אישה נכנסת אל תוך שיר: מחשבות ושיחה על המטפל כיוצר

אישה נכנסת אל תוך שיר: מחשבות ושיחה על המטפל כיוצר

חלי טל שלם, אורלי וקנין

אִשָּׁה נִכְנֶסֶת אֶל תּוֹךְ שִׁיר

הִיא מְבַקֶּשֶׁת לָדַעַת

אִם מִישֶׁהוּ שָׁמַע

אֶת שִׁירָתָהּ שֶׁלָּהּ

וְכָתַב אוֹתָהּ בַּעֲבוּרָהּ.

(דור אלה גבע)

מאמר זה מבוסס על מפגש עיון (2022), שהתקיים בסמינר הקיבוצים בנושא המטפל כיוצר. במאמר יוצגו מחשבות על מקומה של היצירה בעולמו של המטפל באומנות, ושיחה בין חלי טל שלם, ביבליותרפיסטית ומשוררת, לבין ד"ר שלומית ברסלר, לרגל צאת ספרה "כל הסימנים מראים". שלומית למדה במחזור הראשון ללימודי ביבליותרפיה שנפתח בארץ, באוניברסיטת חיפה. לפני 14 שנים הקימה את התוכנית להכשרת מטפלים בביבליותרפיה בסמינר הקיבוצים ועמדה בראשה כעשר שנים. השיחה תתמקד בשני המוקדים בזהותה של שלומית - מטפלת וכותבת, ובכך תעשיר את המבט על התנועה שבין הזהות הטיפולית לזהות כאמנית.

על האמן כמטפל

לא נוכל להתחיל דיון על חשיבותם של תהליכי יצירה בחיי המטפל בחייו שלו עצמו, מבלי לשוב אל העמדה הבראשיתית של פרויד על היוצר במאמרו "המשורר וההזיה". כרקע נזכיר (גרין, 2007) שפרויד נועד לגדולה עוד בילדותו ושבחירתו הראשונה היתה כתיבה ספרותית. ראיה לכך היא שהספר היחיד שקיבל בנערותו וששמר בספרייתו עד יום מותו, הוא ספרו של לודויג ברן, ובו מאמר שנקרא "כיצד להפוך לסופר מקורי בשלושה ימים".

כך המליץ פרויד בהשראת המלצותיו של ברן:

"קחו מספר דפים ובמשך שלושה ימים כתבו, ללא זיוף או צביעות, את כל מה שעולה בדעתכם. כתבו מה אתם חושבים על עצמכם, על בנות זוגכם, על המלחמה הטורקית, על גתה, על יום הדין, על המנהלים שלכם כאשר יעברו שלושה ימים אתם תצאו מדעתכם מרוב השתאות למראה התוצאה החדשנית שתמצאו לפניכם" (פרויד, 1986, כמצוטט אצל גרין, 2002, עמ" 265).

---

- פרסומת -

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

---

גרין (1998) טוען כי שאיפתו של פרויד להפוך לסופר מצאה את ביטויה בכתביו הרבים, ובמיוחד בתיאורי-המקרים שלו. למעשה פרויד העתיק את תאוות הכתיבה שלו אל הכתיבה הפסיכואנליטית. הדבר בא לידי ביטוי בעשרות הכרכים התיאורטיים שכתב, ובכמות העצומה של מכתבים שכתב מדי יום. פרויד השהה את "הסופר הפנימי" שבו לטובת האנליטיקן, וכתוצאה מכך הפך לכותב אובססיבי. את הכתיבה הפחות מאורגנת, האסוציאטיבית, העביר אל הטכניקה הפסיכואנליטית, אל שיטת האסוציאציות החופשיות בטיפול בהן ראה השתקפות של פעולת הכתיבה. לאחר שבחר באנליטיקן שבו על פני הסופר שבו, טען פרויד את הטענה המוכרת, כי המשוררים והפילוסופים קדמו לו בגילוי הבלתי מודע, הם המבינים הגדולים בנפש האדם, ואילו מה שהוא עצמו גילה, אין זו אלא המתודה המדעית, בה ניתן הבלתי מודע לחקירה.

למרות הקרדיט למשוררים, נראה שהבחירה של פרויד באנליטיקן על פני הסופר שבו, הובילה אותו לעמדה של עליונות כלפי האמן. אם דרך המלך אל הבלתי מודע היא החלום, בעת שינה או כחלום בהקיץ (מה שפרויד כינה הזיה). המשורר לדידו של פרויד נתון להזיה, והאמן נתון להזיה בחומר. מאחר וההזיות הן בבחינת צעד נפשי המקדים את אותות הסבל והפתולוגיה, האמן ככלל והמשורר בפרט הם אפוא פציינטים פוטנציאלים של פרויד. נוכחנו בכך באופן בו פרויד וממשיכיו השכיבו על ספת האנליזה סיפורים, סופרים ואמנים, תוך דגש על אבחנה פסיכופתולוגית.

המשורר והאנליטיקאי מרדכי גלדמן (1995) מתקומם על מסגרת התייחסות זו. לדבריו, הזיה היא היפוכה של הבנה, סימפטום למשהו שצריך את כוחו האנליטי, המנתח והמפרק של האנליטיקאי. מאחר ואצל פרויד הניגוד הצימדי מטפל-מטופל מקביל לניגוד הצימדי יודע ותם, בריא וחולה, המשורר הפועל מתוך הזיה הוא החולה.

גלדמן מבקש להפוך את היוצרות וקובע:

"דווקא המשורר צריך לרפא את האנליטיקאי המבקש לרפאו, כי המשורר איננו רק מפרק ומנתח אלא מחבר, מערבב ומרכיב. השיר למשל, הוא אריג בו חוברו יחדיו המודע והלא מודע, הרגש והשכל, החושי והאינטואיטיבי, האובייקטיבי והסובייקטיבי, האדם הקדמון והאדם האחרון. השיר מחבר את המשורר אל עצמו ואל הוויתו. השיר מגלה ממשות, יוצר ממשות והממשות עצמה" (עמ' 34).

יונג הוסיף לתכלית השירה שתי הנחות חשובות, היותה חלק מתהליך האינדיבידואציה המכוון על ידי העצמי, לצד היותה מרחב למסירה של חומרים שאינם אישיים. הלא מודע הקולקטיבי מהווה רקע עמוק ליצירות אמנות רבות, ותפקידו הייחודי של המשורר בתרבות האנושית הוא להיות ערוץ דרכו היא מתוודעת לשורשיה העמוקים (פרל, 2021). יונג הבין זאת לאחר תהליך ממושך בן 13 שנים של התמסרות להזיותיו. לאחר המשבר ביחסיו עם פרויד נפרד יונג מכל תפקידיו האקדמיים, צמצם את עבודתו האנליטית ונכנס לתהליך המדגים פאזה התפתחותית משמעותית, שבה האמן שבו גבר על האנליטיקאי שכבר היה. תחילה כתב יומן - כתיבה שארכה כשלוש שנים, ולאחר מכן העתיק חלקים מן היומן בכתב ידו והוסיף ציורים. ציוריו בטאו את המבוך שתעה בו, את מהלך החיפוש אחר הדרך ואת תהליכי ההתהוות של נפשו. מטרתו הייתה לחקור את השכבות העמוקות מהלא-מודע הקולקטיבי שפרויד לא הכיר בהן. יונג פיתח טכניקה כדי לנסות להגיע לתכנים פנימיים, והבין שעליו לחוות את התכנים לפני שיעצב דעה עליהם. היצירה התפרסמה 50 שנים אחרי מותו בשמה - הספר האדום (נצר, 2023).

לעת זקנתו בשנת 1957 (כשהוא בן 82) יונג התייחס לתקופה של כתיבת היומן:

"השנים עליהן סיפרתי לכם, כאשר הלכתי בעקבות הדימויים הפנימיים, הוו את התקופה החשובה ביותר בחיי. כל דבר אחר נבע משם. אז זה התחיל, והפרטים המאוחרים יותר אינם כה חשובים. כל חיי היו בנויים מעיבוד של מה שפרץ מהלא-מודע ושטף אותי כמו זרם אנרגטי ואיים לשבור אותי. היה זה חומר גלם בשביל יותר מאשר מחזור חיים אחד. כל מה שבא אחר כך היה רק הסיווג החיצוני, העיבוד המדעי וההטמעה של התכנים לתוך החיים. אך ההתחלה הנומינוזית, שהכילה כל דבר, הייתה אז”. (הספר האדום של יונג, פרולוג, כמצוטט אצל אנקורי, 2012)

ניתן כבר לומר כי מגמת הפסיכואנליזה בת זמננו מתרחבת ויוצאת אל מה שקיים בין המילים ומעבר למילים, אל עבר האסתטי והיצירתי. הפסיכואנליזה היא תהליך החולם את עצמו תוך כדי התרחשותו, חוויה שיש להרחיבה כל העת מחדש, כמו האמנות וכמו הלא־מודע (ברודסקי אראל, 2020). לדוגמה, צ'יביטרזה (Civitarese, 2013), ממשיכו של ביון, מדגיש את הזיקה העמוקה בין שפת החלימה לשפת השירה והפרוזה, בשל היותן שפות המבקשות להביע את מה שאי אפשר לומר בצורה אינפורמטיבית, לחתור תחת המילים עצמן. אלו שפות שמבקשות לחיות וליצור אפקט המאפשר לחשוב את עצמנו בצורה חדשה וחיה.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

המרחב הטיפולי הוא מרחב של יצירה עבור המטפל. אנליטיקאי המבקש לפגוש את המטופל שלו בכל פעם בצורה חדשה וחיה, כאילו היתה זו הפעם הראשונה שהם נפגשים, דומה לצייר העומד מול לוח קנבס לבן, נכון לפגוש אינסוף אפשרויות, אינסוף חלומות פוטנציאליים וגם את החסר, הנפרדות, המחוק והאין (ברודסקי אראל, 2020). הן האמן והן המטפל צריכים להתייחס לעבודתם ללא זיכרון, תשוקה והבנה הידועים מראש. עליהם לפגוש את החלקים האותנטיים של עצמם, הלא ידועים והמעורפלים, את התוהו ובוהו של עצמם. בשני המצבים הללו קיימת כמיהה וצורך לממד בסיסי של חופש פנימי לבטא וליצור יצירה פנימית אמיתית וחופשית מכבלים של אשמה, מצפון ושל "ידע שכבר ידוע" (Abella, 2016).

ניתן לומר כי המטפל והמשורר מביטים אל העצמי במסירות, ושניהם מתקינים לו, כל אחד בדרכו, ולעיתים מתוך שיתוף פעולה, את הדיבור האמיתי. האמן הוא דוברו העקרוני של העצמי האמיתי החושב את עצמו בצורה חדשה וחיה, והשיר הוא דיבור אמיתי אודות פנייתו דווקא לידיעה שאינה תלויה בדיבור. השירה משרה חוויה של דיבור אמיתי לא רק בשל ניסוחיה המקוריים, אלא בשל זיקתה לידיעת העולם באמצעות החושים, לשפת הגוף והרגש, התמונות והמוסיקה, המערבת לתוך הדיבור כתהליך משני את התהליכים הראשוניים, את לשונו של הלא מודע.

נושא דמותו של המטפל באמנות כאמן זוכה לדיון גם בישראל. התפיסה של יה"ת ושל "גישת חיפה" מדגישה את החשיבות הרבה לכך שהמטפל באמנות יהיה אמן יוצר בהכשרתו, כתנאי ליכולתו להבין באופן מעמיק את התנהגותם של החומרים, את הבחירות ואת תהליכי היצירה של המטופל, כדי שיוכל לדעת להתערב באמצעות שפת האמנות והחומרים. בנוסף לכך, חשוב שהמטפל באומנות יהיה מחויב להמשיך וליצור בעצמו, כחלק מהאתיקה המקצועית של התחום, וגם כדרך להדרכה עצמית ולחיזוק המשאבים האישיים לנוכח סכנה של שחיקה ושל "תשישות קרבה" (חזות, 2014).

האמנות תורמת לתחזוקת תחושת העצמי ולהרחבת תחומי העצמי והאישיות (נוי, 1998). מאחר וההנחה שלנו היא שהאישיות רחבת ההיקף היא גם האיתנה, הגמישה והחסינה יותר לפגיעות – העיסוק באמנות תורם לבריאות הנפשית של הפרט והחברה, ובתוך כך כמובן של המטפל והמטופל. האמנות היא מרפא לנפש והפונקציה האסתטית שלה היא טיפולית, ואילו הטיפול שהנו הושטת היד הממשית לסבל, הוא אמנות, שהשירה, הציור והפיסול מפרנסות אותה, לא רק בנוכחותם בחדר הטיפול, אלא בנוכחותם בזהותו הקיומית של האדם המטפל.

שיחה עם המטפלת והמשוררת שלומית ברסלר

חלי: את ד"ר שלומית ברסלר, מטפלת ומדריכה בביבליותרפיה, פסיכותרפיסטית, אני מכירה מקבוצת מנחות סדנאות כתיבה בה אנו חברות. שתינו ביבליותרפיסטיות, אבל היא שייכת לזן נדיר, מן המחזור הראשון ללימודי הביבליותרפיה בארץ, ואילו אני קצת יותר מעשור אחרי. לפני קרוב לשנה ראה אור ספר שיריה הראשון של שלומית – "כל הסימנים מראים" בעריכת עינת יקיר. לכבודו ולכבודה התקיים כנס בסמינר הקיבוצים, שעד לפני חמש שנים היא כיהנה בו כראש התכנית לתואר שני של ההכשרה בביבליותרפיה. בכנס המרגש והמעשיר בו נכחתי, נדון הנושא המרתק - מטפלת כיוצרת. לאחר הכנס נפגשנו לשוחח על המנעד שבין כתיבה וטיפול. הדברים ששלומית אמרה בכנס ובפגישותינו מובאים כאן.

חלי: מתי התחלת לכתוב, לגלות שאת כותבת או להבין שהביטוי שלך הוא כתיבה?

שלומית: אני לא זוכרת בדיוק. אבל יש לי זיכרון מן הפעם הראשונה שהבנתי שכתיבה "עושה בי דברים" (יונה וולך). בגיל 19, זה היה ממש אחרי שאבא שלי נפטר. כשמצאתי לפני כמה שנים את המחברת האדומה שבה כתבתי אז, מאד התרגשתי. פתחתי את המחברת ומצאתי בה שירים שנראו לי יפים.

הנה שיר מתוך המחברת של שלומית בת ה-19, שנכתב בכתב יד מנוקד -

מַעְגָּלִים עֲצוּבִים וּכְפוּפִים

כֵּהִים

סָבִיב לַאֲבָנִים לְבָנוֹת

בְּחוֹף הַכַּרְמֶל

נִשְׁמָעִים לְאִישׁ תּוֹרָה

נוֹשְׂאִים עֵינַיִם

אֶל הַר הַכַּרְמֶל

מְחַפְּשִׂים אֶת עֶזְרָם

בָּתִּים מְדֹרָגִים

---

- פרסומת -

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

---

הַשָּׁמַיִם צְבוּעִים כָּחֹל  (אוקטובר 1975)

חלי: שם הספר "כל הסימנים מראים" הוא ציטוט של שורה מתוך השיר "צל". איך נבחרה השורה?

שלומית: חשוב לי לספר גם על בחירת הציור שעל הכריכה. בציור שתלוי אצלי על הקיר (ושהיא ציירה – ח.ט.ש) יש שחף שעף בשמים. בזמן שהשירים נכתבו ידעתי איכשהו שהוא יהיה הדימוי שיופיע על הכריכה. במבט לאחור אני לא יודעת למה. עכשיו אני חושבת, שכשאני כותבת שירה אני מרגישה בשני מקומות בו זמנית, מתבוננת פנימה למקום מעורפל קצת, כמו השמים האלה, אולי השמיים שבתוכי, ולמעלה, כמו כדי לעוף מעל חיי היומיום, מעל הדברים הקונקרטיים.

עברתי תהליך דומה בעת חיפוש השם לספר. קראתי שורות בודדות וצירופי מילים מתוך השירים, וזה - "כל הסימנים מראים", איכשהו נראה לי הכי מתאים, אולי כי זה יכול להתפרש גם כביטוי ארס-פואטי, שמרמז לסימנים הכתובים, לאותיות. וגם, הצירוף "כל הסימנים מראים" יכול להיות התחלה של כל כך הרבה דברים. בשני המקרים, גם בנושא הדימוי על הכריכה וגם בנושא השם, היתה בי מן ידיעה שזה נכון, באופן שאני לא יודעת לגמרי להסביר.

חלי: אני חושבת על השחף והשמיים, ואיך המילים מהשיר ההוא, מגיל 19, ששיתפת כאן, מהדהדות את כריכתו העתידית של ספר שירייך. מה את מעדיפה לכתוב, שירה או פרוזה?

שלומית: לאחרונה דיברתי עם חברה על "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק, ואמרתי לה ששירה היא ההבהוב של התהום בין המילים, ופרוזה היא ההבהוב של התהום בין המשפטים. זה אולי מרגיש קצת יותר בטוח. שיר פתאום נולד ומופיע, סיפור הוא הריון. שיר בא לפעמים בבת אחת. זה יכול לצאת מתוך צירוף מילים ששמעתי ברחוב, למשל הביטוי "חוט השגרה", שמישהי בטעות אמרה והתכוונה לחוט השדרה. תיקנתי אותה. היא עולה חדשה וחשוב היה לה שאתקן, אבל אני רצתי מיד לכתוב את הצירוף הנהדר הזה, שלא אשכח, והוא אכן מופיע באחד השירים בספר. ואני מבינה שאני לא היחידה, היא מחייכת, הקשבתי לפודקאסט בו התראיין המשורר עמיחי חסון, שהעיד על עצמו שהוא אוהב לקרוא ספרי בישול. בסוף מתכון לסלט חסה היה כתוב "כשמגיעים ללב - קורעים אותו בידיים", וזה הפעיל אותו לכתיבה.

סיפור מצריך נשימה אחרת, למרחקים ארוכים. אני לא בטוחה שניחנתי בה.

חלי: לספר יש ארבעה שערים - כשפים, פרידה, טיול בגליל וצל.

שלומית: כן. אם נצא לטיול בין החלקים, מ"כשפים" ועד "צל", אז השער הראשון, "כשפים", כולל שירים בעיקר ארס פואטיים, על כתיבה, על שירה, ועוד כמה הרהורים. שירים שמהרהרים על העולם. השער השני, "פרידה", מכיל בעיקר דיאלוגים שניהלתי, באמצעות השירה עם בני משפחה. חלקם כבר אינם, ודרך השירה התאפשר לי להיפרד מהם.

השער השלישי בספר, "טיול בגליל", כולל שירים על אהבה - כל מיני סוגים של אהבה. בשער הרביעי, "צל", השירים הם עבורי החלק היותר ביבליותרפי בספר, על התמודדות עם כל מיני מצבים ואירועים לא פשוטים. אבל השיר האחרון בשער הזה ובספר הוא "זכות השיבה לחוף מבטחים". הוא פחות "צילי", יש בו תקוה והכרת הטוב.

חלי: איך בני המשפחה הגיבו לספר, האם היו שותפים לקריאה בספר בטרם ראה אור?

שלומית: נטלי גולדברג, בספרה על כתיבת ממואר, מעלה את השאלה האם לחכות ולכתוב על בני משפחה רק לאחר שימותו. לדעתה אם את רוצה לכתוב תהיי אמיצה ותוציאי את זה לעולם ולאור, זה כבר לא שלהם וגם לא שלך. זה בעולם. כמעט כל מי שקרא את הספר שאל אותי האם בני המשפחה ראו את השירים קודם להוצאתו. גדלתי בבית שאמרו בו כמעט הכל, לטוב ולרע, אז אני כזו, לא משתפת פעולה עם עולם ההסתרות. סבתי הייקית היתה יכולה לומר לחברה שלה: "תגידי השמנת בזמן האחרון?". כן, ישיר ואמיתי. אין דבר בשירים האלה שלא נאמר אצלנו. ובכל זאת, לפני שהספר יצא מהבית, נתתי אותו אישית לכל אחד ממי שמוזכר שם, ודיברנו על השירים. חוץ מחמותי, אבא שלי וסבתא שלי שאני מקווה שהם קוראים את זה למעלה ואוהבים. אמי חגגה יום הולדת 90 לא מזמן, ולשמחתי הספר הזה משמש למצע דיאלוגי בינינו. אנחנו מדברות הרבה דרך השירים.

חלי: מה את קודם - משוררת ומטפלת או מטפלת ומשוררת?

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

שלומית: אצלי הזיקה בין מטפלת למשוררת היא כפולה. לדוגמה, השיר "במפגש של הורים שכולים". עבדתי שנים רבות כמנחת קבוצות של הורים שכולים במשרד הביטחון. באחד המפגשים עם קבוצה שהנחיתי אחרי מלחמת לבנון השנייה המשתתפים שוחחו על רגע הבשורה הנוראה. השורות האלה התדפקו אצלי מבפנים, מתוכי, ופשוט הנחתי על דף את המשפטים שהם אמרו. באותה התקופה הבן שלנו שירת ב"דובדבן". והלילות לא היו לילות, הלכתי לישון והייתי ערה, ואם אוטו עצר ליד הבית... אני לא צריכה להסביר מה עובר עליי נכון?! (שלומית שואלת ולרגע אחד אני שוב חוזרת להיות קצינת הנפגעים בתקופת אסון המסוקים). כך שהשיר הזה נבע משני המקומות יחד – האישי, כאם חרדה, והמקצועי, כמטפלת של קבוצה. הסוף של השיר נובע כבר ממקום אחר, מתבונן ומהרהר. כי תמיד כשאני כותבת אני נכנסת לכתיבה בצורה אחת ויוצאת אחרת. לכתיבה מתלוות תובנה והתבוננות.

מפגש הורים שכולים / שלומית ברסלר

עַל דָּבָר אֶחָד אֵין וִכּוּחַ –

זוֹ הָיְתָה מוֹנִית לְבָנָה.

- הִגִּיעוּ שְׁנַיִם

- אֶצְלִי שְׁלֹשָׁה, אֶחָד רוֹפֵא

- דָּפְקוּ בַּדֶּלֶת

- לֹא רָצִיתִי שֶׁיִּדְפְּקוּ, רַצְתִּי אֲלֵיהֶם

- רָצִיתִי לְהוֹדִיעַ לָךְ בְּעַצְמִי

- אַחֲרֵי חֲצִי שָׁעָה

- לֹא, לִפְנֵי כֵן אֲפִלּוּ

- נָתְנוּ כּוֹס מַיִם

- הוֹשִׁיבוּ

- הָלְכוּ אַחֲרַי בַּחֲדָרִים

- מִלְּאוּ טְפָסִים

- בְּדִיּוּק בָּאתִי

- בְּדִיּוּק יָצָאתִי

 

מִלִּים נֶאֱחָזוֹת זוֹ בָּזוֹ

שְׂבָכָה דְּקִיקָה

מֵעַל

בְּאֵר שְׁחֹרָה

תְּהוֹם

ולפעמים הטיפול נכנס לי לתוך הכתיבה. למשל, השיר "הידיים של אמא שלי" התחיל כתרגיל כתיבה שהצעתי במפגש של קבוצת כתיבה. קינאתי בכותבים, אז כתבתי גם באותו הזמן. אחר כך עבדתי עליו. כך שהזיקה בין הזהויות שלי כמטפלת וכיוצרת היא רבת פנים ומופעים.

חלי: איך הספר נולד?

שלומית: אחרי תקופה ארוכה של היסוסים סביב השאלה "מי צריך עוד ספר שירה, הרי יש כבר כל כך הרבה ספרים בעולם" אמרה לי חברתי, המשוררת חוה ניסמוב, "אבל שלך עדיין לא". וגילה שחר חברתי אמרה לי - "למה להוציא? אולי פשוט כי את רוצה!". אלה הם שני הדברים שליוו אותי בזמן העריכה.

התהליך היה ארוך. איסוף השירים, והרבה עיסוקים דחופים וחשובים, ואז הקורונה, הספר נשמט לעתים לצד הדרך.

את עינת יקיר, עורכת הספר, היכרתי כמנחה של קבוצת כתיבה בה השתתפתי. התרשמתי עמוקות מן המקצועיות שלה והנחישות להתמקד בצד הספרותי ופחות בתהליך הרגשי של הכתיבה. היא היתה מאד עניינית, ובכל זאת, בכל מפגש בתהליך העריכה קרה לי גם משהו רגשי, כי הרי בסופו של דבר, הטקסט הוא אני ואני זה הטקסט.

חלי: באיזה אופן את מכניסה את השירה לחדר הטיפולים?

שלומית: אנחנו הביבליותרפיסטיות עושות זאת בכל מיני צורות. אם כהדהוד למה ששמענו מן המטופל במפגש קודם, ואם ב"שליפה בזמן אמת" (מה שאתה אומר מזכיר לי שיר...). שירים של אחרים הם חלק מהעבודה שלנו. אבל שיר שאני כתבתי, זה כבר עניין אחר. הבאתי שיר למטופלת שחוותה אובדן ולא היו לה מילים לדבר אותו. זהו שיר שמופיע בספר ושמו "עולם שכולו טוב". כתבתי אותו על סבתא שלי והתייחסתי מילולית לביטוי "הלכה לעולם שכולו טוב". תיארתי איך ייראה עולם שכולו טוב בשביל סבתי. הצעתי למטופלת לתאר איך נראה העולם שכולו טוב עבור האדם שממנו נפרדה, ופתאום אפשר היה לדבר את האובדן.

מחשבות על שירתה של שלומית (חלי טלי שלם)

אפתח בשירה הצנוע והנהדר של שלומית "מה?", שיש בו ריקוד מפותל בין פיכחון לאשליה, בין השלמה לכמיהה. השיר נפתח במוטו, ציטוט מתוך שירה פורץ הדרך של המשוררת דליה רביקוביץ "אתה בוודאי זוכר". המוטו המוזכר הוא: "מטפחת כחולה הופכת לעומק באר". נדמה שכבר בתחילת השיר של שלומית "מה?" כבר בשמו, נשאלת השאלה - מה זה אומר? איך מטפחת כחולה הופכת לעומק באר? כיצד מתרחש הפלא הזה? אולי כמו השאלה איך מפגש בין שני אנשים (או נשים) באותו החדר, מדי שבוע באופן קבוע הופך לטיפול?

מה? / שלומית ברסלר

"מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה הוֹפֶכֶת לְעֹמֶק בְּאֵר" (דליה רביקוביץ)

הָיִיתִי רוֹצֶה לַחֲשֹׁב

שֶׁכּוֹס הַתֵּה הַזּוֹ

וְהָעֵט הַזֶּה הַכָּחֹל

וְעַכְבָּר הַמַּחְשֵׁב הַזֶּה

כָּחֹל גַּם הוּא

וּצְרוֹר הַמַּפְתְּחוֹת הַזֶּה הַמַּמְתִּין לְמָחָר,

---

- פרסומת -

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

---

וְהַטֶּלֶפוֹן הַזֶּה הֶחָשׁוּךְ –

רְבוּצִים

מְנֻמְנָמִים –

הָיִיתִי רוֹצֶה לַחֲשֹׁב שֶׁהֵם

שַׁעַר לְקִיּוּם

עָמֹק מִזֶּה.

 

שֶׁיִּמָּצֵא לִי הַמַּפְתֵּחַ

לַפֵּשֶׁר הַמִּתְעַבֵּר תַּחְתָּם

שֶׁיִּהְיוּ לִכְלֵי עֲבוֹדָה

כְּדֵי לַחֲלֹם עוֹלָם עָלוּם,

רוֹטֵט.

 

אָז הָיִיתִי רוֹצָה.

 

אֲבָל הֵם

מֻטָּלִים

בְּמָחוֹל דּוֹמֵם

נִבָּטִים בִּי –

מָה אַתְּ רוֹצָה מֵאִתָּנוּ, תַּגִּידִי,

עֵט כָּחֹל, וְעַכְבָּר כָּחֹל,

וְטֶלֶפוֹן

וְכוֹס

וּצְרוֹר מַפְתְּחוֹת.

זה שיר מתוחכם, ויש בו "שיווי משקל מדיטטיבי", כמו לאורך הספר כולו. הנימה של הדוברת בשיר מפוכחת, משלימה, "אז הייתי רוצה", מביטה בחפצים מודרניים יותר (באופן יחסי), כמו טלפון ועכבר המחשב, לצד מודרניים פחות, כוס תה ועט וצרור מפתחות, כמות שהם בתפקודם הפונקציונאלי. אבל הדוברת שלנו גם מוחה! והיא תוהה ומדובבת את החפצים המשמימים, להכחיל, כמעט מפצירה בהם: חפצים, היו משהו אחר! זה לא עוזר. העט הזה ועכבר המחשב הזה וכוס התה הזו, וצרור המפתחות הזה, והטלפון הזה – לא משביעים את רעבונה. אינם מניחים את דעתה. אז מה עשוי או עלול להפוך אותם לעומק באר? איך לכל הרוחות דליה רביקוביץ עושה זאת? איך הם הופכים אצלה? כיצד גזיר העץ פינוקיו הופך לילד אמיתי על ידי הפיה הכחולה? איך סטודנטית ללימודי הביבליותרפיה הופכת להיות מטפלת אמיתית? איך מטפלת - ועוד באמצעות אומנויות - מעזה להיות גם יוצרת?

והאם זה באמת מה שהדוברת בשיר רוצה? כי יש כאן סכנה כפולה: מחד, סכנה רוטטת של "לחלום עולם עלום", כפי שכותבת שלומית בשירה "מה?". עולם של משוררת. של יוצרת. והכותבת שלנו היא הרי גם מטפלת. מציאותית, מתפקדת, מפוכחת. ומה יקרה אם... לאיזה עומק מגיעים? ומאידך - הסכנה שלעולם זה לא יקרה - הנס המסתנכרן הזה, המתעבר, מטפחת כחולה תישאר "רק" מטפחת כחולה. הטלפון ועכבר המחשב, כוס התה, העט וצרור המפתחות יישארו חפצים דוממים משמימים, ואז מה אם חלקם בצבע כחול?!

המטופלת תצא ממפגש ועוד מפגש ועוד מפגש ודבר לא יקרה, לא יוטב, לא ישתנה. איך דברים הופכים למה שהם? למה שהם עדיין לא? תוהה הדוברת בשיר ומייחלת, כמהה:

הָיִיתִי רוֹצֶה לַחֲשֹׁב שֶׁהֵם

שַׁעַר לְקִיּוּם

עָמֹק מִזֶּה.

שֶׁיִּמָּצֵא לִי הַמַּפְתֵּחַ

לַפֵּשֶׁר הַמִּתְעַבֵּר תַּחְתָּם.

אפשר לשים לב כיצד צרור המפתחות הדומם הופך מפתח לפשר המתעבר, כלומר, הופך לשיר, ואם נקרא ב"עולמה העלום" של דליה רביקוביץ. כלומר, את השיר "אתה בוודאי זוכר", אולי נבין יותר:

אתה בוודאי זוכר / דליה רביקוביץ (1995)

אַחֲרֵי שֶׁכֻּלָּם הוֹלְכִים

אֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד עִם הַשִּׁירִים,

חֶלְקָם שִׁירִים שֶׁלִּי

וְחֶלְקָם שֶׁל אֲחֵרִים.

שִׁירִים שֶׁכָּתְבוּ אֲחֵרִים אֲנִי אוֹהֶבֶת יוֹתֵר.

אֲנִי נִשְׁאֶרֶת בְּשֶׁקֶט

וּמַחֲנָק הַגָּרוֹן מִשְׁתַּחְרֵר.

אֲנִי נִשְׁאֶרֶת.

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה שֶׁכֻּלָּם יֵלְכוּ.

לִכְתֹּב שִׁירִים זֶה אוּלַי דָּבָר נָעִים.

אַתָּה יוֹשֵׁב בַּחֶדֶר וְכָל הַקִּירוֹת מִתְגַּבְּהִים.

הַצְּבָעִים נַעֲשִׂים עַזִּים יוֹתֵר.

מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה הוֹפֶכֶת לְעֹמֶק בְּאֵר.

אַתָּה רוֹצֶה שֶׁכֻּלָּם יֵלְכוּ.

אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מָה אִתְּךָ.

אוּלַי תַּחֲשֹׁב עַל שְׁנֵי דְּבָרִים אוֹ יוֹתֵר.

אַחַר כָּךְ הַכֹּל יַעֲבֹר וְתִהְיֶה גָּבִישׁ טָהוֹר.

אַחַר כָּךְ אַהֲבָה [...]

אַחַר כָּךְ בָּאָה שֶׁמֶשׁ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה

גַּם אֶת הַפְּרָחִים הַכֵּהִים אַתָּה זוֹכֵר.

הָיִיתָ רוֹצֶה לִהְיוֹת מֵת אוֹ חַי אוֹ מִישֶׁהוּ אַחֵר.

אוּלַי יֵשׁ אֶרֶץ אַחַת שֶׁאַתָּה אוֹהֵב.

אוּלַי יֵשׁ מִלָּה אַחַת.

אַתָּה בְּוַדַּאי זוֹכֵר.

טִפֵּשׁ מִי שֶׁמֵּנִיחַ לַשֶּׁמֶשׁ לִשְׁקֹעַ כִּרְצוֹנָהּ.

---

- פרסומת -

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

---

הִיא תָּמִיד מִקָּדִימָה לִנְדֹּד מַעֲרָבָה אֶל הָאִיִּים.

אֵלֶיךָ יָבוֹאוּ חַמָּה וּלְבָנָה, קַיִץ וְחֹרֶף.

אוֹצָרוֹת אֵין-סוֹפִיִּים.

אז יש פלא המגביה את הקירות והופך צבעים לעזים יותר, לאוצרות אינסופיים. אחרי שכולם הולכים היא נשארת לבד עם השירים. ההסכמה להישאר. לבד. ההשתהות בבאר שלעיתים היא יבשה. זה מפחיד. תשאלו את יוסף התנכי. בור עמוק הוא מקום לנחשים ועקרבים. אפשר למות שם, יחד עם כל החלומות. אז מה אפשר לעשות כשאת כבר שם? מה הופך את הדברים למים חיים? נדמה שהאמונה והמבט הבוהה - הם הם המגביהים את הקירות, מעמיקים ומכחילים את החפצים הדוממים, המתבוננים בדוברת חזרה, הופכים לשיר. כי רק מבטה של המשוררת הופך אותם לכאלה, כמעט מבלי משים קורה ההיפוך. כלומר, הדוברת היא ההופכת אותם בעצם ההתמסרות למעשה הכתיבה. בעצם השאלה שהיא שואלת וההסכמה לחכות לתשובה. באמצעות אותו "פשר מתעבר", מצב דגירה הריוני, בו מטפחת כחולה הופכת לעומק באר. כמו אולי מצב דגירה הריוני, בו פשר הדיבור והמבט הטיפוליים בחדר הופכים לסוג של תשובה, קצה חוט, מענה, מפתח לשער קיומי עמוק.

והשאלה האלמותית הנשאלת ממרכז השיר "מה?" של שלומית בואכה חלקו השני היא - מה את רוצה? קצת כמו חיוכו הענקי של החתול, או זחיחותו של הזחל הכחלחל ב"אליס בארץ הפלאות", השואלים: מי את? מה את רוצה? וניכר שהדוברת שלנו רוצה. כל כך רוצה (והרי נאמר שאין דבר העומד בפני הרצון ועוד נאמר - אמן כן יהי רצון). הרצון הזה, המדגדג באצבעות ובעוד מקומות, הוא הדוחף אותנו ליצור, לשנות. הרצון הזה הפוחז, המבלבל בזמן-טיפול (ולפעמים גם בזמן-כתיבה), מנסה לדחוק את התהליך המשתהה. השהיה הזו, המתמסרת לעומק הבאר בחדר, אחרי שכולם הולכים, ההסכמה להיות לבד ולחכות. גם בחדר הטיפולים. להרגיש את כל הדברים.

כולנו רוצות. כולנו מחפשות משמעות מעבר לדברים המשמימים הקורים לנו יום-יום, הרבה יותר פעמים מ"רגע של שמים" אותו קולטות העיניים, ו"אוהבות את העננים, והוגות בהם סיפורים". יש כאן שמיים בכריכה היפה של הספר שציירה שלומית. וציפור במעופה. הספר הזה, "כל הסימנים מראים", אמור היה לצאת מוקדם יותר, כך אני מנחשת. שלומית היא אדם כותב. כלומר אישה כותבת, לא מאתמול. אבל האיפוק, הזהירות שלא לחטוא ביהירות ומצד שני שלא לטבוע בעומק הבאר. השאלה המהססת על הפונקציונליות שלה ואולי גם על התדמית. כי מיהי שלומית? מטפלת או יוצרת? ראש החוג בדימוס, או אדם פרטי? וכמה קל לי לדבר באמצעות השיר של שלומית, כי הרי היא הטקסט - ואני כאן בעצם, באמצעותו, דוברת גם את עצמי. איך זה מרגיש כשמטופל בפגישה הראשונה אומר לך, "את השיר ההוא שלך, ממש אהבתי!". קצת מביך! הדיסקרטיות-לכאורה נסדקת. וגם הפוקוס, כי כמה כבר קוראים שירה? והנה יושב מולך אדם שקרא. וכמה מפתה לסדוק את המרחק ולשאול, באמת? למה דווקא אותו? ומה אהבת במיוחד? (כביבליותרפיסטית כמובן, חלילה לא כיוצרת נרקיסיסטית. הרי יש כאן "קול שלישי" - הטקסט המוזכר בחדר, ועוד כשהמטופל הביא).

והאם נשמר המרווח והמרחב הפרשני בין השיר הרואה אור, המתפרסם והופך להיות נחלת הכלל, לבין זו שכתבה אותו? מה עושים עם כל המידע הזה, העובר ברשתות, בהרצאות, בספרים, בלימודים, בימי העיון ובכנסים. הרי כעת, בזמן שאני דוברת ואתן מאזינות - במידה והיום הזה מוקלט ומתועד – ניתן לצפות בו, ניתן לצפות בי, גם מטופלים נוכחיים ועתידיים. אז האם כדאי לספר על תהליך העריכה של ספר שיריי הראשון, שהיה לי טיפולי על אף שהמשוררת אנה הרמן, שערכה אותי, איננה ביבליותרפיסטית? שהיא צחקה מאוד בכל פעם שהסברתי לה מה אני קוראת בטקסט שהוא שלי, ואמרה "אף כותב או כותבת שעבדתי איתם, לא הסבירו לי כך את עצמם בשיר". שהבנתי דברים עלומים בטקסט חיי, תובנות שהשפיעו עליי, או כשאני נשאלת בראיון דיוקן, מה את קודם, מטפלת או משוררת?

על השאלה האם יצירה נובעת מתוך פצע, יש תילי תילים של תיאוריות מנוגדות. כמו למשל, מטפחת כחולה היא לפעמים רק מטפחת כחולה. האם ייתכן שמטפלת יוצרת היא בבחינת "מטפלת פצועה"? אולי מעשה היצירה של המטפלת היוצרת כמודלינג - התנועה, הרצון, המבט, ההתמסרות להשתהות, עשויים להביע אף הם, ולעיתים אפילו טוב יותר מכל חילופי דברים במפגש טיפולי בין מטפלת למטופלת, שיש סיכוי, יש תקווה, ישנה "עצמי אמיתית" הפועמת בנו לצאת. שרוצה. וגם את יכולה. מה את רוצה?

סיום השיחה

אני שואלת את שלומית מה היא חושבת על מה שחשבתי, כתבתי ואף הקראתי ?

שלומית קוראת שוב ועונה, שלא שמה לב בעצמה שהצבע הכחול מופיע בשיר שלה ובזה של דליה רביקוביץ. וגם שמצאה דרך דבריי על השיר של דליה מול שלה, את ההכרח להניח לצ'יפס להיטגן בקצב שלו (הרי "לצ'יפס לא אומרים נו" – הוא משפט די שגור אצלה), ולמטפחת להפוך לבאר, ולעכבר המחשב וכל שסביבו לשיר. זה הזכיר לה את רחל חלפי ואחרים ואחרות שכותבים וכותבות על האכזבה מיכולתו של השיר לבטא באמת, אבל עושים זאת בשיר. המילה "מה" הזכירה לשלומית את ה"מה" היפני, שמציין ריקות, לא ריקנות. ריקות שעשויה להתמלא, כמו הרחם המתעבר. לגבי הפרסונות השונות, מטפלת ויוצרת, היא עונה שלרגע לא היססה אם להוציא את ספר השירים. היא ידעה כי הפרסונות יהיו לגמרי נפרדות. אני שני אנשים שונים בפרסונה אחרת. כשאני כותבת - אני לא זוכרת בכלל שאני מטפלת. הייתי רוצה לכתוב יותר, לא בגלל שאני ביבליותרפיסטית, לעבוד בזה יותר, להקדיש לזה יותר, פחות לדחות את זה לאחר כך. בזמן שאני כותבת אלו שתי חוויות שונות, לכתוב ולטפל.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

מקורות

ברסלר, ש' (2022). כל הסימנים מראים. צבעונים.

רביקוביץ, ד' (1995). כל השירים עד כה. הקיבוץ המאוחד.

אנקורי, ע' (2012). הספר האדום של יונג. חכמה מאין: ביטאון החברה היונגיאנית הישראלית החדשה, 7.

אראל ברודסקי, ה' (2020). שתי וערב: פסיכואנליזה, אמנות ותרבות. רסלינג.

פרל, ג' (2021). הדבורים של הבלתי נראה - אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן. רסלינג.

חזות, ת' (2014). "גישת חיפה" לטיפול באומנות חזותית - מתודולוגיה של תפיסה ושיטות לארגון המערך הטיפולי ולחקירה פנומנולוגית של תהליכים ותוצרים. בתוך: ב' רונן (עורך) היצירה לב הטיפול: תיאוריות ומודלים חדשים בטיפול מבוסס אומנויות, פרי יצירתם של מטפלים ישראליים (192 – 230). אח.

גלדמן, מ' (1995). מראה אפלה. הקיבוץ המאוחד.

גרין, ד' (1998). פרויד נגד דורה: והמודל השקוף של תיאור המקרה. מודן.

פרויד, ז' (1967). כתבי זיגמונד פרויד (תרגום חיים איזק ואריה בר). דביר.

גרין, ד' (2007). פסיכותרפיה ממבט אחר. ספרים.

נוי, פ' (1998). התהליכים הנורמאליים לתחזוקת תחושת העצמי: האמנות. שיחות, יב (3). 202 - 211.

Civitarese, G., (2013). Poésie du rêve et dépersonnalisation [The poetry of dreams and depersonalisation]. Revue Française de Psychanalyse, 77(4), 1066–1081.

Abella, A., (2016). Psychoanalysis and the Arts: The Slippery Ground of Applise Analysis. The Psychoanalytic Quaterly, 85 (1), 89 – 119.