היפלא מהספרות דבר?
סקירת הממואר ״עד יום הימים״ מאת שרית סרדס־טרוטינו
אור וקסלר
״ישנן כמה דרכים לגזול אדם ממנו-עצמו. אחדות מהן נראות בתחילה תמימות להפליא״ (״ההסכמה״ ונסה ספרינגורה)
אין אני מבקש לבקר כי אם לבקר, להתארח. אין די בלכתוב ביקורת ספרות רגילה על אודות הממואר ״עד יום הימים״, משום שזה אינו ספר רגיל.
הכותבת והקוראת נמצאות באזור נפש אחר ומקשיבות לתדר שונה מהתדר השזור בחיי היום-יום ואף בספרות. נדמה שספרים רבים מתחילים בהושטת יד של הדוברת/המחברת אל הקוראת ומבקשים להוליכה בבטחה דרך התחלה-אמצע-סוף. לא כך הדבר בספר ״עד יום הימים״. הדוברת מבקשת להושיט יד ילדית לקוראת ולצעוד לצידה, אל תוך התופת. הקוראת כמו מלווה את הדוברת, הילדית והבוגרת כאחת בגילוי וכיסוי הטראומה.
״הטראומה פועלת בכיוון ההפוך לכיוון התנועה של סיפור חיים״ (גולדברג, אצל אמיר, 2018), שרית סרדס-טרוטינו משרטטת ביד עיתונאית מיומנת את הדיאלקטיקה הזו בדיוק, אין הדבר דומה לבריכה ובה שני שחיינים שוחים במסלולים שונים, זה לכאן וזה לכאן, אף לא לשתי אוניות החוצות את האוקיינוס, מהבהבות זו לזו לשלום, כי אם דומה הדבר יותר לשירו של יהודה עמיחי :
״ וְכָל הַזְּמַן רָצִים שְׁלִיחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶל יַלְדוּתִי
כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם אוֹ שָׁכַחְתִּי,
כְּמוֹ מִבַּיִת שֶׁעוֹמֵד לְהֵהָרֵס,
אוֹ כְּמוֹ רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ מִן הָאֳנִיָּה הַשּׁוֹקַעַת לְאַט
אֶל הָאִי, כָּךְ אֲנִי מוֹצִיא מִיַּלְדוּתִי
דְּבָרִים וְזִכְרוֹנוֹת לְהֶמְשֵׁךְ חַיַּי. ״
- פרסומת -
הדוברת מספרת על חוויה שקפאה בזמן. התאבנה. העלילה מתרחשת בשני צירי זמן, ציר הטראומה המינית, המגולל את סיפורה של תלמידת חטיבה בת 14, וציר העיתונאית הבוגרת המתחקה אחר העבר. בציר העיתונאית נשמעים קולות מגוונים ושונים ההופכים אותו למסמך עדות פוליפוני, מעין חקירה פנומנולוגית על פרשה שהתרחשה לפני ארבעה עשורים, האם משהו מהחקירה הזו יחדור אל ציר הטראומה? האם השליחים יגיעו ליעדם? האם יהיה נתיב מקשר בין שני הצירים התוך נפשיים?
שרית סרדס-טרוטינו, עושה מהלך אמיץ לאין ערוך ומחליטה לצעוד בתוך שדה מוקשים, (לגיבורת הספר אין שם – שמה ״היא״) שלושה עשורים לאחר הטראומה ״היא״ מחליטה ללכת למרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אך מגלה שהיא אינה במקום הנכון, לדידה היא ״נפגעת פעולות אהבה״.
במישור הגלוי של הטקסט, הכותבת מנסה לשכנע את הקוראות ואת מתנדבות המרכז לסיוע לנפגעי תקיפה מינית כי היה ״רומן...עם המחנך מכיתה ח׳״ וכי ״היה לנו סיפור אהבה״.
במהלך הספר כולו, היא מתעמתת עם קולות שונים הטוענים כי היא נפלה קורבן לתוקפן ערמומי, מניפולטיבי והיא עברה תקיפה מינית. הכותבת מסרבת להישמע לקולות אלו ועומדת איתנה בדעתה כי הייתה זו ״אהבה״.
במישור הסמוי של הטקסט, לדעתי, הכותבת מלמדת קטגוריה על הסביבה ועל אנשי ונשות הטיפול בפרט. אלו האחרונים, בניסיונות כנים לעזור לה, מפספסים את מורכבות הטראומה ההתייחסותית (המיוחסת למצבים של שבר עמוק ביחסים משמעותיים של נפגע הטראומה עם אדם בו הוא תלוי רגשית, פיזית או רוחנית) ומנסים ״להסביר לה את העולם״. קרי, להניא אותה מלשמור על עמדותיה ולהודות כי היא ״נפלה קורבן״. היא מסרבת ועומדת על דעתה.
אך אין היא עומדת יחידה, מיליוני נפגעות ונפגעי טראומה התייחסותית אשר קולם לא נשמע עומדים מאחוריה. הכותבת מצליחה להמחיש ולהבהיר, כי העובדה שהיא ״נפלה קורבן״ אין משמעותה מחיקת הסובייקטיביות של הגיבורה כליל. כלומר, ברובד הסמוי, במעשה הספרותי, אין היא מוכנה להשלים עם הטענה כי שימשה ככלי שרת בלבד בידיו של התוקפן ואין בה דבר מה ״מיוחד״.
למעשה, הסביבה, בניסיון ״לפכח״ את הגיבורה, נוגעים, מחטטים ואף דוקרים בנקודה כואבת ביותר, לא רואים אותה, וכמה היא הייתה (ועודנה!) בוגרת ומיוחדת. בכך, ממשיכים לשרת דווקא את דמות התוקפן הן הממשית והן המופנמת ואת התלות בו לתיקוף והכרה -
״את חושבת שיש מישהו שמכיר אותך יותר טוב ממני?...נו באמת! יש מישהו בעולם הזה שרואה אותך יותר ממני? מישהו שבאמת באמת מבחין בך כמוני?...אנחנו שנינו, לדוגמה, יותר קרובים ממה שנדמה לך...למרות פערי הגילים בינינו. חוץ מזה אני מאמין שגיל זה רק מספר. את לא חושבת? בעיני, בגרות בכלל לא קשורה לגיל. יש מבוגרים עם נפש של ילד, ויש צעירים עם התנהגות של מבוגר. יש כאלה שמתאימים לגיל הכרונולוגי שלהם ויש כאלה שלא. במקרה שלך – את לא.
מאוד מחמיא לה, מה שהוא אמר פה עכשיו, מאוד מחמיא.״
איש אינו מצליח לתקוע טריז בינה ובין דמותו, אף אחרי שלושה עשורים, הכל מנסים לשכנע אותה כי הייתה כ״בובה ממוכנת״, מריונטה, תמימה, איך היא איתנה בדעתה.
מדוע? אבקש להציע הסבר תוך נפשי העולה מהמעשה הספרותי. לדעתי, היא אינה משתכנעת, או למצער שומרת על הנרטיב מכל משמר כיוון שהסביבה ניסתה ומנסה רצוא ושוב, לשפוך את התינוק עם המים. הסביבה מנסה לקחת ממנה דבר יקר מפז, את חוכמתה, את גבורתה, את בגרותה ואת תושייתה לעמוד בלחצים האדירים הללו בגיל כה צעיר (״כמה כאב יכולה ילדה אחת לשאת על גבה? מאה קילו? מאה טון? אלף טון?״), ובמקום לטפח ולהתפעל מבת האדם שהיא – מקטינים אותה ל״ילדה״, ״קורבן״ ואף רואים בבחירתו בה כעדות ל״שבריריות״ או להיותה ״טרף קל״. לדאבון הלב, את שראה התוקפן (ימח שמו), הם אינם מצליחים לראות. פלא שהיא אוחזת בזיכרונות קשר זה כבמעקה גואל? ובמילותיה שלה
״מישהו בכלל שאל אותה מה היא מרגישה? אם היא מסכימה? הם הרי כל כך בטוחים שהוא פגע בה, שלא שמו לב עד כמה הם פוגעים בה בעצמם...למה בכלל היא צריכה לשמוע את כל הזבל הזה? מי לעזאזל הם חושבים שהיא? ילדה מטומטמת שלא יודעת מה היא עושה? איך הם מרשים לעצמם לזלזל בה ככה?
היפלא מהספרות דבר?
בסיפור העדות הזה, ניתן להרגיש את המבט המנחם שהמבוגרת נותנת לילדה (הבוגרת לגילה!) הזו, את ההכרה והתיקוף היקרים מפז. אפשר לחוש, להריח ולראות כיצד הכותבת - על אף הבחירה לכתוב בגוף שלישי - כותבת מתוך עורה של הילדה, מריחה את הריחות וטועמת את הטעמים בחיות ובצבעוניות, ובו בעת מתבוננת בה כאם גדולה. נדמה כי הדוברת עוברת מעמדה פנימית חוויתית של ״קורבן״ לעמדה של ״עד״, והתנועה הזו, טומנת בחובה ריפוי (אמיר, 2018). מי יתן והוקל לה, ולו בקילו אחד, או טון, או עשרה טון.
כמה טוב שהתעקשה לכתוב, ולא להיכנע לתכתיבים. האסיר במחנה הריכוז הנאצי, בסרט ״שיעורים בפרסית״ בודה וממציא ״שפה משותפת״ עם השובה שלו בכדי לשרוד, האסיר למעשה ממציא שפה ומהתל בשובה – קצין אס אס - לחשוב ששפה זו היא ״פרסית״. אני חושב על בדידותו של האסיר לאחר שהצליח לברוח ולספר את סיפורו, האם הוא מתגעגע לשפה הזו? נדמה שכך הדוברת שומרת את שפתם הסודית, את סודם, ונאמנה לו, כבר שלושה עשורים. יש שיראו נאמנות זו ככבלים ושלשלאות על צווארה, לדעתי אלו מדליות זהב, עיטורי גבורה בלתי נראים ממלחמה נושנה. שקטים כמו כוכב אלמוני שנחצב בקיר הזיכרון של ה-CIA לזכר אלו שהקריבו את חייהם ושמותיהם מוכרחים להישאר מסווגים.
לספר ״ההסכמה״ מאת ונסה ספרינגורה קו עלילה דומה. הן בספר ״ההסכמה״ והן בספר ״עד יום הימים״ מתוארים יחסי מין בין דמות סמכות לבין קטינה בת 14. ב״הסכמה״, דמות הסמכות היא ג.מ, סופר צרפתי מפורסם. בספר ״עד יום הימים״ דמות הסמכות היא, כאמור, מורה החטיבה ומחנכה של גיבורת הספר.
למראית עין, נדמה כי הכותבות הגיעו אל מסקנות שונות, שרית סרדס-טרוטינו טוענת כי בין גיבורת הספר ובין המחנך היה ״סיפור אהבה״,״רומן״ ואילו ונסה ... טוענת כי עברה ניצול וכותבת, ״איך להודות בכך שעברת ניצול, כשאינך יכולה להתכחש לעובדה שזה נעשה בהסכמה? כאשר, במקרה זה, הרגשת תשוקה כלפי המבוגר שמיהר לנצל זאת? שנים רבות נאבקתי גם אני במושג הקורבן, מבלי שיכולתי לזהות את עצמי בו.״
התייחסות לשני הספרים במקביל, מעידה ומחדדת את חשיבות תפקידה של הסביבה הקרובה של קטינות אלו, כאשר הן נתונות בתופת השבי הפסיכולוגי. הכותבות מאירות את הלך הרוח התוך נפשי של הנפגעות, ואולי, מתוות דרך טיפול נאותה יותר מן הדרך המקובלת הן בילדות והן בבגרות.
ההסכמה - ״וכאשר, לימים, מטפלים מכל מין וסוג יתייגעו להסביר לי שנפלתי קורבן לעבריין מין, גם אז ארגיש שזו אינה ״דרך האמצע״. שזה לא לגמרי נכון.״
עד יום הימים - במרכז לסיוע לנפגעי תקיפה מינית – ״אין לי תוקף. מעולם לא היה...היה לנו סיפור אהבה. הגעתי אליו תמיד בעצמי. במו רגליי הגעתי. לא הכריחו אותי. לא כפו עליי. אין לי טענות אליו, אם יש אשמים פה, אז אני אשמה בדיוק כמותו. בקיצור חבל שבאתי. אני כנראה במקום הלא נכון״.
אני סבור כי המילים ״נפלת קורבן״ או ״את לא אשמה״ מחטיאות את המטרה בטיפול בפוסט טראומה התייחסותית, הנובעת מקשר, ובפרט במקרים של שבי פסיכולוגי. במקום לעודד את הנפגעת לתבוע בחזרה את העצמי (reclaim) , לתקף ולהכיר ב״חוזקות״ שלה, המטפלת משאירה אותה בעמדה פסיבית, יש לראות ב״אשמה״ צעד בכיוון הנכון, לא מפני שהנפגעת אשמה – אלא מפני שהיא בדרך לעמדה אקטיבית ולא פסיבית בנוגע לטראומה שחוותה.
ההסכמה – ״ יש לי תחושה שנבחרתי, שאני יחידת סגולה״.
עד יום הימים – ״הוא בחר בה. דווקא בה. זו המחשבה הראשונה המוטחת אל הכרתה מדי בוקר, מיד שהיא פותחת עיניים, וזה ההרהור האחרון שאיתו היא נרדמת, נשמטת לעולם החלומות, אבל זה לא חלום. היא באמת המיוחדת ביותר בעולם בעינו.״
אלו תחושות חזקות, שאין לזלזל בהן ואין למחות אותן בהסברים ואמירות כגון ״היית ילדה״, ״ היית תמימה״, מילים אחרות, יש להכיר ביחודיות ובתושייה של הנפגעת, יש לדבר במילים אחרות.
ההסכמה – (ג.מ בפנייה אל הגיבורה) - ״ יש אנשים שלעולם לא יבינו כלום באהבה״
עד יום הימים – (המחנך בפנייה אל הגיבורה) - ״העולם שלהם רחוק משלנו. אותם מעסיקים נושאים אחרים לגמרי. נראה לי שהפעם האחרונה שהם חשבו על אהבה הייתה במלחמת השחרור. לכן גם לא חושב שצריך לספר להם כל דבר.״
יש להכיר בכניסה המוקדמת של הקטינות לעולם המבוגרים, לא להקטין אותן חזרה, את הנעשה אין להשיב, יש לתקף גם את שהתוקף ״נתן״ בכדי שנוכל להבחין מה הוא ״לקח״.
ההסכמה – ״ בעיקר אינני רוצה להיראות אידיוטית. לא, רק לא זה, רק לא להיראות ילדה שאין לה מושג״
עד יום הימים – ״ ״תאהבי אותו״, הוא לוחש לה, ״תלטפי אותו, תני לו נשיקה״
לו?
היא לא מבינה למה הוא מדבר על עצמו ככה. בגוף שלישי. אבל היא מכירה את הטון הזה. היא שמעה אותו פעם, מזמן, לפני שנה, לפני מיליון שנה, כשעוד הייתה תינוקת שלא הבינה שום דבר. כשהתנהגה בשאננות ילדותית ולא זיהתה את הסימנים. עכשיו היא מזהה.״
שני הגברים כותבים מכתבי ״אהבה״ לילדות ואף משוויצים בידע הספרותי שלהם.
ההסכמה - "במשך שנים רבות כל-כך החלומות שלי היו מלאים ברצח ובנקמה. עד ליום בו סוף סוף הפתרון הציג עצמו לנגד עיני - ברור מאוד - עלי ללכוד את הצייד במלכודת שלו עצמו, ולנעול אותו לתמיד בתוך ספר"
היפלא מהספרות דבר?
מקורות
אמיר, ד. (2018). להעיד על העדים. הוצאת מאגנס
טרוטינו,ש (2022). עד יום הימים. הוצאת שתיים
ספרינגורה, ו. (2020) ההסכמה (איילון.ר מתרגמת) תכלת
