עם פרויד ועם פרוזק – בעקבות הכנס הישראלי הראשון לנוירופסיכואנליזה*
בעקבות ביקורו של פרופ' מרק סולמס מייסד הנירופסיכואנליזה בארץ הסתיים הכנס הישראלי הראשון לנוירופסיכואנליזה בהצלחה רבה. הכנס היה הזדמנות נדירה למפגש בינתחומי מרתק בין מרצים מתחומי מחקר שונים לחלוטין ושאינם ניפגשים בדרך כלל בכנסים מדעיים. פרופ' שמואל ארליך יו"ר לשעבר של החברה הפסיכואנליטית בישראל הופיע ביחד עם פרופ' ידין דודאי ראש המכון למחקר המוח במכון ויצמן, עם פרופ' אלי וקיל ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן שדיבר על היבטים של מחקרים פסיכולוגיים קוגניטיביים בנושאי זיכרון וד"ר תלמה הנדלר פסיכיאטרית וחוקרת מוח מאוניברסיטת ת"א שהדגימה הלכה למעשה את דרכי המחקר בהדמיית מוח.
אך בראש ובראשונה היתה הצלחת הכנס תודות לשני מרצים מופלאים שידעו להעביר את הידע הרב העדכני שלהם בצורה מרתקת. המרצה האורח פרופ' מרק סולמס מייסד התחום של נירופסיכואנליזה ויו"ר החברה העולמית לנירופסיכואנליזה ופרופ' יורם יובל שהיה עמוד התווך המרכזי באירגון הכנס ביחד עם האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה ולמעשה אפשר לומר שללא השתתפותו הפעילה באירגון ובהרצאות לא היה הכנס קורם עור וגידים בצורתו הנוכחית.
הסיבה שאני טורח לסכם כנס זה היא בכך שאינני רואה כנס זה ככנס שיגרתי נוסף של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה אלא ככנס מכונן של תחום מהפכני במחקר הסובייקטיביות האנושית עם השלכות מרחיקות לכת בתחומי הפסיכואנליזה, הפסיכותרפיה וחקר המוח. הנירופסיכואנליזה מחזירה את הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה למקורותיהם הביולוגים והמדעיים (ואני מדבר על מקורות כיון שהרצאתו של פרופ' ארליך נסבה על שאיפתו של פרויד לבסס את הפסיכואנליזה על הביולוגיה) אך ללא רדוקציה של הפסיכולוגיה לביולוגיה אלא מתוך ראיית הפסיכואנליזה וחקר המוח כשני היבטים משלימים של אותו ה"דבר" ומתוך עמדה של הדדיות ושל הפרייה הדדית.
עם זאת הבחנתי בכנס במגמה שיש לדעתי להזהר ממנה. הסחפות להתלהבות ללא גבול מהכיוון החדש שמתפתח ובקורתיות מופרזת עד כדי התבטלות עצמית כלפי הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה. כמי שכותב ודורש מזה שנים על חשיבה בקורתית כלפי העיסוק בפסיכותרפיה ועל חזרה למתודולוגיה מדעית בחקירה הפסיכואנליטית במקום הנאמנות הסקטוריאלית, ברצוני להתריע על הסכנה של שפיכת התינוק עם מי השפיר. הפסיכואנליזה ביססה את עצמה כאחד מהכוחות המעצבים המרכזיים בתרבות המאה ה 20, כתיאוריה ללא תחליף למחקר של הסובייקטיביות האנושית ויחד עם שיטות פסיכותרפיה מגוונות גם כדרך לשינוי והתפתחות הנפש האנושית והאדם בן המאה ה 20. מטפל שמטיל בכך ספק חייב להפסיק לאלתר לטפל שאם לא כן לא זו בלבד שהוא מבצע מעשים חסרי משמעות ותועלת מדי יום אלא גם מוליך שולל את מטופליו וגובה מהם תשלום על פעולה חסרת ערך.
אין לי ספק שאלמלא יעילותן וכוחן המופלא של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הן לא היו שורדות במהלך המאה ה 20. ניתן אומנם לבקר את הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה על המתודולוגיה של המחקר ועל מידת הרלבנטיות של הידע הספציפי שמנחה את המטפל לקידום הטיפול אך מעבר לכך הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה אמונות שתיהן על חשיבה מדעית. כמו כל תחום מדעי שתיהן מבקרות את עצמן, מקיימות גישה ספקנית כלפי הנחות היסוד שלהן ומנסות להתחדש.
. העובדה היא שכאשר פרופ' סולמס פנה ל 20 מדעני מוח מהמובילים בעולם להצטרף לתנועה החדשה שהקים כמעט כולם הסכימו. גם מדעני המוח זקוקים לפסיכואנליזה במיפגש שלהם עם מורכבות המוח האנושי וקשריו עם הנפש והתודעה.
הסכנה שלעניות דעתי אורבת למדע הצעיר והמסעיר של הנירופסיכואנליזה איננה לדעתי חוסר קבלה שלו בידי אנשי המקצוע. מדע זה הוא כנראה "הדבר הבא" בתחום והוא ילך ויצבור תנופה. כמו במהפכות רבות שתפסו תאוצה הסכנה אינה נובעת מהתנגדויות חיצוניות אלא היא נובעת מבפנים, מהפיכת הרוח המהפכנית לדפוס חשיבה דוגמטי חדש.
ההבטחה הגדולה של הנירופסיכואנליזה נובעת כנראה משני תחומים עיקריים: 1. הפיכת הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה לתחומים הניתמכים במחקר אמפירי מדויק ולא בספקולציות תיאורטיות. 2. היא פותחת את הדלת למיפגש אינטגרטיבי וסינרגטי עם דיסציפלינות מדעיות אחרות.
הבטחה גדולה זו עלולה להסתיים בקול ענות חלושה אם תשאר הנירופסיכואנליזה מחוברת רק למתודולוגיות המחקר הנוכחיים שלה ואם תגביל את האינטגרציה שהיא מציעה למיפגש בין הפסיכואנליזה למדעי המוח. אסביר את דברי:
המחקר הפסיכולוגי התבסס תמיד לא על תיאוריות מדעיות מסעירות אלא על פיתוח מכשירים שאיפשרו מחקר כמותי ומדויק במקום ספקולציות תיאורטיות. האימפקט האדיר של הביהיוויוריזם לא היה מתקיים ללא המצאתה של תיבת סקינר וכל תחום המחקר של התפיסה החושית לא היה מתפתח בפסיכולוגיה ללא המצאת הטכיסטוסקופ שהיה מכשיר להקרנת גירויים במהירות תת-סיפית. אין ספק שמהפכת הנירופסיכואנליזה לא היתה רואה אור אלמלא ההמצאה של הטכנולוגיה המתקדמת של מכשירי דימות הממוחשבים האמ אר איי התיפקודי, מכשירי דימות הפועלים בעזרת פוזיטרונים, בעזרת פוטונים, ומכשירי תהודה מגנטית גרעינית. כל המכשירים האלה איפשרו לראות חלקי מוח שונים בפעולה תוך כדי ביצוע מטלות שונות, למדוד את פעולתם, ולבצע מניפולציות מחקריות ופעולות חישוב וניתוחים סטטיסטיים. מיכשור כזה הוא התגשמות החלומות של חוקרי הנפש בתקופות קודמות.
הסכנה האורבת לנירופסיכואנליזה היא התבססות יתר על מכשירים אלה ויצירת תפיסת עולם שמניחה קשר סיבתי בין פעילות המוח והתודעה. גם מחקרי מוח מתקדמים יכולים להשאיר את הנירופסיכואנליזה עם תפיסת העולם הפילוסופית של האפיפנומנליזם שהיה דומיננטי החל מאמצע המאה ה 19 שהניחה שמקור פעילות התודעה היא בפעילות מוחית.
לגבי הנקודה השניה: אם תישאר הנירופסיכואנליזה בתחום של הפסיכואנליזה ומדעי המוח בלבד היא עלולה לאבד את עוצמתה כמהפיכה מושגית. האדם אינו מורכב רק ממוח ותודעה מהלכים אלא הוא בבסיסו אורגניזם שהתפתח בתהליך אבולוציוני ממושך ומושפע מגורמים חברתיים-תרבותיים שהוא מעצב אותם ומעוצב על ידיהם בו זמנית. המוח עם כל מורכבותו הוא איבר של האורגניזם האנושי שמטיבעו יוצר אינטראקציות ללא הרף עם סביבתו והברירה הטבעית עיצבה אותו, כמו את שאר איברי האורגניזם לצורכי הישרדות ולא לצורך חשיבה. הנחות אלה ואחרות שלא כאן המקום לפרט חשובות בכדי להבין היבטים רבים של ההתנהגות האנושית.
לכן חשוב שהנירופסיכואנליזה תשמור על תנופתה המהפכנית בקידום מחקר לא רק של המוח והפסיכואנליזה אלא בקידום תפיסה אינטגרטיבית של האדם, ומחקר מדעי ומבוקר של מרכיבי התנהגותו. לצורך כך יש לקדם מחקר בתחומים נוספים המשתמשים בכלים מתיאוריה אבולוציונית, תורת המערכות, אתולוגיה, תורת האינפורמציה, חקר התרבות, ומתודולוגיות מדעיות נוספות בנוסף למחקר המכשירי המבוצע כיום. רק כך לעניות דעתי תשמור הנירופסיכואנליזה על תנופתה המהפכנית בחקר האדם והתנהגותו.
* ד"ר ארנון לוי יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה www.dr-arnonlevy.com
