, להחזיק בשבילו את הרגשות שלו שהוא לא רוצה ולא יכול להחזיק. אני כמו כוס ששופכים לתוכה עוד ועוד מים ובסוף הם גולשים". אני אומרת שעדיין דברים רבים לא ידועים לנו אבל נראה שהיא חשה מחנק כשמשהו נכפה עליה, כשמשהו מאיים להתקרב ולבלוע אותה, כשהאיום לאבד חלק חיוני בתוכה נעשה ממשי. אני מציעה שאולי גם פה היא הרגישה את התחושה הזאת כשדיברתי על מה שלא היה לה נוח. התחושה הייתה שנכלאה בצרכים שלי בלי יכולת לצאת, והרגישה מחנק ובחילה.
לסיכום, אפשר לראות שהרצון של אריאלה לסיים את הטיפול התקשר לתחושה פנימית שהיא עומדת לחוות בהווה הטיפולי חוויה מלאת אימה מהעבר. היא עמדה לזכור את מה שהתאמצה כל כך לשכוח. מצד אחד, מתוך חרדה היא ניסתה למנוע זאת ולסיים את הטיפול, ומצד שני, הצורך שלה שמישהו ישמע סוף סוף את מצוקתה כך שתמצא בה משמעות מרפאת היה חזק לא פחות. בעקבות תהליך מציאת המשמעות בקשר הטיפולי, הצליחה אריאלה להגיע בהמשך הטיפול למקומות כואבים בנפשה שכעת היו יכולים להתרחב, במקום אותה תחושת מחנק בחדר-הנפש הקטן וחסר האוויר.
תיאור מקרה שני
יואב (שם בדוי, פרטי המקרה שונו למניעת זיהוי) הוא מטופל בן 32, מוכשר, נאה ונמרץ. הוא אמן ופעיל חברתי שיוזם מפגשים בתחומים שונים. הוא גדל בבית בו האב היה רחוק, מלעיג, גס ואגוצנטרי והקשר עמו נחווה כלא נעים ומכאיב. כשיואב היה אוכל עם אחיותיו, אביו נהג לקחת את צלחתו בפתאומיות ולהתחיל לאכול ממנה כשהוא מרחיק את יואב בזרועו הארוכה. לעיתים האב היה מציע לו צעצוע ומחביא אותו ויואב היה צריך לרדוף אחריו עד שלבסוף היה פורץ בבכי. אמו היתה מרוכזת בעצמה: היא עבדה, בילתה בבתי קפה עם חברות ושוטטה באתרים באינטרנט בעוד בני הבית היו כפופים למלא את גחמותיה. תבנית מערכת יחסים זו חילחלה גם ליחסיו עם אשתו. הוא הרגיש שהוא לא מקבל את צרכי הקירבה והרכות האמיתיים להם הוא זקוק; לדבריו, הוא נוהג לעבוד קשה כדי לרצות ולספק אותה, אך היא מתעלמת מצרכיו. הדבר בא לביטוי גם ביחסי המין ביניהם, בהם יואב הרגיש מנוצל. לדבריו, במקרים רבים הרגיש שאשתו מתרכזת בעונג שלה ומתעלמת ממנו.
יואב נמצא בטיפול מזה חמש שנים ורק בחודשים האחרונים הכמיהה שלו לקרבה החלה לבוא לידי ביטוי. עד עתה היא נחוותה כמסוכנת מדי והיתה קבורה עמוק בתוכו. היא החלה להיראות באופן עדין בקשרים הקרובים שלו. הוא התחיל ללוות את אמו לקניות או ניסה לדבר עם אביו על עבודתו; הוא הופיע במפתיע במקום עבודתו של אחיו והתייעץ אתו לגבי קניית מתנה לאשתו ליום הולדתה. בחודש האחרון הצורך הזה התחיל להיות מורגש באופן מרומז גם בהעברה והתחיל לקבל רמזים בתוך הקשר בין יואב וביני: מספר פעמים יואב ביקש להעביר את הפגישה למועד אחר או אף ביקש להאריך את הפגישה בחצי שעה. עם זאת, ככל שהצורך הלך וקיבל ביטוי כך הוא לווה בחרדה גוברת. יואב חשש שהרצון שלו יידחה בלעג, שהוא ירגיש מושפל, מנוצל ולא שייך, הוא גם היה מבוהל פן יבלע בצרכים של הזולת וישאר מפוחד ובודד.
הבקשה של יואב לסיים את הטיפול הגיעה בעקבות רצף של שני אירועים. האירוע הראשון קשור לשינוי במקום המפגש השבועי. אני עובדת בשתי קליניקות, ובמשך כל השנים יואב הגיע למפגש באחת מהן. לפני כחודשיים ביקש להתחיל ולהיפגש בקליניקה השנייה בה היה פעם או פעמיים בעבר. למרות חשיבותו הברורה של האירוע, לא התעכבתי עליו באותו הזמן. קיבלתי את ההסבר של יואב לפיו המעבר לקליניקה האחרת נוח לו בגלל הקרבה לדירה החדשה אליה עבר לא מזמן. ואז קרה אירוע שני יוצא דופן. זה היה יום רביעי. יואב עמד לצאת למפגש הרגיל אתי אך התעכב במכון הכושר. כשהוא הבין שהוא עומד לאחר, הוא שלח לי הודעה ושאל האם הוא יכול לחנות בחניה הפרטית שלי. שאלתי את עצמי מה פשר הבקשה, הרי הוא היה כבר בקליניקה הזאת וידע שיש שם שפע של חניה. הבקשה הייתה כל כך מפתיעה שהפעם שמתי אליה לב ושמרתי אותה בזיכרוני, כדי לראות כיצד היא תתפתח ואיזה הד היא תקבל בפגישה עצמה. יואב נכנס לחדר באיחור קל, ולאחר זמן מה של דיבור על השבוע שחלף הוא אמר: "נראה לי שאני כבר לא צריך טיפול. הכל יותר טוב. כשיש לי בעיות עם אלה (אשתו) אני מצליח לדבר איתה, מה שלא הצלחתי פעם, וכשאני בא לפה אחרי מריבה או ויכוח זה כבר חומר ישן, לא מעניין אותי לדבר עליו, זה מעייף. בעצם אני סתם ממלא את הזמן".
התגובה המיידית שלי לדבריו היתה תחושה עמומה של הלם וכאב נפשי. לא ציפיתי לאמירה כזו מצד יואב שנראה כל כך מושקע בטיפול. שאלתי אותו מה הוא מרגיש בחדר, כשאין לו מה לומר והוא רק ממלא את הזמן. יואב לא ענה באופן ישיר. הוא סיפר שהיום, ממש כשעמד לצאת ממכון הכושר, לא התחשק לו לרדת לחניון שנמצא בקומת המרתף. משום מה המיקום עורר בו תחושה של סיכון. ובכלל, הוא מרגיש שאין לו שום רצון לשנות משהו בחייו. כאילו כבדרך אגב המשיך וסיפר לי על האופן בו הוא מעביר את שעות הפנאי: "את יודעת מה אני עושה בזמני הפנוי? אני מסתכל בקטלוגים של אופנועים לראות כל מיני גאדג'טים שאני יכול לקנות, כל מיני אמצעי בטיחות''. תוך כדי דיבורו של יואב רשמתי בתוכי את המילה 'סיכון' ו'בטיחות' ותהיתי לגביהן. יואב הוסיף ודיבר ותוך כדי כך עלתה בזיכרונו חוויה לא נעימה שקרתה שנתיים קודם לכן.
יואב הינו צייר מוכשר שהשתתף במספר תערוכות. כדי לשפר את ידיעותיו במבנה גוף האדם הוא לקח קורס באנטומיה. השיעורים התקיימו מול מודל חי. התלמידים היו פזורים בחדר והמורה נהג לעבור ביניהם, להעיר ולתקן. יום אחד, כשעבר ליד יואב, נעמד מאחוריו ונצמד אליו תוך כדי הסבר. יואב המשיך לצייר ולהקשיב למורה כאילו כלום לא קרה, מתוך קיפאון גמור, בעוד שבתוכו הרגיש חרדה עצומה. מה עליו לעשות? ומה אם מישהו ישים לב? אחרי השיעור הוא בדה תירוץ כלשהו ולאחר מכן לא הגיע יותר לשיעורים. המקרה קרה כשיואב היה בשנה השלישית לטיפול. דיברנו הרבה על הכאב, חוסר האונים והתחושה החדה של ניצול תחת מסווה של הוראה מיטיבה. עכשיו, כשסיפר את החוויה, ניכר שהכאב שב וחי בתוכו מחדש. בקול עמום, כועס וקטוע הוא אמר "נמאס לי שבכל פעם שאני מנסה משהו מנצלים אותי, בכל פעם שאני רוצה משהו מישהו מפנה לי את הגב ומתעלם ממני".
"זאת תחושה קשה" אמרתי. יואב הסתכל בי ועיניו דמעו. לאחר שתיקה ארוכה ומרגשת דיברתי שוב: "היום ביקשת לחנות בחניה שלי. אולי זאת היתה הדרך שלך לבטא רצון בקירבה אליי שהעלה חשש פן גם אני אפגע בך ואנצל אותך לצרכים האגואיסטייים שלי, תוך התעלמות מהצורך שלך בעדינות ובקרבה". יואב אמר באופן לקוני: "אז לשם את לוקחת את העובדה שחניתי בחניה שלך? מעניין". הוא פנה לספר על מפגש עם חבר טוב שלו, צביקה, לפני כמה ימים. בקיץ הוא וצביקה הולכים לגלוש בים. פעמים רבות יואב מזמין את צביקה, "אבל בזמן האחרון הרגשתי שצביקה לא תמיד פנוי ואני מרגיש דחוי ולא רצוי, אולי לא בא לו לגלוש אתי אבל הוא לא אומר את זה כדי לא לפגוע בי. חוץ מזה הבן של צביקה כל הזמן מבקש את תשומת הלב שלי. אין לי תמיד כוח לשיח המתחכם של ילד בן ארבע ואני מתעלם ממנו לעיתים, אבל עושה את זה ככה שזה לא יהיה בולט מדי." לאחר הפסקה קצרה אמר: "וגם לאלה (אשתו) אין כוח אלי, הרבה פעמים היא במחשב ואני חושש להפריע לה. לפעמים אני ממש נהפך לילד ואומר לה "אלה, מה את עושה?'" בנקודה זו יואב דיבר בקול בוגר אבל בנגינה שיש בה הד לכאב של ילד קטן. הדבר נגע ללבי. "נראה לי" אמרתי "שחשש נוסף שגורם לך לרצות ולסיים את הטיפול הוא החשש פן לא אהיה פנויה אליך. אתה מחפש קרבה וקשר אך גם חושש להרגיש לא רצוי ודחוי ומעדיף ללכת מאשר להרגיש את העלבון והכעס".
לסיכום, אפשר לראות שבשנה החמישית לטיפול החלה גלישה של חוויות עבר כואבות אל תוך שדה ההעברה בהווה. החרדה מפני חזרתן של טראומות רגשיות היתה כה עמוקה שיואב העדיף לסיים את הקשר. גם כאן התקיימה התנועה הכפולה של כפיית החזרה: מצד אחד הדחקת הזיכרון הטראומטי ומצד שני רצון לדעת את האמת הרגשית. בשפתו של ויניקוט, הכשל הראשוני שהביא לקפיאת התקווה לנראות ולרכות החל לסגת ולפנות מקום להתפתחותו של העצמי האמיתי.
סיכום
לסיכום, הודעתו המפתיעה של המטופל על רצונו לסיים את הטיפול או על כוונתו להפחית את תדירות המפגשים, הובנה במאמר כסוג של 'אירוע מיוחד' שמשבש את המהלך הרגיל של הטיפול. מתוך ההנחה שאירוע זה הוא מימוש של 'כפיית החזרה', עקבנו אחר גילגולי המושג בהיסטוריה של הפסיכואנליזה: מפרויד שראה בה הסטה מזיכרון לפעולה ועד לויניקוט שראה בה תגובה לכשל קדום ביחסים שהוביל לפיצול בין עצמי אמיתי ועצמי כוזב. ראינו כיצד המושג עוסק בצורך בשליטה מצד אחד אך גם מבטא תקווה וסקרנות לשינוי עתידי מצד שני. שני תיאורי המקרה הדגימו שהרצון לעזוב את הטיפול נבע מתחושתו המוקדמת של המטופל שהוא נמצא בסיכון נפשי מכיוון שחוויות העבר עומדות להיחוות מחדש בחדר. כאשר המטפל גילה עניין בחרדה של המטופל, החוויות הקשות יכלו לעלות אחרי שנים של שכחה. כאשר המטופל קיבל הכרה בתחושה הזאת, גם אם חלקית לפעמים, נחוותה טרנספורמציה - אפשר לנשום, אפשר לחיות ולאהוב במלי להיהרס על ידי הקשר או להרוס אותו.
לסיום, עצם האמירה של המטופל שהוא רוצה לסיים את הטיפול היא בעלת מימד סזוריאלי של חיתוך והמשכיות: מצד אחד המטופל משתמש במנגנון ההגנה שהוא רגיל בו כדי להמנע מכאב נפשי, אך מצד שני הוא גם רומז ואף קורא למטפל לשים לב לכאב הזה. זוהי קריאה לעזרה ותקווה שמישהו ייענה, שמישהו יקלוט את הכאב, ומה שהיה קפוא ישוב להיות חומר נפשי חי.
מקורות
אשל, ע' (2002). מן 'האשה הירוקה' אל 'שחרזדה' – 'שמכאן' והתהוות החדש בטיפול הפסיכואנליטי. שיחות, ט"ז (3): 231-242.
אשל, ע' (2004). פנתאוס ולא אדיפוס: מחשבות על פרברסיה, הישרדות והתקיימות נפשית. שיחות, י"ח (2): 109-124.
אשל, ע' (2007). לנוכח שלושה שערים: השתוקקות הנפש להזדמנות חדשה להתהוות. מחשבות בעקבות מרגרט ליטל וויניקוט. שיחות, כ"ב (1): 20-31.
אשל, ע' (2009). "שהחזרת בי נשמתי בחמלה". על חמלה (compassion) במצבי ייאוש ומוות בטיפול. שיחות, כ"ד (3): 49-56.
באלינט, מ' (2006). השבר הבסיסי. י' ברמן, א' שמיר (עורכים). סדרת פסיכואנליזה, עם עובד.
הרמן, ג' (2017). טראומה והחלמה, עם עובד.
ואן דר קולק, ב' (2021). נרשם בגוף, ספרות עכשיו.
טל שלם, ח' (2017). להפוך קש לזהב: סקירת יום העיון של מארג בנושא כתיבה פסיכואנליטית. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3555
לקסיקון הספרות העברית החדשה, י' גלרון-גולדשלגר (עורך). https://library.osu.edu...on/00529.php
חזקיהו, ש' (2020). לפגוש חלקים דיסוציאטיביים בנפש על פי משנתו של ויניקוט. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3927
טלבי-אברבנאל, מ' (2016). על גלגולי האימה וההתנגדות של המטפל. שיחות, ל (3), 226-219.
כהנא-כרמון, ע' (2006). בתוך בכפיפה אחת. מ' פרי, (עורך). הוצאת פרוזה.
כהנא-כרמון, ע'. נעימה ששון כותבת שירים. תרבות־Il האתר לתרבות יהודית ישראלית, מט"ח. https://tarbutil.cet.ac...91%D7%AA-%D7
מארקס, ג'. ג' (2019, 12 יולי). מאה שנים של בדידות. עם עובד.
מיטשל, ס"א, בלאק מ"ג (2006). פרויד ומעבר לו. תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים.
פלד, א' (2021). האהבה של הקליניקה. בתוך פכלר, ע' (עורך), פטנזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית. בטיפולנט- פורטל לשירותים פסיכולוגיים. https://www.betipulnet....f_the_clinic
פרויד, ז' (2013). הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד.
פרוסט, מ', (1992). בעקבות הזמן האבוד, כרך 1. (ה. ישורון, תרגום). הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה.
צור מהלאל, ע' (2019-2020). "לכתוב כמו כלב שחופר לעצמו בור, כמו חולדה שחופרת לעצמה מחילה": נרטיבים של פרידה מנקודת המבט של מטופלי פרויד. מארג. כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה. ט', עמ' 43-70.
צ'כוב, א'. (1944). כינורו של רוטשילד, תרגום גולדברג, ל., ספרית הפועלים-דורון. https://www.ispraisrael...9C%D7%93.pdf
צפרוני, נ' (2007, 31 בדצמבר). הגאולה באמצעות המבט הגברי היא בלתי אפשרית. ארץ אחרת. גיליון 42. https://eretzacheret.co...%D7%A4%D7%A9/
קיטרון, ד' (2004). שיחות, י"ט (1):52-58.
שטיין, מ' (2017, 17 פברואר). סקירת יום עיון. מבט התייחסותי על רגעים קריטיים בטיפול. בטיפולנט - פורטל לשירותים פסיכולוגיים. https://www.betipulnet....%D7%95%D7%9C
Anguyal, A. (1965). Neurosis and treatment: A holistic theory, Penguin Books.
Balint, M. (2013). The basic fault, therapeutic aspects of regression. Routledge.
Bion, W. (1979). Making the best of a bad job. Clinical seminars and four papers. pp 247-257. Abington, England, Fleetwood Press, 1987.
Blass, R. B. (2016). The quest for truth as the foundation of psychoanalytic practice: A traditional Freudian-Kleinian perspective. The Psychoanalytic Quarterly, 85:305-337.
Collins, S. (2020). Psychic time as occasion for enactment. The International Journal of Psychoanalysis, 101:3, 436-455.
Fenichel, O. (1946), The psychoanalytic theory of neurosis, Norton & Norton Company.
Levy, M. S. (2000). A conceptualization of the repetition compulsion. Psychiatry, 63(1):45-53.
Levine, H. B. (2020). The compulsion to repeat: An introduction. International Journal of Psychoanalysis, 101:6, pp. 1162-1171.
Malcolm, J. (1988). Psychoanalysis: The impossible profession, Knopf Doubleday Publishing Group.
Mitrani, J. (1998). Never before and never again: The compulsion to repeat, the fear of breakdown and the defensive organization. The International Journal of Psychoanalysis, 79:301-316.
Novack, K. (2020). Hysterical girl. USA. https://alaxon.co.il/vi...%D7%A8%D7%AA/
Russel, D. E. H. (1990). Trauma, repetition and affect. Paper presented at Psychiatry Grand Rounds, Cambridge Hospital, Cambridge, September,5.
Scarfone, D. (2021). Trauma, subjectivity and subjectality. The American Journal of Psychoanalysis, 81(2): 214-236.
Weiss, S. S. (1975). The effect on the transference of 'special events' occurring during psychoanalysis, The International Journal of Psychoanalysis. 56 (1):69-75
