ומה בנוגע לאב(ות)?
על המחשבה התיאורטית והמעשית שהאב הוא משני
יעל שדה
בתאריך ה-24.11.2023 ובמשך שבע יממות, כחלק מעסקת חילופים בין מדינת ישראל לחמאס, הוחזרו לישראל ילדים ואימהות שנחטפו לרצועת עזה במתקפת הפתע האיומה שהתרחשה ב-7.10.2023. רבים הבינו והתחברו להיגיון שבמתן הקדימות לשחרור האימהות, אבל היו ששאלו – מה בנוגע לאבות?
את השאלה הזאת שאל ויניקוט כבר לפני כ-75 שנה, בפרק שהקדיש לאב בספרו ״הילד, משפחתו וסביבתו״ (ויניקוט, 1996 [1957]). לאורך חמשת עמודיו הקצרים של הפרק, ויניקוט הדגיש שלוש פעמים כי האב דרוש לילדיו, ״בשל היותו אדם חי״ (שם, עמ׳ 93), במובן של היותו נוכח. אך באותה נשימה – מתוך תפיסה ברורה בכל הנוגע לחלוקת התפקידים הדיכוטומית במשפחה – משתמע באופן ברור מדבריו של ויניקוט כי תפקידו של האב משני לזה של האם.1
במציאות הנוכחית של חיינו אמירה זו היא מורכבת למדי אל מול השאלה את מי משחררים קודם מהשבי. מצד אחד, אנו רוצים אב חי, ונוכח; מצד שני האם, כך נדמה, חשובה יותר. במטריצה המורכבת הזו, כשצריך להוציא רשימה שמתעדפת מי משתחרר קודם ומי אחר כך, האבות נותרים מאחור. הם נותרים מאחור לא רק מפני שכגברים הם נתפסים כפגיעים פחות, חסינים יותר אל מול פני הרוע, אלא גם משום האופן בו נתפסת אבהות. אמנם, הסיטואציה הנוראית של תיעדוף חטופים לשחרור היא בלתי אפשרית, ועדיין – בכל התקופה של המשא ומתן על החזרת החטופים כמעט ולא התפתח דיון ציבורי על שאלת האבות.
ניתן להניח כי השיח בדבר שחרור החטופים מבטא גם קושי חברתי לעכל את השינוי הדרמטי והמשמעותי באבהות ובתפקיד האב שחל במאה האחרונה. קושי זה, אני מבקשת להראות, משתקף בתמורות שחלו לאורך השנים בתיאוריות פסיכואנליטיות בחשיבה ובכתיבה על אבות ואבהות. ואכן, כשבוחנים את הכתיבה הפסיכואנליטית על ציר הזמן מוצאים כי הכתיבה על האב מזכירה ״תנועת נדנדה במשחק ילדים שהאב והאם ישובים על שני קצותיה: כאשר האם עולה בתנופה – האב יורד״ (בן-סמירה, 2015, עמ׳ 19). תנודות אלו מספרות על האתגר והחמקמקות בניסוח תפקידו של האב, ובהן טמונים, לדידי, גם שורשיו של הקושי החברתי.
במאמר זה אני מבקשת לתאר בקצרה ובקווים גסים את התנודות בכתיבה על אבהות, ובמיוחד על אבהות בילדות המוקדמת. בהמשך אני מבקשת להצביע על לקונה בכתיבה על האב למן ״המפנה האבהי״, ולהראות כיצד לא עלה בידה להביא לכדי שינוי מטא-פסיכולוגי בדמות האב. אני מתארת את מה שאפשר לכנות ״משבר אבהות״, וקושרת אותו למיקום של האבות כמשניים לאימהות ברשימות השחרור של חטופים – וכמשניים בכלל.
׳האב הישן׳: האב בפסיכואנליזה הקלאסית
פרויד עסק רבות בשאלת האב, על רבדיו השונים; מיהו אב, מה תפקידו של אב ומה באב הוא משמעותי – האונתוגנזה או שמא הפילוגנזה? כלומר האם נוכחותו הגשמית, הספציפית של האב עבור ילדיו היא החשובה, או שמא נוכחותו הטרנסצנדנטלית, שתורגמה על-ידי פרויד למבנה נפשי בדמות העל-אני? (פרויד, 1988 [1923]). התלבטות זו, שקיבלה ביטוי במעבר מתיאוריית הפיתוי הילדי לתיאוריית המיניות הילדית (פרויד, 2011 [1905]), מספרת על התנועה בין האב הפרטי, החד-פעמי, המציאותי, לבין האב המופשט, המקבל ביטוי דרך עולם הפנטזיה, ששורשיו נעוצים בלא-מודע. כך, במכתב מפורסם של פרויד לפליס משנת 1897 (Freud, 1897) כתב "אינני מאמין עוד בנוירוטיקה שלי!" – ובכך לכאורה זנח באחת את תיאוריית הפיתוי לטובת הגילוי אודות אדיפוס והקונסטלציה האדיפלית. במאמרם המקיף אודות התגלגלותה של תיאוריית הפיתוי, בלס וסימון תיארו כיצד ניצני החשיבה אודות יסודות הפנטזיה העומדים בבסיס הנפש הופיעו למעשה בכתביו של פרויד כבר משנת 1897. הם הדגישו כי לדידם, פרויד מעולם לא הכריע בשאלת האונטוגנזה אל מול הפילוגנזה, המציאות אל מול הפנטזיה – גם בשעה שאחז בתיאוריית הפיתוי (Blass & Simon, 1994). על אף זאת, אחת התרומות המשמעותיות במעבר של פרויד לתיאוריה האדיפלית היתה בניסוחה של מטא-תיאוריה של אבות ואבהות ושל התפקיד שייעד לאב – תפקיד החוק והמצפון, זה אשר מווסת את הדחף.
ב״טוטם וטאבו״, פרויד (2013 [1913]) תיאר את ״המעשה״ (die Tat) – רצח האב הארכאי שהוביל לייסודה של החברה המודרנית, המכוננת סדר חברתי ואוסרת על גילויי מיניות ואלימות לא מורשים. בספר זה הוא הציג את מושג ׳האב המת׳ לראשונה:
[האב] המת היה עכשיו [במיתתו] חזק יותר משהיה אותו אדם בחייו; כל זה מתאים למה שאנו רואים עוד היום בגורלותיהם של בני האדם. בהיותם שרויים במצב הנפשי של ״צייתנות שבדיעבד״, המוכר לנו כל-כך מתוך הפסיכואנליזות. הם אסרו על עצמם עכשיו את מה שהוא מנע מהם בעבר בעצם קיומו. (שם, עמ׳ 193)
באמצעות תיאור רצח האב הארכאי פרויד הדגיש כיצד כוחו של האב טמון בהעדרו הפיזי, אשר מטעין אותו בכוח סימבולי: אין עוד צורך באב שיאסור על הבן איסורים, שכן איסורים אלו, במותו, מופנמים בתוך הבן והופכים חלק משמעותי בנפשו. הכוח הסימבולי שיוחס לאב הפריד אותו מהספירה ה׳טבעית׳ (בה היתה מצויה האם) ובכך אישר את עליונותו התרבותית. כפי שכתב פרויד (2009 [1939]): ״פנייה זו מהאם אל האב [מסמנת] גם ניצחון של הרוחניות (Intellectuality) על החושיות, כלומר התקדמות תרבותית, שכן אימהות מוכחת על פי עדות החושים, ואילו אבהות היא סברה המתבססת על מסקנה ועל הנחה מסוימת״ (פרויד, 2009 [1939], עמ׳ 134).
באותו ״המעשה״ של רצח האב הארכאי וכינון ׳האב המת׳, הסימבולי, עשה פרויד דבר-מה נוסף: הוא הצליח לרומם את האב לכדי מבנה נפשי אוניברסלי, לשרטט מסגרת נפשית של אב ובאותה נשימה לרוקן מתוכן את האב הקונקרטי, להמיתו. מכאן החלה שרשרת של התפתחויות תיאורטיות שהיוו תגובה לאותו ״המעשה״ – הן זה שעשה פרויד והן זה שאודותיו כתב.
ההוגים המרכזיים שכתבו בעקבות פרויד על תפקידו המטא-פסיכולוגי של האב, ובראשם לאקאן וגרין, ביססו את האב ככזה הנושא בתפקיד המפריד בין דיאדת האם-תינוק, או כפי שכינה זאת גרין ״השלישי המביך״ (Green, 2009). באמצעות תפקידו כחיצוני לדיאדה, כ״אחר״, האב מאפשר לתינוק להיפרד מן האם, לגלות את העולם, את החוקים והתרבות, ובשפתו של לאקאן – להיכנס בשערי המערך הסימבולי (Lacan, 2020 [1956-1957]). מה שנרמז על-ידי פרויד, ונאמר באופן ברור על-ידי ממשיכיו, הוא שהאב הקונקרטי אינו חייב להיות נוכח על מנת למלא את תפקידו המטא-פסיכולוגי, וייתכן גם כי אחר שאינו האב ימלא את התפקיד (Lacan, 2020 [1956-1957]). לדידם, דמותו של האב כמפריד מתגבשת מתוך השלילה וההעדר, מתוך החֶסֶר שבנוכחות האם, המתבטא באופן שבו היא באה והולכת מהתינוק ואיננה נמצאת שם תמיד (Green, 2009).
המקום שנתן פרויד לאב היה כה גדול, שתנועת ה׳נד-נד׳ של התיאוריה נטתה עם פטירתו לכיוון האם, במה שאפשר לכנות "המפנה האימהי" (Freeman, 2008). בעוד שבצרפת, בהשפעת לאקאן, המשיכה והתפתחה החשיבה הפרוידיאנית על האב, בכתבי החברה הפסיכואנליטית הבריטית, ובראשם אלו של הוגי תיאוריית יחסי האובייקט, בלט במיוחד המאמץ לתיקון החֶסֶר בנוכחותה התיאורטית של האם. כך, התפתחה חשיבה פסיכואנליטית שממנה האב כמעט ונעדר. תחתיו, רבים בחברה הפסיכואנליטית הבריטית התמקדו במרכזיותו של הקשר אימא-תינוק בראשית החיים, ובתפקידה של האם בתהליכי התפתחות החשיבה והסימבוליזציה של התינוק. הבולטים בין כותבים אלו הם קליין, ויניקוט, ביון וממשיכיהם.
לאורך כתיבתה של קליין ניתן לראות שוב ושוב כיצד הסיטה את האב ממרכז התיאוריה לשוליה, ומיקמה תחתיו את האם: היא עיגנה את התיאוריה שלה בראשית החיים, ונשענה על הנחה בסיסית ובלתי ניתנת לערעור לכאורה, שבראשית חייו של התינוק האם היא בעלת הנוכחות הכמעט-בלעדית במציאות הפיזית והנפשית. לכן, התמקדה בעבודתה בחשיבות האימננטית של הקשר הראשוני של התינוק לגופה ולרחמה של האם.
בגרסתה של קליין לתסביך האדיפלי – שאצל פרויד ייצג את תפקידו של האב בחיי התינוק – היא מיקמה את האם במרכז המערכה, בטענה שרגשות קנאה ותחרות, הנובעים מרצון לקחת בעלות על האם, הם המניעים את התסביך ;Klein, 1929) קליין, 2003 [1945]). האב יוצג כאובייקט-חלקי בלבד, כחלק מ׳האובייקט ההורי המשולב׳, ונתפס כחלק מהתוכן הגופני של האם בפנטזיה של התינוק. פתרון התסביך האדיפלי ברמת האובייקט השלם אצל קליין מדגיש את חשיבות מערכת היחסים הראשונית עם השד ואת הקשר עם העמדה הדיכאונית. האב כמעט ואינו נתפס כאובייקט נפרד ומובחן מהאם. נראה כי קליין פרסה רשת חדשה של הזדהויות, ובכך ערערה על התפיסה הקודמת ששמה במרכזה את ההזדהות עם האב.
בדומה לקליין וממשיכיה, אך עם מסגרת תיאורטית אחרת, ויניקוט הציע גם הוא מודל התפתחות נפשית עבור שנות ההתפתחות הראשונות של התינוק, שבמרכזו עומדת האם וממנו נעדר האב כישות עצמאית. ראוי לציין כי ויניקוט התמקד לא רק בדמותה של האם עצמה אלא בסביבת הגידול הקונקרטית של הילד והילדה, שעבורם היא חיקה של האם. האם והתינוק בתחילת חייו יוצרים יחידת תינוק-אימא, כאשר היא מתפקדת כסביבת הגידול של התינוק ומעודדת את התפתחותו בכך שמתכווננת וקשובה לצרכיו (ויניקוט, 1996, 2017 [1953]). תפקידה של האם הוא החזקה של גופו ונפשו של התינוק הרך, החזקה שנועדה לקדם את פני האומניפוטנטיות של התינוק ולאפשר לאינדיווידואליות הפוטנציאלית הקיימת בו מלידה להתגלות בזמנה. גרין (2007 [1980]) המשיג מאוחר יותר תפקיד זה באופן סטרוקטורלי במאמרו ״האם המתה״, כאשר השתמש במטאפורת ידי האם העוטפות את התינוק כמסגרת נפשית פנימית שבכינונה מתאפשר לילד או לילדה לפתח את מערך יחסי האובייקט שלהם, דהיינו, להתפנות להשקעות-אובייקט ליבידינאליות. בכתיבתם של קליין וויניקוט, ובהמשך פיתוחם על-ידי גרין, סווגה ועוגנה האם בתיאוריה הפסיכואנליטית כחיונית לתינוק בשלושה רבדים: בתפקידה הסימבולי-מבני (כמסגרת נפשית פנימית), בנוכחותה הקונקרטית כאם מחזיקה, מזינה ומטפלת וכן באופן שבו היא מתגבשת כאובייקט פנימי מרכזי המעצב ומארגן את עולמו של התינוק.
נדמה אפוא כי בעשוריה הראשונים של הפסיכואנליזה, הכתיבה הפסיכואנליטית אודות האב התמקדה בהעדרותו, או בנוכחותו הטרנסצנדנטית, כבסיס למרכזיותו התיאורטית. שני מהלכים משלימים התפתחו כתוצאה מכך: הראשון הוא ייתור מתמשך של נוכחותו הגשמית של האב בתיאוריה הפסיכואנליטית, והשני, המאוחר יותר, התבטא במודלים תיאורטיים שעמלו על ביסוס מעמדה של האם – הן בגשמיותה, כלומר בהכרח הבלתי מעורער שתהיה נוכחת בגופה, והן במעמדה האונטולוגי כסביבה מחזיקה ומאפשרת. אלה הביאו לקדמת הבמה את הנוכחות וה׳חיות׳ של האם כבסיס לבריאותו הנפשית של הילד או הילדה. רעיונות אלו תואמים ואף מאששים את התפיסה החברתית הרווחת בדבר טבעיות וחיוניות נוכחותה של האם בחיק המשפחה, באופן סימבולי וקונקרטי, ואל מולה – משניות נוכחותו הפיזית של האב, למרות ואולי בגלל משמעותו הסימבולית.
׳המפנה האבהי׳
מאמצע שנות השבעים של המאה ה-20 התפתחה כתיבה אחרת על אימהות ועל אבות, לאור שינויים סוציולוגיים, כלכליים ותרבותיים שהובילו להתגמשותם של התפקידים המשפחתיים המגדריים. עם השינויים המרכזיים אפשר למנות את התעוררותה של התנועה הפמיניסטית, שזעזעה את אמות סיפיו של התפקיד האמהי.2 תמורות אלו יצרו גל חדש של כתיבה על אבות, בתנועת ׳נד-נד׳ שלכאורה הניפה שוב את האב למעלה, בניסיון לבחון ולנסח כיצד נוכחותו הממשית של האב משפיעה על נפשו של הילד או הילדה. כך החל להתבסס בהדרגה גוף מחקר אמפירי וקליני בתחום האבהות, שמחפש ומזהה משמעויות רבות ושונות לנוכחותו של האב כבר למן התקופה הפרה-אדיפלית.
בשנים אלה התפתח זרם שופע של כתיבה אודות אבות, מתוך התייחסות לאב הקונקרטי, לטיב הקשר עם ילדיו. ולמשמעויות של איכות ההתקשרות על התפתחותם התקינה (למשל: Abelin, 1975; Lamb, 1981; Ross, 1979; Akhtar et al., 2004). רבים מהכותבים יצאו מנקודת מבט התפתחותית, השואבת מפסיכולוגיית האגו האמריקאית. חלקם התבססו על תצפיות על אינטראקציות של אבות עם ילדיהם, בניסיון לזקק את טיב מערכת היחסים הדיאדית הזו. טענתו העיקרית של זרם ענף זה של כתיבה היא כי האב הוא דמות התקשרות משמעותית עבור ילדיו, וכי ההתקשרות עמו יכולה להוות חלופה להתקשרות עם האם בתהליך הנפרדות ממנה. מערכת יחסים אוהבת ומלאת אמון של האב עם ילדיו בשנים המוקדמות יכולה לספק תשתית איתנה להתמודדות עם התסביך האדיפלי. כך לדוגמא אבלין, מחלוצי הכתיבה על האב למן ׳המפנה האבהי׳, הראה שתהליך הספרציה-אינדיווידואציה דורש את מעורבותם של שני ההורים, כאשר תיאר כיצד התינוק המתרחק מאמו נמשך אל עבר אביו, המייצג את העולם שבחוץ. נוכחותו החיונית של האב, כך לטענתו, מאפשרת לילדיו לגבש זהות-עצמית, הטעונה בתחושות של שמחה, ביטחון ומסוגלות (Abelin, 1975). רוס העביר את מוקד ההתייחסות של המיתוס האדיפלי מהבן אל אביו, וחקר את האופנים בהם הלא-מודע של האב מחלחל אל הבן (Ross, 1982). הרצוג, שעסק דווקא בהעדרו של האב, הדגים כיצד בהעדר אב קונקרטי מתקשה הילד לווסת את התוקפנות שלו ותיאר כיצד נוכחות אבהית משמשת כשכבת מגן, בעיקר עבור הבן, על מנת לייצר טרנספורמציה ברגשות האלימים והתוקפניים שלו (Herzog, 2013). בשנים האחרונות מצטרפים לשורת המחקרים האמפיריים על מקומם של אבות בהתפתחות גם מחקריה של פלדמן, המראים כיצד תומכת המערכת הביולוגית בקשר אב-תינוק, וכיצד האבולוציה הותירה ׳מסלולים מוחיים׳ (המכונים ״רשת מוחית הורית״) להיווצרותה של התנהגות הורית מושקעת ומיטיבה, גם במוחם של אבות (לדוגמה: Abraham et al., 2014).
ל"מפנה האבהי" הצטרפו גם תיאורטיקנים פוסט-קלייניאניים ופוסט-ויניקוטיאניים, שהחלו בניסיון לשרטט את האב כאובייקט פנימי מכונן. על אף שבאופן היסטורי גישת יחסי האובייקט כמעט התעלמה כאמור מדמותו של האב, כותבים שונים מתוכה עשו מאמצים לפתח את הרעיונות התיאורטיים המסורתיים על מנת לבחון טוב יותר את מקומו של האב (ראו סקירותיהם המקיפות של: Trowell & Etchegoyen, 2002; בן-ארי סמירה, 2015). כותבים מגישה זו הציעו התבוננות מחודשת על התסביך האדיפלי כמבנה פנימי, המתווה את ההתפתחות הנפשית למן חודשי החיים הראשונים. בין הרעיונות המרכזיים שעלו בעניין זה היו תפקידו של האב ככזה היוצר מבנה משולש בנפש, המייצג את היכולת ׳להישאר בחוץ׳ – מחוץ לדיאדת ההורים ומחוץ לחדר המיטות – ובכך לקדם סקרנות, תנועה נפשית וחשיבה (Birksted-Breen, 1996; Britton, 1989). האובייקט האבהי תואר גם כמי שתפקידו להוות חלופה לדיאדת אם-תינוק, ובכך לנפץ את האשליה האומניפוטנטית המשותפת לאם ולתינוק בדבר אקסקלוסיביות הקשר שלהם ((Davids, 2002. עוד תואר האב, בהיותו דמות אחרת מהאם, כמי שעליו ניתן להשליך חוויות לא רצויות בעצמי שהן תולדה של אי-סיפוק צרכים מצד האם, וכך להשתמש בהזדהות השלכתית על מנת לפצל בין טוב לרע במטרה לשמור על הטוב.
דיאמונד, הוגה מרכזי בן ימינו בנושאים של גבריות ואבהות, משלב בכתיבתו בין פסיכולוגיית האגו, פסיכולוגיית העצמי ורעיונות אינטרסובייקטיביים. בכתיבתו הוא מתמקד במערכת היחסים המורכבת בין האב הקונקרטי לאב הסימבולי (Diamond, 2017). דיאמונד רואה את האבהות כרב-ממדית וגורס שמערכת היחסים של הילד או הילדה עם האב/הורה לא יכולה להיות מרודדת לאינטראקציות ממשיות בלבד – אך גם לא למעבר של פנטזיות לא מודעות או ״תורשה של כשרים פסיכולוגיים״ (פרויד, 2013 [1913]). הוא מדגיש בכתיבתו את הקשר הספציפי הדו-כיווני שנוצר בין אבות (קונקרטיים) וילדיהם, ואת האופן בו כל אב קונקרטי מגלם בדרכו הייחודית את השלישי ׳האחר׳, ולפיכך, בעבודה קלינית אנליטית הוא מציע לעקוב עבור כל מטופל אחר השתלשלות התהליך הסבוך והמורכב של יחסיו עם כל הורה, מתוך הנחה שכל קשר של אב עם ילד או ילדה אינו דומה למשנהו. דיאמונד מציין גם את חשיבות ההקשר התרבותי וההיסטורי הספציפי, ולכן לדידו התקופה הנוכחית שבה אבות נוכחים הרבה יותר מבעבר יוצרת הזדמנויות חדשות – כמו גם אתגרים חדשים.
החשיבה המטא-פסיכולוגית על האב המשיכה להתפתח גם היא, בעיקר בקרב ההוגים הפוסט-פרוידיאניים – אף שמרביתם לא ראו את השינויים החברתיים והתרבותיים באבהות בת-זמננו כרלוונטיים עבור הפסיכואנליזה. עבורם, הפסיכואנליזה עוסקת במבנים נפשיים, ואלו מתקיימים כפי שהם באופן על-זמני. כך, הכתיבה הפוסט-פרוידיאנית המשיכה להעמיק את החשיבה אודות האב הארכאי והאב הסימבולי, חשיבות מעשה הרצח בפנטזיה והמעבר מהזדהות עם האב הארכאי להזדהות עם "האב המת". פרלברג, לדוגמה, התמקדה בפעולת הרצח בפנטזיה, וחידדה את הוויתור על המיניות והתשוקה האסורה הכרוך בפנטזיית הרצח (Perelberg, 2009; 2013). לאוולד, במאמר משפיע על תסביך אדיפוס, פירש את רצח האב כפעולת אמנציפציה של הילד, בה מתבצעת טרנספורמציה של הליבידו המושקע באובייקטים הוריים לליבידו המושקע באני (Loewald, 1979).
החשיבה הפוסט-פרוידיאנית נתנה גם מקום הולך וגדל לאב בשלב הפרה-אדיפלי, תוך התמקדות בהעדר, במרחב של 'השלישי', כבסיס לנפרדות התינוק מהאם וכבסיס להתפתחות תהליכי חשיבה מורכבים. כך, גרין טבע את המונח ״האב האבוד״ בניסיון להתייחס לפתולוגיה של הפונקציה האבהית בשלבים המוקדמים של החיים (Green, 2009). בדומה, הפסיכואנליזה הצרפתית בת-זמננו נתנה יותר ויותר משקל למקומו של האב בחיי הנפש למן ראשית החיים. בן-אמו (2019) התייחס לאופנים השונים של המשגת תפקיד האב בראשית חייו של התינוק בהגות הצרפתית העכשווית. הוא תיאר כיצד התשתית האדיפלית מונחת על עיקרון נפשי – עקרון האב הארכאי – שתפקידה במערך הנפשי לעכב ולבלום את העודפות הדחפית שחש הילד ואשר מכוונת אל האם, כאשר בכל עת פועל דחף להדיח, ״לרצוח״ את האב הארכאי ולתת דרור לדחפים. לדבריו, התסביך האדיפלי המאוחר בנפש מונח על תשתית זו.3
הכתיבה הפסיכואנליטית העשירה הזו אודות אבות אפשרה לבחון את מקומם של אבות בחיי ילדיהם ולעבות את ההתייחסות הקלינית והתיאורטית המועטה שהיתה עד כה לאבות ולתפקידם. היא מיצבה את האבהות כמשמעותית למן תחילת חייו של התינוק, בשלבים הפרה-אדיפליים, וכחורגת מהדמות הסמכותנית, האוסרת והנעדרת כפי שהצטייר האב בראשית הפסיכואנליזה. למעשה, נוצרו המשגות חדשות שאפשרו תפיסה חיובית של אבהות: לא עוד נוכחות אמורפית כמייצג חוק, חינוך ומשמעת, אלא נוכחות חיה, אוהבת ומשחקית, כזו המעודדת ומעצבת את עולמו הנפשי של הילד והילדה למן הלידה.
דיון: האב ׳הישן׳ אל מול ׳האב החדש׳ – רטוריקה של משבר
אף שכבר מימיו של פרויד יש הסכמה על חשיבותו של האב והצורך בנוכחותו הממשית בתקופה האדיפלית, התיאוריות שהתפתחו לאחר תקופתו של פרויד והתמקדו בילדות המוקדמת נטו לזנוח את האבות. אולם כפי שהראיתי, החלל שנוצר בחשיבה התיאורטית על אבות, ביחד עם השינויים שחלו בתא המשפחתי במחצית השנייה של המאה ה-20, חוללו בשיח הפסיכואנליטי שינוי שזכה לכינוי "המפנה האבהי". המחקר האמפירי והקליני בתחום האבהות למן ״המפנה אבהי״ ניסה לשרטט מרחב נפשי ייעודי לאב, להרחיב את גבולותיו מעבר לתפקידו בדרמה האדיפלית הקלאסית וליצוק משמעות חיובית לנוכחותם הסימבולית והקונקרטית של אבות למן תחילת חייו של התינוק. הכתיבה התיאורטית למן המפנה האבהי – של כותבים וחוקרים פוסט-פרוידיאניים ופוסט-קלייניאניים, התפתחותיים ואינטר-סובייקטיביים – העשירה את התיאוריה בהמשגות חדשות וחשובות על אבהות. אולם אני מבקשת לטעון שאלו לא חלחלו לכדי שינוי מספק ומקיף דיו בחשיבה המטא-פסיכולוגיה על האב.
הכתיבה הפוסט-קלייניאניות והפוסט-ויניקוטיאניות החדשה אודות אבות ואבהות נותרה חלקית שכן הנאמנות שלה למרכזיותה של הדרמה הפנימית לא הותירה מקום של ממש לעסוק בחשיבות נוכחותו הגשמית של האב. זאת ועוד, נדמה כי האב עודנו נותר במרחב מצומצם יחסית ומשני. בן-ארי סמירה סיכמה כי חרף ההתפתחויות בתחום החשיבה אודות האב בזרם יחסי האובייקט, התיאוריה עודנה ״מגלה אדישות-מה לשינויים בחלוקת המשאבים ההוריים ביחס לגידול ילדים ודי מתעלמת מנוכחות האב מוקדם בהתפתחות״ (בן-ארי סמירה 2015, עמ׳ 210).
תיאוריות התפתחותיות חדשות, מצדן, ביטאו הכרה הולכת וגוברת במקומו של האב הקונקרטי כבר מתחילת חייו של הילד או הילדה. אולם הכרה כזאת מעוררת באופן טבעי את התהייה האם ובמה שונה האובייקט האבהי מזה האימהי. שאלות רבות נותרו פתוחות: האם ניתן לשרטט את גבולותיו של האובייקט האבהי באופן ייחודי, אחר ונפרד מהאם? ובאיזה אופן אב נוכח, הלוקח חלק מרכזי בגידול ילדיו, הוא אינו פשוט אב המצוי בתפקיד אימהי? נראה כי חרף המאמצים להקנות לחשיבה על האב מקום הולך וגדל, ככל שהעמיקה הכתיבה על אבות – כך היטשטשה ההבחנה בין זהות האב לזהות האם.
תיאוריות חדשות מסוג נוסף התמקדו באב הקונקרטי, ובהתגלות של הממד הבין-אישי ביחסים בינו לבין ילדיו. אך הדגשת הממד האינטר-סובייקטיבי והרב-גוניות של מערכות היחסים בין אבות שונים לילדיהם מובילה לערעור ההנחה בדבר מכנה משותף של אבהות. תפיסת האבהות כביטוי אינדיווידואלי בלבד שבה ומצמצמת את מקום האב בתיאוריה, בשפה ובחשיבה אודותיו, כיוון שאז הוא נשמט כעיקרון נפשי מארגן, כמהות הקיימת מעבר לספציפי ולייחודי (רוזמרין, 2020). כך מוגבלת האפשרות לפתח שיח קטגוריאלי על אבהות.
בכוחן של קטגוריות חשיבה – כפי שמסבירה רוזמרין (2020) – לייצר ולאפשר שפה ובכך להנכיח שינוי חברתי. רוזמרין טוענת כי: ״השימוש בשפה אונטולוגית [...] אינו שואף ליצור דיון פילוסופי נייטרלי; זהו שימוש במודאליות של המחשבה כדי לחרוג מניתוח מבנים קונטינגנטיים ולנסח אופק חברתי רדיקאלי״ (שם, עמ׳ 126). אולם ההמשגות החדשות אודות אבהות לא הביאו לכדי שינוי במטא-פסיכולוגיה של דמות האב ההולם את הפן חדש של האבהות שנחשף בנסיבות הסוציולוגיות, התרבותיות והכלכליות העכשוויות. כך נותר השיח הקטגוריאלי על אבות ואבהות מוגבל לאותן קטגוריות של ראשית הפסיכואנליזה, בשל תפיסתן כעל-זמניות. לא זו בלבד שהכתיבה החדשה אודות אבות התקשתה להציע קטגוריות חשיבה חדשות, אלא שנדמה שההמשגות הקלאסיות ממש ׳התנגדו׳ להן: בעבודתה המקיפה על מושגים פסיכואנליטיים של אבהות, פרימן טוענת כי כוחו של מושג האב הסימבולי מדגים את כושר עמידותה של המערכת האידיאולוגית העומדת מאחוריו (Freeman, 2008). כך, כל ניסיון מצדן לאתגר מחדש את הסמכות הסימבולית ה"על-זמנית" של האב באמצעות הממצאים האמפיריים והתיאורטיים על אבות מהשנים האחרונות מוביל באופן פרדוקסלי לאישושה. כתוצאה מכך, הולך וגדל פער בין הפרקסיס האבהי לבין ייצוגו בשיח המטא-פסיכולוגי, פער המתבטא בשפה ובחשיבה אודות אבות.
נראה כי אין ביכולתן של קטגוריות החשיבה שמציעה כיום הפסיכואנליזה על אבהות, כמו גם השפה שבה היא משתמשת, לתאר ולהסביר עוד את מושאן. פער זה מייצר בלבול חברתי, ומוביל ל״משבר אבהות״. משבר האבהות הוא ביטוי לקושי הרב לעגן את השינוי הדרמטי והמשמעותי של האבהות בקטגוריה אונטולוגית – כזו שניתן להתבונן עליה, להתווכח עימה, לבקר אותה או לפתחה ולהרחיבה.
מצד שני, הכותבים העוסקים במטא-פסיכולוגיה של האב וממשיכים לחשוב בבירור על האבהות כקטגוריה מובחנת, מתקשים להימלט מהדיכוטומיה המסורתית ומהחשיבה הבינארית אודות אבהות ואימהות. על אף החידושים שהציגו ביחס לפרויד, גם אצלם אל מול האם הנוכחת בגופה ובנפשה ומכילה את גופו ונפשו של תינוקה ממוקם האב הלא ידוע, החסר והנעדר. תפיסה זאת ניזונה ממערכת הציפיות והתפיסות של האב כגבר, המושפעות גם מרוח התקופה שבה התגבשה התפיסה במקורה: תקופה של טרום שוויון זכויות בין נשים לגברים, של מלחמות עולם ויציאה של גברים מהבית לפרנסה או הגנה על הבית, של טרום ההכרה באפשרות לפלואידיות מגדרית ומינית: האבות היו גברים שנעדרו מהבית לפרקי זמן ארוכים; האימהות היו נשים שהיו המטפלות העיקריות בילדים. לא ניתן להתעלם מכך שהמטא-פסיכולוגיה של אבהוּת ואימהוּת ניזונה מהאבות והאימהות הממשיים במשפחה האנגלו-סקסית של שלהי התקופה הוויקטוריאנית ועד אמצע המאה ה-20 (Trowell & Etchegoyen, 2002).
אמנם, בראשית דרכה של הפסיכואנליזה, השיח הקטגוריאלי-אונטולוגי שהיא הציעה איפשר לחשוב על אבות, להמשיג ולאפיין אותם ובכך לייצר עבורם מרחב. תפקידו המטא-פסיכולוגי של האב בתיאוריה הפסיכואנליטית הוא קטגוריה אונטולוגית חשובה. קטגוריה זו מייצרת גבולות המאפשרים שיח על אבהות וחשיבה אודות אבות. אולם באותה נשימה, היא כולאת, מצמצמת ומגבילה אותם, ומדירה אותם ממרחבים אחרים. המרחב שניתן בה לאב חוטא לפרקטיקה האבהית של ימינו, שכן היא מבוססת על מטא-פסיכולוגיה שקיבלה משמעותה לאורו של צייטגייסט שמתוכו קשה היה לפגוש אבהות שהיא אחרת. אבל כיום אבהות אחרת קיימת, ויש לתת לה מקום, לכתוב אותה, לחשוב אותה ולצרוב אותה בתוכנו. ייתכן כי האב דרוש לילדיו כאדם חי ונוכח באופן שכלל אינו משני לאם, כפי שרמז וויניקוט.
׳האב החדש׳ איננו מתאים עוד לתבניתו המטא-פסיכולוגית של ׳האב הישן׳. היטיב לבטא זאת כ״ץ בספרו, כאשר, בהתייחס לחווייתו האישית כאב, חוויה המגלמת גם את מפגשיו הקליניים הרבים עם מטופליו, שיתף כי: ״אני מרגיש לפעמים שהמילה, או יותר נכון, התפקיד ״אב״, שם אותי בתוך תבנית, שבמשך השנים קשה לי להשתחרר ממנה״ (כ״ץ, 2009).
האם נוכל לחלץ את האב (גם) משבי התבנית המטא-פסיכולוגית הישנה? אני רואה בכך גם קריאה אתית שמבקשת לשחרר אבות מכבלי תפקידם כ׳אב׳ ולאפשר להם את החופש להגדיר עצמם מחדש. אולם כל עוד האבהות אינה מעוגנת בסכמה חדשה של חשיבה, התואמת את מה שנחשף בפנינו בשנים האחרונות על גברים ואבהות, ההתייחסות אל האבות נותרת מסורסת במידת מה – וסלחו לי על משחק המילים.
כך מוצאים את עצמם אבות אחרונים ברשימות השחרור של חטופים. והרשימות הללו הלוא גם משקפות את האופן שבו מתמקם מרכיב הזהות ׳אבהות׳ ברשימות רבות אחרות בחייהם של גברים ומתבטא בדרכים רבות: האופן שבו נתפסים במקומות העבודה אבות ׳מעורבים׳, האופן שבו מתייחסים אליהם בבית (האם הם אכן טובים/אחראים/מסוגלים דיים?), התפיסה החברתית שעדיין מתקשה לעכל את תפקידו החדש של האב. אבות ואבהות נדחקים לתחתית הרשימה משום שתפקידם לא הוגדר מחדש כראוי, ללא המשגה קוהרנטית מחודשת של האונטולוגיה של אבהות.
הערות
- נדמה שבערוב ימיו ויניקוט כן ניסה לנסח גם מחשבות הנוגעות לתפקידו של האב בראשית חייו של התינוק. ניתן לקרוא על כך בכתביו האחרונים, הנכללים בספר Psychanalytic Explanations (Winnicott, 1992), ובמיוחד במאמר ״השימוש באובייקט בהקשר של משה והמונותאיזם״.
- עם הכותבות המרכזיות שהשפיעו בעשורים אלה על תפיסת תפקיד האם בפסיכואנליזה אפשר למנות את צ׳ודורו (Chodorow, 1978), באטלר (Butler, 1990), מיטשל (Mitchell, 1974), ועוד.
- שני סימפוזיונים גדולים בנושא האב התקיימו בעשור האחרון: במאי 2013 הוקדש הקונגרס של פסיכואנליטיקאים דוברי צרפתית לנושא "האבהי", וכינוס נוסף בנושא נערך בבריסל ביולי 2023. חלק מההמשגות העדכניות נסקרו במאמרו של בן-אמו (2019), על פי רעיונות של בוטלה (Botella, 2005) ודה-לורמל (Delourmel, 2013).
מקורות
בן-אמו, מ. (אוקטובר 2019). האקטואליות של התסביך האדיפאלי. פסיכואקטואליה, 75, 25-30. https://www.psychology....יפלי.pdf
בן-ארי סמירה, ק. (2015). האב הסמוי מעין : על הנכחת האב בשיח הפסיכואנליטי. רסלינג.
גרין, א. (1980). האם המתה. מתוך מ. גרנק (עורך), האם המתה: דיאלוג עם האם המתה. (13-52). תולעת ספרים. 2007.
ויניקוט, ד. ו. (1996). בתוך ב. חזן ומ. אלון (עורכים). הילד, משפחתו וסביבתו. ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.
ויניקוט, ד.ו. (1953). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך ר. קולקה (עורך). משחק ומציאות. (35-56). עם עובד. 2017.
כ״ץ, ע. (2009). אינטליגנציה אבהית: על אבהות וגבריות מזווית אישית. מטר.
פרויד, ז. (1905). שלוש מסות על מיניות בתוך ע. ברמן (עורך), מיניות ואהבה. (17-97). עם עובד, 2011.
פרויד, ז. (1913). החזרה הילדית של הטוטמיזם. בתוך י. חותם וי. בנימיני (עורכים), טוטם וטאבו: התאמות אחדות בין חיי הנפש של הפראים והנוירוטים. (139-215) רסלינג, 2013.
פרויד, ז. (1923)., האני והסתם. בתוך ח. אורמיאן (עורך), מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. (138-170) דביר, 1988.
פרויד, ז. (1939 [1934-1938]). משה האיש והדת המונותיאיסטית. מבחר כתבים, ז׳. רסלינג. 2009.
קליין, מ. (1945). התסביך האדיפלי לנוכח החרדות המוקדמות. כתבים נבחרים. (122-174). תולעת ספרים. 2003.
רוזמרין, מ. (2020). רצח-אם. מפתח, 15, 117–134.
Abelin, E. L. (1975). Some further observations and comments on the earliest role of the father. International Journal of Psychoanalysis, 56(3), 293-302.
Abraham, E., Hendler, T., Shapira-Lichter, I., Kanat-Maymon, Y., Zagoory-Sharon, O., & Fedman, R. (2014). Father's Brain is Sensitive to Childcare Experiences. Proceedings of the National Academy of Sciences, 111 (27), 9792-9797. https://doi.org/10.1073/pnas.1402569111
Akhtar, S., & Parnes, H. (Eds.). (2004). Real and Imaginary Fathers: Development, Transference, and Healing. Jason Aronson.
Birksted-Breen, D. (1996). Phallus, Penis and Mental Space. International Journal of Psychoanalysis, 77 ( Pt 4), 649–657.
Botella, S. (2005). L’Œdipe du ça ou Œdipe sans Complexe. Revue Francaise de Psychanalyse, 69(3), 717–729.
Blass, R., & Simon, B. (1994). The Value of the Historical Perspective to Contemporary Psychoanalysis: Freud's 'Seduction Hypothesis'. International Journal of Psychoanalysis, 75, 677-693.
Britton, R. (2000). The Missing Link: Parental Sexuality in the Oedipus Complex. In The Oedipus Complex Today (pp. 83–101). Karnac Books.
Butler, J. (1990). Gender Trouble: Feminism and Subversion of identity. Routledge.
Chodorow, N. (1978), The Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender. London.
Davids, M.F. (2002). Fathers in the Internal World: From Boy to Man to Father. In J. Trowell & A. Etchegoyen. The Importance of Fathers: A Psychoanalytic Re-Evaluation. (pp. 61-83). Taylor & Francis e-library. https://www.taylorfranc...a-etchegoyen
Delourmel, C. (2013). De la Fonction du Père au Principe Paternel. Revue Francaise de Psychanalyse, 77(5), 283–1353.
Diamond, M. J. (2017). Recovering the Father in Mind and Flesh: History, Triadic Functioning, and Developmental Implications. The Psychoanalytic Quarterly, 86(2), 297–334. https://doi.org/10.1002/psaq.12141
Freeman, T. (2008). Psychoanalytic concepts of fatherhood: Patriarchal paradoxes and the presence of an absent authority. Studies in Gender and Sexuality, 9(2), 113–139. https://doi.org/10.1080...650801935156
Freud, S. (1897). Letter from Freud to Fliess, September 21, 1897. The Complete Letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess, 1887-1904, 42, 264-267.
Green, A. (2009). The Construction of the Lost Father. In L.J. Kalinich & S.W. Taylor (Eds). The Dead Father : A Psychoanalytic Inquiry. (pp. 23-46). Routledge.
Herzog, M. H. (2013). Father Hunger: Explorations with Adults and Children. (123-139). Routledge.
Klein, M. (1929). Early Stages of The Oedipus Complex. International Journal of Psychoanalysis, 9, 167–180.
Lacan, J. (1956-1957). The Object Relation. Polity Press, 2020.
Lamb, M. R. (1981). The Role of the Father in Child Development. ResearchGate Publication.
Loewald, H. (1979). The Waning of the Oedipus Complex. Journal of the American Psychoanalytic Association, 27, 751-775.
Mitchell, J. (1974). Psychoanalysis and feminism. Pantheon, 2000.
Perelberg, R. J. (2009). Murdered father; dead father: Revisiting the Oedipus complex. International Journal of Psycho-Analysis, 90 (4), 713–732. http://www.pepweb.org/d...…1/14
Perelberg, R. J. (2013). Paternal Function and Thirdness in Psychoanalysis and Legend: Has the Future Been Foretold? Psychoanalytic Quarterly, 82(3), 557–585.
Ross, J. M. (1979). Fathering: A review of some psychoanalytic contributions on paternity. International Journal of Psychoanalysis, 60(3), 317–327.
Ross, J. (1982). Oedipus Revisited—Laius and the “Laius Complex.” Psychoanalytic Study Child, 37, 167–200.
Trowell, J. & Etchegoyen, A. (2002). The Importance of Fathers: A Psychoanalytic Re-Evaluation. Taylor & Francis e-library. https://www.taylorfranc...a-etchegoyen
Winnicott, D. W. (1969). The Use of an Object in the Context of Moses and Monotheism. In C. Winnicott, R. Shepherd & M. Davis (Eds.) Psycho-analytic explorations. (240-246). Harvard University Press. 1992.
