האם אנחנו עדיין צריכים עבודה סוציאלית פסיכודינמית? על טראומה, אֵבל, מיניות וזיכרון
רוני אלפנדרי
פרק מתוך הספר 'למצוא מקום לנפש (כרך ב') - אבני יסוד בעבודה סוציאלית פסיכודינמית', בהוצאת כרמל.
מבוא
מה בעצם אנחנו עושים כאשר אנחנו מקיימים את הפרקטיקה הקרויה עבודה סוציאלית פסיכודינמית?
התשובות לשאלה כזו כמובן רבות ומגוונות, בהתאם להֶקשרים השונים שבהם עבודה סוציאלית פסיכודינמית מתקיימת, אולם אני רוצה להצביע על חוויה משותפת אחת לכולם, שהיא למעשה התנאי הבסיסי ביותר בפרקטיקה של עבודה סוציאלית פסיכודינמית, והיא קיומה של שיחה בין שני אנשים. זוהי החוליה הבסיסית ביותר, ובלעדיה טיפול כלשהו לא יכול להתקיים. חוליה זו מתקיימת בהקשרים שונים ומגוונים: טיפול בלשכת רווחה, במרפאה, בשירות מבחן, בפנימייה וגם בשירותים קהילתיים. כמובן שעל בסיס חוליה בסיסית זו ניתן להוסיף עוד ועוד שירותים, כדי להגיע לטיפול קבוצתי, דיאדי, שיקומי, קהילתי ועוד, אולם בכל אחת מהפרקטיקות האלו, חוליה זו היא הכרחית. לחוליה זו שני שותפים לפחות: אחד מהם הוא הפונה המגיע לשיחה עם קושי רגשי כלשהו, והשני הוא כמובן העובד הסוציאלי. אחד מהם מדבר והשני מקשיב. הדיבור וההקשבה, לסירוגין, הם המרכיבים החיוניים וההכרחיים לקיומה של שיחה שיכולה להתפתח לכלל דיאלוג פסיכודינמי, בהינתן תנאים מסוימים, שאותם אפרט להלן.
התנאי הבסיסי לקיומה של שיחה כזו, שאינה כמו כל שיחה אחרת בין שני בני־אדם, הוא קיומו של מרחב פיזי שבו תתקיים השיחה בפרטיות ובנועם, וגם קיומו של מרחב נפשי, שעליו אפרט בהמשך. על אופני התקיימותו של המרחב הפיזי פירטתי בכרך הראשון של הספר, ולכן רק אזכיר כי נדרשים תנאים פיזיים הכוללים חדר שבו אפשר לסגור את הדלת, סביבה שקטה, היעדר הסחות דעת במהלך הפגישה, תנאי ישיבה נוחים וגישה פיזית שמתאימה לכל אדם. החדר שבו תתנהל השיחה היא בית עבור הצמד הטיפולי. בית במובנו העמוק – home – שבו רצוי שנרגיש מוכרים ומובנים, בית שאליו נרצה לשוב גם כאשר אנו מתקשים לשהות בו (אלפנדרי, 2018).
הבניית המרחב הנפשי הנדרש לקיום השיחה נשענת על היכולת להקשיב בתשומת לב מלאה, והיא באופן פרדוקסלי התוצר של טיפול טוב־דיו שאליו אנו שואפים. אחת ההנחות הבסיסיות המשתמעות משלל התאוריות הפסיכואנליטיות היא שאנו שואפים להיות אנשים בוגרים, יצירתיים, מאוזנים וחופשיים, המסוגלים לחיות בשלום ותוך כדי כבוד כלפי האחר והכרה הדדית בו, גם כאשר אחר זה אינו מתנהל בדיוק על־פי צרכינו או על־פי ציפיותינו. היכולת הזו, להכיר בנפרדות האחר ולקבל אותו כמו שהוא, על פגמיו ועל חסרונותיו, מתוארת בספרות הפסיכואנליטית במושג "אמביוולנטיות" או "דו־ערכיות". אמביוולנטיות זו נובעת מהשילוב בין היחס האוהב והמקבל כלפי האחר לבין היחס המפריד והתוקפני כלפיו. כמובן ששני מושגים אלה, אהבה ותוקפנות, או ארוס ותנטוס, על־פי הגדרתו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד (1856–1939), אינם מהווים צמד בינארי של או־או, אלא מנעד רחב אשר כל נקודה ונקודה בו מייצגת שילוב מסוים בין שני המרכיבים (Benjamin, 2018).
על אהבה, תוקפנות ואמביוולנטיות
על בסיס ההנחה הזו, דיאלוג הדדי ומשתף בין שני אנשים, שבו יש מצע בסיסי של חוויות אישיות ופוטנציאל של שינוי רגשי, יתאפשר במלואו רק אם שני השותפים חולקים את העיקרון המארגן הבסיסי של יחסים בוגרים בין־אישיים שמורכבים מאמביוולנטיות הדדית. יחסו הבוגר של האדם לאחר אינו רק של אהבה. לאהוב ולהיות נאהב הם כמובן תנאים הכרחיים קיומיים להישרדותו של היחיד, ובמיוחד בשלבים הראשונים של חייו. אולם כבר בשבועות הראשונים של החיים, אנו מגלים כי יחסנו למי־שאינו־אני (האחר) המשמעותי בחיינו צבוע גם בצבעים של דחייה, של סירוב, של אי־נחת ושל עוד מגוון רגשות שאותם ניתן לכנס תחת המטרייה של המושג "תוקפנות". תהליך התפתחותנו הרגשי הוא למעשה תיאור של המסע האינטגרטיבי שאותו אנחנו עוברים באריגת הקשר המורכב לאחר, שבו האהבה והתוקפנות, ארוס ותנטוס, ארוגים זה בזה, ויוצרים את המורכבות המרובדת של מערכות היחסים שלנו. בכל פעם שאנו חווים את האחר ככזה שאינו נתון באופן בלעדי לסיפוק צרכינו, אנו חווים אובדן מסוים. האחר, שהיה אולי דמות מושלמת בתחילת הדרך, נתפס מפרספקטיבה חדשה, ונחווה על־ידינו גם כדמות מתסכלת. היחס שלנו למי־שאינו־אני מתחיל להיות אמביוולנטי, והוא מורכב גם מאהבה אך גם מתוקפנות.
כל אחד מאיתנו נולד לאישה שהקדישה את כל־כולה לסיפוק צרכינו הראשוניים בימים ובשבועות הראשונים של חיינו. ללא מסירות זו – כפי שדונלד וודס ויניקוט (1896–1971) כינה "מושקעות אימהית ראשונית" (primary maternal preoccupation) – התינוק לא יכול לשרוד את התקופה הראשונה בחייו, שבה הוא תלוי לגמרי בחסדי הדמות ההורית המטפלת בו (ויניקוט, 2018א).
עם חלוף השבועות והחודשים הראשונים, התינוק רוכש בהדרגה יותר ויותר יכולות המבחינות אותו מהקשר התלותי עם אותה דמות ראשונית. דניאל סטרן (2005) תיאר בספרו עולמם הבין־אישי של תינוקות, גישה פסיכואנליטית והתפתחותית לדרך שהתינוק מפתח ומגבש את חוויית האני שלו, בהתבסס על הפנמת החוויות החושיות, הרגשיות והמנטליות של הקשר עם האחר בחודשים הראשונים של חייו. הציר המתאר התפתחות זו נמתח בין תלותיות לנפרדות. ציר זה ממשיך ללוות אותנו לכל אורך חיינו, עד ליום מותנו. בכל רגע ורגע אנחנו תלויים באחר כדי להתקיים, אך גם זקוקים למידה של נפרדות ממנו כדי לקיים חיים עצמאיים ויצירתיים. ניתן לייחס את הפתולוגיות האישיות והבין־אישיות שמתפתחות במהלך החיים כנובעות משיבוש בשיווי המשקל בין הנפרדות לתלות בחיינו. יכולתנו להתפתח כאנשים יצירתיים, בריאים וחופשיים קשורה למידת יכולתנו להחזיק עמדה יציבה ולשמר גם תלותיות וגם נפרדות ביחסנו למי־שאינו־אני.
דרך נוספת לתאר ציר זה היא תיאור היחס המאפיין את הקשר בינינו לבין האחר כמושתת על רצון בקרבה ובאהבה, אך בה־בעת גם על יכולותינו להתרחק ולדחות את האחר. כל מי שאנו מצויים איתו ביחסים אינטימיים, בין אם מדובר ביחסים משפחתיים, יחסי חברות וזוגיות ואף יחסים מקצועיים ותרבותיים – אנחנו רוצים להיות קרובים אליו, אך גם רוצים להתרחק ממנו. אין כל סתירה בעובדה כי אנו מרגישים לעיתים תוקפנות כלפי האנשים שאותם אנו אוהבים. התנועה בין אהבה לתוקפנות ניתנת לגילוי בכל רגע ורגע ובכל קשר אנושי משמעותי. המפתח הוא במינון ובמודעות לעוצמתם של דחפים אלה בהכרעה לגבי פעולותינו. ככל שאנו מודעים יותר לאחיזה הפרדוקסלית לכאורה בין שני דחפים אלה ולביטוייה ביחסים עם האחר, כך נוכל לבחור באופן חופשי יותר ולהיות נתונים פחות לחזרתיות הכפייתית מנבכי הלא־מודע, שמאיימת לנהל את חיינו.
בהתפתחות טובה־דייה, בהינתן שאנו גדלים בסביבה שהייתה קשובה מספיק לצרכינו, אך גם ידעה להציב גבולות לתשוקותינו, האדם מתפתח להיות אדם יצירתי וחברתי, המחפש קשר משמעותי עם האחר, אך גם מצליח לתת ביטוי פרטי־אישי לנפשו. אולם במקרים שבהם הסביבה אינה טובה־דייה ואינה קשובה לצרכיו המוקדמים של היחיד, אנו עדים להתפתחות רגשית ומנטלית, שמייצרת דפוסים תוך־אישיים ובין־אישיים המניבים קשיים תפקודיים ורגשיים באדם, והמשפיעים גם על יחסיו עם הקרובים אליו. בחלק ניכר מהמקרים, היעדר סביבה טובה־דייה או אף פגיעה, גורם ליחיד לחוות קרע במרקם הקיומי שלו, הנרשם כטראומה ברבדים הלא מודעים של הנפש.
האנשים הפונים לעובדים סוציאליים בלשכות הרווחה, במרפאות לבריאות הנפש ועוד, הם בדרך כלל אנשים שאובדן משמעותי, לא מעובד ולא מוכל, הִתווה את אופן התפתחותם, ואולי השאיר משקע טראומטי בנפשם, וזה מייצר סימפטומים שונים, אישיים ובין־אישיים. סימפטומים אלה אינם חטאים מוסריים כפי שהיה נהוג לחשוב בעבר, אלא ביטוי למערך ההגנתי שאותו הם היו צריכים לפתח כדי לשרוד ולגדול בסביבה ובנסיבות חיים שלא היו מיטיבות מספיק, שבהם לא היה איזון בין האהבה לתוקפנות ביחסה של הסביבה אליהם וכך הוא הופנם על־ידיהם והפך להיות חלק מנפשם. אנו מתייחסים לחסכים ולעיוותים אלה כאל ביטויים של טראומה התפתחותית או רגשית. חשוב לזכור כי כאשר אנו פוגשים את האדם המגיע אלינו לטיפול, אנו פוגשים למעשה את סך כל חוויותיו עד לרגע הנתון, כלומר את האדם שהצליח לעצב את חוויית העצמי שלו בעקבות התמודדותו עם האובדנים ועם הטראומות השונות שהוא פגש במהלך חייו. אותו אדם הצליח להגיע עד הלום, גם אם מדובר בהווה עגום במיוחד, אך ורק בזכות ההגנות שלו, שעזרו לו להיות מי שהוא הצליח להיות. עלינו לכבד ולפענח הגנות אלו, גם כאשר הן נראות הרסניות מאוד במבט ראשון. במובן הזה, תפקידנו כמטפלים הוא לעזור לאותו אדם להתנהל עם אותו מערך הגנתי שבעזרתו הוא אכן שרד, אולם בגינו גם פיתח את אותם סימפטומים תוך־אישיים ובין־אישיים שהביאו אותו, או את סביבתו, לחפש טיפול, לחפש מקום לנפש, ולעבד איתו את כל זאת.
חמישה עקרונות בסיסיים לעבודה סוציאלית פסיכודינמית
בהקדמה לכרך א' של למצוא מקום לנפש, הצעתי ארבעה עקרונות בסיסיים שדרכם ניתן לאפיין את הטיפול הפסיכודינמי כפי שהוא מתבצע בהקשר של עבודה סוציאלית בישראל (אלפנדרי, 2018). בשלב זה, אני רוצה להציע עיקרון נוסף, מקדים.
ישנן דרכים רבות לאפיין את ההתפתחות והפעילות האנושית ורבות נכתב על כך. אני מציע אפיון המתבסס על מהלך התפתחותי המלווה את האדם מרגע לידתו ועד מותו. ניתן להתבונן על החוויה האנושית כבעלת שלושה רבדים: תחושות, רגשות ומחשבות. בשלב הראשון, כל חוויה המתרחשת בעולם, נחווית על־ידי האדם, קודם כול כתחושה פיזית (sensations). אנו חשים קור, רעב, גירוי, מגע וכן הלאה באחד או בכל איברי החישה שלנו. בשלב השני, אנו מאפיינים חוויות חושיות אלו על־ידי רגשות (emotions). אנו אוהבים, נהנים, סולדים או נגעלים מאותן חוויות תחושתיות. בשלב השלישי, אנו ממשיגים חוויות חושיות ורגשיות אלו על־ידי מחשבות (thoughts), שבעזרתן אנו מבינים את המתרחש בעולם. מבנה תלת־שלבי ובו־זמני זה של תחושות, רגשות ומחשבות, מהווה את המנוע שעל־פיו אנו מתנהלים בעולם. ניתן כמובן להשתמש בו גם כדי לתאר את האופן שבו אנו חווים את העולם הפנימי שלנו, זה המתרחש בתוך גופנו, ולא רק את מה שאנו חווים מול המציאות החיצונית. מדובר אם כך במנגנון דו־שלבי בעל ממשק כפול: כלפי המציאות החיצונית וכלפי החוויה הפנימית שלנו. בכל רגע נתון ניתן לעצור ולבחון את החוויה הקיומית שלנו כמורכבת מתחושות, מרגשות וממחשבות. לדוגמה, כאשר אנו פוגשים מטופל המתמודד עם בעיית אלימות, נוכל לאבחן כיצד יכולתו הנמוכה לווסת את תחושותיו הפיזיות מייצרת חוויה רגשית סוערת המולידה דפוסי מחשבה המקשים עליו לקיים זוגיות בריאה. תוכנית העבודה הטיפולית שלנו צריכה להתייחס לכל אחד משלושת המרכיבים האלה.
העיקרון השני מתייחס לשסע המובנה בנפשו של כל אחד מאיתנו. למרות שאנו סבורים כי אנו פועלים בחיי היום־יום על־פי מחשבה רציונלית ותבונית, אנו מגלים שוב ושוב כי הרציונליות והתבונה הן לא תמיד הגורם המניע המרכזי בחיינו. לעיתים קרובות אנו מגלים רק בדיעבד שהסיבה לפעולותינו נובעת ממקורות שלא היינו מודעים להם. ההבחנה החשובה ביותר בהקשר זה היא בין החלקים המודעים לחלקים הלא מודעים של הנפש כבסיס לרוב ההמשגה התאורטית הפסיכודינמית. התפיסה כי חוויות העבר, במיוחד בשנים הראשונות של חיינו, "שוקעות" לתוך החלק הלא מודע של הנפש ושם מייצרות את נטיותינו בהווה, מקובלת כמעט על כל התאורטיקנים הפסיכואנליטיקאים. בניתוח מעמיק, אנחנו מסוגלים לזהות גורמים אלה כקשורים וכנובעים משלבים מוקדמים של חיינו. ללא ניתוח כזה וללא העלאת המודעות, אנו עשויים למצוא עצמנו נשלטים על־ידי כוחות שנחווים כגדולים מאיתנו. העלאת המודעות לא בהכרח מאפשרת לנו לעשות את כל העולה על רוחנו, ולעיתים אף חושפת אותנו לסבל הכרוך בוויתור על חלק ממאוויינו, אך היא מקרבת אותנו לחוויה של היותנו בני־אדם תבוניים, הפועלים משיקולים מחושבים.
העיקרון השלישי הוא תפיסת מהלך ההתפתחות האנושית כמתרחשת בשני ערוצים השלובים זה בזה: הערוץ התוך־נפשי והערוץ הבין־אישי. שני ערוצים אלה מתקיימים זה לצד זה ומהווים היבטים שונים של אותה הוויה. הערוץ התוך־נפשי מושתת על התפיסה שעל־פיה הקשר בין התינוק לדמות המטפלת בו מייצר דפוסי התקשרות ספציפיים, המעצבים הן את עולמו הפנימי המתפתח והן את יחסיו החברתיים־העתידיים. בתמונה זו יש למיניות תפקיד מרכזי, כפי שאדגים בהמשך, אך לא בלעדִי. הערוץ הבין־אישי משלים את התמונה, כיוון שאופיין המסוים של אותן דמויות מטפלות נרשם גם הוא באזור הלא מודע של הנפש, שבו נוצרים הדפוסים שמעצבים את פעולותיו ואת בחירותיו של היחיד. הפנמות אלו של מערכות היחסים המוקדמות ביותר על מטעניהן החושיים, הרגשיים והקוגניטיביים מכוננות את נתיבי התפתחותו של התינוק. במרכז התפיסה מצויה ההנחה כי דפוסים אלה פועלים באופן משחזר, כך שאותן חוויות בראשיתיות בתחילת חייו של האדם יתוו את בחירותיו של האדם המתפתח.
העיקרון הרביעי נובע משני העקרונות הראשונים ומשלים אותם. כיוון שנטייתו של האדם תהיה לחזור על אותם דפוסי התקשרות ראשוניים ביחסיו העתידיים עם דמויות בוגרות ולשחזר אותם, חדר הטיפולים יכול לשמש מרחב שבו יהיה אפשר לבחון חזרה עליהם ולשחזרם הן בשיחה הטיפולית והן באופן סימבולי וחלקי ביחסים המתהווים שבין המטפל למטופל ביחסי ההעברה וההעברה־הנגדית. חשוב לומר בנקודה זו כי צמד המושגים המרכזי הזה, העברה והעברה־נגדית, מהווים את שני צידיו של אותו מטבע. לא תיתכן העברה ללא העברה־נגדית ולהפך. בכל מפגש בין שני אנשים, גם מחוץ לחדר הטיפולים, מתרחשת בשניהם החייאה (reliving) של דפוסי עבר ושחזורם במידה כזו או אחרת. בחדר הטיפולים, החייאה ושחזור אלה זוכים לתשומת לב מיוחדת של המטפל. על־פי עיקרון זה, היחסים המתפתחים בין המטפל למטופל יהדהדו באופנים משמעותיים הן את דפוסי ההתקשרות של המטופל והן את יחסיו בהווה עם הדמויות המשמעותיות בחייו. לעיתים קרובות קשה מאוד יהיה לדעת "מי התחיל": האם ההעברה של המטפל למטופל קדמה לזו של המטופל למטפל או להפך. אני מציע, אם כך, לחשוב על העברה כעל התהליך ההדדי והדו־סיטרי הזה כולו. כך, בכל פעם שאנו אומרים "העברה", אנו מתכוונים לכלל ההשלכות וההזדהויות המתרחשות בתוך הצמד הטיפולי. כמובן ש"נטל ההוכחה" הוא על המטפל: הוא זה שצריך לווסת, להבין ולפרש את תהליכי ההעברה באופן כזה שינגיש למטופל את התכנים, את השחזורים ואת היחסים הלא מודעים שמתרחשים באופן בלתי נמנע בחדר. בחינת משולש זה – יחסי המטופל בהווה, דפוסי התקשרותו בעבר ויחסיו עם המטפל – מהווה את האג'נדה הטיפולית הפסיכודינמית.
העיקרון החמישי מניח כי טיפול פרטני מתנהל תמיד בהקשר תרבותי מסוים, אשר משפיע על כל תנאי הטיפול, ועל התכנים והיחסים המתאפשרים בו. לדוגמה, טיפול באדם בהקשרים תרבותיים שונים יְיַצר שני מרחבי טיפול, שהשוני ביניהם עשוי לגבור על הדמיון. תפיסה זו, המושתתת על הנחות יסוד פוסט־מודרניסטיות, מייחסת חשיבות רבה לרקע התרבותי של המטפל ושל המטופל, להקשר החברתי שבו נערך הטיפול ולהמשגה התאורטית־ערכית שבה משתמש המטפל במתודה הטיפולית שלו. נושאים כמו מגדר, דת, לאום ומצב סוציו־אקונומי, מהווים חלק מהמערך שבתוכו פועל הצמד הטיפולי, ועל המטפל לחדד וליישם את תפיסתו הרחבה. פרקים רבים בספר הנוכחי עוסקים בהיבטים שונים של עיקרון זה וביישומיו המעשיים בישראל.
מושגי יסוד
כדי להעמיק את התובנות שעליהן אני מציע לבסס את המסגרת התאורטית של ספר זה, אני מציע לדון בארבעה מושגים המהווים את העוגנים התאורטיים של הספר כולו, ושאותם הזכרתי בתחילת הפרק: טראומה, אובדן, הבית (האַלבֵּיתי) ומיניות.
טראומה ואובדן
מחשבות על טראומה מלוות את הפסיכואנליזה מראשית ימיה בווינה של המאה ה־19 (Freud, 1899). במהלך השנים ניתנו הגדרות שונות למונח, גם בעברית. המילה טראומה מקורה ביוונית ומשמעותה: פציעה, נזק או אסון. משם הגיעה המילה לשפה האנגלית. המילים לחלום באנגלית (to dream) ולחלום בגרמנית (traumen) מקורן במושג ההודו־אירופאי שמשמעותו היא "להונות" (dreugh) שהתגלגל למילה בגרמנית עתיקה (draugmah) שמשמעותה מצג־שווא. הקרבה האטימולוגית בין המילה הגרמנית חֲלום (traumarbeit) לבין המילה הגרמנית טראומה (trauma) חשובה ביותר לענייננו, ומניחה את הבסיס לטיפול הפסיכודינמי. כדי לחקור את הטראומה, יש לחקור את החלום, או במילים אחרות, את החלק הלא מודע של הנפש. בכמה פרקים בספר זה, ניתן יהיה לקרוא על הגדרות שונות של טראומה בשדה הקליני, וכיצד מומלץ לטפל בה בהקשרים שונים.
באופן כללי, אני מציע כי טראומה הוא אירוע לא מודע בעיקרו (פלמן ולאוב, 2008). כלומר, לא כל אירוע קשה או פוגעני, לא כל אובדן שחווה היחיד בחייו כילד או כמבוגר ושמזעזע אותו, ייחשב כטראומה. כל אדם, באופן טבעי, חווה חוויות חושיות, רגשיות וקוגניטיביות במהלך חייו, שבהן הוא אינו מקבל את רצונו. כל חוויה כזו היא במובן כללי חוויית אובדן. הדבר שאותו רצה האדם, לא התממש, והוא היה צריך לוותר עליו. הדבר שעליו הוא היה צריך לוותר השאיר בתוכו רישום וזיכרון, שאיתם הוא ממשיך לקיים קשר בנפשו. האובדן עצמו, למרות היותו חוויה לא נעימה, עשוי להוות חלק מתהליך ההתפתחות הבריאה של האדם, שבו הוא לומד לקבל ולהפנים את העובדה שהיותו בעולם אינה מאפשרת לו סיפוק והגשמה מלאה של כל מאווייו. במובן הזה, האובדנים השונים שאותם אנו חווים במהלך חיינו, הופכים אותנו לאנשים בוגרים היודעים לחיות במציאות כפי שהיא באמת, ולא כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה.
אולם אובדנים מסוימים תופסים מקום אחר בנפש שלנו. אובדנים שלא הצלחנו להכיל ולתת להם משמעות חושית, רגשית וקוגניטיבית – בגלל שהם היו עוצמתיים מדי או שקרו בשלב של חיינו שבו לא יכולנו עדיין להתמודד איתם – הם בעלי פוטנציאל להפוך לטראומטיים. טראומה משמעותה שבר עמוק בנפש, קריעה של המרקם ושל רצף ההוויה האנושית. טראומה היא חוויה שלא ניתן לתאר במילים או בדרך סימבולית כלשהי, כיוון שהיא פועלת ברובד הקדם־מילולי. אירוע קשה המחלחל עמוק לתוך השכבות הקדמוניות של התפתחותו, במקום שבו מילים טרם נוצרו, יהווה טראומה. אירוע קשה או אובדן שעליו יכול היחיד לדבר ושהוא מצליח להתמודד עימו באמצעים המילוליים והסימבוליים המצויים ברשותו לאורך זמן, לא יהיה בהכרח טראומטי במובן של אותו קרע נפשי עמוק. כמובן שההבחנה בין אירוע טראומטי לבין אירוע שאינו טראומטי אינה חד־משמעית, ונכון יותר להתייחס לנושא כמצוי על רצף. בפוטנציה, כל אירוע קשה או אובדן שנחווה על־ידי היחיד בהווה יכול להיות בעל ממדים טראומטיים, גם בדיעבד. אחד מהגורמים שעשויים להפוך אירוע לטראומטי עבור היחיד הוא מבנה האישיות וחוסנה טרם התרחשותו של אותו אירוע. ככל שמבנה העצמי חסון יותר, כך ניתן יהיה להניח שהיחיד יתמודד עם אירועים קשים ועם אובדנים בחייו בלי שאלה יחלחלו בהכרח לשכבות הקדמוניות של נפשו, שם הם יפגשו סדקים ראשוניים בהתפתחותו ויהפכו לטראומטיים. אם חוסן זה מעורער וההגנות הנורמטיביות של היחיד לא מצליחות להתמודד עם ההשפעה המזיקה של אותו אירוע, ניתן יהיה לצפות להדים טראומטיים ברחבי הלא־מודע. מכאן משתמע שכל אדם נתון בסיכון מסוים לחוות טראומה אם הגנותיו לא תתפקדנה באופן יעיל למול אובדנים ואירועים פוגעניים. אולם באותה עת, לא כל אדם שחווה אירוע פוגעני בהכרח יסבול מסימפטומים שאותם ניתן לייחס לטראומה.
הבית, האלביתי ומיניות
כדי להדגים את האופי האמביוולנטי, אך לא הבינארי, שאני מייחס למערכות יחסים בוגרות, אני משתמש במושג הבית, המקום שבו כל אחד מאיתנו אמור לרכוש את אותו חוסן נפשי שמסייע לנו להתמודד עם האובדנים במציאות, בלי שאלה יהפכו לחוויות טראומטיות משתקות.
דימויי הבית כמקום שבו אנו גדלים ושממנו אנו נפרדים כדי לייסד בית בעצמנו, רוֹוְחים מאוד בספרות הפסיכואנליטית. ויניקוט (2018ב), לדוגמה, התייחס לבית כאל המקום שבו יכולה להתקיים סביבה מאפשרת שבה היחיד מתפתח באופן עצמאי ויצירתי, אך גם כמקום שבו השפעות הרסניות של סביבה שאינה טובה־דייה מייצרות הגנתיות־יתר. תאורטיקנים נוספים כמו מייקל אייגן (2019), נותנים דעתם לחוויה הביתית ככזו המאפשרת את ההזנה הנפשית הנדרשת לנו להתפתחות תקינה, אך גם מאפשרת לעיתים הזנה רעילה, המביאה אותנו להפנמה פתולוגית של תפיסה עצמית ושל קשר עם האחר, שאותם אנו משחזרים בחיינו הבוגרים. הבית אם כך הוא אכן מבצרנו והמקום שאליו אנו משתייכים, אך מהווה גם את המקום שבו אנו עשויים לחוות את הפגיעות העמוקות ביותר.
תפיסה הופכית זו של הבית, כמקום מגונן אך גם כמקום שבו יכולות להתרחש הפגיעות החמורות ביותר, מיוצגת במושג האלביתי (das
unheimlich בגרמנית או uncanny באנגלית). מושג זה שאותו הגה פרויד בשנת 1915, בא לתאר תופעה נפשית שכיחה למדי, שבה אנו חווים את המוכר לנו כזר. למשל, לעיתים אנחנו מתעוררים בבוקר ולא בטוחים היכן אנחנו נמצאים. דוגמה נוספת היא מפגש ברחוב עם אדם שנראה לנו מוכר אך איננו יכולים לזהות מהיכן. המוּכר מתערבב עם הזר. כך גם לגבי החוויה שלנו את הבית שבו גדלנו. במהלך ילדותנו, אנו חווים את הבית כמקום בטוח ומאפשר שבו אוהבים ומקבלים אותנו כפי שאנחנו. אך לעיתים, למשל בעת ויכוח עם ההורים, אנו נחשפים להיבט שלהם שלא הכרנו קודם, היבט שעשוי אף להפחיד אותנו בזרותו ובאי־התאמתו לדימוי הפנימי שיש לנו עליהם. תופעה כזו מקבלת ביטוי דרמטי למדי במהלך גיל ההתבגרות, כאשר הילד השקט והנוח הופך להיות נער סוער, מבולבל ותוקפני. הילד הוא אותו ילד, אלא שהמוכר מתערבב עם הזר (פרויד, 2015).
ייצוג הופכי זה של הבית כאלביתי, מהדהד את הקשר ההדוק בין תלות לנפרדות. כאשר אנו נולדים בתוך הבית שלנו, הממשי והסימבולי, אנו מפתחים אליו קשרי השתייכות שבונים בתוכנו את מסגרת חיינו. מסגרת זו כמובן מושתתת על ייצוגי הקשרים עם האנשים שגידלו אותנו, הורינו ודמויות משמעותיות נוספות. בעולם הנוכחי, דמויות אלו בהחלט עשויות להיות מבנה מצומצם, כמקובל בעולם המערבי, של זוג הורים: אבא ואימא, גבר ואישה, אך גם של גבר וגבר או אישה ואישה; בעוד שבתרבויות קולקטיביות המבנה המשפחתי הדומיננטי הוא זה שבו הדמויות המשמעותיות הן גם מהמשפחה הרחבה יותר. יכולתן של דמויות הוריות אלו להישאר נאמנות וקבועות בחיינו, מהווה את הפן המוכר של הבית. אנו מפתחים תלות בקביעותן ובנאמנותן של דמויות אלו. תלות זו, הטבעית מאוד לשנים הראשונות של חיינו, מייצרת את חוויית השתייכותנו המשפחתית והחברתית. עם התקדמות השנים, צרכינו מדמויות הוריות אלו משתנה, וכמובן שלכל אורך הדרך גם דמויות הוריות אלו נתונות ללחצי החיים, ופועלות גם הן על בסיס הדחפים הלא מודעים. משברי ההתבגרות השונים, בין אם מדובר בגיל חמש או בגיל ההתבגרות, מביאים לידי ביטוי את הצורך שלנו בנפרדות מאותן דמויות הוריות. אנו מוצאים את עצמנו מרגישים שונים מאותו מקום מוכר ואף זרים בו, בבית שבו גרנו עם הורינו. אנו מוצאים את עצמנו מנסים להבדיל את עצמנו מהם, ואז נתקלים בקונפליקט נפשי. הקונפליקט הוא בין הקשר עם המוּכר, שהיה מבוסס על תלות, שאותו הפנמנו בתוכנו, ושמהווה חלק ממי שאנחנו, לבין הקשר עם הזר, שמבוסס על הסקרנות כלפי החדש והשונה, ועל רצוננו בנפרדות ובאוטונומיה שאינן קשורות לתלות הילדית.
קונפליקט זה מתקיים במציאות החיצונית היום־יומית, ובא לידי ביטוי בחיכוכים המוכרים לנו מגיל ההתבגרות. אולם משמעותו הלא מודעת של קונפליקט זה חשובה לא פחות. ייצוגי הורים אוהבים שאותם הפנמנו בנפשנו בשנים הראשונות, נטענים בחוויות עוינות ואף תוקפניות, הנובעות מרצוננו בנפרדוּת, ואז אנו פוגשים את האמביוולנטיות בתוכנו. ההורה הטוב והאוהב נתפס גם כהורה מגביל ושנוא. המוכר הופך לזר. הביתי הופך לאלביתי.
הטענת הדמויות המוכרות באנרגיה ההופכת אותם לזרים והמייצרת את החוויה האלביתית כחוויה מרכזית בקיום האנושי, אינה מקרית, על־פי התאוריות הפסיכואנליטיות. אנרגיה זו היא זרם החיים, המתחיל עם לידתנו וממשיך להתפתח וללוותנו עד ליום מותנו. הוא מתחיל עם החוויות החושיות הבסיסיות ביותר של הרך הנולד, החוֹוה את היציאה מהרחם לתוך העולם כאירוע החושי הדרמטי ביותר בחייו, ממשיך בגילויים המוטוריים המלווים את הפעוט בשנותיו הראשונות, ובהישגים הסימבוליים והמילוליים שדרכם חוגג הילד את התפתחות חוויית העצמי שלו ומגיע לשיא עם גילויה מחדש של המיניות של המתבגר, שלה התוודע הילד בשלבים מוקדמים יותר. גילויה המחודש של המיניות והפיכתה לבוגרת, מהווה את תקופת המעבר של היחיד מהילדות אל הבגרות. מכאן ואילך אנו מתנהלים בעולם הבוגרים, עם הצצות מזדמנות לתקופות מוקדמות יותר, עד לשלב שבו אנו נפרדים באופן סופי מהעולם שאליו נולדנו.
כלל המהלך הזה, ובמיוחד שלביו הראשונים בילדות ובהתבגרות, אופיינו על־ידי פרויד וממשיכי דרכו המגוונים, בהיותם מוּנעים על־ידי המיניות האנושית, שהיא השאיפה לביטוי חושי, עמוק וייחודי לקשר עם האחר, קשר שבו מתנהל דיאלוג אין־סופי אך יצירתי בין הרצון לתלוּת ומוכרוּת לבין נפרדות ושונות.
ביסקסואליות, הקשבה ופוסט־זיכרון
דוגמה לאופן שבו התאוריות הפסיכואנליטיות קושרות בין המושגים: טראומה, אובדן, האלביתי ומיניות, וביטוי לאופן המעשי שבו מושגים אלו מיתרגמים לעבודה סוציאלית פסיכודינמית, ניתן למצוא בציטוט ממכתב משנת 1899 שכתב פרויד בן ה־43 לעמיתו באותה תקופה, ויליאם פליס, רופא אף־אוזן־גרון. חמש שנים מאוחר יותר, לאחר שפליס, ממציא התאוריה של מחזוריות המיניות הגברית, מחליט פרויד לנתק עימו קשר, שממילא החל להתרופף עוד קודם לכן בעקבות ניסיונותיו המסוכנים של פליס בניתוחי אף. אולם זה קורה מאוחר יותר. באוגוסט 1899, רגע לפני שפרויד מפרסם את ספרו הנודע ביותר פשר החלומות, הוא עדיין רואה בפליס חבר נפש ועמית מוערך ביותר.
המכתב הזה מהווה רצף מתכתובת מאוד עשירה שניהל עם פליס, שבמהלכה הגה, עיבד וחידד פרויד את רעיונותיו, שלשנים יהפכו לתובנות הפסיכואנליטיות כפי שאנו מכירים אותן היום. את המכתב הוא שולח לפליס בלוויית פרקי ההקדמה של הספר על החלומות, ומבקש מפליס את הערותיו על כתיבתו, ומביע את הערכתו הרבה להערות קודמות. בלב המכתב מופיעה הפסקה הבאה: [...] ככל שאני מתקדם עם עבודתי ומעמיק את זווית הראייה שלי עליה, כך אני מרוצה יותר. ועכשיו אעבור לנושא של הביסקסואליות! אני בטוח שאתה צודק לגבי זה. ואני מתרגל לאט־לאט לרעיון שיש להתייחס לכל אקט מיני כתהליך שבו מעורבים ארבעה סובייקטים [...] (Freud, 1954, p. 289).
חמש שנים מאוחר יותר, פרסם פרויד את שלוש המסות על המיניות, ועורר מהומה רבתי בווינה הבורגנית ובמעגלי החברה שבה הוא חי (פרויד, 2012ב). את הקשר עם פליס הוא כבר ניתק, אולם חלק מרעיונותיו הרדיקליים של פליס כבר שׂגשׂגו בתודעתו, וכנראה שגם ברבדים הלא מודעים של אישיותו.
בפסקה פשוטה אך דרמטית זו מכיר פרויד בכך שבכל אדם קיימים מרכיבים זכריים ונקביים המצויים בהרמוניה ובאיזון מסוים ביניהם. פרויד מציין תופעה שבה היסודות הזכריים והנקביים מופיעים יחד, לא כסתירה ולא כניגוד, אלא כעובדה ביולוגית, כפי שהוא כותב במהדורה מאוחרת יותר של שלוש המסות שהתפרסמה בשנת 1920.
מידה מסוימת של אנדרוגניות אנטומית מתקיימת באופן טבעי. בכל זכר או נקבה נורמליים, עקבות (traces) של המין השני נמצאים, ומכך אנו מסיקים את קיומו של מבנה ביסקסואלי מקורי־ראשוני שהתפתח מאוחר יותר למבנה חד־מיני, המשאיר בעקבותיו עקבות של המין השני שלכאורה התנוון (פרויד, 2012, עמ' 52).
פרויד כמובן לא הסתמך על מקורות מקראיים בדבריו, אבל מעניין לשים לב כי כבר בספר בראשית מופיע הפסוק הבא: "זכר ונקבה בראם; ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בראשית ה, א–ב). על־פי המבחר המקראי, לזכר ולנקבה יש שם פרטי אחד – אדם. פרויד נתן ביטוי נוסף לתפיסתו במאמריו המאוחרים ביותר, כגון "אנליזה סופית ואין סופית", שפורסם בשנת 1937. בתפיסה זו, מדגים פרויד לדעתי את תפיסתו הליברלית והפלורליסטית לגבי המיניות האנושית, תפיסה שראוי להמשיך ולהדגיש גם היום, במאה ה־21, על שום היותה אמירה שאיננה שיפוטית כלפי המנעד העשיר של המיניות האנושית. ההבנה כי ההוויה האנושית מתבססת על מבנה ביסקסואלי טבעי המתורגם לביסקסואליות נפשית, היא מרכזית בהוויה הפלורליסטית שבה דוגלת הפסיכואנליזה. ביסקסואליות זו מציעה כי מה שנתפס כצמד הפכים, זכר ונקבה, הוא למעשה שני חלקים של מכלול אלביתי (Freud, 1937).
היישום הפרקטי של תפיסה זו – המהווה גם תשובה אפשרית לשאלה העומדת במרכז פרק זה (ואולי במרכז הספר כולו): מה אני עושה כשאני עושה את מה שאני עושה – נמצא במילה אחת בדבריו של פרויד: עֲקֵבות (traces). פרויד מייחס חשיבות למשהו שהוא כמעט ונעלם, ורק מבט קפדני ובהיר, כפי שמומלץ למטפל הפסיכודינמי לאמץ, יבחין בו, והוא העקבות של המין הנגדי. זו אמירה מטא־פסיכולוגית ופילוסופית חשובה ביותר, שניתן לעשות ממנה אנלוגיה לטיפול הפסיכודינמי, שבו אנו עוסקים בעֲקֵבות שחוויות העבר השאירו במודע ובלא־מודע שלנו, אותן עקבות שכמעט ונעלמו, אולם ממשיכות לייצר את השפעתן על חיינו היום־יומיים. התעלמות מעקבות אלו, או גרוע מכך, הכחשתן או הדחקתן, תיצור פסיכופתולוגיה ברמות שונות של הנפש. מתן ייצוג לעקבות אלו ועיבוד יצירתי (elaboration) שלהן, תאפשר חיים מלאים יותר, הן ברמה התוך־אישית והן ברמות הבין־אישית והחברתית.
הקשבה
ניתן לומר כי פעולת ההתחקות או ההקשבה אחר מה שנעלם, או שכמעט נעלם, בעומקי הלא־מודע שלנו, אותן עקבות של חוויותינו הכמוסות ביותר, מהווה את המנוע המרכזי בפעולה הטיפולית שלנו – מה אני עושה כשאני עושה את מה שאני עושה. אנו מקשיבים לדברי המטופל שלנו באופן הער לרבדים המילוליים והמודעים, אולם גם משאיר פתח לקולות העולים מהרבדים הלא מודעים. וכמובן שלהקשבה מודעת זו מתווספת הקשבה לא מודעת גם לחוויותינו שלנו, המטפלים, כשותפים לדיאלוג, המבוסס על הכרה הדדית בבן־שיחנו כאדם שלם.
סלמאן אקטאר מציע מודל של הקשבה המובנה מארבע רמות המשולבות זו בזו, והמהוות יחד פלטפורמה שבעזרתה נוכל להבין את האופן שבו אנו מקשיבים (Akhtar, 2013). הוא מתבסס על מאמרו של פרויד על הטכניקה הטיפולית משנת 1912: [...] עליו [המטפל] להרחיק את כל ההשפעות המודעות מתשומת הלב שלו ולמסור את עצמו לחלוטין בידי הזיכרון הלא־מודע או בניסוח טכני גרידא: עליו להקשיב מבלי לדאוג אם הוא זוכר את הדברים אם לאו (פרויד, 2010, עמ' 93).
ארבע רמות ההקשבה על־פי המודל של אקטאר הן:
הקשבה אובייקטיבית – הישענות על כוחות ההיגיון, עמדה מרוחקת, מתצפתת וסקפטית של קשב לאסוציאציות החופשיות של המטופל, תוך בחינה של מה שהמטופל אומר, ושל הדרך שבה הוא אומר זאת.
הקשבה סובייקטיבית – ניסיון להבין באופן אינטואיטיבי מה המטופל מנסה להגיד, תוך הישענות על החיבור הישיר בין הלא־מודע של המטופל ללא־מודע של המטפל, ואמונה בחיבור זה; וּויסות אמפתי וחושי של עמדת המטפל לצורכי המטופל.
הקשבה אמפתית – היכולת להפנים את ההזדהות ההשלכתית של חלקי נפשו של המטופל, כדי לעבד אותם ולשלב אותם בנפשו של המטפל, ואז להחזירם למטופל. המוכנות לשקוע באופן מוחלט בחוויה הסובייקטיבית של המטופל, כלומר, קבלת העולם הפנימי (הפנטזיה) של המטופל כמציאות ממשית.
הקשבה אינטר־סובייקטיבית – הקשבה לדיאלוג המתנהל בין המטפל למטופל, תפיסת כל החומר הקליני כהַבנָיה משותפת של המטפל ושל המטופל, והתייחסות למציאות הטיפולית כמציאות משותפת. כלומר, לא ניתן להבין את נפש האדם מחוץ להקשר שבו היא מקבלת ביטוי – התהליך הטיפולי הוא תהליך דיאלקטי בין שני סובייקטים. ההקשבה היא הדדית ומעגלית.
חשוב להבין מודל זה כמודל ספירלי רב־ממדי, שמציע הן תפיסה התפתחותית של הקשבה, קרי הקשבה אובייקטיבית כתנאי לשאר סוגי ההקשבה, הן תפיסה הוליסטית, המראה כי כל אחד מסוגי ההקשבה הללו משמש את המטפל ברגעים שונים של השיחה, על־פי צורכי המטופל (Akhtar, 2013).
השימוש המושכל בדגשי ההקשבה השונים לדברי המטופל, כולל לעקבות הלא מודעות, יכול לשמש אותנו כדוגמה להבנה מורכבת של מושג נוסף, שבו אסיים את הפרק, והוא "פוסט־זיכרון".
אני מבחין בין פוסט־זיכרון ובין זיכרון מודחק רגיל: פוסט־זיכרון הוא ההכרה, תמיד בדיעבד, שאנחנו מונעים במציאות העכשווית על־ידי אירועים שהתרחשו לפני הולדתנו. אנו מוצאים עצמנו נרדפים (haunted) על־ידי הזיכרונות, ומשחזרים דפוסי התנהגות, מערכות יחסים, רעיונות ורגשות שלא ניתנים להבנה רק על בסיס ההיסטוריה האישית שלנו והנסיבות העכשוויות. רק על־ידי חקירה מעמיקה ניתן לגלות את השורשים הלא מודעים וההיסטוריים של שחזור זה. כאשר שורשים אלה נחשפים, ניתן לעסוק בעבודת ההיזכרות (postmemorial work), שבלעדיה, דפוסים אלה עלולים להפוך להתנהגויות פתולוגיות הן ברמה האישית והן ברמה החברתית.
ניתן להביא לדוגמה את האופנים שבהם חוויותיהם של ניצולי השואה בישראל ממשיכות להשפיע הן על בני הדור השני, השלישי, הרביעי וכן הלאה, הן באופן אישי והן על החברה כולה בישראל. ישנן כמובן דוגמאות היסטוריות נוספות, כמו העבדות בארצות הברית.
הדיון בעקבות הקדם־היסטוריה והלא־מודע שלנו, והאופן שבו ההווה שלנו מונע על־ידי אירועים שהתרחשו עוד לפני שנולדנו ושהם מעצבים את חיינו, מוליך שוב למושגי הטראומה והאובדן. בשכבות הקדם־היסטורית והקדם־מילולית הלא מודעוֹת של הנפש שלנו, טמונות עקבות האירועים של חיינו, או של חייהם של אנשים הקרובים אלינו, שאותם לא הצלחנו או לא יכולנו כלל לעבד באופן מילולי או סימבולי, והם נותרו טמונים כפצצות זמן הממשיכות לתקתק ולהתפתח, ולשלוח את זרועותיהן לעבר האור, לעבר המודעוּת. המבנה של אותם אירועים והאופנים שהם משפיעים עלינו הם טראומטיים, כלומר יוצרים שסע וקרע ברצף הקיומי שלנו, במובן שהם לא נתונים לתהליכים השניוניים של השפה ולרבדים הייצוגיים שנבנו מעליהם. קיימת שאלה גדולה: האם הם בכלל ניתנים לייצוג שפתי וסימבולי הולם, גם לאחר עבודת אנליזה מאומצת, או שבמקרה הטוב ביותר ניתן לראות את פירותיהם החיוביים דרך מעשים אומנותיים ותרבותיים, כלומר דרך סובלימציה כזו או אחרת, ובמקרים הפחות טובים, דרך מגוון של התנהלויות פתולוגיות וסימפטומים שונים?
במאמרו "מעבר לעקרון העונג", שאותו פרסם פרויד בשנת 1920, מתמודד פרויד עם האופן שבו בני אדם נוטים לחזור ולשחזר חוויות ויחסים מוקדמים, גם אם הם טראומטיים ומכאיבים (פרויד, 2021). החשיבות המיוחסת לאובדן ולטראומה מאז ימיו של פרויד, כמעצבת את יחסו של האדם לעצמו ולאחר, מוסברת בנטייה לחזור לאותן חוויות ראשוניות, כדי לנסות ולתת ביטוי ליכולתנו להתאבל על מה שאבד לנו, וכך נוכל להשתחרר מהן ולהמשיך לחיות את חיינו, מוּנעים על־ידי דחפי החיים והמיניות שלנו, ולהמעיט ככל הניתן מהסבל, שהוא כנראה בלתי נמנע. ניתן לחשוב כי כל חזרה כפייתית כזו היא אכן חזרה למקומות של טראומה ושל אובדן, אולם לא רק ממניעים הרסניים, אלא כניסיון הנובע מתקווה ומרצון לתיקון של אותם שברים שנגרמו בעבר. החזרה הכפייתית, אם כך, היא גם הזדמנות לשינוי ולגדילה.
ספר זה מוקדש לניסיונות השונים לתיקון השברים המתחוללים ביחידים במציאות הישראלית של המאה ה־21, מבעד לפרספקטיבה של עובדים סוציאליים קליניים, הנמצאים בכל צומת וצומת של החברה כסוכני שינוי.
מקורות
אייגן, מ' (2019). הזנה רעילה. ירושלים: כרמל.
אלפנדרי, ר' (2018). "מי צריך טיפול פסיכודינמי בעבודה סוציאלית?" בתוך למצוא מקום לנפש: אבני יסוד בעבודה סוציאלית פסיכודינמית (עמ' 15–26). ירושלים: כרמל.
ויניקוט, ד"ו (2018א). "העמדה הדיכאונית בהתפתחות הרגשית הנורמלית". בתוך עמנואל ברמן (עורך), הפסיכולוגיה של השיגעון (עמ' 114–136). תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד"ו (2018ב). "מושג הטראומה בהתייחס להתפתחות הפרט בתוך המשפחה". בתוך עמנואל ברמן (עורך), הפסיכולוגיה של השיגעון (עמ' 194–215). תל אביב: עם עובד.
סטרן, ד' (2005). עולמם הבין־אישי של תינוקות: גישה פסיכואנליטית והתפתחותית. מושב בן שמן: מודן.
פלמן, ש' ולאוב, ד' (2008). עדות. תל אביב: רסלינג.
פרויד, ז' (2010). "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי". בתוך עמנואל ברמן (עורך), הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 92–98). תל אביב: עם עובד.
פרויד, ז' (2012א). האלביתי. תל אביב: רסלינג.
פרויד, ז' (2012ב). "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות". בתוך ר' גולן, מ' זופניק, ש' ליבר וא' ריבניצקי (עורכים), מיניות ואהבה (עמ' 17–97). תל אביב: עם עובד.
פרויד, ז' (2021). "מעבר לעקרון העונג", מבחר כתבים, יא. תל אביב: רסלינג.
Akhtar, S. (2013). Psychoanalytic Listening: Methods, Limits and Innovations. London: Karnac Books.
Benjamin, J. (2018). Beyond Doer and Done to: Recognition Theory, Intersubjectivity and the Third. London: Routledge.
Freud, S. (1899). "Screen Memories". in Standard Edition Vol. XXIII (pp. 299–322). London: Hogarth Press.
Freud, S. (1937). "Analysis Terminable and Interminable". in Standard Edition Vol. III (pp. 209–254). London: Hogarth Press.
Freud, S. (1954). The Origins of Psychoanalysis. New York: Basic Books.
