חיזוק, פיתוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול
חיים עמית
"כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל". (איוב י"ד, ז)
הקדמה
האסון הגדול והזוועה הנוראה שהמיט עלינו החמאס בשבת הארורה של השבעה באוקטובר 2023, השפיעו בצורה דואלית על התייחסות הציבור הישראלי לתקווה. מצד אחד, רבים איבדו את שארית התקווה שעוד נותרה אצלם לשלום עם הפלסטינאים. רבים עוד יותר חיים מאז בדכדוך ובייאוש גדולים, שכן האופק בארצנו נראה חסר תוחלת. מצד אחר, יש דווקא מי שהתוודעו לחשיבות תקווה בעת הזאת, למשל מסיפוריהם של חטופים ששוחררו על התקווה שפיעמה בהם ושמרה על שפיות דעתם וחוסן נפשם. ויש מי שתמונות ועדויות הלחימה המשותפת של חילוניים ודתיים, ימניים ושמאלניים במלחמת חרבות ברזל הנמשכת, מעוררות אצלם מחדש תקווה לאיחוד בעמנו המפולג.
בחודשים האחרונים התוודעתי בצורה מעמיקה למושג התקווה והוא מלווה אותי בחדר הטיפולים ומחוצה לו (עמית, 2023א). נוכחתי בעוצמת התקווה והכרתי את מורכבותה. למדתי על חשיבותה בהקשרים מגוונים וחקרתי את אפשרויות הלימוד שלה בייעוץ ובטיפול. אני מקווה שמשהו ממה שלמדתי וְהֵבַנְתִּי יסייע, ולו במעט, גם לאחרים.
התקווה מהי?
אנחנו נולדים עם היכולת לְקָווֹת והיא מתפתחת באופן טבעי במהלך החיים (Snyder, 2000). תקווה נוצרת כשהמצב בהווה אינו מספיק טוב או אף גרוע מאוד, והיא שונה מאופטימיות. אופטימיות היא ציפייה עקרונית, קבועה, שהעתיד יהיה טוב. תקווה, לעומת זאת, היא מצב נפשי מסוים שבו מצפים או מאמינים שמשהו טוב, חיובי, יקרה בעתיד הודות לפעולה מסוימת שתינקט (Fred, Bryant, & Cvengros, 2004).
אפשר לבחון את התקווה בתחומי חיים שונים כמו משפחה, חברה, לימודים, רומנטיקה, עבודה, פנאי (Sympson, 1999). אני מעדיף להתבונן בתקווה בשני תחומים עיקריים, אישי וחברתי, ובכל אחד מהם שלושה מעגלים. תקווה בתחום האישי כוללת את עצמי - להיות בן אדם חברותי יותר, לרדת במשקל; אני ובן/בת זוגי - שהוא או היא סוף סוף יבינו אותי, שיחסינו יהיו מכבדים יותר; ומשפחתי - שנהיה משפחה מגובשת, שילדינו ישמרו על קשרים טובים ביניהם גם לאחר מותנו. תקווה בתחום החברתי מתייחסת לקהילה - שחברי השכונה/ישוב יהיו מעורבים יותר בתהליכי קבלת החלטות, שיהיה נעים יותר לחיות ביחד; למדינה - שהמצב הכלכלי במדינה ישתפר, שלא תהיה עוינות בין פלגי אוכלוסייה; ולעולם - שתחול האטה בהתחממות כדור הארץ, שימצא פתרון לרעבים בארצות עניות.
במאמר זה אתמקד בתופעת התקווה בתחום האישי על שלושת מעגליו. בתחילת המאמר אסקור מחקרים המבליטים את חשיבות התקווה במצבי חיים שונים. לאחר מכן אתאר את תיאוריית התקווה של סניידר Snyder, שהיא התיאוריה המרכזית בתחום. בהמשך אציג את מודל רה"ע (רצון, היתכנות, עשייה) ואסביר כיצד אפשר להשתמש בו לחיזוק, טיפוח ושיקום תקווה בייעוץ ובטיפול. לקראת סיום, אתייחס בקצרה גם למקומה של התקווה בתחום החברתי.
חשיבותה של תקווה
המחקר הפסיכולוגי הענף בשלושים השנים האחרונות התמקד בחקר תקווה בתחום האישי. התגלה שלתקווה חשיבות בתחומי חיים מגוונים ובמיוחד במצבי דחק, משבר ושכול (Snyder, 1996). תקווה גבוהה מקלה על כאב וסבל (Snyder, 1998), בעוד שתקווה נמוכה מנבאת תסמיני דיכאון (Kwon, 2000). לתקווה תרומה מיוחדת בטיפול בנפגעי טראומה. מאחר שחוויה של טראומה מאופיינת בהעדר תקווה, התחברות לתקווה טומנת בחובה פוטנציאל לצמיחה (לוי, 2020). במחקר בין לאומי שנערך בצפון הקווקז שברוסיה נמצא שהתקווה היא מרכיב מפתח ליצירת משמעות ולפיתוח יכולת עמידות וחוסן נפשי של אנשים באזורי מלחמה ובתקופות משבר (Parke, Tiberi, Akhilgova, Toirov, & Almedom, 2012).
מחקרים שונים הדגימו את כוחה של תקווה להשפיע על הגוף. מחקר ידוע (Phillips, Van Voorhees, & Ruth, 1992) בחן נתונים של 2,745,149 אנשים מבוגרים, שמתו מוות טבעי. נמצא שנשים נטו למות במהלך השבוע שלאחר יום ההולדת שלהן הרבה יותר מבכל שבוע אחר בשנה. ההסבר שהוצע לממצאים אלה הוא שתקוותן של הנשים לחגוג את יום ההולדת, אירוע שרבות מהן ציפו לו בכיליון עיניים, גרמה לגופן "להתגייס" למען המטרה ולדחות מעט את המוות כדי לממש את החגיגות. הסבר זה מתחזק לנוכח הממצא שגברים נטו למות דווקא בשבוע שלפני יום ההולדת, אולי משום שיום זה לא מתקשר אצלם לחגיגות, אלא דווקא מעורר מודעות מצערת לגילם ההולך ומתקדם.
ממצא מעודד, שהתגלה במחקרים אחרים, הוא שמבוגרים, גברים ונשים, עם רמת תקווה גבוהה נהנו מבריאות כללית טובה יותר ממבוגרים עם רמות תקווה נמוכות (Irving, Snyder, & Crowson,1998). עקב כך הם נמצאים במצב רפואי ונפשי טוב יותר בעת מאבק במחלות, וסיכוייהם לנצחן גדולים יותר. הדברים נכונים גם לגבי מבוגרים בגיל השלישי, גילאי 60-95. נקודה מעניינת שהתגלתה במחקר זה הייתה שאופטימיות כללית - כלומר ציפייה כללית לטוב, ללא נכונות למאמץ ולהתמודדות עם חסמים - לא ניבאה בריאות באותה מידה כמו התקווה (Barnett, 2014).
מחקרים שונים מראים שלתקווה תפקיד חשוב ומשמעותי בקבלת החלטות בעתות משבר. היא יכולה לדחוף את מקבלי ההחלטות ליטול סיכונים ולגלות תעוזה ונחישות, אף על פי שתוצאות החלטותיהם תלויות באירועים המאופיינים באי-ודאות (לנג, 2017; Kahneman, & Tversky, 1995).
תקווה חשובה גם במצבים "רגילים", בהסתגלות בשגרה. אנשים שיש להם מידה רבה של תקווה נוטים לאמץ הרגלים בריאים, כמו כושר, תזונה נכונה, הקפדה על שעות שינה וכיוצא באלה (Curry & Snyder, 2000). מי שהם חסרי תקווה נרתעים ממשימות וחשים חוסר אונים ותסכול המגבירים את קשייהם. אחת הסיבות לכך שתקווה עשויה להיות קשורה להסתגלות פסיכולוגית פחות טובה נובעת מהעובדה שאנשים בעלי תקווה נמוכה לרוב אינם משתמשים במשוב מחוויות כישלון כדי לשפר ביצועים עתידיים שלהם, אלא עסוקים בספק עצמי (Michael, 2000). לעומת זאת, אנשים בעלי תקווה גבוהה רואים במשימות אתגר, מוכנים להתמודד איתן ומקנים להן משמעות (Snyder, Lapointe, Crowson, & Early, 1998).
במחקרים שעסקו בילדים ובמתבגרים נמצא שאלה עם רמות תקווה גבוהות מרוצים יותר מחייהם, הם בעלי הערכה עצמית גבוהה יותר, חווים תמיכה גדולה יותר מהסביבה ולכידות משפחתית גבוהה יותר, בהשוואה לבני גילם עם רמות תקווה נמוכות (Merkas & Brajsa-Zganec, 2011). יש מחקרים המעידים על הקשר שבין תקווה לבין ציונים גבוהים יותר הן בקרב ילדי בית הספר היסודי (Snyder, Hoza, Pelham, Rapoff, Ware, Danovsky, Highberger, Rubinstein & Stahl, 1997), הן אצל נערי תיכון (Snyder, Harris, Anderson, Holleran, Irving, Sigmon, Yoshinobu, Gibb, Langelle, & Harney, 1991), והן בְּקֶרֶב סטודנטים באוניברסיטה (Chang, 1998).
תקווה נחקרה גם בהקשר הארגוני. למשל במחקר שהתבצע בקרב מהנדסי היי-טק בחברת תעופה נמצא שלרמה גבוהה של תקווה הייתה השפעה משמעותית על העובדים (Avey, Avolio & Luthans, 2011). ההשפעה הייתה על המשאבים הפסיכולוגיים של העובדים, כפי שדווחו על ידם, וגם על הביצועים המעשיים שלהם. במחקר אחר נמצא שצוותים, שהונהגו על ידי מנהלים עם תקווה רבה, הגיעו לתוצאות טובות יותר בעבודה והצליחו יותר לשמר עובדים מאשר צוותים של מנהיגים בעלי תקווה נמוכה יותר (Petersen & Luthans, 2003).
לימוד חשיבה מלאת תקווה (Hopefull Thinking)
הפסיכולוג צ'רלס סניידר (Snyder), מחלוצי הפסיכולוגיה החיובית, חקר את התהליכים הקוגניטיביים המעורבים בתקווה. תיאוריית התקווה שפיתח היא התיאוריה המרכזית בחקר התקווה, והיא מתארת שלושה מרכיבים של חשיבה מלאת תקווה (Hopefull Thinking): מטרות (goals), כלומר מטרות שהאדם מזהה; נתיבים (pathways), כלומר תכנון של נתיבים ותוכניות להשגת המטרות; ואמצעי גיוס אנרגיה אישית (agency), כלומר האמונה של האדם ביכולתו להשיג את מטרותיו (Snyder, 2002).
קיימות עדויות מחקריות שהעלאת רמת תקווה על ידי לימוד שלושת מרכיבים אלה הביאה להפחתת כאב כרוני (Larsen, King, Stege, Egeli, 2015) ולהפחתת דיכאון, הן אצל חולי סוכרת (Ghazavi, Khaledi-Sardashti, Kajbaf, & Esmaielzadeh, 2015) והן אצל ניצולי אסונות (Retnowati, Ramadiyanti, Suciati, Sokang, & Viola, 2015).
התערבויות רבות להעלאת תקווה על פי התיאוריה של סניידר בוצעו במסגרות שונות של מערכות חינוך בעולם (Lopez, 2010), כולל באוניברסיטה (Kibby, 2015), וגם במערכות חינוך בארץ (מרגלית, 2014). התוכניות הרגילות להעלאת רמת תקווה הן בדרך כלל בנות שמונה מפגשים. קיימות עדויות ליעילותן של התערבויות קצרות יותר ,BHI (Brief Hope Intervention), שהן בדרך כלל בנות ארבעה מפגשים או פחות. התערבות קצרה כזאת יושמה באוניברסיטת קנזס אצל אנשים מדוכאים וחרדים (Cheavens, Michael, Gum, Feldman, Taylor, & Snyder, 2001). התערבות קצרה נוספת, שמטרתה הייתה להשיג תוצאות בריאותיות פסיכולוגיות ופיזיות על ידי העלאת רמת תקווה, בוצעה בהונג קונג עם חולי סרטן משתקמים (Chan, Wong & Lee, 2019).
ר.ה.ע: רצון, היתכנות, עשייה
ברצוני להציע המשגה של תקווה, המבוססת על מודל התקווה של סניידר, אך בניגוד אליו היא לא מגבילה את עצמה לאספקט הקוגניטיבי של תקווה. להבנתי תקווה היא תופעה מורכבת וכוללת בתוכה את שלושת מרכיבי החוויה האנושית הידועים: רגשות, מחשבות והתנהגות (Flaskas, 2007). בהתאם לכך, ההמשגה שאני מציע לתקווה (רה"ע) כוללת שלושה מרכיבים:
- רצון, שהוא המרכיב הרגשי בתקווה ומתבטא במטרות אישיות;
- היתכנות, שהיא המרכיב השכלי בתקווה ומתבטא בחשיבה על אפשרויות ליישום התקווה;
- עשייה, שהיא המרכיב ההתנהגותי בתקווה ומתבטא בפעולות מעשיות למימוש התקווה (עמית, 2023ב).
המורכבות האנושית מאפשרת שונות בין אנשים ברמות מרכיבים אלה. אנשים יכולים להרגיש חסרי תקווה (חסרי רצון), אבל עדיין לקוות במחשבותיהם. למשל, אפשר להמשיך לדמיין דרכים להקמת עסק עצמאי, שהיה עד לא מזמן מושא התקווה, אבל התשוקה להקמתו פחתה מאוד והיא מופנית עכשיו לנושא אחר. אנשים יכולים להרגיש רצון עז לשינוי בעתיד ואף יהיו מלאי תקווה לגבי יכולתם לממש אותו, אבל התנהגותם למימוש התקווה תהיה הרסנית, מנוגדת למטרתם. למשל, בן זוג ששואף לתקן את היחסים בזוגיות ומאמין שהוא מסוגל לכך, אבל במקום לנהוג במתינות הוא פועל באינטנסיביות מרחיקה.
המצב הרצוי הוא שמידתם של שלושת מרכיבי התקווה תהיה גבוהה: הרצון עז, הערכת ההיתכנות טובה והעשייה בפועל רבה. דוגמה אומנותית יפה לכך נמצא בסיפור הקצר "ריטה הייוורת' והבריחה משושנק" מאת סטיבן קינג. הסיפור התפרסם בזכות הסרט הנפלא המבוסס עליו משנת 1994 - The Shawshank Redemption, "חומות של תקווה" בעברית. העלילה מתמקדת בבנקאי צעיר בשם אנדי דופריין המואשם ברצח אשתו ומאהבה, ולמרות טענתו לחפות מפשע, הוא נשלח לשני מאסרי עולם. תקוותו של אנדי לצאת לחופשי הייתה עזה. הוא הגה תוכנית מעשית, חפירת מנהרה, ובמשך 19 שנים(!) הוא חפר מנהרה בקיר של תאו, עד יציאתו אל החופש.
מודל ר.ה.ע. בייעוץ ובטיפול
על אף ההכרה בחשיבות התקווה בהתמודדות במצבי מצוקה שונים, ולמרות שתקווה יכולה להכריע תוצאות של טיפול נפשי (Metzger, 1988), היא בדרך כלל לא נלמדת, ואפילו לא מדוברת, בייעוץ ובטיפול (Koehn, O’Neill, & Sherry, 2012). יוצאים מהכלל הם חלק מהטיפולים הקוגניטיביים בהם התקווה נלמדת (Cheavens, Feldman, Woodward, & Snyder, 2006), וחלק מההתערבויות הטיפוליות לאחר חשיפה לאירוע טראומטי. דוגמה להתערבות טיפולית כזאת הוא טיפול ממוקד פתרון, Solution Focused Therapy (SFT), המדגיש היבטים של התמודדות, תפקוד בהווה ותקווה לעתיד טוב יותר (Ogunsakin, 2015).
ארחיב כעת על כל אחד משלושת מרכיבי מודל רה"ע ואתאר כיצד אפשר לחזקם, לפתחם ואף לשקמם בייעוץ ובטיפול. הכלים שאציע אינם חדשים, אך הקישור הישיר והגלוי שלהם למושג התקווה מעניק להם עוצמה מיוחדת.
רצון
המרכיב הרגשי בתקווה. בעזרת הרצון אנשים מגיעים למקומות ולהישגים שנראים לכאורה בלתי אפשריים. יש מי שהתקווה בוערת כאש בעצמותיו ויש מי שמקווה במתינות. עוצמת הרצון קשורה לשלושה גורמים: חיבור תקווה לערכים, תרגום הערכים ליעדים ברי השגה ופיתוח תחושת יכולת עצמית.
חיבור תקווה לערכים: ככל שתקווה מקושרת למה שחשוב לנו באמת, מעבר לתועלת זמנית, סיפוק רגעי או צורך לספק אחרים, היא טעונה ברגשות עוצמתיים. לכן חשוב לעודד מטופלים להסתכל פנימה לתוך עצמם ולחפש את המניע, הערך, העמוק יותר, כשהם מקווים למשהו: למה חשוב לי להצליח להתקבל למגמה/להצליח במבחן/להישאר בזוגיות וכיוצא באלה.
תרגום הערכים ליעדים ברי השגה: יש להיזהר מהיאחזות-יתר בתקווה לא מציאותית. תקווה עזה, פנטזיונית, שלא ניתנת למימוש, יכולה לגרום תסכול רב (לוי, 2006). על התקווה להתמקד בהשגה מציאותית של תוצאה מיוחלת (Leshem, 2023). לכן כדאי לעודד מטופלים לתרגם את התקווה המופשטת או את המטרה החזונית ליעדים ברי השגה (עמית, 2022; Snyder, 1994).
פיתוח תחושת יכולת אישית: תחושת יכולת, מה שסניידר מכנה "agency", היא הדלק שמניע את מנוע התקווה (Snyder, 2002). מי שמטיל ספק בעצמו יתקשה לדבוק בתקווה, לעומת מי שמרגיש מסוגל ובעל יכולת. לכן כדאי לכוון מטופלים להסתכל על הצלחות עבר שלהם בהצבת יעדים ובהשגתם. בהמשך כדאי לעודדם לנסח הצהרות עצמיות מחזקות כמו "אני יודע שאני יכול לעשות את זה", "יש לי יכולת להגיע למטרה", "אני לא מוותר" אלה יחזקו את האמונה הפנימית שלהם שגם עכשיו, במטרה הנוכחית, יצליחו.
היתכנות
המרכיב השכלי בתקווה. זוהי ההערכה של הסיכויים והאפשרויות למימוש התקווה. במודל של סניידר זהו מרכיב ה"pathways" - חשיבה על דרכים להגיע ליעדים שנקבעו (Snyder, 2002). כדי שהערכת היתכנות התקווה תהיה גבוהה, כלומר שתזוהה דרך מעשית שבה אפשר לממש את מה שמקווים אליו, אפשר להיעזר בשלושה כלים: חשיבה יצירתית, הסתכלות אחרת (פרספקטיבה) וריבוי אפשרויות.
לחשוב בצורה יצירתית: כשאנשים לא מגבילים את עצמם למה שהם חושבים שהוא אפשרי ברגע זה או לדרך אחת "נכונה", יש סיכוי גדול יותר שיצליחו למצוא דרכים חדשות להשגת יעדיהם. לכן כדאי לעודד מטופלים לחשוב בצורה יצירתית, שרואה מעבר לאופק ומדמיינת אפשרויות חיוביות לעתיד טוב יותר, גם כשההווה מדכא. שימוש בדימויים או בדרכי ביטוי יצירתיות אחרות (ציור, פיסול וכיוצא באלה) יכולים גם הם לעזור לחשוב "מחוץ לקופסה".
להסתכל אחרת, פרספקטיבה: כדאי לעודד מטופלים לבחון את אפשרויות התקווה מנקודת מבט אחרת, פרספקטיבה. לעתים נדרש מרחק רגשי מהמצב הקשה בהווה השואב אותנו אליו, כדי להצליח לזהות דרכים פשוטות להסתגלות טובה יותר. לפעמים התרחקות פיזית לסביבה שונה מאפשרת זווית ראייה חדשה, רבת תקווה. פעמים אחרות השוואה לחיים של אחרים תגלה דרכי התמודדות שלא נחזו לפני כן.
להרבות באפשרויות: אנשים נוטים להסתפק בדרך הראשונה שהם מגלים לפתור בעיה או להשיג מטרה. הסכנה היא שאם דרך זאת תיחסם או לא תצליח, הם עלולים להתייאש ולוותר על החתירה לקראת המטרה. לכן כדאי לעודד מטופלים להתאמץ למצוא מספר דרכים ליישום מה שהם מקווים לו, ולא להינעל על דרך אחת.
עשייה
המרכיב ההתנהגותי בתקווה. כדי שתקווה לא תישאר ריקה, חסרת משמעות, עליה להתבטא בפעולות מעשיות. העשייה מעניקה לתקווה כוח לשנות מציאות, להשיג את התוצאות הרצויות. יתרה מזאת, בתהליך של היזון חוזר העשייה מתדלקת את שני המרכיבים האחרים, הרצון וההיתכנות. כשאנשים פועלים באופן מעשי להתגשמות תקווה מתגברת אצלם תחושת המסוגלות וגדלה הערכתם שיש דרך מעשית להשיג את מטרתם. אפשר לעזור למטופלים לפעול במציאות ליישום תקוותיהם באמצעות שלושה כלים: צעדים קטנים, דמיון מודרך ופיתוח הרגל.
צעדים קטנים: פעמים רבות אנשים "נתקעים" בשלב העשייה, כלומר הם לא מלווים את רגש התקווה ותוכנית התקווה במעשים, בגלל גישה פרפקציוניסטית. הם חושבים במושגים של "רק אם": "רק אם אדע את כל הדרך, אתחיל", "רק אם אהיה בטוח לגמרי, אוכל להתחיל". מה שיכול לעזור "להניע" את העשייה הוא פשוט להתחיל. הרעיון פשוט והוכח במחקרים רבים בתחומי טיפול מגוונים: פעולות קטנות אך עקביות, שנעשות בהתמדה יום אחרי יום, יוצרות אפקט מצטבר. יתרה מכך, כשאדם חווה הצלחות קטנות מתחזקת אצלו התקווה שמטרתו תושג.
דמיון מודרך: דמיון מודרך של תהליכים ופעולות שיש קושי ליישמם מגביר ביטחון לצאת לדרך ועוזר לביצועים טובים יותר בהמשך. לכן כדאי לעודד מטופלים לדמיין את עצמם צועדים בדרך שנבחרה להשגת מטרת התקווה, עוקפים מכשולים, מתגברים על תקלות, מגיעים למטרה וחווים רגשות חיוביים.
לפתח הרגל: הרגלים עוזרים לנו לעשות את מה שקשה לנו. במקום להסתמך רק על הרצון הטוב שלנו, עדיף ליצור הרגלים חדשים ומחייבים, לקבוע חוקים שיכבלו אותנו. לכן כדאי לעודד מטופלים לפתח הרגל של עשייה בתקווה, כך שלא יתלבטו כל פעם מחדש אם לצאת לדרך. למשל לצעוד בשעה קבועה, למי שמקווה לשפר את פעילותו הגופנית. או לומר כל יום מילת הערכה או תודה למי שמקווה לשקם מערכת יחסים.
לחזק, לפתח ולשקם תקווה
חשוב להתאים את הטיפול בתקווה למטופל המסוים. יש מטופלים שזקוקים רק לחיזוק מרכיבי התקווה. יש מטופלים שזקוקים לפיתוח אחד או יותר מהמרכיבים ולא רק לחיזוקם. ויש מקרים קשים של מטופלים שזקוקים לשיקום התקווה על שלושת מרכיביה.
לחזק את התקווה: יש אנשים שמרכיבי התקווה קיימים בתוכם, אבל הם רדומים או חלשים וצריך "לְהָעִירָם" ולחזקם. לעתים די בהכרת שלושת מרכיבי התקווה וזיהוי האבחנה ביניהם כדי לחזק תקווה. למשל, רבים אינם מבחינים בין מרכיבי הרצון וההיתכנות (עמית, 2024). אנשים אומרים שאיבדו תקווה לגמרי, כשהם מעריכים שההיתכנות להתגשמות התקווה נמוכה מאוד, כמו בעקבות מה שקרה ב-7.10.2023. המכה הנוראה שהונחתה עלינו על ידי חמאס פגעה אנושות בהיתכנות לשלום, ואיתה אבד גם הרצון לשלום. אבל אפשר להתמיד בתקווה, כלומר לצפות שמשהו חיובי יקרה בעתיד, והוא יהיה טוב יותר מאשר בהווה, גם כשמעריכים שהסיכויים להתגשמות המשהו הזה נמוכים מאוד. הישגים גדולים בחיי עמים ובהתפתחות התרבות האנושית הושגו בעקבות דבקות יחידים בתקווה עזה, גם כשסיכויי היתכנותה נתפשו על ידם כנמוכים מאוד (עמית, 2024).
במקרים אחרים שאלות פשוטות בנוגע לתקווה יספיקו לעוררה ולהעצימה. למשל, השאלה "למה זה חשוב לך?" יכולה לחבר את המטופל למוטיבציה אישית עמוקה יותר המבוססת על ערכים. באותה צורה התייחסות קצרה לתרגום תקווה למטרה מעשית - למשל, "אם כך, איך היית מגדיר את המטרה המעשית שלך, כזאת שתוכל לממש?" - תביא בעקבותיה הבנה של הירארכיית המטרות, מהכללית למפורטת, מהמופשטת למסוימת. שאלה סקרנית ישירה כמו "עד כמה אתה סומך על עצמך?" יכולה לגייס תחושת יכולת שקיימת אצל האדם, ושאלה תמימה כמו "אז מה אתה חושב כדאי שיהיה הצעד הראשון?" תספיק כדי לעורר את האדם לפעולה מתאימה.
לפתח את התקווה: אצל מרבית האנשים שמגיעים לייעוץ או לטיפול נדרש יותר מאשר חיזוק תקווה קיימת; נחוץ פיתוח רציני של אחד או יותר ממרכיבי התקווה. הכוונה בפיתוח היא שרמת התקווה נמוכה מדי וצריך לשכללה ולעצבה מחדש. למשל, כשאנשים אינם קשובים לעצמם אלא עסוקים בריצוי אחרים ובעשיית רושם עליהם, תהליך חיבור התקווה לערכים, שזהו, כאמור, אחד הכלים הבסיסיים לחיזוק מרכיב הרצון, קשה יותר. שאלת "למה" פשוטה לא תספיק וצריך לעזור להם קודם ללמוד את המשימה הבסיסית: להקשיב לעצמם.
מטופלים שרגילים לחיות בגישה של "הכל או לא כלום", והם נעים ונדים בין קטבים של עשייה אינטנסיבית לחוסר אונים משווע, חלשים בדרך כלל במרכיב השני של תקווה: תרגום הרצון שלהם למטרות קטנות ברות הישג. זהו שינוי פנימי מהותי עבורם ולא רק למידת מיומנות. עליהם להפנים, ראשית, תפישה חדשה של מתינות ושל שיפור הדרגתי. יתכן שהם יצטרכו גם פיתוח של המרכיב השלישי, העשייה: כיצד לפעול בצורה מתונה ובהתמדה, ללא תנודות רגשיות קוטביות.
לשקם תקווה: וישנם אנשים שיכולת התקווה שלהם נפגעה קשות, בין אם בגלל שיבושים חמורים בהתפתחות המוקדמת, התנסויות מאכזבות במיוחד, או בגלל אירוע טראומתי קרוב. נדמה שהתקווה נכחדה אצלם ויש לְהַחֲיוֹתה. במקרים אלה נדרש שיקום יסודי, בנייה מחדש, של מרכיבי התקווה. מלבד תשעת הכלים הבסיסיים שציינתי עד כה, אני רוצה להוסיף שלושה כלים לשיקום תקווה, שנמצאו יעילים בטיפול לאחר חשיפה לטראומה: שאילת שאלות ממוקדות עתיד, שיח חיובי ובניית רצף תקווה (Eads & Lee, 2019). אפשר כמובן להשתמש בכלים אלה גם לחיזוק התקווה ולפיתוחה.
שאילת שאלות ממוקדות עתיד: שאלות ממוקדות עתיד מפיחות תקווה ומסייעות לאנשים להגשים את מטרותיהם (Ogunsakin, 2015). הנה מספר דוגמאות לשאלות ממוקדות עתיד: "מה מאיים על התקווה שלך כשאתה מסתכל על העתיד?", "מה השינוי הקטן ביותר שיוכל להגביר את התקווה שלך?", "מה היית עושה אם התקווה הייתה חוזרת אליך והיית מלא תקווה?" ו"מה אתה מקווה שיקרה בפגישתנו הבאה?".
שיח חיובי: שפה יוצרת מציאות ולא רק מתארת אותה (De Shazer, Dolan, Korman, Trepper, McCollum & Berg, 2021). לכן שאלות ממוקדות עתיד צריכות להיות חלק משיח חיובי כללי שבו המטפל משתמש ברכיבי שפה מעוררי תקווה. למשל, "אני מבין שאתה עדיין מרגיש מדוכדך", או "שמעתי אותך אומר שאתה מצפה לראות מה יקרה בפגישה הבאה", או "אני מאמין שאתה מסוגל". כמו כן, כדאי לפתח שיחות בהן המטופל יזהה ויפרט כוחות ומשאבי התמודדות שלו. ההזמנה לשיח כזה יכולה להיות "ספר לי בצורה מפורטת ככל האפשר באיזה כישורים ויכולות אתה משתמש בעבודה שלך", או "מה לפי דעתך עזר לך להצליח במשימה?" וכיוצא באלה.
בניית רצף תקווה: המטפל מבקש מהמטופל למקם את רמת התקווה הנוכחית שלו על רצף מספרי שבין 1 ל- 10. לאחר מכן הוא מבקש מהמטופל למקם על הרצף את רמת התקווה הנשאפת או האפשרית לעתיד הקרוב. עצם בניית הרצף מעבירה את המסר המעודד של שינוי, תנועה, חוסר היקבעות. בהמשך כדאי לבקש מהמטופל למצוא תקופה בחייו בה רמת התקווה, תקווה כלשהי, הייתה גבוהה יותר, למקם אותה על הרצף המספרי, ולתאר מה קרה לו בתקופה זאת שאולי השפיע לטובה על רמת התקווה. לדוגמה, המטופל יכול לזהות זמנים שבהם היה במערכת יחסים אכפתית, רכש ידע או כישורים חדשים, עסק בפעילות פנאי מועילה וכיוצא באלה. לאחר מכן, אפשר לחשוב עם המטופל האם וכיצד הוא יכול לשלב בחיים הנוכחיים שלו את אחד ההיבטים של אותה תקופה מלאת תקווה (Koehn, O’Neill & Sherry, 2012).
התקווה בתחום החברתי
על אף שמודל רה"ע הוצג בהקשר של ייעוץ וטיפול נפשיים בתחום האישי (עצמי, זוגיות ומשפחה), איני מפחית בחשיבותה של התקווה בתחום החברתי, על שלושת מעגליו: קהילה, מדינה והעולם (עמית, 2024). לעתים מעגלים חברתיים אלה מתערבים גם בייעוץ וטיפול בפרט, בזוג ובמשפחה. אתייחס אליהם כאן בקצרה, אף כי הם ראויים להתייחסות רחבה יותר.
לקהילה השפעה רבה, לרעה או לטובה, על רמת התקווה ואיכותה אצל חבריה. יש הבדל גדול בתקווה של יחידים שחיים בקהילה תומכת וקרובה לעומת תקוותם של מי שחיים בקהילה מנוכרת. כך למשל, במחקר שנערך בתקופת הקורונה על ידי צוות חוקרים מישראל, והשתתפו בו 1,200 איש משלוש מדינות שונות, נמצא כי תמיכה חברתית תורמת לעלייה בתקווה (Bareket-Bojmel, Shahar, Abu-Kaf & Margalit, 2021). יש שמרחיקים לכת וטוענים שתקוות היחיד צריכה להיות באחריות הקהילה כולה ואסור להשאיר לבד את היחידים שבה (Weingarten, 2000).
במעגל המדינה, האמונה שיכול וצריך להיות עתיד חברתי טוב, היא רכיב חיוני במתכון ליצירת שינוי בחברה כולה. נאומו המפורסם של מרטין לותר (Martin Luther King Jr), שנישא ב-28.8.1963, על מדרגות אנדרטת הזיכרון של לינקולן בוושינגטון, ממחיש בצורה ציורית מרשימה תקווה חברתית כללית:
"I have a dream that my four little children will one day live in a nation where they will not be judged by the color of their skin, but by the content of their character. I have a dream today".
פוליטיקאים יכולים להשפיע במידה רבה על תקוות האזרחים. יש מנהיגים שמציעים תקווה (ברק אובמה, "Yes We Can"; ביל קלינטון, "Don't Stop Thinking About Tomorrow"; וגם דונלד טרמאפ, "Make America Great Again") ויש מנהיגים שמטילים ספק בכך שהעתיד יכול להיות טוב יותר (נתניהו, "לנצח נחיה על החרב)". פוליטיקה של תקווה הופכת את האזרחים לבעלי תחושת מסוגלות, ובזה כוחה. לעומת זאת פוליטיקה של סקפטיות יוצרת ודאות ופוטרת את האזרחים מלצפות ולהתאכזב, וזה יתרונה (Leshem, 2023).
במעגל העולמי, מדובר בדרך כלל במקומה של התקווה בהתמודדות עם משברים אקולוגיים עולמיים, אך גם בסיום מעגלי לחימה הנמשכים שנים בין מדינות. גישה מעניינת להשגת שינויים תרבותיים כלל עולמיים עושה שימוש במושג "תקווה אקטיבית" - Active Hope באנגלית (Macy & Johnstone, 2012). בתמצית, תקווה אקטיבית היא הדרך למצוא את המקום האישי הפעיל בתוך שינוי קולקטיבי גדול המתרחש סביבנו. בניגוד לתקווה פסיבית שבה אנו מחכים שנסיבות חיצוניות יסתדרו, תקווה פעילה משמעה לקחת חלק פעיל בתהליך יצירת העולם שאנו רוצים לחיות בו. לאנשים רבים קשה להתחבר לסוג זה של תקווה. על אף שכולנו חיים על כדור הארץ, מעטים מאיתנו חווים את עצמנו כשייכים לקהילה עולמית.
סיכום
מחקר ענף, שחלקו הובא בתחילת המאמר, מלמד על חשיבותה של תקווה כמשאב חיוני המאפשר הסתגלות טובה, מקדם צמיחה אישית, ומסייע לפרט להתמודד בצורה מוצלחת במצבים קשים ומאתגרים. במרכז המאמר הוצע מודל מעשי ללימוד ולטיפוח תקווה, רה"ע, המתבסס על תיאוריית התקווה של סניידר (Snyder), שנחקרה רבות. במודל זה שלושה מרכיבים: רצון, היתכנות ועשייה, שקיימת ביניהם תלות הדדית. משעה שהרצון מחובר לערכים ומתורגם ליעדים, כאשר קיימת הערכה חיובית להיתכנות התקווה ומשורטטים דרכים להשגת היעדים, ואם מתבצעות פעולות מעשיות ליישום המטרות, התקווה חזקה ואיתנה. במאמר הוצעו כלים מעשיים מגוונים לחיזוק, פיתוח ושיקום שלושת מרכיבי התקווה בייעוץ ובטיפול נפשיים.
מקורות
לוי, א. (2006). משמעות תופעת התקווה בקרב נפגעי תסמונת פוסט טראומטית. עבודת דוקטור. אונ' תל אביב, ביה"ס לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל.
לוי, א. (2020). תפקידה של תופעה התקווה בטראומה מורכבת ובדיסוציאציה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4076
לנג, א. (2017). תפקיד התקווה בתהליך קבלת החלטות של מנהיגים במצבי מלחמה. Politika: The Israeli Journal of Political Science & International Relations / פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים, 26, 103–134
מרגלית, מ. (2014). תיאוריית התקווה: המשגה, מחקר והשלכות יישומיות במניעה וטיפול. בתוך: ע' רביב ור' בולס (עורכים), הייעוץ החינוכי כיום: חומר למחשבה ולמעשה -אסופת מאמרים לזכרו של פרופ' אבנר זיו. בני ברק: ספרית פועלים- הקיבוץ המאוחד בע"מ, עמ' 295- 313.
עמית, ח. (23 באוגוסט 2022) . הדרכת הורים בגישת המנהיגות ההורית. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4459
עמית, ח. (2023א). בווייטנאם ובקמבודיה חזרה לי התקווה ואף התחזקה. מנהיגות בחיים. https://amithaim.com/20...-ubekambodya/
עמית, ח. (2023ב). תקווה יוצרת מציאות. מנהיגות בחיים. https://amithaim.com/20...tzot-leharih/
עמית, ח. (2024). לְהַחֲיוֹת תקווה שנכחדה. מנהיגות בחיים. https://amithaim.com/20...eahyot-tikva/
Avey, J. B., Avolio, B. J., & Luthans, F. (2011). Experimentally analyzing the impact of
leader positivity on follower positivity and performance. The Leadership Quarterly, 22(2), 282–294.
Bareket-Bojmel, L., Shahar, G., Abu-Kaf, S. and Margalit, M. (2021). Perceived social support, loneliness, and hope during the COVID-19 Pandemic: Testing a mediating model in the UK, USA, and Israel. Br J Clin Psychol, 60: 133-148.
Barnett, D. M. (2014). Future Orientation and Health Among Adults Older: The Importance of Hope. Educational Gerontology, 40 (10), 745-755.
Chan K, Wong FKY, Lee PH. (2019). A Brief Hope Intervention to Increase Hope Level and Improve Well-Being in Rehabilitating Cancer Patients: A Feasibility Test. SAGE Open Nursing. 2019;5.
Chang, E. C. (1998). Hope, problem-solving ability, and coping in a college student population: Some implications for theory and practice. Journal of Clinical Psychology, 54, 953-962.
Cheavens, J., Michael, S. T., Gum, A., Feldman, D., Taylor, J. D., & Snyder, C. R. (2001). A group-based intervention for depressed adults. Unpublished manuscript, Department of Psychology, University of Kansas, Lawrence.
Cheavens J. S., Feldman D. B., Woodward J. T., Snyder C. R. (2006) Hope in cognitive psychotherapies: On working with client strengths. Journal of Cognitive Psychotherapy 20(2): 135–145.
Curry, L., & Snyder, C. R. (2000). Hope takes the field: Mind matters in athletic performances. In C. R. Snyder (Ed.), Handbook of hope: Theory, measures, and applications (pp. 243-260). San Diego, CA: Academic.
De Shazer, S., Dolan, Y., Korman, H., Trepper, T., McCollum, E., & Berg, I. K. (2021). More than miracles: The state of the art of solution-focused brief therapy. Routledge.
Eads, R., & Lee, M. Y. (2019). Solution Focused Therapy for trauma survivors: A review of the outcome literature. Journal of Solution Focused Practices, 3(1), 9.
Flaskas, C. (2007), Holding hope and hopelessness: therapeutic engagements with the balance of hope. Journal of Family Therapy, 29: 186-202.
Fred B. Bryant and Jamie A. Cvengros. (2004). “Distinguishing Hope and Optimism: Two Sides of a Coin, or Two Separate Coins?” Journal of Social and Clinical Psychology.
Ghazavi Z., Khaledi-Sardashti F., Kajbaf M. B., Esmaielzadeh M. (2015) Effect of hope therapy on the hope of diabetic patients. Iranian Journal of Nursing and Midwifery Research 20(1): 75–80.
Irving, L. M., Snyder, C. R., & Crowson, J. J., Jr. (1998). Hope and the negotiation of cancer facts by college women. Journal of Personality, 66, 195-214.
Kahneman, Daniel, and Amos Tversky. (1995). "Conflict Resolution: A Cognitive Perspective", in Kenneth Arrow, Robert Mnookin, Lee Ross, Amos Tversky and Robert Wilson (eds.), Barriers to Conflict Resolution, New York: W.W. Norton & Co., pp. 44–61.
Kibby, M. D. (2015). Applying “hope theory” to first year learning. A Practice Report. The International Journal of the First Year in Higher Education, 6(1).
Koehn, C., O’Neill, L., & Sherry, J. (2012). Hope-focused interventions in substance abuse counselling. International Journal of Mental Health and Addiction, 10(3), 441-452.
Kwon, P. (2000). Hope and dysphoria: The moderating role of defense mechanisms. Journal of Personality, 68, 199-223.
Larsen D. J., King R. L., Stege R., Egeli N. A. (2015). Hope in a strengths-based group activity for individuals with chronic pain. Counselling Psychology Quarterly 28(2): 175–199.
Leshem, Oded Adomi (ed.). (2023). Hope Amidst Conflict: Philosophical and Psychological Explorations.
Lopez, S. J. (2010). Making ripples: How principals and teachers can spread hope through out our schools. Phi Delta Kappan, 92(2), 40–44.
Macy, J,. and Johnstone, C. (2012). Active Hope: How to Face the Mess We're in Without Going Crazy. New World Library.
Merkas, M., & Brajsa-Zganec, A. (2011). Children with different levels of hope: Are there differences in their self-esteem, life satisfaction, social support, and family cohesion? Child Indicators Research, 4, 499-514.
Metzger, L. (1988). From denial to recovery: Counseling problem drinkers, alcoholics, and their families;; San Francisco, Jossey-Bass.
Michael, S. T. (2000). Hope conquers fear: Overcoming anxiety and panic attacks. In C. R. Snyder (Ed.), Handbook of hope: Theory, measures, and applications (pp. 355-378). San Diego, CA: Academic.
Ogunsakin, O. A. (2015). Post-traumatic stress disorder: Perspective on the role of solution-focused brief therapy. The International Journal of Health, Wellness and Society, 4(3-4), 17.
Parke. J., Tiberi, L, J,. Akhilgova, j., Toirov, F., & Almedom, A.M. (2012). “Hope is the Engine of Life”; “Hope Dies with the Person”: Analysis of Meaning Making in FAO-Supported North Caucasus Communities Using the “Sense and Sensibilities of Coherence” (SSOC) Methodology. Loss and Trauma, 18(2), 140-151.
Petersen, S. J., & Luthans, F. (2003). The positive impact and development of hopeful leaders. Leadership & Organization Development Journal, 24(1), 26–31.
Phillips, DP., Van Voorhees. CA., & Ruth, TE. (1992). The birthday: lifeline or deadline? Psychosom Med, Sep-Oct, 54(5), 532-42.
Retnowati S., Ramadiyanti D. W., Suciati A. A., Sokang Y. A., Viola H. (2015) Hope intervention against depression in the survivors of cold lava flood from Merapi Mount. Social and Behavioral Sciences 165: 170–178.
Snyder, C. R., Harris, C., Anderson, J. R., Holleran, S. A., Irving, L. M., Sigmon, S. T., Yoshinobu, L., Gibb, J., Langelle, C., & Harney, P. (1991). The will and the ways: Development and validation of an individual-differences measure of hope. Journal of Personality and Social Psychology, 60, 570-585.
Snyder, C. R. (1994/2000). The psychology of hope: You can get there from here. New York: Free Press.
Snyder, C. R. (1996). To hope, to lose, and hope again. Journal of Personal and Interpersonal Loss, 1, 3-16.
Snyder, C. R., Hoza, B., Pelham, W. E., Rapoff, M., Ware, L., Danovsky, M., Highberger, L., Rubinstein, H., & Stahl, K. (1997). The development and validation of the Children's Hope Scale. Journal of Pediatric Psychology, 22, 399-421.
Snyder, C. R. (1998). A case for hope in pain, loss, and suffering. In J. H. Harvey (Ed.), Perspectives on loss: A sourcebook (pp. 63–79). Brunner/Mazel.
Snyder, C. R. (2000). Hypothesis: There is hope. In C. R. Snyder (Ed.), Handbook of hope: Theory, research, and applications (pp. 3-21). Orlando, FL: Academic.
Snyder, C. R. (2002). Hope theory: Rainbows in the mind. Psychological Inquiry, 13, 249- 275. Snyder, C. R., Feldman, D. B., Shorey, H. S., & Rand, K. L. (2002). Hopeful choices: A school counselor's guide to hope theory. Professional School Counseling, 5, 298-307.
Snyder, C. R. (2005). Teaching: The lessons of hope. Journal of Social and Clinical Psychology, 24(1), 72–84.
Sympson, S. (1999). Validation of the Domain Specific Hope Scale. Unpublished doctoral dissertation, Department of Psychology, University of Kansas, Lawrence.
Weingarten, K. (2000). Witnessing, wonder, and hope. Family Process, 39(4), 389-402.
