טיפול בטראומה אישית וקולקטיבית: מסקנות מהשבעה באוקטובר
נטע ענבר סבן
הקדמה
בשבת השבעה באוקטובר 2023 נפלו עלינו השמיים כיחידים, כמשפחות כקהילות וכעם, ואיתם השתנו החיים. התעוררנו לקול אזעקות. חלקנו אמרנו לעצמנו "זו שגיאה, טעות", והמשכנו לישון. בחלקנו אחז רעד מסוים בלב ופתחנו את החדשות. חלק מהעם התעורר לסיוט מתמשך של מסע אכזרי של רצח, התעללות, שבי. נהרות של דם שטפו את חלקה הדרומי של מדינת ישראל, ואיתם צונמי של אימה.
בחברה הישראלית של ימינו, אירוע טראומטי בעוצמה כזו מגיע מייד לכל בית. כולנו מקושרים ברשתות החברתיות, והן היו המקור הראשוני אצל רוב העם לעדכון בדבר אירוע יוצא דופן המתרחש בדרום המדינה. מייד פנינו לאמצעי התקשורת והמשכנו להיות ניזונים מהם ומהרשתות החברתיות. בכל שעה התגלו עובדות חדשות, כאלה שלא יכולנו להאמין להן, אבל ידענו כי הן אכן מתרחשות.
העם כולו חווה את האימה, את שבירת האמון, את הידיעה כי מה שהיה עד השבעה באוקטובר 2023 מוקדם בבוקר לא יהיה עוד. חומות ההגנה הצבאיות והאזרחיות נפלו, ואיתן התרסקו תבניות חשיבה של הצבא ושל האזרחים. חייהם של אנשים, נשים וילדים, משפחות וקהילות רוסקו, וטלטלה עזה עברה על העם כולו ושברה את רצף החיים האישיים, המשפחתיים והקהילתיים.
במקביל להגנות על הגבול והבית קרסו גם ההגנות הנפשיות, וכאוס השתרר. תחושת הביטחון הקיומי נעלמה באחת. מאז, הפחד והחרדה לא עוזבים אותנו. הם נמצאים בכל אחד ואחת, ילדים ובני נוער, נשים וגברים. במידה זו או אחרת כולנו חווים פחד וחרדה קיומיים. עם הזמן, ועם שיקום ההגנות, הולך ופוחת הכאוס, והאימה והפחד מפנים מקומם בהדרגה לתחושת אשמה.
הטראומה הייתה ועודנה טראומה קולקטיבית, גם אם מעגלים שונים של אנשים וקהילות חווים אותה בצורה קשה הרבה יותר. ניתן לזהות שלושה מעגלים של נפגעים מהאירוע הטראומטי: במעגל הראשון נמצא מי שעבר בגופו ובנפשו את האירועים הטראומטיים. למעגל השני שייכים מי שיש לו קרובי משפחה או מכרים שנפגעו במלחמה, נרצחו או נחטפו או נפלו בקרבות. המעגל השלישי כולל את מי ששמע על הדברים, קרא, ראה סרטונים. כולם חשים כי משהו נורא וגדול טלטל את חיינו. אמירה רווחת היא: מה שהיה לא יהיה, הכול יהיה אחרת עכשיו. עולות השאלות איך לחזור לחיים, האם ראוי לחזור אליהם, איך נכון להרגיש ולהתנהג. עולה רצון עז לעשות משהו, לעזור, לתת יד, להיות חלק משמעותי במלחמה הזו, שנתפסת כמלחמת קיום.
כבר כאשר החלו להתברר ממדי האסון, החלו יחידים בעם להתקבץ לקבוצות שמעניקות עזרה בכל תחומי החיים, ובתוכם אנשי ונשות בריאות הנפש, שהגישו עזרה בכל דרך אפשרית ובכל שעות היממה. מהר מאוד יצא העם כולו משגרת החיים הרגילה. הגיוס לצבא היה נרחב, גברים ונשים עזבו את משפחותיהם ויצאו להגן על המולדת, העורף הותקף באופן בלתי פוסק על ידי טילים ורקטות וכל מערך החיים הרגיל השתבש.
אולם לא ניתן להחזיק אומה שלמה, על מגוון הצרכים שלה, על ידי מתנדבים – בין אם בודדים ובין אם בקבוצות קטנות, ואפילו גדולות. משרדי הממשלה צריכים היו להיערך למתן מענה בתחום הכלכלה, הבריאות, החינוך, הרווחה והטיפול הנפשי. ההכרה כי מדובר בטראומה קולקטיבית, הגדולה ביותר למן קום המדינה ומלחמת השחרור, חלחלה בהדרגה אל גופי הממשלה והעומדים בראש המשרדים הרלבנטיים. זמן רב מדי הושחת על מאבקים מיותרים, אולם הרשויות לבסוף התעשתו והחלו לעשות את עבודתן. יחד עם זאת, לא נעלם הצורך בהמשך התנדבות ועזרה למי שעבר את הטראומה, וגם למי שנרתם ויצא לחזית. המשכנו את עבודתנו הטיפולית, מי בשכר ומי בהתנדבות כדי לרקום מחדש את קרעי הטראומה לרצף פנימי וחברתי.
אנשי ונשות בריאות הנפש התגייסו ועדיין מתגייסים בהמוניהם: מקבוצות ווטסאפ פרטיות ועד מערך התנדבות של הסתדרות הפסיכולוגים, ובהמשך במערכי בריאות הנפש שמתוגברים בקופות החולים ובמשרדי הממשלה – כולם משוועים לכוח עבודה מקצועי שיתנדב כדי לענות על הוריקן הצרכים בעזרה נפשית ששטף אותנו. ואנחנו מתנדבים ומתנדבות. מתגייסים לתת מענה ראשוני ולעתים גם ארוך יותר למי שעבר את התופת, למי שאיבד את יקיריו, למי שעדיין עובר תופת כי יקיריו בין החטופים או נעדרים, למי שהטילים נופלים עליו ולמי שקרוביו נלחמים בעזה או בצפון, ולכל מי שחי כאן וכוחות האגו שלו לא מספיקים כדי לשמור על רמת פחד כזו שלא תפריע לתפקוד ולחיים תקינים.
מטפלים ומטפלות רבים התנדבו להגיש סיוע נפשי ראשוני בכל דרך אפשרית. הצורך לתת מענה היה גדול מאוד, ונבע מתחושת השייכות, מהרצון לעזור וכן מהצורך לבנות מחדש את רצף ההיגיון והעשייה ולתקן את ההרס. מי ממגישי העזרה שלא היה מיומן בהתערבות ראשונית במצב טראומה, הקשיב להרצאות מקוונות, קרא ולמד איך לשלב את הגישות המרכזיות בטיפול בטראומה בידע שיש לו בטיפול נפשי.
הפגישות התקיימו במערך אישי, זוגי, משפחתי או קבוצתי, וכללו את כל קשת העזרה שאנשי הטיפול יודעים להגיש. המענה ניתן דרך הטלפון, הזום, בפגישות במקום הפינוי של מי שנעקר מביתו, ומאוחר יותר – בפגישות בקליניקה. בין הפונים היו רבים שסבלו מחרדה עקב התקפות הטילים וסגירת המשק: חרדה לצאת מהבית, אצל חלק מהילדים והמתבגרים גם לצאת מהממ"ד, ותגובות הימנעות רבות. היו פונות שבני הזוג שלהם היו מגויסים החל מהשבוע הראשון, ומאוחר יותר נכנסו ללחימה, והדאגה להם הייתה גדולה והפריעה הן לתפקודה של האם והן לתפקוד הילדים, שהרצף המשפחתי שלהם נקטע עם גיוס האב (2024א).
במאמר זה אציג מסקנות ביניים מהניסיון הרב שנצבר בקרב א.נשי מקצוע בתקופה זאת ביחס לדרכי הגשת עזרה ראשונה נפשית וטיפול לטווח קצר ובינוני. תחילה אתייחס לעקרונות שהנחו אותנו בהתערבות הטיפולית במסגרת הקהילה, כחלק מהבנה של המצב הנוכחי אחרי השבעה באוקטובר 2023 כטראומה קולקטיבית. לאחר מכן אפרוס עקרונות מנחים ששימשו אותנו בשלב הראשון של המפגש עם מטופלים ופונים במצב החירום הנוכחי (לחלקם התייחסתי במאמר קודם, ראו: ענבר-סבן, 2023ב). לבסוף אתייחס לנושא הקריטי של מקומו ותפקידו של המטפל ואישיותו שלו במצב הקיצון שבו מצאנו את עצמנו.
הטראומה של השבעה באוקטובר כטראומה קולקטיבית
טראומה קולקטיבית היא מצב טראומה המתרחש בו זמנית לקבוצת אנשים גדולה, המהווה קהילה. במהלך האירוע רבים מבני הקהילה נפגעים, והוא נתפס כאיום קיומי על המשך קיומה כלהקה אנושית. סדרי עולם מתהפכים ומשתנים – לא רק במישור האישי אלא גם בזה הקולקטיבי.
זלשיק ואחרים (2016) מתארים טראומה קולקטיבית כקשורה בזהות משותפת של חברי הלהקה האנושית, בתרבותם ובהיסטוריה שלהם, וגם בלא מודע הקולקטיבית של אותה חברה. כל חברה אנושית עוברת אירועים מעוררי טראומה, ולכל חברה אנושית דרכי ההתמודדות וההנצחה של טראומות שעברה. כל טראומה מעלה טראומות קולקטיביות קודמות, והאירועים הנוכחיים מושווים אליהן.
גם בטראומה הקולקטיבית שחווינו באירועי השבעה באוקטובר 2023 ובמהלך המלחמה שלאחר מכן קיימות תחושות זהות ושייכות שלנו ללהקה אנושית מסוימת – להקת העם שלנו. תחושת החיבור שלנו אל עם ישראל כולו חזקה, ומנחה את הערכים שלנו ואת הנרטיב המשותף. תחושת השייכות קשורה בנרטיב קולקטיבי, במיתוסים ובאתוסים של העם. הלא מודע הקולקטיבי פועל, ומתוכו עולים כוחות קמאיים שחווה העם בהיסטוריה – הן של פחד, חוסר אונים ונרדפות, והן של כוח, עוצמה ותקומה (ענבר-סבן, 2019). גם כאשר איננו מכירים באופן אישי את הנפגעים בגוף ובנפש, אנחנו חשים שהם חלק מאיתנו בהיותנו קשורים בגורל לאומי משותף.
בשבעה באוקטובר 2023 התערערו כל תבניות החשיבה שלנו (ענבר-סבן, 2023א, 2024ב). האיום הקיומי, הטבח, החטיפות, ההתעללות שעברו אנשים, נשים וילדים – כל אלה ערערו את כל מה שידעו קודם על עצמם, על משפחותיהם ועל העולם. הטראומה שעברו הביאה לפגיעה במערך ההגנות שבנו במשך החיים, ועלתה ההכרה בהפכפכות החיים ושבריריותם. אלה הביאו להצפה רגשית ולטורנדו של רגשות: פחד, כעס, אשמה, נזקקות והתגברות, חולשה וחוזק, כשעל כולם מנצחים הבלבול וחוסר האונים. מנגנוני ההגנה התרסקו, ואיתם הופר האיזון הפנימי, רצף הידיעה מי אני, מהם שורשיי ולאן אני יכול להתפתח. ההלם היה גדול וכוללני, ומכאן היה צריך להתחיל לשקם את הרצפים של האני, תפיסת העצמי ואחרים והאמונה מחדש בעולם (ענבר-סבן, 2024ב).
אירועי טראומה קולקטיבית מביאים לתחושת איום קיומי רב-ממדי, אשר נוגע לאובדן של בני משפחה וחברים, לאובדן הבית ותחושת הביטחון שהוא נותן, לאובדן האמון במערכות שאמורות לשמור עלינו, כמו צבא ומנהיגים. באירועי השבעה באוקטובר 2023 התרחש כשל חריף ביכולת החיזוי של המדינה ושל היחידים. שוב ושוב חזרו האמירות: "זה לא יאומן", "זה לא באמת קורה", "איך יכולה להתרחש זוועה כזו". יחד עם שבירת תבניות חשיבה אישיות ולאומיות של הצבא ושל המנהיגים, השתרר כאוס במשרדי הממשלה שהיו אמורים להפעיל מנגנוני עזרה ראשונה לנפגעים.
במצב כזה, לעתים לוקחים את הפיקוד אנשים בודדים, שנותנים מענה לאיום הקיומי ומנסים ולעתים גם מצליחים להציל חלק מהאנשים המאוימים. ואכן, ההגנה על הקיום נסמכה על העם, על בודדים וקבוצות שהתגייסו לתת מענה כדי לשמור על הקיום תחילה, להציל את מי שאפשר, ולאחר מכן לבנות מערך נפשי מתמודד אצל היחידים ואצל הקהילות שנפגעו. במצב כזה לא ניתן להסתמך על מתנדבים בלבד, אולם תגובת הממשלה וגופים ממשלתיים התארכה, והם החלו לפעול רק מספר שבועות לאחר האירוע, משאירים חלל ריק שהביא לנזק נוסף, אישי וחברתי. העדרה של חסות מוסדית להתערבות – הן באשר לבני המשפחה שנעלמו וגורלם לא היה ידוע, והן באיחוי הביטחון שנשבר ושהיה באחריות המוסדות הממשלתיים – פגעה ביכולת השיקום של הנפגעים.
בתוך הניסיון לגבש דרכי התנהלות וניהול חדשים שיענו על השבר הקולקטיבי, התערבה הפוליטיקה. שיקולים זרים הסיטו את ההחלטות לכיוונים שונים, וכל שר משך בחוטים כדי לממש את הרצונות והצרכים שלו. הייתה תחושה ששרי הממשלה והעומד בראשה לא מבינים את חומרת האירועים ואת הטלטלה שעברו האזרחים, ואת השפעותיהם על החיים בהמשך. לפיכך, באירועי השבעה באוקטובר 2023 נפגע גם הייצוג הפנימי של האם הטובה, שבא לידי ביטוי בפגיעה בתחושת ביטחון ב"מבוגר האחראי" שאותו ייצגו הצבא וההנהגה האזרחית והפוליטית, מה שהגביר את תחושת האיום הקיומי.
בגלל חולשת הביטחון הקיומי והביטחון באחרים מיטיבים, "נפתחה דלת" אל טראומות קודמות, אשר הציפו והדגישו את חוסר האונים והבדידות. בולנז'ר, שפיתחה את רעיון "פתיחת הדלת" אל טראומות עבר בזמן טראומה, מעלה את הרעיון כי האימה וההצפה ברגעי הטראומה מביאות לערבוב בין מציאות פנימית לחיצונית, וכי בין האימה הפנימית לחיצונית מתקיים תהליך הזנה הדדית וספירלית (Boulanger, 2007). מכאן שבתהליך הטיפולי יש לעשות הבדלה והבחנה, להפריד בין האימה הפנימית לחיצונית, ולהחזיר את האיזון ביניהן.
אלון ועומר (1994), שכתבו על חשיבות שיקום הרצף בהתמודדות עם טראומה, התייחסו גם למושג הרציפות בטראומה קולקטיבית: כאשר מתקיימת רציפות קוגניטיבית, רציפות בתפקיד ובתפקוד, רציפות בין-אישית וחברתית ורציפות היסטורית, יש תחושה של שליטה ושל משמעות, ומשתפרת היכולת לנבא את העתיד על סמך העבר. לעומת זאת, כאשר הרציפות נקטעת, וככל שיותר רצפים נפגעים, כך רמת הפגיעה באדם גדולה יותר (Quarantelli, 1985). במקרים של טראומה קולקטיבית, הרצף יכול להיפגע בתחום הרגשי והקוגניטיבי: חוויית כאוס והתפוררות הקיים, אי ודאות לגבי העתיד ותגובות של היעדר כוחות, חוסר אונים, אשמה, ואובדן משמעות (Flynn, 1994).
הפגיעה ברצף יכולה להתרחש גם ברמת הקהילה, ולהתבטא בפגיעה ביכולת הקהילה להתארגן ולהגן על חבריה, ולענות על צרכיהם הפיזיים והרגשיים, הן של ביטחון קיומי והן של המשך החיים. מסיבה זו יש מקום להתערבות ברמה קבוצתית, שמחזירה את הרצף הבין-אישי והחברתי.
כמו אצל יחידים, רמת הפגיעה בקהילה בעקבות טראומה קולקטיבית מושפעת ממאפייני הטראומה, עוצמתה ומשכה, ומהחוסן הקהילתי. חוסן קהילתי מוגדר כיכולת של קהילה להחלים ממצב טראומה תוך שימוש במשאבי פיזיים של הקהילה כמו יכולת הגנה על הקיום, בלכידות הקהילה, ברמת ובאופני התקשורת שלה ובפעולות מנהיגי הקהילה (Norris et al., 2008).
בעקבות השבעה באוקטובר 2023 התרסק במקרים רבים גם הרצף הקהילתי. במיוחד בקיבוצים ובמושבים, מקומות שבהם בימים כתיקונם כולם כבני משפחה אחת גדולה, כולם מכירים את כולם, ויודעים שבשעת מצוקה ניתן להקיש על כל דלת ולקבל מענה. אולם הקהילה החזקה, הבריאה המכילה והשומרת, הפכה מאז השבעה באוקטובר לקהילה של "מפונים", אשר נזקקים לתמיכה של הרשויות כדי לחבר את חייהם מחדש כיחידים, כמשפחות וכקהילה. מעל הידיעה כי "זהו ביתי וזו הקהילה שלי, אלה האנשים שאיתם אחיה את חיי", החל לרחף סימן שאלה.
יחד עם זאת, מייד לאחר השבעה באוקטובר 2023 אפשר היה לראות קיבוצים שהציעו מענה ראשוני וקלטו אליהם בני ובנות קיבוצים אחרים שפונו. שהות המפונים ביחד אפשרה לטוות את קורי החיים מחדש. הם חיפשו ביחד מענה לצרכים הפיזיים הבסיסיים, התאבלו ביחד, כעסו ביחד ונרתמו ביחד להילחם על השבת החטופים. זה השלב שבו כולם נרתמו למען כולם. מאוחר יותר, בהנחיה ובמימון ממשלתי, קלטו בתי מלון את המפונים מהדרום ויותר מאוחר גם מהצפון. בתי הספר והגנים, החיוניים בתהליך בניית רצף החיים מחדש, החלו לפעול במלונות המפונים כחודשיים לאחר הטראומה.
רוב הקיבוצים והמושבים שנפגעו ופונו בחרו להמשיך ולחיות ביחד, כקהילה, לנהל את חיי הקהילה באופן שהכירו, אם בקיבוצים שאירחו אותם, במלונות הפינוי או לטווח רחוק יותר בבנייני מגורים משותפים. הלכידות והערבות ההדדית היו מרכיב חשוב ביכולת ההתמודדות וההחלמה של חברי הקהילה – זאת בשונה ממפוני הערים, שנותקו מהמארג הקהילתי שלהם, ובנוסף על טראומת האיום הקיומי והפינוי חשו גם את ניתוק הרצף הקהילתי, מה שהחליש את יכולת ההתמודדות האישית והמשפחתית.
התערבות במסגרת הקהילה
במצב טראומה קולקטיבית נקטע אפוא רצף החיים ברמת הפרט והמשפחה, ברמה הקהילתית וברמה הניהולית-מנהיגותית. היכולת של הקהילה להחלים מושפעת ממהירות התגובה של הרשויות המנהלות את הקהילה, ממידת הקשבתן לצורכי הפרטים בה, ומיכולתן לתת מענה הולם לצורכי הקיום הבסיסי, לשמור על מאפייני הקהילה ולקחת אחריות על מה שאירע.
מתן עזרה במצבים של טראומה קולקטיבית מחייב התחשבות ברובד הקולקטיבי, באורח החיים המשותף שהיה עד לטראומה, בשימוש בכוחות פנים-קהילתיים שחברי הקהילה מכירים ובוטחים בהם. תהליך השיקום צריך לכלול מענה חומרי, ארגוני, רגשי ורוחני, בכל קהילה על פי דרכה (בן יוסף, 2009).
את מתן העזרה יש לגבש על פי עקרונות להתערבות במשבר ברמת הקהילה. תחילה יש לדאוג לקיום בסיסי בהתאם לפירמידת הצרכים של מאסלו: לינה, אוכל, ביגוד (Maddi & Costa, 1972). לאחר מכן יש לספק מקום למערכות הקהילתיות, כדי לאפשר לחזור לשגרה הקהילתית שהייתה נהוגה. במקרה של הקיבוצים המפונים, למשל, חשוב למצוא מקום שיאפשר שיקום מוסדות כמו חדר האוכל והמטבח, חינוך וחינוך משלים, תהליכי קבלת החלטות, ושל מפגשים כגון ישיבות הנהלה, וועדות, אסיפות קיבוץ וטקסים. באחד הקיבוצים המארחים אף שיחזרו על פי תמונות את הפאב שהיה בקיבוץ של המפונים, מתוך הבנה כי זהו מקום הכינוס וההתחזקות של צעירי הקיבוץ שנפגע.
כדי להתערב ברמת הקהילה יש לקבל מידע על גודל הקהילה והרכבה, על מספר הנפגעים ועל משפחותיהם, ובהתאם להגדיר מטרות ההתערבות ודרכיה. חלק משיקום הרצף הקוגניטיבי והרצף הבן-אישי והחברתי מתבטא בהעברת מידע שוטף לחברי הקהילה. חשוב גם לתת לקהילה אפשרות לקבל החלטות הנוגעות לכלל הקהילה על פי עקרונות שהיו קיימים בה קודם לאירוע הטראומטי. בהמשך יש להגיע להחלטות משותפות לגבי העתיד הקרוב והרחוק (Norris et al., 2008). כדי לשמור על רצף התפקידים הטבעי, ההתערבות תהיה באמצעות מנהיגי הקהילה המוכרים, מתוך הנחה שהם מקובלים על חבריה.
באופן טבעי, חברי הקהילות המגובשות מבלות את הזמן ביחד, מרכיבות את הנרטיבים האישיים והקהילתיים מחדש, ומייצבות מחדש את האירועים על רצף הזמן (ענבר-סבן, 2024ב). השיח עם מי שעבר בדיוק את מה שאני עברתי, שנפגע כמוני, שקיימת הידיעה כי הוא ואני חלק מאותו מכלול – עוזר להתמודדות. עקרון זה נכון במיוחד בקהילה שחבריה ראו אלה באלה מקור לתמיכה ולהתחזקות עוד לפני האירוע, ושרמת הלכידות הקהילתית בה הייתה גבוהה.
האפשרות לבנות נרטיב משותף חשובה הן עבור אלו שעברו את הטראומה כיחידים והן עבור הקבוצה כולה. כל אחד ואחת מבין אלו שעבר את האירוע הטראומטי חווה אותו מנקודת מבטו, במקום שונה ועם התרחשויות מעט אחרות. יתרה מזאת, הזיכרונות תלויים גם בתבניות החשיבה הקיימות אצל כל אדם וגם במצב הרגשי שהיה נתון בו, כך שיכול להיות שוני בין זיכרון האירוע אצל שני בני אדם שחוו אותו באותו המקום והזמן (גרוס, 2019; ענבר-סבן, 2023א). החיבור בין זיכרונות ועמדות של ניצולים מאותו אירוע, וההבניה של נרטיב משותף, מאפשרים להכניס סדר והיגיון ולשקם את רצף החיים באמצעות קשירתם לזמן שלפני האירוע ולזה שלאחריו. ההבנה וההבניה יוצרות תחושת שליטה ויכולת לחזות, לנבא ולתכנן את העתיד לאפשר החלמה (Hobfoll et al., 2007).
עקרונות מנחים בשלב הראשון של התערבות אישית ומשפחתית
חשיבות התגובה מהירה של מטפלים ומהירות החשיפה לטיפול
בשונה מההתנהלות ברצף החיים הרגיל שלנו כמטפלים וכבני אדם, לאחר השבעה באוקטובר 2023 ענינו על צרכים ברמה מיידית. החוויה הייתה שכאשר עולה פנייה, אם לא אענה עליה בתוך רגע – יהיו אחרים שיעשו זאת. התרשמנו שהתחושה של מי שדיברנו אליו או הגענו למקום שבו שהה הייתה שהגיע איש מקצוע שיוכל לעשות סדר בכאוס, יעזור לטוות מחדש את קורי החיים. בעיקר בשבוע הראשון למלחמה, וגם בשבוע שלאחריו, המשפחות לא קיבלו מענה מגורם רשמי מטעם המדינה באשר למה שקרה ליקיריהם. ההתערבות הטיפולית הראשונית הייתה צריכה להיות מהירה ככל האפשר, כדי לתת לפונים תחושה ראשונית שהם לא לבד.
חשיבות התגובה המהירה מעוגנת גם בספרות המקצועית על טראומה: ברגעי הטראומה המהלך הרגיל של הגוף נעצר והגוף עובר לתגובת מאבק, בריחה או קיפאון. ברגעי האירועים הקשים, יחד עם תגובות הגוף "קופאת" הנשמה ומתקבעת. בהמשך לכך, כתגובת הגנה טבעית של הגוף והנפש, מופיעים בלבול והימנעות ממגע רגשי עם האירועים הטראומטיים. הטראומה מייצרת פיצול, תוקפת את תבניות החשיבה שבעבר התקבעו במוח על "מהו הסדר הנכון". היא מפרקת את היכולת לייצר ניבויים ביחס לעצמי, לאחר ולעולם, שכן היכולת לחזות את מה שיקרה היא שמאפשרת להתנהל בעולם בצורה יעילה (תשבי, 2009), כאשר יכולת זו נשברת בעקבות אירוע טראומטי, העולם הפנימי – ולעתים גם החיצוני – מתפרקים לרסיסים, ואין במה לאחוז כדי להחזיר את תחושת המשכיות הקיום. כדי לאפשר תחילת אינטגרציה וחזרה על העצמי, יש לתת מענה מיידי או קרוב ככל האפשר לאירוע. יש לתת מכל לקרעי המחשבות, הרגשות, האימה שבגוף (אילון ולהד, 2000).
מענה מיידי מסייע לא לקבע את ההימנעות, כך שלא ייווצר מעין פצע מוגלתי בנפש, שיעצור את התנועה הפנימית ואיתו את ההחלמה. על סמך הבנה זאת מתנהלים היום בצה"ל כאשר ליחידות הלוחמות בחזית מוצמד קב"ן, וחיילים ומפקדים מדברים אתו גם כאשר אינם חשים כי האירועים היו קשים מדיי עבורם. טיפול נכון בשלבים ראשוניים תורם לחוסן ולהגנה מפני גלישה למצב פוסט טראומטי, ומוריד את אחוזי הסובלים מפוסט טראומה גם לאחר מצבי טראומה קולקטיביים (Atwoli et al., 2015; Flannery & Everly, 2000; טמיר וחיימוב, 2005).
המהירות שבה נענו אנשי ונשות בריאות הנפש לקריאה להתגייס ולהגיש עזרה בהתנדבות לאחר השבעה באוקטובר 2023 אפשרה להם לספק מענה מקצועי ראשוני אשר דילג מעל מחסומים ביורוקרטיים.
מיפוי הצרכים ותנועה בין שיקום התפקוד לבין עיבוד רגשי
הרובד הראשון בהתערבות של אנשי המקצוע לאחר השבעה באוקטובר 2023 היה הקשבה והכלה ומיפוי הצרכים. מיפוי מהיר של המצב היה הכרחי לצורך בחירת התערבות מותאמת. כבר בשיחת הטלפון היה צריך לקבל מידע על מי האדם שזקוק לעזרה, מי נמצא לידו, בכמה אנשים מדובר, האם מעורבים גם ילדים או בני נוער. כמו כן, היה צריך לנסות ולהבין מה טיב האירוע שאותו אדם עבר: בן משפחה שנהרג, בן משפחה שנחטף, שהות בממ"ד במשך שעות עד לחילוץ, חברים שנרצחו או נחטפו. היה צריך לקבל במהירות החלטה האם להגיע לבד למשפחות או לקבוצות של פונים, או לפעול יחד עם עוד א.נשי מקצוע. היה צריך לעשות מיפוי של מידת הפגיעה הן מבחינת מה שעברו הפונים והן מבחינת החוסן הנפשי שלהם, מנגנוני ההגנה וההסתגלות ומידת הפניות הרגשית להתמודדות.
לאחר השבעה באוקטובר 2023, אירוע שבו משפחות נעקרו מביתן וחוו אובדן של הביטחון הקיומי, הטיפול היה חייב להתחיל בבדיקה של צורכי הקיום הגופני ובמתן מענה לצרכים אלה (Maddi & Costa, 1972). לדוגמה, באחת הפניות נדרשתי קודם כל להשיג תחליף חלב לתינוקת בת 5 חודשים, ונעליים לילדה שפונתה מביתה במזג אוויר קיצי שהתחלף בגשם. כבר ברגעים הראשונים של מפגש הזום איתם היכתה בי ההכרה שהמשפחה – שהתפנתה בכוחות עצמה מאחת הערים בדרום – לא הייתה מוקפת ברשת תומכת, וכי עקב חרדה, בלבול וכאוס פיזי ונפשי ההורים לא הצליחו ליצור קשר עם מי מהרשויות כדי לקבל מענה לצרכיהם הבסיסיים. מהר מאוד הבנתי שכל ההנחיות לתפקוד שאתן להם לא יעזרו, בגלל קושי תהומי לגייס את כוחותיהם. אי לכך דאגתי שיגיעו לביתם ויתנו מענה ברמת הקיום הבסיסי, מתוך הבנה שרק לאחר מכן הם יהיו פנויים לעבודה רגשית, ולו ראשונית ביותר, של התמודדות עם החרדה ושל איסוף רסיסי החיים שנופצו.
"גישת המטוטלת" לטיפול בהפרעות כתוצאה מאירוע טראומטי מתייחסת לצורך לנוע בין החוץ לפנים, בין תפקוד לעיבוד רגשי (Horowitz, 1986). טיפול בחלקים פיזיולוגיים הקשורים לצורכי הקיום תורם ליכולת לעבד באופן ראשוני את האירועים וליצור חיבור בין-אישי הן עם אחרים שעברו את הטראומה והן עם המטפלת. העיבוד והחיבור הראשוניים, בתורם, מאפשרים לחזור ולקדם את השיקום הפיזי ולבנות תוכניות במענה לסוגיות בסיסיות, כמו הצורך ליצור מכל זמני או קבוע ולהחליט היכן לגור. כאשר מתחילה להתגבש בחירה והחלטה לגבי מקום המגורים, ניתן לחזור אל העומקים של עיבוד הטראומה ושל יציאה ממנה לכיוון של ריפוי והחלמה.
שמירה על איזון בין גמישות לבין סטינג
אופי האירוע – של טראומה שפגעה ברבים כל כך – דרש גמישות מחשבתית ותפקודית שלנו, ונכונות להגיש עזרה בדרכים אחרות מאלה שבהן היינו מורגלים. לדוגמה, כאשר הגענו למשפחות מפונים, חלק מבני המשפחה לא רצו לדבר איתנו; כאשר הגענו למלונות ולקיבוצים שקלטו מפונים, לא תמיד היה מקום מוגדר שבו יכולנו להיפגש עם הילד, עם ההורים או עם קבוצה. באחד המלונות נעשה ניסיון לטיפול קבוצתי בילדים, אך לא התאפשר לאסוף אותם בזמן מסוים למקום הטיפול, והם הגיעו ועזבו, מבוגרים נכנסו ויצאו כל העת מהחדר, חלקם ביקשו להשתתף. הכאוס החיצוני שיקף כאוס פנימי, ושניהם הקשו מאוד על ההתערבות הטיפולית. כאשר קשת המיומנויות של מטפלים שטרחו והגיעו למלון במקום מרוחק עם רצון עז לעזור לא התאימה למצב, והם התקשו להגמיש אותה ובו זמנית להכיל את הכאוס, התסכול היה גדול. כמטפלות היה עלינו להרחיב את גבולות הסטינג הטיפולי שהכרנו, ובו זמנית לשמור על מקומנו הטיפולי, ולהצליח לייצר מכל חיצוני ופנימי.
חלק חשוב מהגמישות שנדרשה בתהליך התבטאה בחיזור אחר הפונים וב-reaching out. כדי להגיע לטיפול, נדרשים כוחות אגו מינימליים של הפונה או של סביבתו – כוחות שלא היו זמינים בהכרח לנזקקים לנו. פעמים רבות לאחר פנייה ראשונה שנעשתה בטלפון, במייל, בפייסבוק או דרך חברה, הכדור עבר לידי המטפלת. לעתים מצאנו את עצמנו במצב של חיזור מתמשך אחר מי שזקוק לעזרה: טלפונים חוזרים, הצעות חוזרות דרך בני משפחה, וביטולים חוזרים ונשנים. במהלך השבועות הראשונים הגעתי מספר פעמים על פי בקשה לטפל בילדים שפונו מישובים בעוטף עזה. שוב ושוב פיניתי זמן והגעתי במהירות, תוך 10 דקות, ובכל פעם נאמר לי שהילד בדיוק עסוק בפעילות אחרת, משחק עם חבריו, עייף. ושוב הגעתי, ושוב לא צלח המפגש. היו פעמים שבל זאת הצליח להיווצר קשר ראשוני, והיו פעמים שלא.
גמישות נדרשה גם לאור העובדה שכאשר הגענו לסייע במתן התערבות נפשית ראשונית, לא היה ברור מראש מה תכלול המשך ההתערבות. לכן, על מנת ליצור חוזה טיפולי ראשוני, התחלנו בהצגה עצמית קצרה, שכללה את המקצוע שלנו ואת העובדה כי באנו לספק מענה ראשוני נפשי להתמודדות עם הקושי. בטיפול חשוב מאוד לשמור על חוזה טיפולי יציב, אולם היה עלינו לזכור כי אנחנו פועלים בתוך מצב שבו לא נתקלנו מעולם, ועל פי כללים אשר "נכתבים" תוך כדי פעולה ועשייה. כאשר מביאים בחשבון כי מדובר בהתערבות במשבר וכי היא מוגבלת בזמן, ניתן לנסות ולדייק את החוזה הטיפולי, וכן את המודלים הטיפוליים שעל פיהם יתנהל הטיפול, על פי הצרכים העולים מהמטופל.
לאחר המפגש הראשון והגשת עזרה ראשונה, היה צריך להחליט איך להמשיך ולעזור: האם להפנות לגורמים בקהילה, שהחלו בהדרגה להיות נוכחים ולתת מענה? האם להמשיך את הקשר הטיפולי שנוצר, ואם כן היכן: בקליניקה? במקומות הפינוי? האם להסכים לקבל כסף על המשך הטיפול? כל אלה הן שאלות שעומדות בפנינו כמטפלים ושוב מאתגרות את תבניות החשיבה שלנו ודורשות להתגמש בהתאם לצרכים של הפונים וגם שלנו עצמנו. הדילמה של המשך הטיפול הייתה קשה ונמשכת גם היום. הרצון להמשיך ולעזור, ובעיקר לא לנתק את הרצף הטיפולי הראשוני והפגיע שנוצר, היה גורם משפיע על ההחלטות שהיה עלינו לקבל. לא קל לעזוב אדם או ילד שנתן בנו אמון ראשוני, ולקטוע שוב את הרצף שקיווינו שיוכל להיבנות מחדש.
לרוב, בסיום הפגישה של הגשת עזרה ראשונה, התייחסנו לאפשרות של המשך טיפול, ובמקרה שהמטופל היה חפץ בכך אמרנו כי נגיע לעוד פגישה או שתיים. בשל הקושי לתכנן לטווח ארוך בזמן של התמודדות עם חוסר ודאות נרחבת בתחומים רבים, הבנו שמוטב להציע מספר מוגדר וקצר של מפגשי טיפול הממוקדים בטראומה ובהחלמה ממנה.
אישיות המטפל ככלי עבודה
אחד המרכיבים הקריטיים בתהליך הטיפולי הוא המטפל, אישיותו, ניסיון החיים והידע המקצועי שלו, והקשר בין המטפלת למטופל.ת. "הכלי הטיפולי הוא אנחנו", הוא משפט שחוזר שוב ושוב בתהליך הלימוד וההסמכה של מטפלים. לא בכדי תהליכי ההסמכה בתחום הטיפול אורכים שנים, ואנחנו ממשיכים וממשיכות ללמוד, לקבל הדרכות, להכיר את עצמנו ואת ה"כלי" הזה שהוא אנחנו. לומדים להפריד מה שלנו ומה של המטופל, איך הלא מודע שלנו מתקשר עם זה של המטופלים ומפעיל את הרגשות, המחשבות והתגובות שלנו. אנחנו לומדים על חלומות שלנו, על הלא מודע שלנו, על העבר המשפחתי שלנו, על טראומות שעברנו ועל הגנות שפיתחנו. את כל אלה אנחנו מגייסים לטובת הטיפול.
בבואי להתמודד כמטפלת עם האתגרים שניצבו בפניי מאז השבעה באוקטובר 2023, אני נעזרת בתבניות החשיבה שלי בנוגע לטיפול, שאותן פיתחתי לאורך השנים במסגרת ניסיוני המקצועי. חלקן מודעות ומתבססות על אין-ספור ספרים ומאמרים, הרצאות, ימי עיון וכנסים והדרכות שאני מקפידה לקבל גם היום, לאחר כ-35 שנות עבודה במקצוע. לצד זאת, בדומה למטופלים, חלק מתבניות החשיבה שלי אינן מודעות, ומורכבות מאישיותי, מהיסטוריית חיי ומהסביבה שבה אני חיה. לכן, חשוב להיעזר בהדרכה במסגרת העבודה הטיפולית, או להקפיד על תהליך עבודה אחר אשר מאפשר פיתוח מודעות לתבניות חשיבה לא מודעות שלנו כמטפלים, ולאופן שבו אלו עלולות להשפיע על עבודתנו מבלי משים.
בהתגייסות לטיפול לאחר מצבים כמו השבעה באוקטובר 2023, חשוב שמטפלים יעזרו בספרות הדנה בתהליכים המשפיעים עלינו כמטפלים ועל דרכי ההתמודדות המומלצות איתם. בחלק זה אפרט על המושגים טראומה משותפת, תהליכים מקבילים וטראומה משנית, שיכולים לסייע במשימה זאת.
טראומה משותפת
עם פריצת גבולות המדינה והבתים, נפרצו חיינו וקרסו ההגנות הנפשיות. החברה הישראלית התגייסה בהמוניה וברצון טוב להחזיק, לשמר, לחבר מחדש את השברים. גם אנחנו, כמטפלים וכמטפלות, עשינו ועודנו עושים זאת. לצד העומס הרגשי והפיזי שהיינו נתונים בו עקב עבודה מרובה מזו שאנו רגילים אליה, הקשתה עלינו גם ההיחשפות לאימה, לזוועה ולטראומה, וכן התחושה שאין מאחורינו גוף ממשלתי שיכול להדריך אותנו, לתת מענה בעת הצורך. הכאוס החיצוני שיקף את הכאוס הפנימי והדהד במפגש הטיפולי.
מצב זה מכונה בספרות "טראומה משותפת" (Tosone et al., 2012). בשל הטראומה הקולקטיבית המשותפת בשבעה באוקטובר 2023, למטופלים ולנו המטפלים משותפים הפחדים, הזוועה, חוסר האונים והכמיהה למי שינווט את העם לחוף מבטחים. בשונה מתהליכי טיפול בזמן רגיעה, שבהם הגבולות בין מה שעובר המטופל למה שעוברת המטפלת ברורים יותר, לאחר השבעה באוקטובר 2023 היינו כולנו תחת גורמי דחק דומים. גם אם לא היינו ביישובים שבהם הכול התפרק, יש בינינו מטפלים שקשורים לאנשים שהיו שם, יש בינינו מטפלות שלהן בני ובנות משפחה מגויסים למלחמה, כולנו עוברים את איומי התקפות הטילים. מעבר למעורבות האישית, קיימת בעם הישראלי ערבות הדדית גבוהה, כזו המחברת את כולנו בקורים חזקים מתחת לפני השטח.
תהליכים מקבילים
בנוסף לקושי הישיר שאנו המטפלים חשים כתוצאה מהטראומה הקולקטיבית שחווינו גם אנחנו, אנחנו מתמודדים גם עם תחושות קשות של המטופלים שמושלכות עלינו ועלולות לפגוש תחושות דומות אצלנו, והזדהות עם מה שהמטופל השליך עלינו. היחלשות המכל הטיפולי בעקבות האירועים עלולה להביא לגלישה מוגברת שלנו כמטפלים למצבים של הזדהות השלכתית.
לא בכדי, חלק מהתהליכים שעוברת המטפלת הם תהליכים מקבילים לאלה של המטופל. כפי שמטופלים ומטופלות חשו בושה ואשמה על ששרדו, על שלא עזרו מספיק, על שלא נלחמו והצילו אחרים, כך גם מטפלים ומטפלות – כולל כאלה המתנדבים בכל דרך אפשרית – חשו אשמה על שאינם עוזרים מספיק, אינם מתגייסים מספיק ולא מצליחים להביא לריפוי המיוחל.
מה שהגביר את האשמה הוא מערכת ציפיות בלתי אפשריות, חלקן תוך-אישיות, המתבססת על ציפייה עצמית להיות חף מקושי, מאימה, משבירה, ולספק טיפול מקצועי אידיאלי. סופר-אגו מקצועי נוקשה נבנה במהלך שנות הלימוד וההכשרה שלנו (Bierenbroodspot, 1991). אנחנו לומדים כי עלינו להיות מכילים, קשובים, להתגבר על תחושות קשות שלנו כמו פחד, גועל או כעס ולהמשיך להיות המטפל המכיל והמקבל. האומנם? בזמנים של שלום אנחנו מוכנים לקבל שישנם אנשים שלא נרצה לטפל בהם, שלא נוכל להעניק להם את הטיפול המיטבי כיוון שאיננו יודעים מספיק על ההפרעה שלהם או כיוון שהם מעוררים בנו רגשות קשים כל כך שלא נוכל להתמודד איתם. אולם בזמן משבר לאומי גדול כל כך עולה השאלה האם קיימת הצדקה להתחשב בגבולות העצמי המקצועי, האם זה לא "פינוק"? "אגואיזם"? "ויתור עצמי"? אולם עלינו לדעת כי אם נניח בצד את התחושות הטבעיות שלנו וניקח על עצמנו משהו שאינו מתאים לנו, יהיו לכך מחירים הן עבורנו והן עבור המטופלים.
הרצון לתקן ולשקם עלול להכניס אותנו כמטפלים ומטפלות למצב של מגלומניה ואמון-יתר בכוחותינו, מה שיפחית את האפשרות שלנו לעזור. הדרך שבה נבחר לעזור צריכה להיות קודם כל על פי הידע שעומד לרשות כל אחד מאיתנו כמטפלים. לא ניתן לטפל בגישה דינמית או התנהגותית אם לא למדנו אותן, ואלמלא אנחנו יודעים לעומק כיצד הן פועלות, מה הן יכולות לתת ומה הסכנות שהן עלולות להעלות.
הרצון להתגייס ולעזור חזק מאוד, בעיקר בזמן טראומה קולקטיבית קשה כל כך, אבל יש להתייעץ, ללמוד, ולבחור את הגישה הנכונה עבור כל אדם או משפחה. יש מי שתספיק לו התערבות טלפונית בת חצי שעה בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, ויש מי שזקוק לעיבוד ארוך יותר בניסיון להבין ולבנות מחדש את עולמו. כמטפלים עלינו לדעת להבחין בצרכים של מי שעומדת מולנו ובכוחות האגו הזמינים לה באותה העת, ולדאוג לתת לה את הטיפול המתאים. אם איננו בטוחים עלינו להתייעץ, ובמקרה הצורך להפנות למי שיכול לעזור בצורה טובה יותר. עלינו להציב מטרות ריאליות לטיפול, ולהבין כי התיקון במצב כזה יארך שנים, הפצעים הפעורים יהפכו לצלקות, האימה תהיה למשקולת שתכביד על החיים – ובצד כל אלה יוכלו להתפתח הגנות חשובות וייבנו כוחות אגו להתמודדות.
טראומטיזציה משנית
התגייסות שלנו, אנשי ונשות בריאות הנפש, למתן עזרה לנפגעי הטראומה הייתה משמעותית עבורנו, וסיפקה תחושה של החזרת השליטה גם עבור עצמנו וגם עבור אחרים. בתוך השבר, הכאוס והתפוררות הרצף האישי, החזרנו לעצמנו כך את הרצף המקצועי, שהוא חלק ממי שאנחנו, את הרצף של התנהגות חומלת. אל מול הרוע הזוועתי העלינו את הטוב שבאדם. אולם כיוון שקשה להחזיק רמה כזו של עוררות נפשית ושל עשייה אינטנסיבית לאורך זמן, אנחנו בסיכון להתמודדות עם התפתחות של "תשישות חמלה" – מצב של פגיעה פיזית, פסיכולוגית ורגשית שמתפתח אצל מטפלים כמו רופאים ומטפלים רגשיים (Figley, 2013).
בנוסף, אצל אנשי בריאות הנפש המטפלים במי שעבר טראומה עלולה להתפתח טראומה משנית (vicarious trauma) – מצב שבו מטפלים ומטפלות בנפגעי טראומה חווים סימפטומים דומים, גם אם מוחלשים: תסמינים חודרניים, זיכרונות משיחות עם המטופלים, סיוטים או הימנעות ממה שעלול לעורר את זיכרון הטראומה. גם עוררות יתר ורגזנות יכולים להופיע, וכן חשיבה שלילית וירידה במצב הרוח, עד דיכאון (Branson, 2019). הסכנה לטראומה משנית גוברת לאור העובדה שהמטפלים בעצמם חוו את טראומת השבעה באוקטובר, במעגלי קירבה שונים, וממשיכים לחוות את טראומת מלחמת חרבות ברזל כטראומה משותפת להם ולמטופלים.
התמודדות מטפלים עם אתגרי הטיפול בעת טראומה קולקטיבית
כדי להתמודד עם האתגרים שתוארו עלינו המטפלים להיזכר בכל התיאוריות, ההדרכות והתהליכים שעברנו בתהליך הגיבוש המקצועי. עלינו להיות קשובים לעצמנו, לכוחות שלנו, לכעסים, לנפילות במצב הרוח ולעלייה בייאוש. את כל אלה עלינו לפגוש, ולהיעזר בקולגות, בהדרכות או בספרות כדי לשקם מחדש את רצף העצמי המקצועי והאישי שלנו. אל מול עוצמת הפירוק והייאוש שחווינו מצד המטופלים, ושמתחברת לפירוק ולייאוש שבתוכנו, אנו זקוקים למענה אצל אחרים, שיוכלו לעזור לנו להחזיר את רצף תחושת העצמי המקצועי שהייתה לנו ולהיפרד מהאשמה והבושה, מחוסר האונים ומהאימה שמתן הטיפול העלה בנו.
עלינו לתת את הדעת על משמעות הטראומה המשותפת, ולהיות קשובים וחומלים יותר כלפי עצמנו. תקשורת עם קולגות, בקשת עזרה בעת הצורך, ידיעה כי עלינו לטפל בעצמנו כדי שנוכל לטפל באחרים היא חלק מדרכי ההתמודדות במצבים כאלה. גם כדי להתמודד עם טראומטיזציה משנית, עלינו לדאוג לטפל בעצמנו. חשוב שנפנה זמן ומשאבים רגשיים להתבוננות פנימית ולמציאת הרצף האישי והמקצועי שלנו. חשוב מאוד להדהד את העשייה שלנו בפני עצמנו ובפני אחרים כדי לקבל תחושת משמעות, גם אם לא "פתרנו" את בעיות הפונים בכללותם.
אחד המושגים שמסייעים לחשוב על אתגרי הטיפול בעת כזאת הוא מודל המטפל הפצוע, שלפיו בנפשו כל אדם באשר הוא – כולל במטפלים – אפשר למצוא פצעים פנימיים והדי טראומות מהעבר. פציעה פנימית של המטפל מתוארת בספרות כסיבה שבעטיה אנחנו פונים למקצוע הטיפול – כדי לרפא אחרים ודרכם את הפצע הפנימי שלנו (Cvetovac & Adame, 2017). מטפלים ומטפלות עוברים תהליך לימוד והדרכה ארוך ומעמיק, שבו אנחנו לומדים להכיר בפצעים שלנו, להיות בתקשורת איתם וללמוד מהם על עצמנו. ההתמודדות שלנו עם פצעינו מאפשרת ל"מטפל הפנימי" לעלות ולעזור בריפוי עצמי ובריפוי הפונים אלינו. יחד עם זאת, תהליך העלייה של המטפל הפנימי דורש מרחב נפשי.
אירועי השבעה באוקטובר והשבועות שאחריהם העלו טראומה קולקטיבית ברובד האישי, המשפחתי החברתי והלאומי. בצד הרצון לעזור ולתקן את רצף החיים האישי והלאומי, עלינו לשמור גם על הרצף שלנו. עלינו לכבד את הפצע הפנימי שלנו ולהבין כיצד הוא מתחבר לפצעים של מטופלינו. עלינו לתת מרחב למנוחה, אכילה, לפעילויות שממלאות אותנו, כמו קריאת ספר, מפגש עם חברים, משפחה, בישול או חיבור לטבע. כך נמסד בתוכנו מכל פנימי שאפשר למטפל הפנימי שלנו להתעורר, ובתהליך מקביל גם לזה שבנפשו של מי שהגיע אלינו לקבלת עזרה. מה שעלינו כמטפלים לעשות עבור עצמנו מקביל למה שאנחנו מייעצים לפונים אלינו כדי לסייע להם לטוות מחדש את רצף חייהם.
החוויה האישית הקשה של המטפלת נותנת לה הזדמנות ללמוד על עוצמת הפירוק, על אובדן הליבה הפנימית, על הרגשות הקשים המלווים – וגם על הדרכים למצוא בתוכה את החוסן הנפשי להתרומם מהכאב והכאוס ולבנות מחדש כוחות התמודדות. כדי לסייע למטופלים, אנו המטפלים צריכים לאפשר לעצמנו לחוות את שחווה המטופל, אך במידה כזו שלא תרסק את ההגנות שלנו, את כוחות האגו, את עיקרון הרציפות האישיותי שלנו.
סיכום
במאמר זה ביקשתי לחלוק עם הקהילה המקצועית חלק מהמסקנות שלי מתוך החוויה הטיפולית שלי ושל עמיתיי בשטח בחודשים הראשונים לאחר השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, עם דגש על תפיסת המטופלים כחלק מקהילה, על עקרונות חשובים בשלב הראשון והמיידי של ההתערבות, ועל המקום של אישיות המטפל.ת בתהליך, תוך חיבור לספרות המקצועית.
בתקופה זאת אנו אנשי הטיפול למדנו כי לא נוכל לקחת מאלו הפונים לעזרה את הכאב ואת מה שהתרחש, לא הכול בידינו. יחד עם זאת, נוכחנו שבהחלט יש באפשרותנו לספק מענה ראשוני המסייע לכונן מחדש רצף אישי, משפחתי וקהילתי ותורם להתמודדות ולתפקוד לצד הטראומה. יש לקוות שעם הזמן, המענים הטיפוליים שיקבל הפונה יסייעו לו במידת מה לעבד את אירועי הטראומה, ולהתחבר לכוחות פנימיים וסביבתיים אשר יאפשרו לו לנהל את חייו באופן תקין ואף להיות מאושר שוב.
מקורות
אילון, ע' ולהד, מ' (2000). חיים על הגבול. נורד.
אלון, נ' ועומר, ח' (1994). עקרון הרציפות: גישה מאוחדת לאסון ולטראומה. פסיכואקטואליה ד' (1-2): 20-28.
בן יוסף, ש' (2009). שיקום קהילתי למפוני גוש קטיף וצפון השומרון – הנחות יסוד, מטרות ועקרונות פעולה. משרד הרווחה והשירותים החברתיים, האגף לשירותים חברתיים ואישיים.
גרוס, ו' (2019). על הזיכרון ובזכות השכחה, הרצאה בכנס במסגרת היחידה לנוירולוגיה של הילד, בית חולים שערי צדק.
זלשיק, ר', דוידוביץ, נ', אלברשטיין, מ' (2016). הקדמה – טראומה קולקטיבית בישראל: קווי מתאר. בתוך: בסימן טראומה : עיונים ישראליים בזהות, זיכרון וייצוג (עמ' 7-22). הקיבוץ המאוחד.
טמיר, א', חיימוב ס' (2005). התערבויות טלפוניות לאחר פיגועי טרור. בתוך: א' זומר וא' בליך (עורכים), בריאות הנפש בצל הטרור: הניסיון הישראלי (עמ' 185-212). רמות.
ענבר-סבן, נ' (2019). פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל. צמרת.
ענבר-סבן, נ' (2023א). טיפול נפשי דינמי בעזרת שינוי תבניות חשיבה. אתר "בטיפולנט". https://www.betipulnet....ing_patterns
ענבר-סבן, נ' (2023ב). חרבות ברזל – המלצות להתערבות נפשית ראשונית. אתר "בטיפולנט". https://www.betipulnet....intervention
ענבר-סבן, נ' (2024א). נשבר לי הלב. תעזרו לי – טיול פסיכולוגי בילדים ונוער. גלילי הוצאה לאור.
ענבר-סבן, נ' (2024ב). טיפול אינטגרטיבי בטראומה בעזרת שינוי תבניות חשיבה. פסיכולוגיה עברית.
תשבי, נ' (2009). שעור 11 בקורס המצולם "מסינפסות לרצון חופשי", 30.12.2009. האוניברסיטה העברית בירושלים.
Atwoli, L., Stein, D.J., Koenen, K.C., & McLaughlin, K.A. (2015). Epidemiology of posttraumatic stress disorder: Prevalence, correlates and consequences. Current opinion in psychiatry, 28(4): 307-311.
Bierenbroodspot, P. (1991). Shame, Guilt and Penance in the Psychoanalyst: The Therapist's Superego in Psychoanalysis British Journal of Psychotherapy, 8(1), 71-81.
Boulanger, G. (2007). Wounded By Reality: Understanding and Treating Adult Onset Trauma. The Analytic Press.
Branson, D. C. (2019). Vicarious trauma, themes in research, and terminology: A review of literature. Traumatology, 25(1), 2-10.
Cvetovac, M. E., & Adame, A. L. (2017). The wounded therapist: Understanding the relationship between personal suffering and clinical practice. The Humanistic Psychologist, 45(4), 348-366.
Figley, C. R. (2013). Compassion fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized. Routledge.
Flannery, R.B., & Everly, G.S. (2000). Crisis intervention: A review. International Journal of emergency mental health, 2(2): 119-126.
Flynn, B. (1994). Mental health services in large-scale disasters: An overview of the Crisis Counseling Program. NCPTSD Clinical Quarterly, 4, 11–12.
Hobfoll, S.E., Watson, P., Bell, C.C., Bryant, R.A., Brymer, M.J., Friedman, M.J., Friedman, M., Gersons, B.P., De Jong, J.T., Layne, C.M. and Maguen, S., (2007). Five essential elements of immediate and mid–term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry, 70(4), 283-315.
Horowitz, M. J. (1986). Stress Response Syndromes (2nd ed.). Jason Aronson.
Maddi, S. R., & Costa Jr, P. T. (1972). Humanism in personology: Allport, Maslow, and Murray. Transaction Publishers.
Norris, F. H., Stevens, S. P., Pfefferbaum, B., Wyche, K. F., & Pfefferbaum, R. L. (2008). Community resilience as a metaphor, theory, set of capacities, and strategy for disaster readiness. American journal of community psychology, 41, 127-150.
Quarantelli, E. L. (1985). What is disaster? The need for clarification in definition and conceptualization in research. In: Sowder, B. J. (ed.), Disasters and mental health: Selected contemporary perspectives (pp. 41-73). National Institute of Mental Health.
Tosone, C., Nuttman-Shwartz, O., & Stephens, T. (2012). Shared trauma: When the professional is personal. Clinical Social Work Journal, 40, 231-239.
