מצפן פנימי בסערה: קולות של ניסיון
רננה שטנגר אלרן1
פרק מתוך הספר 'עזרה בדרך' בעריכת איתי אהרון זיו, בהוצאת אהרון לאור.
אם התחלת לקרוא את המילים האלה, כבר עשית צעד אחד לקראת חיפוש אחר תשובות וסיוע. אולי את כרגע בעיצומה של סערה נפשית, כזו שאת לא מכירה או אולי מכירה כבר יותר מדי זמן. אולי אתה מרגיש שאתה מאבד את עצמך, שוקע לבור ומיואש, ואין אור בקצה המנהרה. אולי אתם בני משפחה או חברים שרואים אדם קרוב ואהוב במצוקה ומרגישים חוסר אונים, בלבול ורצון לעזור. מי שלא תהיו, אני רוצה להושיט לכם יד דרך המילים האלה, אפילו רק לרגע, ולומר לכם שאתם לא לבד, ושהעזרה בדרך. אני כותבת את המילים האלה אליכם, על סמך חוויות שעברתי ותובנות שנצברו אצלי ואצל רבים אחרים מתוך ניסיון החיים עם משברים, התמודדות נפשית ותהליכי החלמה. אנשים רבים הלכו והולכים בדרך הזאת שאתם נמצאים בה עכשיו, ושרדו כדי לספר. ולא רק שרדו, אלא חיים את חייהם במלאות, חיים בעלי משמעות, חיים שאנחנו בוחרים בהם ושראוי לחיותם. אני רוצה להביא אליכם מעט מקולות הניסיון שלהם, שלהן ושלי.
"כי ראיתי את דרכי נעלמת ביער סבוך בין קירות חורשים". (ברק פלדמן)
משבר ומצוקה נפשיים יכולים ללבוש כל מיני צורות ולבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, חלקן גלויות יותר כלפי חוץ וחלקן פנימיות. לעיתים התחושה היא שהעולם הופך להיות צבוע כולו בגוני אפור ושחור, דברים שאהבת מאבדים מטעמם ומתרוקנים ממשמעות, אנשים קרובים ואהובים מרגישים רחוקים כל כך. העבר רודף אותך, ההווה נהיה בלתי־נסבל, העתיד נראה בלתי־אפשרי. החוויות הרגשיות יכולות להיות של ריקנות אין־סופית, עצב עמוק שמכביד על הקיום או זעם על כולם ועל הכל. לפעמים בכלל לא ברור מה הם הרגשות שמרגישים, ואין מילים שמצליחות לתאר את המצוקה. יכול להיות שהגוף הוא זה שמדבר את המצוקה דרך כאב בכל מיני מקומות. קשה להירדם ולישון, החלומות בלילה לא מרפים, קשה לקום בבוקר, מרגישים מותשים לאורך כל היום. כל מיני מחשבות יכולות לבוא לבקר בלי הזמנה, מחשבות מפחידות על אסונות שעשויים לקרות לנו או ליקירינו, מחשבות של ייאוש וחוסר תקווה, ואפילו מחשבות על מוות ורצון לסיים הכל מתוך משאלה למצוא קצת שקט.
משבר נפשי יכול גם להיות צבוע בצבעים הרבה יותר ססגוניים, ואפילו מרהיבים. אולי מרגישים המון אנרגיה מתפרצת, המחשבות רצות והרעיונות באים, כאילו דוהרים עכשיו במאתיים קילומטר לשעה על כביש מהיר ולא יכולים או רוצים לעצור. הכל מתחבר, דבר אחד קשור לדבר אחר, העולם מלא מסרים ועמוס משמעויות, ומתגלים לנו רבדים של המציאות שלא ראינו קודם. אבל אז אנחנו גם רואים את הדאגה ואת הבהלה על הפנים של האנשים סביבנו. וזה אולי אפילו מעורר בנו כעס, כי הכל בסדר, למעשה הכל הרבה יותר מבסדר!
לפסיכיאטריה יש מגוון שמות והגדרות לחלק מהמצבים שתיארתי. האבחנות הפסיכיאטריות נועדו בעיקרן ליצור שפה משותפת, שתאפשר תקשורת בין אנשי מקצוע ומחקר, ותעזור לכוון את סוגי ההתערבויות המומלצות. הבעיה עם אבחנות מתחילה כאשר הן הופכות מקטגוריות של שפה לתסריט שמתיימר להכתיב לאדם המתמודד מי הוא וכיצד ייראו חייו מכאן ואילך. במצב זה, האבחנות כבר אינן ייצוג של המציאות, אלא הופכות להיות המציאות עצמה. כמו כן, הן הופכות להיות המשקפיים העיקריים שדרכם הסביבה רואה את האדם במצוקה, ודרכם אף הוא מתחיל לראות ולהגדיר את עצמו. נשאיר לעת עתה את האבחנות בצד. המציאות בזמן משבר היא שאנחנו עומדים בפני תחושות וחוויות שלא מוכרות לנו מבחינת העוצמות שלהן, ומתברר שהחיים לא הכינו אותנו להתמודדות עם המצבים האלה. אנחנו נמצאים באזור לא מוכר, ערפל מכסה את השביל, אין לנו מפה, אין מדריך, ונראה שאבדה הדרך.
אם קראת עד כאן וזיהית בתוך עצמך חלק מהתחושות ומהחוויות המתוארות, אולי זה זמן מתאים לעצור רגע ולקחת נשימה עמוקה. אפשר ממש לשאוף פנימה אוויר ולמלא את הבטן כמו בלון, ואז לנשוף את האוויר החוצה לאט ובהדרגה דרך האף. להניח כף יד על בית החזה, להרגיש אותו מתרחב ולשים לב לקצב פעימות הלב. לנשום – פעולה כל כך פשוטה ובסיסית, אך גם כזו שיכולה לעזור להרגיע ולהתחבר בחזרה אל הקרקע. לפני שנמשיך בדרך, חשוב להתחבר אל אמיתות פשוטות ואל כמה דברים בסיסיים שנמצאים ממש בהישג יד.
במצבי משבר נפשי אנו נזרקים החוצה מתוך השגרה המוכרת אל תוך מערבולת חזקה, ופעולות יום־יומיות מוכרות עשויות להשתבש. כשנמצאים בתוך מערבולת, אנחנו עלולים לכלות את כוחותינו ואף לטבוע אם אנו נאבקים בה באופן לא יעיל. משבר יוצר פאניקה, ופאניקה גורמת לפנות לאמצעים קיצוניים. החוכמה היא דווקא לנסות להירגע ולתת למים לנוע סביבנו ובסוף לשאת אותנו אל מחוץ לסחף. לשם כך אנו זקוקים לאמצעים שיעזרו לנו להירגע ולהשיב את הכוחות. לכן חשוב בתור התחלה להתחבר אל הצרכים הכי בסיסיים והישרדותיים שלנו, כמו לישון, לאכול, לדאוג לעצמנו, להיות במגע נפשי ופיזי עם אנשים קרובים, ולהיות במקום שבו נוכל להרגיש בטוחים.
שינה מסודרת היא אלף־בית של חזרה לאיזון נפשי ואין דרך להפריז בחשיבותה. חובה להקפיד על מספיק שעות שינה בלילה – בפרט אם יש תחושה של עודף אנרגיה ונדמה שאין צורך לישון, גם אם קשה מאוד להירדם. אם צריך, אפשר להיעזר בתרופות המיועדות לשינה או להרגעה (עם מרשם מרופא.ת המשפחה) כדי לאפשר לגוף ולנפש מנוחה ולהשיב כוחות. שינה היא אחד הדברים הראשונים שמשתבשים במצבי משבר ולחץ, ולכן התעקשות על שינה סדירה תורמת רבות להשבת האיזון. בדומה, חשוב גם לא לשכוח לאכול, כי כשאנחנו מוטרדים, אנו לא פנויים לדאוג לצרכים הבסיסיים שלנו. כאשר אוכלים רצוי לבחור באוכל מזין שמספק לגוף ולנפש את מה שנחוץ. עלינו גם לוודא שיש לנו קורת גג מעל הראש, מקום שבו נוכל להרגיש בטוחים ועטופים. חלק מהתחושות של ביטחון ובית נובע מהנוכחות של האנשים הקרובים אלינו. נסו לזהות מי האנשים שיכולים להיות איתכם ולתמוך בכם, וגם מי האנשים שכרגע מגבירים את הלחץ ומלבים את המשבר, וכדאי לנסות לקחת מהם מעט מרחק ומרחב עבור עצמכם. עם זאת, לעיתים בזמן משבר יש דחף להתנתק, לברוח, לנסוע רחוק, אז כדאי להתאמץ לא לנתק לגמרי מגע עם העולם והאנשים סביבנו.
מעבר להקפדה על מילוי הצרכים הבסיסיים, אפשר להשתמש בשיטות שעוזרות לנו להרגיש את עצמנו ולמצוא יציבות. שיטות אלו הן דרכים להתקרקע, כלומר לחזור לעמוד על קרקע יותר בטוחה ויציבה, והן לרוב מבוססות על חיבור מיידי אל חמשת החושים. חוש הראייה – למקד את המבט בתמונה או בחפץ, לקרוא ספר, להדליק אור. חוש הריח – להריח משהו עם ריח נעים, כמו סבון, בושם נעים, שמנים אתריים. חוש המגע/מישוש – להתעטף בשמיכה חמה או כבדה, להחזיק ביד קוביית קרח או אבן חלקה, מגע של רגליים יחפות עם הרצפה, חיבוק בהסכמה. חוש השמיעה – להאזין למוזיקה אהובה, לדבר עם אדם קרוב. חוש הטעם – לאכול משהו טעים. פעולות פשוטות כאלה מחברות אותנו לגוף שלנו ולתחושת הקיום כאן ועכשיו.
זה גם הזמן להיזכר בדברים קטנים וגדולים שאנחנו מכירים ועושים ביום־יום על מנת להרגיש טוב יותר – אלו 'התרופות האישיות' שלנו, מושג שפיתחה ד"ר פטרישיה דיגן מתוך ניסיון החיים שלה ושל אחרים (Deegan, 2005). לכל אחד ואחת מאיתנו יש תרופות אישיות – אלו אינם חומרים (משום סוג) שאנחנו מכניסים לגוף שלנו, אלא פעולות שאנחנו עושים. בשביל אדם אחד זה יהיה להקשיב למוזיקה או לעסוק ביצירה. בשביל מישהי אחרת זה יהיה לנסוע לשפת הים או לצאת להליכה ארוכה בטבע. לכתוב. ללטף כלב או חתול. לאפות לחם. לעבוד בגינה. להתפלל. לעשות ספורט. כל דבר שזמין עבורנו בתוך החיים שלנו, שמחזק אותנו ושלא מזיק לנו או לאנשים אחרים. כדאי לנסות להבין מדוע ואיך עשייה מסוימת עוזרת לנו להרגיש טוב, כדי שנוכל להרחיב את מגוון התרופות האישיות שבארגז הכלים האישי שלנו, ואף 'להעלות את המינון' של השימוש בהן לפי הצורך. אפשר גם להיעזר באנשים קרובים כדי שיזכירו לנו להתחבר לתרופות האישיות שלנו ואפילו ילוו אותנו בעשייה, וממש לקבוע איתם תוכנית עשייה כזו. כל משאב שנצליח לגייס הוא עוגן שמחבר אותנו אל עצמנו ואל העולם, ונותן לנו כוח להמשך המסע שעוד לפנינו.
"להסביר במילים מן העולם הזה שהפליגה ממני ספינה הנושאת אותי". (אלחנדרה פיסארניק)
נחזור להתבונן בדרך שאבדה ובהימצאות בלב הסערה. גם כאשר אנחנו מפעילים את כל האמצעים שברשותנו על מנת להתמודד עם הקושי, אין פתרונות קסם או קיצורי דרך. קל למי שעומד מבחוץ לתת לאדם במשבר עצות ורעיונות, אבל כאשר נמצאים בתוך ההתרחשויות, פעמים רבות קשה ליישם את העצות הטובות, וכמעט בלתי־אפשרי למצוא כוחות כדי לעשות אפילו דברים פשוטים. זה המקום לומר שכדאי לגייס הרבה חמלה עצמית ולא להלקות את עצמנו על מה שאנחנו לא מצליחים לעשות, אלא לנסות לשים זרקור גדול ולהאיר על הדברים הקטנים שכן מתאפשרים.
החמלה והסבלנות כלפי עצמנו נחוצות מאוד, כיוון שאי־אפשר להמעיט בכוחו המטלטל של משבר נפשי. כאשר נמצאים בתוך הבורות העמוקים של הנפש, אנו פעמים רבות שוכחים מי אנחנו ועלולים לאבד את המגע עם העולם שבחוץ. אלו מצבים שמביאים איתם הרבה בלבול, חוסר אונים וכאב. בניסיון להפחית את הכאב ואת אי־הוודאות אנו מתחילים להתרוצץ לכל עבר בחיפוש אחר כתובת, אחר תשובות, אחר מישהו שיושיע, משהו שיציל מהמצוקה הבלתי־נסבלת. ושם בחוץ יש עולם שלם של מומחים ואנשי מקצוע שהוכשרו לאבחן, לטפל ולסייע לאנשים במשבר נפשי ולבני משפחותיהם. זו עזרה חשובה, וכדאי להכיר אילו אפשרויות קיימות, אבל לעזרה הזאת יכולים להיות גם מחירים וקשיים שראוי להתבונן בהם.
כאשר הגעתי אל פסיכיאטר מתוך כאב נפשי עמוק, כל מה שרציתי באותו הזמן היה שהוא ייקח ממני את הכאב. לא משנה איך, לא משנה איזו תרופה הוא ירשום לי, רק שיגרום לדבר הזה להפסיק. הוא היה קשוב ואכפתי והסביר לי את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהתרופות על מנת שנוכל לעשות תהליך של קבלת החלטות משותפת. אבל הניסיונות האלה לא ממש צלחו. הרגשתי שאין לי ידע או כלים כדי לקבל את ההחלטות, ובעיקר רציתי להפקיד אצלו את האחריות ואת הסמכות כדי שהוא יחליט עבורי. למעשה, חתמתי על עסקה לא מודעת – קח את הכאב שלי ובתמורה אוותר על החופש שלי לבחור. נכון, הוא המומחה ואיש המקצוע, ויש לו ידע רב על מצוקות נפשיות ועל דרכי טיפול, אבל גיליתי שאי־אפשר באמת לעבור תהליך של התמודדות והחלמה בלי להיות חלק מהתהליך הזה בצורה נוכחת ופעילה.
מצבי משבר ומצוקה נפשית נוטים להשכיח מאיתנו את הידע הרב שיש לנו לגבי עצמנו, לגבי הרצונות והבחירות שלנו, ואת הניסיון שכבר צברנו בהתמודדות עם כל מיני אתגרים ומצבי חיים מורכבים. לא במקרה אנחנו שוכחים ומאבדים מגע עם העובדה שאנו המומחים לחיים שלנו. מצוקות נפשיות מערערות את תחושת העצמיות שלנו, את מי שאנחנו בעולם. הערעור הזה יוצר מלכוד לא פשוט – אנחנו זקוקים לעצמנו ולכוחות שלנו כדי להתמודד עם המשבר, אבל העצמיות והכוחות שלנו הם בדיוק אלו שמרגישים לא זמינים לנו כרגע. כדי להתחבר מחדש אל המשאבים הפנימיים נצטרך גם עזרה מבחוץ. זו חוכמה עתיקה וידועה שכאשר יוצאים למסע אל מקום זר, אולי אפילו חשוך ומלא מכשולים וסכנות, כדאי למצוא מורה דרך או שותף למסע.
ד"ר פרידה פרום־רייכמן הייתה פסיכואנליטיקאית ידועה, שבין השאר טיפלה בג'ואן גרינברג, מחברת הספר מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים (גרינברג, 1973). ג'ואן גרינברג מתארת בספרה את עולמה הנפשי, את האשפוז הממושך ואת מערכת היחסים שלה עם המטפלת שלה. כאשר נשאלה על הקשר שלה עם המטפלת, היא השתמשה בדימוי של צוות כורים במכרה כדי לתאר את המסע שעוברות יחד מטפלת ומטופלת בתהליך של טיפול במצוקות נפשיות משמעותיות (Hornstein, 2000). ג'ואן אמרה שהיא והמטפלת שלה היו כמו שני כורים שיורדים יחד אל תוך מכרה חשוך. המטופלת היא זו שמחזיקה בידה את המפה והמטפלת אוחזת בפנס על מנת להאיר את הדרך. זהו דימוי חכם, כיוון שהוא ממקם את המפה בידיה של המטופלת – היא זו שמחזיקה את הידע הפנימי והעמוק לגבי הנפש שלה, לגבי המצוקות שהיא חווה ולגבי הרצונות והבחירות שלה. אבל כאשר נמצאים במקומות חשוכים, הידע הזה עשוי להפוך להיות לא זמין עבורנו, ולכן כל כך חשובה נוכחותה של דמות מטפלת שמוכנה לעזור להאיר את הדרך ואת הפינות האפלות. הנוכחות המשותפת וההסכמה ללכת יחד בדרך, גם כאשר ישנה אי־ודאות רבה, הן משמעותיות מאוד. המטפלת והמטופלת הופכות להיות שותפות־מסע שמביאות כל אחת את הידע ואת הניסיון שלה וחוקרות יחד את המעמקים.
התיאור של מטפלת ומטופלת כשותפות־מסע נשמע הרמוני ומשקף קשר קרוב ויחסי אמון. אבל המציאות איננה כה פשוטה, ולא פעם קשרים טיפוליים עשויים להיות מורכבים. ואולם אפילו עוד לפני שיש קשר טיפולי ומסייע, עצם החיפוש והפנייה לקבלת עזרה הוא חלק מתהליך שאינו מובן מאליו. לעיתים האדם שחווה משבר נפשי לא רוצה לקבל עזרה, או שחוויות קודמות של קבלת עזרה פגעו בו והותירו משקעים. לעיתים יש מחלוקות בין האדם לבין סביבתו הקרובה לגבי סוג העזרה הנחוצה כרגע, ולפעמים העזרה שניתנת כואבת מכל מיני סיבות. משבר נפשי יכול לעורר בקרב האדם וסביבתו תחושות של בהלה עמוקה, ובמצבים של בהלה יש נטייה לפנות אל דרכי פעולה מהירות וחזקות כדי לצמצם ככל הניתן את תחושות חוסר הוודאות והמצוקה. במקום שבו התערבויות יותר עדינות ושקולות היו יכולות לפעול, מופעלים תותחים כבדים (אשפוז כפוי, פנייה למשטרה, אמצעי ריסון פיזיים וכימיים) מתוך תחושת אין ברירה, ונעשות לעיתים טעויות בדרך. מהר מאוד האדם שלא מעוניין בעזרה הופך להיות מסומן כמתנגד או כ'סרבן טיפול', ומשם הדרך קצרה לשימוש בכוח ובאמצעי כפייה. כל זאת בלי לחשוב על האפשרות שאולי האדם רוצה עזרה וטיפול – רק לא את סוג הטיפול שכרגע מציעים לו.
אם כך, אולי נחוצה עזרה מסוג אחר? ואולי גם את מה שנראה כהתנגדות וסרבנות ניתן לראות בצורה אחרת? כאשר הייתי באשפוז לפני מספר שנים סביב משבר מתמשך, אמנם התאשפזתי בהסכמה, אבל לא רציתי להיות שם וביקשתי שיאפשרו לי לא לקבל טיפול תרופתי. התנהל מול המחלקה משא ומתן לא פשוט, שבו הרגשתי שאני לא חלק מתהליך קבלת ההחלטות, שלא מכבדים את רצונותיי ואת הידע שלי ושלמעשה מתנהלת מעין מלחמת כוחות, שבה ברור שידי הייתה על התחתונה מול הכוח של המערכת הרפואית. הרגשתי שאני נאבקת על תחושת העצמיות והאוטונומיה שלי, וזה החריף את היחס של צוות המחלקה אליי. סומנתי כמתנגדת וכחסרת תובנה למצבי. גם כאשר לקחתי את הטיפול התרופתי שניתן לי, למרות שלא רציתי בו, הרמות של התרופה לא עלו בדם, והצוות מיד הסיק שאני מרמה אותם. כתגובה ננקטו עונשים שונים, כגון איסור לצאת לחצר המחלקה, זכות מאוד פשוטה ומאוד נחוצה כשנמצאים באשפוז. במקום להצליח לנוח ולעבד את החוויות הנפשיות שהציפו אותי, הרגשתי מושפלת ומותשת מהמאבק מול המערכת.
אני זוכרת שבאחד הימים חברה הגיעה לבקר אותי ומצאה אותי שוכבת מכונסת במיטה באמצע היום. לא רציתי לקום ולשבת איתה, למרות שהיא הגיעה מרחוק. היא התיישבה על קצה המיטה ושאלה אותי מה קורה. השבתי שאני במלחמה עם המחלקה ושאני מרגישה מותשת. היא שתקה רגע ואז אמרה: "ההתנגדות שלך היא כוח של חיים ושל בריאות. את צריכה למצוא את הדרך לנתב את הכוחות האלה כדי לצאת מכאן ולהמשיך בחיים שלך. וחוץ מזה, ממתי המטופלים הטובים שמנסים רק לרַצות הם בהכרח אלו שמחלימים?" – המילים שלה תפסו אותי חזק בבטן. צוות המחלקה ראה את ההתנגדות שלי כסימן למחלה ולחוסר תובנה למצבי. לעומת זאת, היא הייתה מסוגלת לראות את ההתנגדות כסימן לכוחות של חיים וכחלק מהעצמיות הבריאה שלי שנאבקת על קיומה. המילים שלה עזרו לי באמת לבחור את המלחמות שלי ולנסות לנתב את המאמצים למקומות מצמיחים ומיטיבים יותר עבורי.
"כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי־מתחשב, האוהב, הפועם בקצבו של הלב". (דניאלה ספקטור)
הזיכרון הזה ממשיך ללוות אותי גם כיום, ומסמן עבורי את הערך והחשיבות שיש לקולות ולנוכחות של אנשים שמצליחים להזכיר לנו מי אנחנו ועוזרים לנו למצוא משמעות וכיוון גם בתוך כאב ומצוקה. אך הידע והעזרה מגיעים לא רק מבחוץ, אלא אולי בעיקר מבפנים. עזרה חיצונית אכן נחוצה, אבל בסופו של דבר גם היא זמנית. אנחנו צריכים לעמוד על הרגליים אחרי כל נפילה, אולי לקום בעזרת יד מושטת של מישהו אחר, אבל משם ללמוד ללכת בצורה עצמאית. יש לנו אחריות אישית לנווט בתוך סערות לבנו.
משברים נפשיים לא קורים סתם. אדם במשבר אינו מכונה שהתקלקלה וצריך לתקן, ופעמים רבות המצוקה הנפשית נושאת בתוכה מסרים ומשמעויות. כאשר הייתי ילדה, היה שיר שנהגנו לשיר בטיולים: "הגענו למערה. אי־אפשר לעבור מלמעלה. אי־אפשר לעבור מלמטה. אי־אפשר לעבור מהצד. צריך להיכנס בפנים". כך זה גם עם כאב נפשי ומשבר. אפשר לנסות להרגיע את הכאב הנפשי, להתעלם ממנו ואולי אפילו להשתיק אותו בדרכים שונות. אבל אם אנחנו רוצים לנסות להקשיב למה שהכאב הנפשי מבקש לספר, צריך להסכים לשהות בתוכו. כמו בתרגול קשיבות או מדיטציה, אנחנו לא מנסים לעצור את המחשבות או להתעלם מהן, אלא להתבונן בהן כאשר הן באות, ואז לתת להן לחלוף. כאשר אנחנו שוהים בתוך הכאב, אולי אפילו מתיידדים עם המצוקה, יש סיכוי שנוכל להתחבר אל הקולות הפנימיים ולשאול: מדוע המשבר הגיע עכשיו, ומה המצוקה מבקשת לספר לי על עצמי, על החיים שלי, על מה שקרה לי ועל מה שאני רוצה שעוד יקרה לי בחיי?
אני מאמינה שעזרה מיטיבה לאדם במשבר היא כזו שפונה ומתחברת גם אל מה שהאדם כבר יודע מניסיון חייו. עזרה מיטיבה מכוונת להחזיר את הכוח לאדם עצמו, הוא האחראי למצוא את דרך הטיפול הנכונה עבורו ואת המטפלים המדויקים לו. כל אחריות שנמסרת לאיש טיפול במהלך הדרך צריכה בסופו של דבר לחזור אל האדם הבוגר והשלם שמנהל את דרכו אל עבר הריפוי. עזרה מיטיבה היא כזו שמזכירה לאדם את עצמו, ומכוונת לעורר בתוכו את כוחות הריפוי הפנימיים של הגוף והנפש הקיימים בכל אדם. כאשר אנחנו חולים או נפצעים, הגוף יודע לגייס את המערכות הפנימיות על מנת לאחות את הפצעים ולהגן על הגוף, כך גם לנפש השוכנת בגוף יש כוחות של ריפוי ואיחוי. לעיתים כוחות אלו נשארים רדומים או בכלל שוכחים מקיומם, אבל הם תמיד שם, מחכים להתגלות, בזמנם.
לקריאה נוספת:
Deegan, P.E. The importance of personal medicine: A qualitative study of resilience in people with psychiatric disabilities. Scandinavian Journal of Public Health.
Hornstein, G. A. To redeem one person is to redeem the world: The life of Frieda Fromm־Reichmann.
הערות
- ד"ר רננה שטנגר אלרן, PhD בפסיכולוגיה, אשת שיקום ומדריכה צוותי שיקום, מלווה דיאלוגית, מנהלת מחקר ופיתוח בתוכנית 'צרכנים נותני שירות', עובדת במרפאת 'נויגייט' לטיפול בצעירים שעברו משבר פסיכוטי ראשון במרכז לבריאות הנפש שלוותה. מרצה בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, ובביה"ס הארצי לשיקום, שילוב והחלמה בבריאות הנפש. יו"ר האיגוד לקידום גישות פסיכולוגיות וחברתיות לפסיכוזה (ע"ר), מחברת הספר (זוכה פרס בהט) אוטוביוגרפיות של שיגעון: מבט על האדם והנרטיב.
