סקירה הספר "בגוף הטיפול: פסיכותרפיה משלבת גוף, נפש ורוח"
מורית הייצלר
הספר "בגוף הטיפול: פסיכותרפיה משלבת גוף, נפש ורוח" יצא לאור במאי 2024 בהוצאת פרדס מטרתו היא לגשר על הקו המפריד במרחב הטיפולי בין הנוכחות הגופנית והמורכבות הנפשית, ובין מרחבי הרוח לקיום הגשמי.
מבוא
בימינו אנו עדים להכרה הגוברת בחשיבות האינטגרציה בין הגוף, הנפש והרוח. ההפריה ההדדית בין עולם הפסיכותרפיה הדינמית לבין הפסיכותרפיה הגופנית והרוחנית מתקיימת כבר כמה עשורים, וסימניה ניכרים בתוכניות הכשרה רבות, צמיחתם של מרכזים טיפוליים והתפתחותן של תיאוריות אינטגרטיביות. כל אלו מעידים על הצורך הגובר ביצירת גישה טיפולית חדשה, המתבססת על חשיבה מורכבת ולא דואלית, שתאפשר לכל הרבדים השונים של הקיום האנושי למצוא ביטוי בתהליך הטיפולי. ההכרה הממסדית בחשיבות הגוף בטיפול הנפשי מהווה תהליך מרגש שמתפתח עם השנים, ואין ספק שספר זה תורם תרומה משמעותית לקידום תהליך זה.
עבורי, שגדלתי על ברכי המסורת של הפסיכותרפיה הגופנית-אינטגרטיבית האירופאית והושפעתי רבות מהזרם ההתייחסותי האמריקאי, הספר "בגוף הטיפול" מהווה צעד משמעותי ומרחיב לב ממספר סיבות. הנגשת עולמות הידע והמסורות השונות בשפה עברית עשירה וקולחת מאפשרת התפתחות נוספת של השדה האינטגרטיבי בקרב אנשי המקצוע המוכשרים הצומחים כאן. הספר תורם להעשרת התלמידים המיועדים להיות מטפלי העתיד, ובמידה רבה, שם את אנשי הטיפול וההגות המקצועית בישראל על המפה העולמית — הפעם בשפה ובעולם האסוציאציות וההקשרים הסימבוליים העבריים.
אין לי ספק שמטפלים, מדריכים, מורים ומרצים מדיסציפלינות שונות (כולל אנשי רפואה, עובדים במערכת בריאות הנפש, ואפילו אלו המאיישים עמדות מפתח במשטרה, מכבי אש, צבא וצוותי חירום) ימצאו בין דפי הספר תשובות לשאלות המטרידות אותם. הספר מציע תיאוריות ושיטות עבודה שיכולות לשפוך אור על מצבים מורכבים עימם הם מתמודדים, ובעיקר, מספק תמיכה והשראה להתפתחות בכיוונים חדשים ומעשירים.
מבנה הספר
הספר הוא מסמך עשיר, רב-גוני ומרתק, שנכתב על ידי עשרים וארבעה כותבים. הוא מחולק לחמישה שערים, כשבכל שער מספר פרקים:
- השער הראשון עוסק בגוף ובקשר הטיפולי מנקודות מבט שונות.
- השער השני פורש יריעה רחבה של התערבויות טיפוליות וגישות המשלבות גוף, נפש ורוח.
- השער השלישי מציג התערבויות מבוססות מיינדפולנס (קשיבות).
- השער הרביעי פותח בפנינו את עולמות הטראומה, החולי והאובדן מנקודת מבט אינטגרטיבית.
- השער החמישי עוסק בהדרכה בפסיכותרפיה גופנית-נפשית.
בחלק זה של הסקירה אתייחס בקצרה לכל פרק ופרק, על מנת לאפשר הצצה כללית לתוכנו. קצרה היריעה מלפרט ולדון בנושאים המרתקים ובדרכי העבודה המגוונות המשתקפות דרך לשונו הייחודית של כל כותב וכותבת. כל פרק עומד בפני עצמו וניתן לקריאה וללימוד כיחידה נפרדת. עם זאת, הפרקים מתכתבים זה עם זה הן דרך הנושאים שהם מעלים, הן דרך התיאוריות והמחקרים שהם מסתמכים עליהם, והן דרך ההתייחסות המכבדת למורכבות המרחב הטיפולי ולמקומו של המטפל במארג היחסים הטיפוליים.
הספר נפתח בהקדמה מאת ד"ר יורי סלע, הסוקר את ההיסטוריה התרבותית של מה שהוא מכנה "הקו המפריד בין הנשמה והנפשיות מחד גיסא לבין הגופני והגופניות מאידך" (עמ' 14). סקירתו מאירת העיניים מתייחסת הן לאספקט הפילוסופי-חברתי של השסע והן לניסיונות ההיסטוריים השונים בשדה הפסיכותרפיה הגופנית לגשר עליו. סלע מעלה מספר נקודות חשובות שיהדהדו בין דפי הספר, ובהן: השימוש במגע ככלי טיפולי; המתח בין העמדה הדירקטיבית של המטפל לבין תחושת החירות והחוויה הסובייקטיבית של המטופל; הסתירה לכאורה בין השאיפה לפורקן (קתרזיס) וביטוי לבין הכלה וויסות; ומסיים את הקדמתו בהתייחסות ל"ניצני המשגה" הנובעים מההבנה כי הגוף, הנפש והרוח מהווים "יחידה אינטגרטיבית רציפה, הנעה במהלך הזמן, מתחילת החיים ועד סופם" (עמ' 24).
השער הראשון "הקשר הטיפולי בפסיכותרפיה גופנית נפשית"
השער נפתח בפרק מאת ד"ר ניצה ירום, שבו היא מתארת שלושה מושגים שפיתחה עם השנים: 'סיפור הגוף', 'שפת הגוף' ו'מקלט הגוף'. ירום תומכת בכל אחד מהמושגים בדוגמאות מעבודתה הקלינית וחולקת מובאות מסיפוריהן של מטופלות המתארות את התהליך הטיפולי שלהן. בין היתר, ירום מתייחסת גם להעברה והעברה נגדית בהיבטים הגופניים, וטוענת כי "נכונות גופנית מצד המטפל עוזרת להחיות יחסי אובייקט שנשארו חקוקים ובלתי פתירים במטופל." (עמ 49).
הפרק השני, מאת ד"ר שמית קדוש, עוסק בליווי הנוטים למות בראי הפסיכותרפיה הגופנית. קדוש פותחת בתיאור מרגש של תהליך טיפולי עם אדם הקרב אל מותו, ומדגימה דרכו אספקטים שונים בעבודתה. בכנות ובאומץ, קדוש משתפת את הקוראים בתיאורים של חוויותיה נוכח המוות הבלתי נמנע והאתגרים שהוא מציב בפניה, כגון פנטזיות ההצלה, בריחה להכחשה, והתלבטותה בנוגע למגע פיזי ברגעי משבר וקושי. "אני מאמינה שהגוף הנוטה למות מבקש מגופנו להיות בקשר עימו" (עמ' 63), כותבת קדוש, ומתארת ברגישות רבה את הקשר הנוצר "במקום שבו נגמרות המילים" (עמ' 65).
הפרק השלישי, מאת ד"ר נירית אברהם, עוסק בעבודה עם אבל מורכב בהשראת תאוריית ה-AEDP. אברהם מבהירה את ההבדלים בין אבל נורמטיבי לבין אבל מורכב, ומדגימה באמצעות תיאור עבודתה עם מטופלת כיצד היא שוזרת את התפיסות המנחות טיפולי נפש עם שיטת ה-AEDP. אברהם סוקרת מודל של טרנספורמציה בשלושה שלבים, המוביל ללמידה רגשית מקודדת. תהליך זה מאפשר חזרה לרגע היווצרות טראומת האובדן במטרה לחוות חוויה מתקנת של פרידה מיטיבה (עמ' 87).
הפרק הרביעי, מאת גבריאל שירז, עוסק בהיבט נוסף ומעניין של הפסיכותרפיה הגופנית: הטיפול הזוגי. בנימה אישית, שירז מוליך אותנו דרך תהליך התפתחותו כמטפל גופני ובהמשך כמטפל זוגי, תוך סקירת מושגי יסוד בשני תחומים אלו. דרך תיאור עבודתו עם זוג שהגיע אליו במשבר, שירז מתאר כיצד "התובנות מתחום הטיפול הזוגי משתלבות היטב בתהליך העבודה עם זוגות בקליניקה בשיטת הפסיכותרפיה הגופנית" (עמ' 95). בשפה בהירה וקולחת, שירז שוטח בפנינו את המודל שפיתח, על כל שלביו, ומבהיר מושגי יסוד במודל זה, כגון אישיות ראשונית זוגית, שריון זוגי ועוד. לקראת סוף הפרק, שירז מציג כלים טיפוליים בהם הוא משתמש בעבודתו, ומתאר כמה מהתרגילים החווייתיים והשפעתם על התהליך שעבר הזוג בקליניקה. בסיום הפרק, שירז משתף בפתיחות ובעומק את השפעת העבודה בדרך כה קרובה ומחויבת על התהליכים האישיים והמקצועיים שלו. זהו פרק עשיר ונדיב, המאפשר לקורא לאמץ חלק מהתובנות והתרגילים לעבודתו שלו.
הפרק החמישי, מאת רועי מליח, עוסק בנושא המורכב והמאתגר של חשיפה עצמית בפסיכותרפיה הגופנית. בפרק מרתק זה, מליח פוגש את הנושא ההתייחסותי דרך שימוש בעקרונות פסיכודינמיים כגון העברה נגדית, הזדהות השלכתית ועוד, תוך שהוא מעגן את אותם עקרונות המתייחסים לפסיכה על כל רבדיה, בסומה, הגוף הראשוני, הזמין לקשר מיידי וחשוף. בתחילת הפרק, מליח טוען כי "חשיפה עצמית אינה בחירה כי אם כורח שעלינו להתייחס אליו" (עמ' 123), והפרק כולו הוא דיון עמוק, עדכני ומעורר מחשבה, המבסס את הטענה הפותחת הן דרך ציטוטים מתיאורטיקנים רבים והן דרך דוגמאות טיפוליות. רוחב היריעה של הפרק ועומק הדיון שהוא מעורר מזמנים קריאה חוזרת והתבוננות אישית בנושא טעון זה.
הפרק השישי, מאת דוב בלום-יזדי, חותם את השער הראשון ועוסק בגוף מנקודת מבט פסיכודינמית, תוך הצעת אינטגרציה בין עבודת הטיפול ועולם התיאטרון. המחבר מתאר את תהליך הטיפול שעבר בעצמו כמטופל עם מטפל עיוור ומנתח את התפתחותו של תהליך זה. בלום-יזדי מציג את מודל ה"לילה" שפיתח, המתייחס לגוף ולמשחק הניגודי המתקיים בינו לבין הנפש, הגוף החברתי והגוף החלקי, האשלייתי.
השער השני, "התערבויות: גישות המשלבות גוף, נפש ורוח בטיפול"
זה הוא השער הרחב ביותר בספר, וכולל תשעה פרקים.
השער נפתח בפרק השביעי, שנכתב על ידי ד"ר רונית שלו ומאיה יהונתן שחורי, ועוסק בפסיכותרפיית גוף-נפש בילדים. לטענתן, "הדגש החוויתי-חושי בטיפול גופנפש בילדים.. חובר לנטייה הטבעית של ילדים לחוות את העולם..דרך הגוף ותנועותיו ומאפשר הבנה של התנהגות הילד בטיפול דרכו" (עמ' 183). הן תומכות את טענתן במחקרים ביולוגיים-נוירולוגיים ובתיאוריות התפתחותיות. תיאור מקרה מעניין מתוך הספר "דיבס/ ו. אקסליין" ממחיש את עקרונות התיאוריות ההתפתחותיות המובאות ומאפשר התבוננות מעמיקה על יישומן בתהליך טיפולי מבוסס גוף-נפש. הפרק אף מרחיב ומתייחס לטיפול קבוצתי גופני-נפשי עם ילדים ולהדרכת הורים באוריינטציה זו.
הפרק השמיני, מאת ד"ר טל שפיר, מסביר את המנגנון הנוירופיזיולוגי העומד בבסיס יחסי הגומלין בין תנועה לרגשות. שפיר סוקרת שורה של מחקרים שערכה, המוכיחים כי "לכל רגש יש מערכת ייחודית משלו של רכיבי תנועה, הקשורים במוחינו עם אותו הרגש, ובהם אנו משתמשים כאשר אנו מבטאים את אותו הרגש באמצעות תנועה" (עמ' 223). לטענתה, אנו יכולים להשתמש ברכיבי תנועה אלו כדי לייצר או לחזק את הרגש הזה בתוכנו. שפיר אף מציעה דרך ותרגילים פרקטיים שיאפשרו לזוג הטיפולי לעבד ולווסת רגשות באמצעות תנועות הגוף. הפרק מציע התבוננות מעניינת על הרגש מנקודת מבט נוירופיזיולוגית, ושואף לעודד מטפלים לאמץ עקרונות המבוססים על תובנות אלו בעבודתם.
הפרק התשיעי, מאת ד"ר אנדרס קוניצ'זקי וליב הגר פרייטג, עוסק בתסמינים הקליניים של כאב. הכותבים בוחנים את הקשר בין הגוף לנפש דרך הפריזמה מעוררת המחשבה של "פילוסופיית התודעה" (Philosophy of Mind), ומביאים מדבריהם של דקארט, ליבוביץ', שפינוזה והוגים נוספים. בהמשך מובאת התייחסותו של פרויד לחלום כמרחב פסיכוסומטי. באמצעות התיאוריה הפוליווגאלית ותיאוריית יחסי אובייקט, קוניצ'זקי ופרייטג מנסחים את "האופן שבו הייצוגים הנפשיים מופעלים לחיפוש אחר ביטחון על מנת ליצור הומאוסטזיס באורגניזם" (עמ' 270). דרך תיאור של מספר מקרים קליניים, הכותבים ממחישים כיצד המטופל מבטא את הקשר בין הגוף לנפש דרך התסמינים הפסיכוסומטיים שלו.
הפרק העשירי, מאת יעל לי, עוסק בנושא הטעון של מיניות בפסיכותרפיה גופנית-נפשית. לי פורשת את עקרונות תורתו של רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, ומשווה בין התייחסותו לליבידו ולפורקן המיני לבין זו של פרויד. לי מתארת את "התהליך הפתולוגי של פיצול שנוצר בין הגוף והמיניות לבין הנפש והתרבות" ומסבירה כיצד מיינדפולנס (קשיבות) יכולה לשמש ככלי טיפולי המציע ריפוי לפיצול זה. לטענתה, התפתחותה של מיניות בריאה מתחילה כבר ברחם, וחלק מרכזי בפרק זה בוחן את הנזקים שהשימוש בפורנוגרפיה גורם למוח המתפתח. הפרק מסתיים בתיאור מקרה קליני הממחיש את תהליך המסת "שיריון הגוף" וחידוש הקשר עם היכולת לחוש עונג פיזי ורגשי.
הפרק האחד עשר, מאת רות רובינס, עוסק במקומו של הקול בעבודה עם גוף-נפש. לטענתה, ההתייחסות להבעה קולית בלתי-מילולית "משמשת בפסיכותרפיה הגופנית אמצעי לפורקן פסיכופיזי (קתרזיס). התייחסות כזאת עשוייה להחמיץ את הפוטנציאל היצירתי, שהוא חלק מהותי וטבעי מקולו של כל אדם" (עמ' 315). רובינס סוקרת את מקומו של הקול במסורת הרייכיאנית, ואף בוחנת את הארכיטיפים האקוסטיים בעבודתם של יונג וולפסון, שהושפע ממנו. בהמשך הפרק נסקרות מתודות שונות של עבודה עם קול ותרפיה המשלבת קול, תנועה ומגע. תיאור המקרה החותם את הפרק האינטגרטיבי מדגים כיצד רובינס השתמשה בעבודה קולית ככלי אבחוני וטיפולי.
הפרק השנים עשר, מאת יפעת אקשטיין, עוסק בממד הרוח בטיפול. אקשטיין מתארת חוויה רוחנית שחוותה כמטופלת במהלך מפגש טיפולי, אשר הובילה אותה לחקור, לכתוב וללמוד גישות ושיטות טראנספרסונאליות, שמאניות וקבליות, ולפתח את מודל ה־"Widefulness" - פסיכותרפיה רב־ממדית, המאגדת גוף, נפש, תודעה, אנרגיה ורוח לתוך פרקטיקה יישומית (עמ' 341). הפרק כולל הסבר ופירוט על מודל זה ועל חלק מהמקורות ממנו צמח. אקשטיין מסיימת בתיאור מקרה הממחיש את התייחסותה למסע הטיפולי כאל "מסע חדש של התפתחות, שבו יש מקום לגוף, לנפש, לתודעה ולרוח. מסע..המרחיב את המסלול הליניארי השיגרתי.. ומאפשר למטפלים ומטופלים כאחד.. לפגוש את העצמי הרחב ולהתפתח באופן נפשי ורוחני" (עמ' 360).
הפרק השלושה עשר, מאת גליה טיאנו רונן, עוסק בטיפוח חמלה בפסיכותרפיה. מושג החמלה הוא רחב מאוד אשר שורשיו נטועים בתורות הבודהיסטיות. בפרק זה, טיאנו רונן מתמקדת בחמלה עצמית מודעת ומגדירה את שלושת המרכיבים העיקריים שלה. היא מתקפת את השימוש בחמלה עצמית באמצעות מחקרים וציטוטים ממקורות שונים, ומפרטת כיצד המטפלת יכולה להשתמש בכלי זה גם כדי לתמוך בעצמה בתוך מארג היחסים הטיפוליים. בנוסף לתיאורי מקרה המדגימים בצורה בהירה וקולחת את השימוש בכלי רך אך עוצמתי זה, טיאנו רונן צירפה לפרק שני נספחים: הנחיות לתרגולים עבור הקורא ונספח שלישי עם ציטוט מעורר השראה מאת קרל רוג’רס.
הפרק הארבעה עשר, מאת שירלי דביר, עוסק בנושא השנוי במחלוקת של מגע בטיפול. דביר מפתחת שיטה טיפולית המשלבת מגע בתוך הקשר הפסיכותרפויטי במטרה לרפא טראומות התפתחותיות. היא טוענת כי "מגע יכול להיות בעל תפקיד מהותי במפגש עם מטופלים במרחב קדם-מילולי ובסיוע להם למצוא מחדש ביטחון, לחוות ויסות הדדי ולרפא טראומה התפתחותית" (עמ' 411). דביר מציגה את ה"דעות הקדומות לגבי מגע בפסיכותרפיה" ומרחיבה על האתיקה של השימוש במגע ומה נדרש ממטפל המשתמש במגע בטיפול פסיכותרפויטי. תיאורי מקרה מרגשים תומכים בטענותיה במציאות המעשית ומהווים תוספת משמעותית למחקרים ולמובאות השונות המצוטטים בפרק.
הפרק החמישה עשר חותם את השער השני ומהווה הזמנה והקדמה לשער השלישי. פרק זה, מאת ד"ר אלון רז, עוסק בניסיון האישי של המחבר לחבר (או בלשונו - לתרגם) את הדרך הבודהיסטית עם עולם הפסיכותרפיה. בדרכו הייחודית, רז שוזר את סיפור חייו של הבודהה ואת התובנות העמוקות הנובעות מתוך מסעו, תובנות המהוות תשובות לשאלות האנושיות הבסיסיות, יחד עם היישום של תובנות אלו במעשה הטיפולי. בדיון חכם ומעורר מחשבה, רז בוחן את שלושת המצבים התהליכיים שמציע החיבור בין הדרך הבודהיסטית לעולם הפסיכותרפיה ומתבונן על שאלות כגון "מה אפשר לקחת מהחוכמה הבודהיסטית לחוכמת הדרך הטיפולית" (עמ' 433). בהמשך, רז מציע תרגולים בודהיסטיים רבים היכולים לשרת את הפרקטיקה הטיפולית ותומך את טענותיו בדוגמאות ובתיאורים קליניים.
השער השלישי: התערבויות מבוססות מיינדפולנס
השער נפתח בפרק השישה עשר, פרק שני מאת ד"ר שמית קדוש, העוסק במיינדפולנס ככלי טיפולי. בפרק זה, סוקרת קדוש מספר שיטות טיפול מבוססות מיינדפולנס ואת התועלת בשילובן בחדר הטיפולים. היא מביאה מחקרים התומכים במסקנה שלמיינדפולנס יש השפעה מיטיבה על המוח, על מערכות רבות בגוף, על כאב כרוני ועוד. דרך תיאורי מקרה, קדוש בוחנת את המושג "המטפל הקשוב" (עמ' 453) ואת יתרונותיו, ומדגימה כיצד "היכולת להיות בנוכחות קשובה מאפשרת למטפל להיות בתשומת לב ערה לחוויתו הגופנית נפשית, לחוויתו של המטופל ולקשר הטיפולי" (עמ' 454). קדוש מפרטת את השלבים השונים בעבודה עם מיינדפולנס ומסבירה מהו הרגע הטרנספורמטיבי, שבו נוצרת מערכת עצבית חדשה, וזיכרון אוטוביוגרפי חדש נרשם במוח. בכך, היא הופכת את הפרק לאינפורמטיבי ויישומי גם יחד.
פרק שבעה עשר נכתב על ידי ד"ר גיאנא חליפה ועוסק בטיפול במיינדפולנס בחברה הערבית בישראל. חליפה סוקרת את האתגרים החברתיים-תרבותיים הכרוכים ביישום תוכניות התערבות מבוססות מיינדפולנס בחברה הערבית בישראל ומפרטת את הפוטנציאל הטמון בכך ליצירת שינוי חברתי. היא מצטטת מספר מחקרים העוסקים באתגרים שמציבה התערבות שכזו בחברה הערבית ומציעה דרכים ואפשרויות להתמודדות עם אתגרים אלו. לטענתה, "התמודדות נכונה עם אתגרים אלו יכולה להוביל לשינוי של ממש בחברה הערבית ובמערכת החינוך הערבי בישראל" (עמ' 489).
השער הרביעי: טראומה ומשבר בפסיכותרפיה גוף נפש רוח
השער נפתח בפרק שמונה עשר, פרק שני של ד"ר רונית שלו, שנכתב בשיתוף עם ד"ר נורית גפני. הפרק עוסק במימד הגופני באבל ומטרתו היא לשקף ולהבין את הגוף האבל, ולהתייחס אליו "לא רק כחלק הנושא את האדם האבל אלא גם הגוף המביע את האבל בכאביו, תחושותיו הגופניות ומחלותיו" (עמ' 520). הכותבות מביאות מספר מודלים טיפוליים חדשים הכוללים את השימוש בגוף כחלק מתהליך האבל. תיאור מקרה מפורט ונוגע ללב מדגים את תהליך העבודה עם הורה שכול שהשתתף בקבוצה טיפולית באמצעות צ'י גונג, וסוקר את היתרונות של עבודת אבל קבוצתית המתמקדת בתנועה ובנשימות.
פרק תשעה עשר, מאת טלי הלמן מור, מהווה המשך הולם לפרק הקודם ועוסק בגישה בודהיסטית לאבל ושכול. הכותבת מתייחסת לפסיכולוגיה הבודהיסטית ולגישה ההוליסטית שלה כלפי המוות, המזהה את החיים והמוות כמכלול אחד. הלמן מור מציעה מודל בן שלושה היבטים לטיפול באבל ושכול, תוך שימוש במיינדפולנס ופרקטיקות בודהיסטיות. דרך תיאורי מקרה עדינים ומרגשים, היא מתארת את עבודתה עם כל אחד מההיבטים ומאפשרת לנו לעקוב מקרוב אחר יישומם הפרקטי בחדר הטיפולים. הלמן מור בוחנת לעומק מושגי מפתח כגון קבלה רדיקלית, חמלה עצמית, ארעיות והיעדר עצמיות, ומעניינת במיוחד היא האבחנה שהיא מציעה בין כאב לסבל. "הגוף יודע להתאבל" היא מזכירה לנו. "כמו שהגוף האנושי יודע ללדת וללוות אדם אל תוך החיים, הוא יודע גם להתאבל וללוות אדם אל מחוץ לחיים" (עמ' 532).
פרק עשרים, מאת הדר שולטיין-אלרום, עוסק בתהליך השכחה וההיזכרות של פגיעה מינית בילדות. הפרק מתמקד בזיכרון הגופני וביכולתו לזכור ו"לאחסן" את הטראומה גם כאשר האירוע הטראומטי הודחק ונשכח. מנגנונים מורכבים וסמויים מן העין, אשר תכליתם היא לשמר את הנפש מפני פגיעה משתקת, מוסברים בפרק זה בצורה בהירה וקולחת: מנגנון הזיכרון הטראומטי, מנגנוני הפיצול והניתוק, והתופעות הפיזיות המלוות את תהליך ההיזכרות המאוחרת. תיאור מקרה מצמרר מזמין את הקורא לחוש בגופו את השפעת הטראומה שאין לה מילים או ייצוגים סימבוליים על האדם המציע את עצמו כמלווה במסע הטיפולי. מגוון הכלים והשיטות שהדר שולטיין-אלרום משתמשת בהם מעורר השתאות, ומהפרק כולו עולה קולה הצלול המאפשר לנו לחוש תקווה ואמונה בכוחו של הריפוי, גם במקומות החשוכים ביותר.
פרק עשרים ואחד, מאת ד"ר שמית קדוש, חותם את השער הרביעי ועוסק בתסמינים גופניים ובמחלות כערוץ לתהליכי ריפוי. קדוש מתייחסת לתסמינים גופניים ולמחלות כאל "חלק משפה גופנית על רבדיה השונים, הפותחת שער לעבודה עמוקה עם חומרי ליבה נפשיים" (עמ' 582). תפיסה זו מתבססת על מחקרים עדכניים בפסיכו-נוירו-אימונו-אנדוקרינולוגיה ואפיגנטיקה, וכן על חקר המוח. הפרק מעשיר את הבנתנו בקשרי הגומלין הרב-כיווניים הקיימים בין מוח, מערכות גוף שונות ותפקודן, ומצב נפשי. קדוש מדגימה, דרך תיאורי מקרה, כיצד מתוך הבנה זו ואינטגרציה של השפות השונות, היא ניתבה בכישרון רב את התהליך הפסיכותרפויטי עם מטופלות המציגות תסמינים גופניים.
שער חמישי: הדרכה בפסיכותרפיה גוף,נפש ורוח
פרק עשרים ושניים, מאת מאיה יהונתן שחורי וד"ר רונית שלו, פותח את השער החמישי ועוסק בחקירה תיאורטית וחווייתית של הדרכת גוף-נפש והדרך שבה מתהווים מדריכים בתחום זה. המחברות ריאיינו מספר מדריכות ומדריכים והתעניינו בתהליך האישי והמקצועי שהוביל אותם לעסוק בהדרכה. הפרק סוקר בקצרה רעיונות מרכזיים על הדרכה בפסיכותרפיה ומתאר מספר מוקדים וצירים להדרכה. בהמשך, מתמקדות המחברות בהדרכת גוף-נפש, בראציונל ובטכניקות השונות, ומעלות כמה סוגיות חשובות, כגון: סוגיית המגע, ההבחנה בין הדרכה לטיפול, ותהליכים מקבילים בטיפול ובהדרכה.
פרק עשרים ושלוש, מאת אורית קלאפיש וד"ר עומר לנס, חותם את השער ואת הספר כולו. הפרק עוסק בשימוש בדימויים בהדרכה ממוקדת גוף ומזמין את הקורא להתבונן ולהעמיק במורכבות התהליכים ההתייחסותיים בהדרכה. הכותבים מסבירים כי "במהלך תהליך הדרכה התייחסותית, יש מקום להופעותן של דינמיקות בין- אישיות ביחסי מדריך-מודרך, הנתפסות ככאלו שבפוטנציאל משחזרות דרמות ממטופליו של המודרך" (עמ' 630). קלאפיש ולנס סוקרים מושגים כמו העצמי המרובה והגוף המטאפורי, ובכישרון רב מתארים תהליך הדרכה התייחסותית המתמקדת בעולמו הפנימי של המודרך, בעולמה של המטופלת, ובעולמה של המדריכה. משולש היחסים נבחן לעומק מזוויות שונות ומהווה גורם משמעותי בתהליכי השינוי שעוברים כל המשתתפים.
סיכום - דבר הסוקרת
כל חתירה לאינטגרציה עלולה ליפול למלכודת האקלקטיות, אלא אם כן יש לה עיקרון מרכזי – עמוד שדרה יציב שאליו מתכנסות התיאוריות וההשקפות השונות. ספר זה, הפורש בפני הקורא רקמה צבעונית ותוססת – מארג עשיר של כותבים וכותבות, גישות טיפוליות שונות, תיאוריות, פרקטיקות יישומיות, חשיבה פילוסופית ומטא-פסיכולוגית, ומפגש בין תרבויות ומסורות רבות – מציב בפנינו את השאלה: מהי האינטגרציה המוצעת לנו? האם זו אינטגרציה בין מזרח ומערב? בין הגישה ההתייחסותית ועבודת המיינדפולנס? או שמא זו אינטגרציה בין הגוף לרוח שאליה מכוונים אותנו הכותבים?
התחושה שעלתה בי כשקראתי בסקרנות ובעניין את הספר המגוון הזה היא של שלם הגדול מסך חלקיו; של משהו חדש הנברא ומתהווה לנגד עינינו. כאן, התיאוריה והפרקטיקה חוברות, הסייקי מהדהדת את הסומה והרוח מרחיבה את גבולות החוויה האנושית.
מכל הדפים עולה קול ברור וצלול, המביע בשפות שונות את העיקרון המרכזי – עיקרון האחדות. אחדות הגוף והנפש, אחדות הרוח. עיקרון זה מזמין אותנו למחויבות עמוקה, הן בחדרי הטיפולים והן בחיינו האישיים, לראיית השלם על מכלול כל חלקיו. לא נוכל להדיר עוד את הגוף מחדר הטיפולים, כפי שלא נוכל להתעלם מעולמות הרוח ולהתמקד רק בנבכי הנפש. הזמן העכשווי קורא לנו לחשיבה אינטגרטיבית, היונקת משרשי מסורות העבר ופונה לעתיד – עתיד של מסורת טיפולית חדשה, מגוונת, אינטגרטיבית ואחדותית.
אני רוצה להודות למרכז "שילוב" על שהגה, יזם ואיפשר את הוצאת הספר החשוב הזה. ההחלטה האמיצה להוציא את הספר לאור זמן קצר לאחר הטראומה הקולקטיבית שעברנו ואנו עדיין חווים, ובמחיר השווה לכל נפש, היא עדות למחויבות של "שילוב" והעומדת בראשו, מירי גרוס – מחויבות ארוכת שנים לתהליכי ריפוי וצמיחה, למידה הדדית מפרה ואיחוי הפלגים והשסעים. הספר מהווה קול קורא לחמלה ותמיכה במעגלי החיים, ובמיוחד בימים קשים אלו, שמור לקול זה מקום מרכזי בדרכינו האישית, המקצועית והחברתית.
