אכזריות
לואיס זלצר ומעיין בורשטיין
מה הביא אותנו לכתיבה זו?
האירוע הרצחני של 07.10 הותיר אותנו נבוכים, אבלים, כועסים. בתחושות של חוסר אונים ומועקה גדולה. להקשיב לחדשות וקריאת העיתונים הגבירו את הכאב. להיות ישראלי הופך עבורנו מסע כבד, ללא תקווה ועם אפשרות של ייאוש. שאלנו את עצמנו כיצד אנשים וקהילות יכולים לפתח תחושות כה עמוקות של רגשות נקם, אכזריות ושאיפה למחוק את האחר. הרי זה מה שקורה מולנו. רגשות ומחשבות אלה, הם חלק בהווייתנו כבני אדם. לפעמים אנו מסוגלים לעבד אותן ולהתבונן בהן.
אך לעיתים הדחף לנקמה, להרס, לפגיעה, למחוק את השני הוא בלתי נשלט, וכך אנו הופכים לחלק פעיל בסיטואציות של אכזריות. להימצא במצב זה, להשתייך לקהילה מעורבת באקטים אכזריים מעוררי אשמה, כאב ומבוכה הוא קשה ובלתי נסבל. הסברים, רציונלזאציות, הכחשות, הופכים ממנגנוני הגנה ממסכים לדרך הסתכלות במציאות הבלתי אנושית שמתגלה לפנינו.
עברו מספר חודשים, ולא נמצאות לנו מילים לגעת בחוויה או לתאר אותה. המגע עם האכזריות שמילים לא מגיעות אליה משאיר את היכולת להתקדם מהבור הנפשי הזה בעלטה. תרתי משמע. בניסיונות לכתוב, לקרוא ולשלב מחשבות שונות, אנו מנסים לתפור סולם חבלים שיאפשר להתמודד עם המצאותינו בבור. מכיוון שנגמרו לנו המילים, אנו כותבים. או כמו שנכתב בפוסט תלוי על לוח מודעות חיפאי: "אני כותבת כי האדמה רועדת תחתיי"
הקדמה: הקו המפריד בין טוב לרע עובר בלבו של האדם
במאמר זה ננסה להתקרב אל נושא טעון זה, שהינו מורכב כל-כך ואשר נוכח כל-כך בחיינו: מהי אכזריות, מיהו האדם האכזרי ומהו המעשה האכזרי.
"אילו רק זה היה כה פשוט: אילו רק היו אנשים רעים אי שם זוממים בחשאי ומבצעים מעשי רשע, ופשוט היה נדרש רק להפריד אותם מאיתנו ולהרוס אותם. אבל הקו המפריד בין טוב ורע עובר בתוך ליבו של בן אנוש. ומי מוכן להרוס פיסה מליבו שלו?" (א. סולז'יניצין, 1970).
- פרסומת -
במצב כיום, קשה מאוד לחברה לראות, להכיר ולהיות רגישים לסבלו של האחר. קשה עד בלתי אפשרי. וזאת מבלי שיידרשו להקטין מעוצמת סבלם וכאבם שלהם. אנו חיים בתוך קונפליקט רווי ביצרים ובצורך לשלוט באחר ובסבבי אלימות. ככל שלא תהיה הכרה בכאבו וסבלו של האחר, נשארת המלחמה והאלימות כדרך להעלים את האחר. האחר הרדיקלי, המפריע, זה שיש צורך למחוק אותו ואת קיומו ולכן גם את סבלו. המחיקה יכולה לבוא לידי ביטוי בשלל אפשרויות - אלימות ישירה, שליטה והגבלה, ובשפה המבטאת העלמת האחר וכאבו, ועוד.
נתבונן על שתי דוגמאות אשר לצערנו משקפות את המציאות כיום:
הראשונה - סירוב החמאס לשחרור גברים באמירה שכולם חיילים בצבא הכיבוש. בקביעתו שמדובר על חיילים, מוחק החמאס את אנושיותם ומצוקתם של הגברים השבויים בתנאים קשים ביותר כבר חודשים רבים.
דוגמה שנייה היא במסרון שנשלח על ידי צה"ל לדיירי בניין בעזה, טרם הפגזתו: "לפני שהורדנו בניין בעזה הודענו לדיירים טלפונית שיש להם זמן מסוים להתפנות" - ההודעה כביכול ביטלה את האכזריות בעניין "הורדת" הבניין. ההנחה שהם קיבלו את המסר, הנחה שיש להם טלפונים, הנחה שראו את ההודעה, שהספיקו להתארגן, שזמן ההתראה אפשר זאת. כמו כן, השתמשנו במילה "להוריד" שמשמשת מעין שם קוד ולא מילה ישירה כמו "להפציץ", כאפשרות של עיוורון או כמגננה מפני אכזריותנו- אנו.
במצב בו אכזריות נמשכת, הצד המפעיל את האכזריות חייב להשתמש במנגנונים של הגנה כמו הכחשה והתקה כדי להגן על עצמו מכך שיתפוס עצמו כאכזר.
כדי להעמיק ולחשוב על תופעת האכזריות, נתבונן כעת על המשגותיהם של תיאורטיקנים שונים לגבי אכזריות, ולגבי מה שמכונה הומאניות, כלומר אנושיות. כך נוכל לתהות אולי אנושיות ואכזריות חד הם, לפחות מבחינת ההיתכנות של כך. נעסוק בעיקר בתיאורטיקנים פחות מוכרים לקורא הישראלי.
אכזריות ע"פ ז'נין פוג'ט
תרומתה של פוג'ט, מהתיאורטיקניות הבכירות של האסכולה הוינקולרית, להבנת מושגי האכזריות וההומאנית משמעותית. זאת בשל התייחסותה לאכזריות לא רק בתוך העולם הפנימי כפי שנראה אצל תיאורטיקנים מובילים, אלא מעל הכל, זוהי תופעה מושרשת בתוף קהילות, משפחות, ובתוך קשרים.
עבור כמה תיאורטיקנים האכזריות היא ביטוי של דיספונקציה פנימית של הסובייקט (היחיד), המתבטאת כלפי עצמו או כלפי אחר/ים.
פוז'ט (2002) מראה בסקירתה הראשונית כי פרויד (1977) חשב על האכזריות במונחים של התגברות של דחף המוות הבא לידי ביטוי בצורת תוקפנות. פרויד טוען שאגרסיה זו מתחברת ל"אני", ההופך לאכזרי ומשם מתפתח "אני עליון" אכזרי.
על פי קליין האכזריות הינה ביטוי פרימיטיבי, אשר קשור לתסכולים ראשונים ומוקדמים, הגורמים לפעילות אגרסיבית ומעכלת נגד האובייקט. תוקפנות זו תיחלש בשלב הפרה-אדיפלי.
ויניקוט מדבר על תקופה פרה-אכזרית, בה הילד מופעל מדחפיו של האיד הדומיננטי באופן לא מודע, ועלול להפעיל אכזריות כלפי אובייקטים שונים. לכאורה אלה מעשים ללא משמעות, המסוגלים לשלול משמעות מסיטואציה, ולשלול משמעות מסובייקט ולטלטל אותו.
שלושת התיאורטיקנים הללו ממקדים את נושא האכזריות במסגרות של תיאורית הדחפים ונראה כי האכזריות היא חלק מיחסים סאדו-מזוכיסטים הקשורים לתפקודים פרימיטיביים של הפסיכה.
לצד העיסוק באכזריות, טוענת פוג'ט, חשוב להתבונן על מושג ההומאניות, מכיוון שהם כרוכים יחדיו. נשאלת השאלה האם הומאניות היא תכונה מולדת, האם זו תכונה נרכשת, ואם כך האם אפשר לאבדה? על פי פוז'ט, להתפתחות של ההומאני נדרשת פרקטיקה בין שני סובייקטים לעיצובה. לגבי שני הסובייקטים הללו אין הסכמה מהי הגדרתם - מהו הסטטוס שלהם: האם נתפסים כשני סובייקטים, או האם אחד נתפס כאובייקט (להרחבה, ניתן למצוא אצל זלצר ובורשטיין: 2017 א', 2017ב').
אנליטיקאים בדרך כלל יתייחסו לסובייקט ולאובייקט. ולכן סבורים אנשי המקצוע שתהליך בו הופכים להומאניים יתפתח בין סובייקט ואובייקט חיצוני. כמו הרך הנולד המפנים אובייקט חיצוני לצורך התפתחותו. זאת, על פי האדם האחר שהופנם, יפתח את התפיסה של מה זו "הומאניות".
נקודת המבט הוינקולריות (זלצר ובורשטיין, 2017ב') תדבר על הצורך במסגרת של שני סובייקטים בכדי להפוך להומאניים, כאשר השניים יוצרים קשר ודרכו סובייקטיביות. ע"פ נקודת מבט זו הריבוי הוא מרכזי.
AGAMBEN (1996) ואחרים מדברים על התכונה ההומאנית שמתפתחת החל מרכישת השפה. לדוגמה, אגמבן מדבר על ה-MUSULMAN, אותו סובייקט, שנשללות ממנו תכונות משמעותיות של הסובייקטיביות שלו, ונכפה עליו לעבור תהליך של דה-הומניזציה הדרגתית. התכונות ההומאנית שלו, נמצאות תחת איום מתמיד בהיותן שבריריות מעצם העובדה שניתן לשלול אותן ממנו.
כאמור, הפרקטיקה העיקרית דרכה נלמדת הומאניות הינה השפה שמאפשרת חשיבה הכוללת תכונות אלה: ייצור קודים, זיכרון, יצירת תהליכי חשיבה, יכולת ניבוי, יכולת להרהר ביחס לעתיד, והיכולת לבחור. ככל שתכונות אלה מתפתחות, הסובייקטיביות הופכת למורכבת יותר. ככל שתכונות אלה נחלשות ונעלמות - מתרחשת דה-הומאניזציה.
האם יש משהו שהוא בניגוד להומאני? זהו ה"לא הומאני", במובן שעדיין לא התפתח כהומאני, כמו ילוד שעדיין אינו מפותח. אפשר גם לציין מצב בו סובייקט שרכש את תכונות ההומאניות, בתנאים מסוימים יכול לאבד תכונות אלה. היו לו ואיבד אותם. למשל : אנשים בגולאג, במחנות ריכוז, מצבים של השמדה ורצח עם, צורות שונות של עבדות. חשוב לציין שלגבי מושגים אלה התייחס AGAMBEN (1998), כאשר כתב על "HOMO SACER". זהו סובייקט שאדונו או שליטו קובע האם הוא רשאי לחיות או למות. סובייקט זה חי מאוים בלי יכולת לקבוע את גורלו. המעשה האכזרי פוגש את הסובייקט, האחר, בלי כוחות נפש, בלי אמצעים להתנגד. בלי אפשרות לחשוב, לעכל, להתגונן. וזאת מכיוון שבפעולה זו מותקפת הווייתו ההומאנית לגבי האלמנטים החיוניים: הגוף, הקשרים, ההשתייכות לקולקטיב. בשונה מאקט אלים אחר, אכזריות משאירה את הסובייקט ללא חיפוי, ללא משאבים להתגונן.
במונחים של תיאוריית הדחפים אכזריות הנה התגברות של אינסטינקט המוות, או ביטוי של תפקוד נרקיסיסטי. לפי התיאוריה הוינקולרית, בכל מצב קיימת האפשרות לפגוע באחר, לשלול ממנו. כלומר, כל מה שעושה אדם להומאני, ניתן לחסל על ידי אכזריות. בסיטואציות כאלה מתגלה סובייקט אכזרי וכופה, ההופך סובייקט לאובייקט. באכזריות יש עיוורון לכך שהאדם האכזר מפעיל אותה, ויש שקר או הכחשה כפי שציינו מוקדם יותר.
כאשר עוסקים במונחים של דחף, אנו מתמקדים בפעילות של הפסיכה האינדיבידואלית, של העולם הפנימי של הסובייקט. למשל, אדם המתכנן לפגוע בזולת. אך כאשר עוסקים במונחים של קשר בין אדם לאדם, שמתאפיין באכזריות מתקיימת פגיעה אנושה בסובייקטיביות של השניים - הפוגע והנפגע - נפגעת היכולת לחופש, לבחירה, לביטוי ועוד.
כאשר אכזריות מתבטאת בפומבי, תקשורת חברתית נכנסת לפעולה באופן מאסיבי. איזו תרומה יש לתקשורת המונים במצבים אלה? אפשרות אחת היא מתן של ידע והכרה, אפשרות אחרת היא איום, פניקה, שלילת העובדות.
הסצנה של האכזריות החשופה לקולקטיב, היא פומבית. אין מקום לפרטיות ולדיסקרטיות. כאשר הפרטי נחשף הוא נעשה פומבי. כך נוצרים התנאים לגינוי ולהוקעה, במידה ונמצא במקום האדם השלישי, הרואה, המצביע על העוול. למעשה, רק בנוכחותו של ה"שלישי", מתקיימת אפשרות של הפסקת האכזריות.
אכזריות על פי פרננדו אוליואה
Fernando Ulloa (1999), אנליטיקאי ארגנטינאי מבאר את התבוננותו על האכזריות. אוליואה מתייחס לאכזריות, לסיטואציה של חוסר ישע, והעדר מוגנות שנעשית בכפייה ללא אפשרות להיחלץ ממנה. סיטואציה זו מוכרת לנו מהפרקטיקה הפסיכואנליטית עם אנשים שחוו עינויים. בנוסף, אפשר לכלול מצבים כאלה בסיטואציות חברתיות אחרות. סיטואציה מובהקת של חוסר אונים, ללא צד שלישי שמערער על מצב זה, ללא חוק שמגונן.
בסיטואציה זו האדם שסובל מאכזריות, הקורבן, תלוי גורלו באדם אחר שדוחה אותו ואשר גם הוא דחוי על יד הנפגע. הסבל נוכח בהיותו מועדף על מוות או עינוי גדול יותר. זהו מלכוד טרגי של שני סובייקטים שבו אין מקום לערעור.
האכזריות זקוקה למנגנון חברתי שתומך בה. הציר המרכזי של המנגנון האכזרי הוא השקר. שקר שהולך ומתפתח כמקור ידע שפוסל אמיתות אחרות. וכך, האכזריות נוכחת בחברה באופן שמעוות תפיסות מציאות וקשרים. היא נוכחת בהסכמה חרישית, לפעמים הופכת למנהג ולהתנהגות מקובלת.
מול הייסורים של האכזריות, העמדה האתית נחלשת והופכת לאתיקה של הימנעות. בנוסף, חשוב להזכיר את "נטיית העומד מן הצד". הסיבות הפסיכולוגיות לנטייה האוניברסלית לעמוד מן הצד נחקרו בייחוד על ידי דארלי ולאטנה. ב-1968 פרסמו השניים מאמר שכותרתו "ההתערבות של העומדים מן הצד במצבי חירום – פיזור האחריות". הממצא המטלטל שלהם היה שככל שגדל מספר העדים למצב חירום מסכן חיים, כך קטן הסיכוי שמישהו מהם יעשה דבר מה. כלומר, ככל שיש יותר עדים, יש פחות היחלצות לעזרה. יש פחות סיכוי בהכרת פניו של האדם האחר, השונה. ומסקנה נוספת, מטרידה יכולה להיות כי מנגנונים פסיכולוגיים רבי עוצמה גורמים לנו לסלק מן התודעה את ההבנה שמתרחש עכשיו משהו איום ונורא, ויש צורך לפעול.
מחשבות לסיכום ביניים
בכתיבה זו אנו מנסים להתבונן על תופעת האכזריות מזווית של אתיקה - במובן של התנהלות בין אנשים. אין בכתיבתנו חיפוש אחר אשמים או צודקים. איננו עסוקים בחיפוש או בנייה של מודל סיבתי, מה גורם למה. לעניות דעתנו מי שנוהג באכזריות, מבחינתו לעיתים זו האפשרות היחידה, ואין לו ברירה אחרת.
חנה ארנדט (2000), בביטוי שטבעה - "הבנאליות של הרוע", נוגעת באחד האספקטים שיכולים להיות בלתי נסבלים לעיכול, ואשר עוררו התנגדות ושורה ארוכה של ויכוחים. באומרה שכל אחד מאיתנו מסוגל לפעול בצורה לא הומאנית, מפלצתית. האפשרות הזו קיימת בהיותנו בני אדם. שהומאניות ואכזריות יכולות להשתלב זו בזו. הדברים מעוררים אי נחת והתנגדות משום שהם עצמם מהווים "אחר שלישי", המצביע על עוולה וקורע את מעטה ההכחשה. האני השלישי עלול להיות נתון אף הוא להתקפה ואלימות. חוסר רצונו של השותק להצביע על האכזריות מביע את הפחד להיות מותקף על ידה, וכך ההשתקה יכולה להמשיך ולפעול ולחזק את נטיית העומד מהצד. הנחמה הגדולה שמציע הקולקטיב השותק והמסכים היא גדולה, היא נותנת שייכות, ביטחון ותחושת צדק (סבן, 2024).
אולי ניתן לגלם את ההתבוננות הזו בהמשגה שתיקרא "האנושיות של הרוע". אולי כך ניתן יהיה להתקרב אל העובדה שאנו בני האדם מכילים גם וגם: גם אפשרות לחמלה ופגיעות, גם אפשרות לאכזריות ופגיעה. אולי מהכרה זו ניתן יהיה להרחיב את החשיבה למחוזות שהינם רוב הזמן מאוימים בהיעדר "אחר שלישי", או בשל שתיקתו.
ועל כן, היכולת של מי שכונה כאן "השלישי", המתבונן מהצד היא קריטית. קריטית לאפשרות של שינוי ואף הפסקת האכזריות. היא יכולה להביא לקשר האנושי מרחבי ביניים שיתכן ויוכלו לקדם תקשורת שונה מאשר במרחב צר הנמצא בקטבים של מי סובל ומי צודק, מי מכאיב למי.
וכך אנו יכולים לפתוח מרחבים חדשים לחשיבה, לזוז מכניעה לידע מוכר, לאמיתות מוכרות שהופכות אותנו לעיוורים לאכזריות, והופכים אותנו לעבדים, כנועים לחוקים, לתכתיבי השלטון או ציוויי החברה כאלטרנטיבה יחידה.
ותודה רבה לנלסון גוטליב חברינו על שעות רבות של שיחות ורעיונות
מקורות
Agamben, G. (1996). Mezzi senza fine. Note sulla politica. Trans. Vincenzo Binetti and Cesare Casarino as Means Without End: Notes of Politics (2000). ISBN 0-8166-3036-4
Agamben, G. (1998) Homo Sacer. Il potere sovrano e la nuda vita (Homo sacer, I) (1995). Trans. Daniel Heller-Roazen as Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life (1998). ISBN 0-8047-3218-3
Darley, J. M. & Latané, B. (1968). "Bystander intervention in emergencies: Diffusion of responsibility". Journal of Personality and Social Psychology. 8 (4, Pt.1): 377–383. doi:10.1037/h0025589. PMID 5645600. S2CID 9665680. Archived from the original on 2013-05-07. Retrieved 2011-02-06
Puget. J. (2002). La crueldad y algo mas.
Asistencia y condiciones de existencia en la Argentina actual Revista de la Asociación Argentina de Psicología y Psicoterapia de Grupo (2). https://www.aappg.org/w...N%C2%BA2.pdf
Ulloa. F. (1999). Clínica y Análisis Grupal, Nº 80 Vol. 21 (1) Pags. 017-022«Notas para una clínica de la crueldad» – DOSSIER: «Violencia, transgresión y ley: https://www.imagoclinic...-la-crueldad/
ארנדט, ח. (2000). אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע. בבל הוצאה לאור.
זלצר, ל., ובורשטיין, מ. (2017א'). על אחרות, אחריות וחירות- פסיכואנליזה וינקולרית. ספטמבר 2017, בטיפולנט- https://www.betipulnet....%D7%95%D7%AA
זלצר, ל., ובורשטיין, מ. (2017ב'). נקודת המבט הוינקולרית בפסיכואנליזה. פסיכולוגיה עברית אוקטובר 2017: https://www.hebpsy.net/....asp?id=3594
סבן, נ.ע. (2024). קולקטיביות לעומת אינדיבידואליות בחברה הישראלית. פסיכולוגיה עברית, ינואר 2024: https://mail.google.com...tSGpFMrWVCJC
סולזניצ'ין, א. (1970). מתוך נאום בעת קבלת פרס נובל לספרות. https://www.facebook.co...1009/?type=3
פרויד, ז. (1977). האני ומנגנוני ההגנה. תל-אביב: דביר.
