"מראה מראה שעל הקיר, מי הכי גברי בעיר?"
נקודת מבט ביקורתית וטיפולית על גבריות
נתי ביטון
גבריות הטרוסקסואלית מתאפיינת כנורמטיבית בתרבות המערבית. כחלק מהעקרונות הפטריארכליים, הגבר מצוי בעמדה בה הוא שולט באחרים ומכפיף אותם אליו. אידיאלית, הגבר הינו בעל הישגים מקצועיים ובעל התנהגות רציונאלית ותכליתית, והוא המפרנס והמגונן במסגרת המשפחתית. הוא בעל אומץ לב, פועל במרחב החיצוני (בניגוד לאישה) ומונע מתשוקות ומפנטזיות הטרוסקסואליות (להב ולמיש, 2002).
אל מול דימוי זה, בספרו של בוקובזה (2017), "הדרמה של הגבריות החדשה", נטען כי מערך הגבריות הזה נבנה על בסיס תפיסה אידיאלית של גברים רבים. הגבריות הזו מבוססת על גבורה פאלית מדומיינת הכוללת מערך שלם של ציפיות קשוחות ובלתי פשרניות לגבי כללי התנהגות, שפה ורגשות. לפי בוקובזה, מדובר בפנטזיה חברתית משותפת, ולכן גברים רבים מרגישים באופן עמוק שהם מחויבים לציית לה. כחלק מכך, בוקובזה טוען כי הגבר ממולכד בתוך מיתוסים המספרים על גבורתו, כוחו, עמידותו, זכויות היתר שלו ומעמדו, ואין לו ברירה אלא להפנים אותם. עקב כך, במקרים רבים הגבר מאמץ את המסרים החברתיים הכלליים על מה שנחשב כגברי, ללא כל ביקורת או סינון מצדו. על פי המיתוס, הגבר נתפס כבעל כוח ומצופה ממנו להיות גיבור, גם אם במקרים רבים במהלך חייו הוא פגוע, מצולק, מוחלש ואף חסר אונים.
בחברה הישראלית, מדובר בסוגייה מגדרית-גברית מרכזית. בישראל הגבר ההטרו-פטריארכלי מתואר כגבר ישראלי, "צבר", המבטא ביטחון עצמי, נעריות, ממזריות, אמיץ ופרקטי. סממניו החיצוניים יתאפיינו בסנדלים תנ"כיות, לבוש מרושל, מכנס קצר, חולצה שחושפת את הגוף החסון ובלורית ראוותנית בשיער (אלמוג, 1997).
ניתן לאתגר את הדימוי הזה ואת מידת ההישענות של הגברים עליו. לפי ששון לוי (2006), כל המשגת גבריות נוספת הקוראת תיגר על הגבריות ההגמונית בארץ מוכיחה כי לגבריות אין הגדרה ברורה מאליה. כך, ניתן לאפיין את הגבריות כיחסית, בהתאם לזמן ולמקום בו מתקיימת. מכל מקום, בראייתי ניתן לדבר על משמעותה ומרכזיותה של המיניות ההטרוסקסואלית בכל הנוגע לגבר "הקלאסי" בישראל.
במסגרת המאמר של יוסף, "גבריות בלא נחת: ייצוג הגוף הגברי בסרטי התעמולה הציוניים" (2010), מתואר הניסיון לכונן את הגבריות הציונית-יהודית החדשה כאנטיתזה לדימויו של הגבר היהודי ה"נשי", אותו יהודי גלותי, חלש גופנית, מנוון, מכוער, כפוף ומיילל. התנועה הציונית ראתה בדימוי הזה של הגבריות היהודית דבר פסול שיש להתגבר עליו על ידי כינון של גבריות יהודית חדשה; גבריות חזקה, שזופה, אמיצה, חסונה והטרוסקסואלית.
המאמר בוחן באמצעות הקולנוע וסרטי התעמולה הציוניים את המאמצים התרבותיים-ויזואליים של הציונות ליצור את הגבריות היהודית-ציונית החדשה, תוך הדחקה והצגה של הגבריות היהודית הגלותית כ"אחר" שיש להתגבר עליו ולהדחיקו. לפי המאמר, הקולנוע הציוני מבקש לכונן מחדש את הגבריות היהודית על ידי יצירת נרטיב וויזואליות המתבטאת בעבודה קשה; "יהדות השרירים". כלומר, טיפוח של החוסן הגופני והנפשי כסמל לגבר הציוני החדש.
לטענת יוסף, בקולנוע הציוני ישנם ביטויים מגוונים המרמזים על הנכחת הדמות הגברית-ציונית האמיצה, השרירית והבלתי חדירה. לדוגמה, בסרט "משולבים" ישנו מיקוד בגופם הגברי, השרירי והמיוזע של המצולמים במהלך סצנת קידוח הבאר. צילומי הגוף הגברי-האקטיבי-השרירי-השזוף לצד מכונת הבשר והברזל מייצרים הרמוניה גברית עם הטבע. התמונה הזאת ספוגה בקונטקסט ארוטי על רקע החדרת המקדח הפאלי לאדמה ופרץ המים האורגזמטי אשר בוקע ממנה.
ניתן אפוא לראות, כי הקולנוע הציוני עסק באופן כפייתי ואובססיבי בשאלת הגבריות הנורמטיבית ובפרט בשאלת הגבריות היהודית התקנית, ובמסגרת מאמצים אלה ניסה להדחיק את הנשיות בזהות הלאומית-היהודית-הגברית. לטענת יוסף, המהלך הזה מציף את חוסר היציבות שבבסיס הגבריות הציונית ומערער עליה. על אף הייצוג של הגבר היהודי "הנשי" כחיצוני וכזר שיש להשתיקו ולסלקו, הרי שהוא נמצא קרוב יותר מתמיד, גם מוכר וגם שונה, באופן שמעורר חרדה ותחושת איום. האימה נובעת מכך שהוא מעורר ספקות בסובייקט הגברי הציוני החדש לגבי זהותו.
בטענה זו בדיונו, יוסף משתמש במונח הפסיכואנליטי הפרוידיאני; 'המאוים' (Uncanny) - תופעה רגשית המבטאת פחד וחרדה על רקע היחס בין המוכר והידוע לבין הזרות באותו מוכר וידוע. נוצר מצב שאותו גירוי מוכר נעשה זר, מעורר חרדה, לא-ביתי ומעורר אי נוחות. במאמר, יוסף מתאר דוגמאות למקרים אשר מעוררים את רושם ה'מאוים': אי ודאות לגבי מצבו של אובייקט מסוים – חי או מת, מכני או אורגני, ביתי או לא. זאת לצד תופעות כגון תופעת הצל או תופעת הכפיל. למרות שפרויד מציין את חוסר הוודאות הלא מודעת כהכרחית להתעוררותו של אפקט המאוים, מדלן דולר מוסיף כי אפקט המאוים יכול להופיע גם עקב ודאות ברורה מדי ברמה המודעת. זהו החשש שמא האירוע שהאדם מכיר ומודע אליו, אכן יתממש. במצב שכזה, הסובייקט מודע לסכנה אך לא בהכרח יכול לברוח ממנה, דבר שמעורר את תחושת האימה.
על מנת להמחיש את האופן שבו מתבטאת תופעת "המאוים" בהקשר של ייצוג הגבריות הציונית בקולנוע יוסף מסתייע בסרט "אדמה" תוך התמקדות בבנימין, גיבור הסרט.
גופו של בנימין מוצג כ"נשי" - בנימין הוא כחוש, חולה ופרנואיד, בעל עור חיוור ורופס. זאת בניגוד למאפייני הציונות הגברית החדשה, שמבטאים הנערים האחרים בכפר, צעירים שריריים ושזופים. הגבריות הציונית נחווית אצל בנימין כזרה ומאיימת ולכן הוא נרתע ממנה. היחידים שהוא מצליח לייצר עמם קרבה הם שניים שמחזקים את הייצוג ה"נשי"; מריה ובנימין הילד הצעיר והנשי. בכדי לסלק את בנימין הגולה יש לתאר אותו כדוחה ומושפל, כשונה מהסממן המובהק של הגבריות היהודית הציונית החדשה ואף להגדירו כאחד שעדיין אינו סובייקט. ואכן, בהמשך הסרט הוא משיל מעליו את החלקים הנשיים והופך לגבר ציוני, חסון וזקוף.
מטאפורות ה'מאוים' החושפות את אי היציבות של הגבריות הציונית מתבטאות גם ביחסים בין בנימין הנער (הגיבור) לבין הילד בנימין. בדומה לבנימין הנער, גם בנימין הילד מאופיין כ"נשי", בין היתר בעקבות אהבתו למוזיקה המזוהה כנשית. משיכתו של בנימין ל'כפילו' ותשוקתו, מקבלות אפקט הומו-ארוטי כאשר הם נוגעים האחד בשני. הכפיל מהווה את גילומו המובהק ביותר של אפקט ה'מאוים' שכן דימוי הכפיל מייצג עודפות של 'העצמי'; זהו עודף המייצג את החלק שהסובייקט נדרש להכחיד כדי להיות חלק אינטגרלי בקהילה. במבט אל כפילו הנשי, הוא למעשה נפגש עם עצמו ועם חלקיו הנשיים שהודחקו, מבט שמעורר את תחושת הזרות ואי הנוחות מול אותו מוכר שנתפס כ'מאוים'.
בנקודה שבה בנימין מזהה עצמו כבעל גוף נשי באמצעות מבטו של כפילו, הוא יוצא למסע של ריטואלים פיזיים שמטרתו הכחדת החלק הנשי שהוא כסובייקט נדרש לוותר עליו, בכדי להפוך לבעל גוף גברי שמאומן לבצע את המשימות הציוניות הנדרשות. רק באמצעות המפגש הקרוב עם כפילו, בנימין יכול לכונן עצמו כסובייקט גברי נורמטיבי. כשהוא מצליח לעשות זאת, הוא מצליח גם להביט בנשים. בהמשך, מתוארת הצלחה של בנימין בפיתוח תשוקה למרים, אותה הנערה אליה התחבר בכפר.
ברם, תחושת המאוים שנושא המבט בבנימין הילד הנשי מערערת את כינונו של הסובייקט הגברי ומציגה אותו כחסר יציבות ופלואידי. אם כך, ניתן לראות כי בנימין לעולם יהיה זקוק לכפילו המתבונן בו בכדי לאשר את עצמו ולכן נכפה עליו לחזור ולפגוש שוב ושוב את כפילו בנימין. מפגש זה גם מאיים על גבריותו וגם נותן תוקף לה תוקף מחודש, ובכך נחשף חוסר היציבות הבסיסי של תהליך כינון הסובייקט הגברי הציוני.
תיאור מקרה טיפולי
איתמר (שם בדוי, הפרטים שונו לצורך המקרה), גבר הומו בן 41, עובד כהנדימן (Handyman), סטודנט לחינוך גופני, מתגורר ביישוב בדרום הארץ, האח הבכור מבין 5 אחים גברים ולהם זוג הורים נשואים. איתמר מגיע ממשפחה דתית מאוד עם מאפיינים פטריארכליים, כאשר אביו הוא זה "שהביא" את הפרנסה הביתה, ואילו אימו הייתה ועודנה עקרת בית שמגדלת את ילדיה. במהלך ילדותו חווה אלימות פיזית ומילולית מאביו. איתמר היה נשוי לאישה במשך 5 שנים, ללא ילדים, והחליט להתגרש לאור מחשבות חודרניות על הנטייה המינית ההומוסקסואלית. הוא הגיע אליי לטיפול נפשי בקליניקה לפני כשנה וחצי במטרה לברר ולהעמיק בזהותו, כאשר נטייתי המינית מוצהרת והוזכרה בשיחה הטלפונית הראשונית. בפגישה עמו פגשתי בחור גדול ממדים, חסון ושרירי, עם דיבור "גברי", כאשר המשפט הראשון היה "נעים מאוד אחי", משפט המנכיח את גבריותו ההטרוסקסואלית, ובד בבד את חוסר המותאמות שהתבטאה בשיח כלפיי. אלו, היוו מעין ניסיון לטשטוש רמת המצוקה הגבוהה עמה הגיע, שבהמשך התבהרה. במהלך הפגישה הוא המשיך להנכיח עוד סממנים גבריים, כדוגמת עיסוקו המקצועי והאקדמי.
לעיתים, הטיפול באיתמר עורר אצלי סחרחורת, באופן שלא אפשר לי להתמקד במהות דבריו. העיסוק האובססיבי במונחים "גבריות" ו"נשיות", כמו גם בהדחקת החלקים הנשיים, הקשו על יצירתה של תנועה נפשית. לאחר חשיבה מעמיקה, החלטתי לאפשר לאיתמר להביא עצמו באופן ספונטני, עד אשר יתעייף מניסיונותיו להוכיח לי את גבריותו. זו הייתה תקופת ממושכת שבה הדגיש בכל עת את מאפייניו הגבריים, החל מאופן ישיבתו על כיסא המטופל וכלה בתיאורו הנרחב את עבודתו כהנדימן והתמדתו באימונים בחדר הכושר. נראה היה כי איתמר מבקש להוכיח לעצמו ולי את גבריותו, בתוך מרחב עם מטפל הומוסקסואל שייתכן ועשוי היה לערער אותו. בסוף אחד המפגשים, איתמר החמיא לי על התספורת שלי, על אף היותה שגרתית. הרגשתי כי המחמאה מבטאת את הרצון שלו לקרבה במסגרת הטיפול, ולכן הודיתי לו על כך תוך הדגשת המילה "מחמאה". בפגישה שלאחר מכן, שאלתי אותו "איך זה היה עבורך להחמיא לגבר על התספורת שלו?" והשיב כי זה הרגיש טבעי ונוח.
תהליך זה נמשך מספר חודשים עד אשר הרגשתי כי הקשר הטיפולי התבסס וקיבל צורה עמוקה יותר. במהלך התהליך ובעדינות רבה, ליקטתי עוד פרטים על חוויית הגבריות הכואבת שסוחב עמו, עד אשר אלו התרחבו לכדי נרטיב. אט אט, איתמר הצליח להביא לחדר הטיפול חלקים המאופיינים על ידו כ"נשיים", כדוגמת חיבתו לנגינה בפסנתר ואף פנטזיה שהגדירה כ"משונה" לפתיחת קליניקה לטיפולי יופי. אני זוכר את הפגישה הזו כפגישה כואבת וחשופה מאוד שבה חלק ממנגנוני ההגנה החלו להיטשטש, כאשר מאז חלקים אלו קיבלו ביטוי נרחב במפגשינו, ואט אט הוא העז לצלול עמוק בנפשו ולהציף זיכרונות שנדחקו אי שם. הוא תיאר את אהבתו לבובות, לק בציפורניים ונעלי עקב, ותיאר את הכתיבה ביומנו האישי בגיל 6, שם התייחס לעלבונות שספג כאשר קראו לו "בת". לדבריו, לא הבין מדוע הם מתייחסים אליו כך, אך חוויות אלו נצרבו בנפשו.
איש לא ידע על היומן או על תחביביו, עד אותו היום שאביו נחשף ליומן שלו וראה אותו עם נעלי עקב. את היום הזה איתמר לא ישכח לאור החבלות שנגרמו לו כתוצאה מהאלימות הפיזית הקשה שספג, תוך קריעת דפי המחברת והשלכתה לפח האשפה. איתמר תיאר בפני את הדברים בפירוט, אך באותה נשימה, הדגיש כי האירוע שייך לזיכרונות העבר ולא ראוי להתעמקות. ראיתי זאת כבהלה, כבריחה מחשיפת היתר והאינטימיות. מאותו היום בו נחשף כילד, אביו עמד על המשמר והקפיד איתו על התנהגויות גבריות, ולמעשה כך הוא למד כי אסור לו לבטא אף חלק נשי, גם אם קיים בתוכו. בהמשך התגייס לצבא לתפקיד קרבי ופיתח גוף שרירי, שירת כקצין בצבא, התחתן עם אישה, ובכך למעשה כונן לעצמו זהות גברית חדשה והטרוסקסואלית, כמעין פיצוי יתר (Overcompensation). כאשר הבין שאינו מצליח להתגבר על משיכתו לגברים, נשאב אל תוך משבר שהוביל לגירושין וחזר לגור בבית הוריו.
במסגרת לימודי החינוך, נדרש לעשות חונכות פר"ח לאור (שם בדוי) בן ה-16 המתגורר באותו היישוב. נדמה כי מאז המפגש עמו, נפשו של איתמר חוותה טלטלה. באחד המפגשים הוא תיאר את אור כנער רזה, נשי מאוד, עם עגילים, טבעות, לק שחור באצבעות לצד קולו העדין ומעל כל אלה, נטייתו ההומוסקסואלית המוצהרת. במהלך תיאורו את אור, הבעות פניו נעשו נוקשות ולעיתים ביטאו גועל, מעבר לתיאור הלעגני. בפגישה שלאחר מכן ניסיתי להבין מה באור מעורר אותו רגשית באופן כזה, עד כדי כך שהוא חווה גועל. אור השיב, "כי אני לא יכול לסבול גברים נשיים, זה מגעיל אותי, ואפילו פעם אחת הבאתי מכות למישהו כזה". למעשה, בתגובתו הרגשתי "הדים" לשחזור התנהגותו של אביו, שהפעיל כלפיו אלימות פיזית תוך חינוך נוקשה מאוד. לשחזור זה הוא לא היה מודע כלל.
נראה כי איתמר חווה את אפקט ה'מאוים' דרך המפגש עם אור. מחד, הנשיות שאור מפגין מוכרת וידועה לו, ומאידך היא זרה, מעוררת בו אי נוחות וחרדה איומה שקשה לו לשאת. הוא תיאר בפניי את הדקה הראשונה שבה הם נפגשו ומבטיהם הצטלבו בדומה למבט המתואר בסרט "אדמה" של בנימין וכפילו. גם במקרה של איתמר, ניתן לראות כי המבט על אור הפגיש אותו עם חלקיו הנשיים שהודחקו אי שם בילדותו, היה זה מבט שהעצים את תחושת הזרות ונתפס כ'מאוים'.
בהמשך, איתמר תיאר את העבודה שלו עם אור מהמפגש השני; הוא ניסה לשחק איתו כדורגל ולקח אותו לעבודה על מתקני כושר מהפארק השכונתי, אך אט אט אור הביע את התנגדותו והחל לבטל את מפגשיהם. ביטולים אלו עוררו בקרב איתמר פגיעות לאור תחושת הדחייה שחווה מדמות "נשית", שהובילה לכעס ותסכול רב. ככלל, המפגש עם אור היווה מעין נוכחות משפילה של "האחר והזר" בתוך ההוויה הפלואידית של העצמי של איתמר, דבר שאיים על זהותו הגברית עליה עמל רבות, והבליט את חוסר היציבות המבני של הגבריות שניסה לכונן במשך השנים. יתרה מכך, התנגדותו של אור הדהדה את ההתנגדות שאיתמר לא העז לבטא כלפי אביו שכפה עליו התנהגויות "גבריות".
המפגש עם אור טמן בחובו תעצומות נפש רבות שאיתמר התקשה לבטאן באופן ישיר ומודע. במסגרת הפגישות הטיפוליות, אפשרתי לו לבטא את הכעס והתסכול שחש כתוצאה מהמפגש עם אור, אך לאחר שפרק את שעל ליבו, שיקפתי ופרשתי את רגשותיו באופן שהצליח להקשיב, להתבונן ולהתחיל להעמיק בתהליך ההתבוננות הרפלקטיבית. כך למשל, שיקפתי לאיתמר כי ייתכן ותגובתו הסוערת מרמזת לנו על אזורים חשוכים בנפשו, שמצליחים להפר את שלוותו, והוא אינו מודע לכך. ניסינו לגעת בנקודות הכאב המשותפות שלו ושל אור, ביחס לחוויית הדחייה בעולם. הוא החל לתאר כי על אף שחיצוניותו של אור צבעונית וססגונית, נראה כי עולמו הפנימי מכיל גם חוויות דחייה ובדידות, בדומה אליו. איתמר הבין, כי למרות תחושת הבדידות והדחייה שעוטפת את אור, הוא מצליח להישאר נאמן לעצמו ולדבוק בזהותו, משימה בה הוא עצמו נכשל, כך לפחות בחווייתו.
זו הייתה נקודת מפנה בטיפול. לאור המפגש עם הכאב העמוק שחש, החלה תנועה אחרת שלא נראתה קודם; אט אט, ברגישות ובעדינות רבה, גם אני לקחתי חלק במופע "הנשיות" כדי לנרמל את המתרחש בחדר הטיפול, החל מישיבה רגל על רגל שכונתה על ידי איתמר כנשית, וכלה בהנכחת הלהט"ביות על ידי דגל גאווה קטן. מאז, הוא אפשר לעצמו להציף יותר ויותר את החלקים הנשיים שהודחקו עם השנים; הרשה לעצמו לפנטז על קליניקה לטיפולי יופי בספונטניות, שחרר את פעילויות הספורט במפגשיו עם אור והחליפם בצביעת הציפורניים על ידי לק והאזנה למוסיקה. נראה גם כי המבט של איתמר באור כבר לא היה מעורר חרדה וזר, אלא נעים, משחרר ומרפא.
במקביל התחלנו להתבונן לעומק בבחירותיו השונות במהלך חייו, כגון עיסוקו הפיזי ולימודי החינוך הגופני. כיום איתמר מאפשר לעצמו לבטא את המורכבות הכוללת הן חלקים נשיים, הן חלקים גבריים ומה שביניהם, ובכך להעמיק בנפשו. במקביל לתהליך העמוק שאיתמר עובר, גם אני כמטפל עובר תהליך רגשי, דרך ההתבוננות במונחים "גברי ונשי". לפרקים ולרגעים איתמר היווה עבורי את מה שהיווה לו אור, דבר שיצר מעין השתקפות משולשת של אפקט ה'מאוים'.
סיכום
כפי שעולה מתוך תיאור הטיפול של איתמר, חוויות מוקדמות וטראומטיות של כאב, אובדן ופרידה מטואטאות מתחת לשטיח, ועלולות להוביל גברים רבים לחוש קונפליקט, חרדה ובלבול (סמנה, 2012). התפקיד הגברי המסורתי דורש מגברים להסתיר את רגשותיהם ולהדחיק התנהגויות המאופיינות כנשיות ולא לגיטימיות בחברה הישראלית.
ניתן אפוא לראות כי בימינו מתפתחים נתיבים אלטרנטיביים למימוש הגבריות שאינם כוללים רגרסיה אל הזכרי. נתיבים אלה מקדמים שיח רגשי מודע בקרב גברים. הם יוצאים כנגד התנהגות גברית סטריאוטיפית שהכתיבה החלוקה הבינארית של גבריות ונשיות, ונותנים מקום לקול הסובייקטיבי של הגבר. התרומה העיקרית של נתיבים אלו היא הכרה בקרב גברים שהם לעיתים חסרי דבר-מה, וזה צעד גדול אל עבר מודעות וחירות. במובן זה, הגבריות המבקשת להיות חדשה, מאפשרת לגברים לקיים דיון מעמיק אודות זהותם (בוקובזה, 2017).
אסיים עם דבריו של פרויד (2005) אשר כתב כי "חשוב ביותר שנבהיר לעצמנו כי המושגים "גברי" ו"נשי", שלפי דעה רווחת תוכנם נראה כה חד משמעי, נמנים במדע על המושגים המעורפלים ביותר וניתן לנתחם לפחות בשלושה כיוונים. לעתים משתמשים בגברי ונשי במובן של אקטיביות ופאסיביות, לעתים במובן ביולוגי וכן במובן סוציולוגי. [...] הן במובן הפסיכולוגי והן במובן הביולוגי לא מצויה גבריות או נשיות טהורה" (שם, עמ' 80).
מקורות
אלמוג, ע. (1997). הצבר-דיוקן. עם עובד: תל אביב.
בוקובזה, ג. (2017). הדרמה של הגבריות החדשה. מודן הוצאה לאור בע"מ.
יוסף, ר. (2010). "גבריות בלא נחת: ייצוג הגוף הגברי בסרטי התעמולה הציוניים", בתוך: לדעת גבר- מיניות, גבריות ואתניות בקולנוע הישראלי. הקבוץ המאוחד, סדרת מגדרים, בשיתוף המכללה האקדמית ספיר: ת"א, עמ' 25-43.
להב, ע. ולמיש, ד. (2003). 'רומנטי, רגיש ובעל חוש הומור?' דימויי גברים בפרסומת הישראלית. מגמות כב'(4), 691-671.
סמנה, ר. (2012). קאובוי של שושנים: גבריות במאה ה-21. נדלה בתאריך ה- 23.08.17, מתוך http://www.hebpsy.net/a....asp?id=2810
פרויד, ז. (2005). שלוש מסות על התיאוריה של המיניות. בתוך: מיניות ואהבה. תל-אביב: עם-עובד.
ששון-לוי, א. (2006). זהויות במדים. מאגנס: ירושלים.
