רודפים או אויבים?
דיון במקור התוקפנות במציאות הפוליטית העכשווית (ספטמבר 2023)
ברק פיק
הערת הכותב: מאמר זה נכתב לפני פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' ובשל הנסיבות פרסומו התעכב. המאמר עוסק בסוגיה הפוליטית שהעסיקה את החברה הישראלית בזמנו (הרפורמה המשפטית/מהפכה חוקתית) שנדחקה הצידה בתודעה החברתית של ישראל לאחר אירועי 07.10. עם זאת, לאור הפילוג המתמשך בעם אני מאמין שהדיון המוצע בו נשאר רלוונטי, ועל כן הוא מובא כעת לפרסום.
מבוא
ב- 04.01.2023 הציג שר המשפטים יריב לוין, בתמיכת ראש הממשלה, תוכנית מקיפה שמהותה שינוי מערכת היחסים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת1. זמן קצר לאחר מכן, קמה תנועת מחאה שהתקוממה בעוצמה כנגד תוכנית הממשלה. הקיטוב החברתי, אשר איים על אחדות העם לפני המשבר הנוכחי, התרחב במידה משמעותית והגיע לשפל חסר תקדים בהיסטוריה של ישראל.
מאמר זה דן בתהליכים הפסיכולוגיים העוברים על הפרט והקבוצה בתוך המשבר. אבקש לבחון מחדש אקסיומות שנהפכו מקובלות בהקשר זה במטרה לעודד עמדה סקרנית ופתוחה לגביהן. בהשאלה לעיקרון האתי הראשון של מקצועות הטיפול ("ראשית, אל תזיק"), אציע שיש לפעול במשנה זהירות מול מה שנתפס כתוקפנות של רשויות המדינה. הסימוכין התיאורטי של המאמר מבוסס בעיקר על מודל העמדות הפסיכולוגיות של הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, לצד שימוש בעבודתם של תיאורטיקנים נוספים.
התיאוריה של מלאני קליין: שתי עמדות לתינוק
מלאני קליין, מהפסיכואנליטיקאיות החשובות מאז פרויד, טענה שהבעיה המרכזית העומדת בפני התינוק היא שימור יחסי אהבה עם אימו (או האובייקט), למרות דחפיו ההרסניים המופנים כלפיה. לפי קליין, בפנטזיה של התינוק תוקפנותו כלפי אימו עלולה להרוס אותה, דבר שיותיר אותו ללא מקור הזנה והרגעה. יתרה מכך, תוקפנותו עלולה לעורר באימו תחושת נקם כלפיו. על כן, התינוק חרד מהריסת האובייקט, אך גם מהרודפנות שלו. אל מול כך, הפתרון המיידי של התינוק הוא 'לפצל' את אמו, כלומר, להתייחס אליה במצבים שונים כאילו מדובר בשני אובייקטים נפרדים. בלשונה של קליין, שד האם הופך לאובייקט המפוצל הזה: 'שד טוב', אליו הוא מפנה את אהבתו, ובתמורה מקבל ממנו הזנה, ו'שד רע', אליו הוא מפנה את תוקפנותו, ו"בתמורה" נרדף על ידו, ועל כן שואף להרוס אותו באמצעות הפניית תוקפנות כלפיו. מתוך עמדה זו, העולם נחצה לטוב (האדרה) ולרע (הפחתת ערך) מוחלטים: מה שטוב יש לחזק, ומה שרע – להרוס. זה הבסיס של מה שקליין הגדירה כמצב הנפשי הראשוני: העמדה הנפשית ה'סכיזו-פרנואידית' (Klein, 1932).
עם ההתפתחות הקוגניטיבית של התינוק והאהבה המצטברת של האם, התינוק יכול להגיע לתובנה שמה שנראה לו עד כה כפיצול לטוב ולרע מוחלטים, התחולל רק בעולמו הפנימי. בפועל, יש רק אמא אחת; לפעמים היא שופעת אהבה ולפעמים היא מאכזבת. הבנה זו היא הבסיס למעבר לעמדה ה'דיכאונית', עמדה נפשית בשלה יותר מבחינה התפתחותית, והיא העמדה ה'דיכאונית'. היא דורשת התמודדות עם אובדן של השד הטוב, המושלם, שלעולם לא מאכזב; הכרה בכך שהאובייקט כולל גם טוב וגם רע (Klein, 1935).
המציאות הפוליטית העכשווית מבעד לעמדה הסכיזו-פרנואידית
אני מציע שאפשר להבין את הקיטוב החברתי בישראל בתקופה זו כנובע מתהליך התבצרות הולך ומעמיק בעמדה הסכיזו-פרנואידי. מתוך עמדה זו העולם מתחלק לטובים ורעים, ל"בני האור" ול"בני החושך" (מושגים שכיחים ברשתות החברתיות), תפיסה המשותפת לשני המחנות. היכולת לבחון את המציאות נוטה להיות מוגבלת לצד אחד של המטבע.
בהתאם לעמדה הסכיזו-פרנואידית במודל של קליין, מדינת ישראל (האובייקט) מתפצלת לשני אובייקטים חלקיים. עבור מתנגדי ההפיכה המשטרית, מערכת המשפט נחווית כאובייקט טוב ומגונן והממשלה כאובייקט רע ותוקפני. רבים מתוכם חשים שהשלטון ותומכיו רודפים אותם בשל מטענים אשר נצברו מפגיעות היסטוריות: הזעם על אלטלנה, המעברות, הסכמי אוסלו ובעיקר ההתנתקות, מתפרץ כעת ומתבטא באקט דורסני ואלים. לתפישתם, השלטון הורס את הבסיס של דמוקרטיה, שהוא איזון הולם בין מערכות השלטון, בין היתר כדי להעניק לראש הממשלה בנימין נתניהו תשתית משפטית לחמוק ממלתעות החוק. לטענתם, התוצאה של ההפיכה השלטונית תהיה הענקת כוח בלתי מוגבל לשלטון, אשר יוכל לנצלו לשם חקיקה שמטרתה דיכוי של מיעוטים, להם הוא בז בעומק ליבו. מהלכים אלו עלולים להוביל להקמה של מדינת הלכה או למדינת אפרטהייד. לדבריהם, חקיקת הבזק שפורסמה בינואר השנה לאשרור ההפיכה, וכן הצעדים שנקטה הממשלה מאז, כולל ביטול עילת הסבירות וחוק הנבצרות, מאוששים את כוונת הזדון והאטימות של השלטון. עיכוב החקיקה לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים שהוכרזה בחודש מרץ 2023, מהווה שינוי טקטי, אבל לא שינוי של הכוונות המקוריות ("שיטת הסלמי"). להרגשתם תהליך זה מהדהד עם השתלטות הפשיזם על אירופה בשנות השלושים של המאה הקודמת. מתוך פרספקטיבה היסטורית, "דמוקרטיה לא מתה בכמה מכות חזקות, היא מתה בשורה של צעדים קטנים. כל צעד הוא צעד קטן, ואז יכולים להגיע למקום שבאמת לא שיערנו"2. לכן, על המחנה הדמוקרטי לעשות כל שנדרש על מנת למנוע מההיסטוריה לחזור על עצמה.
מבחינת תומכי הרפורמה התפישה מתהפכת: הממשלה נתפשת כאובייקט טוב ומגונן, ומערכת המשפט כאובייקט רע ותוקפני3. החוויה הרווחת של תומכי הרפורמה והשלטון היא של אדישות, זלזול והתנשאות מצד מתנגדיה. לתפישת רבים, הבסיס להתנגדות המחנה הדמוקרטי הוא תיעוב לראש הממשלה ומשפחתו ובוז לרצון העם אשר בחר בו, אותו לכאורה מתנגדי ההפיכה מחשיבים כאספסוף. לטענתם, מאחר שחברי מחנה זה, הנתפשים כשמאל, לא הצליחו להדיח את ראש הממשלה בקלפי, הם מנסים לעשות זאת דרך זריעת אנרכיה; לכאורה למען הדמוקרטיה, אך בפועל כאקט אנטי-דמוקרטי. הם חשים שמתנגדי הרפורמה אדישים לכאב של רוב העם, אשר אינו מזדהה עם שופטי בית המשפט העליון ועמדותיהם. למעשה, יש הטוענים שלמצביעי השמאל אכפת יותר מהפלסטינים והמסתננים מאשר מתושבי דרום תל אביב ואשקלון – לחרדים ולמתנחלים הם בזים. יש המאמינים כי במטרה לשמר את כוחם (באמצעות מערכת המשפט) הם מנצלים את מוקדי השליטה שלהם (אקדמיה, כלכלה, תקשורת, שירותי בריאות וביטחון) לשם הפצת הטענה ש"ההפיכה השלטונית" תוביל לדיקטטורה ולאסון, עד אשר רעיון זה יתקבל כעובדה מוגמרת בציבור.
תפישות קוטביות אלו מקבלות חיזוק מלמטה – הנטייה האבולוציונית לחלק את העולם ל"אנחנו והם"; ומלמעלה – תעמולה, תקשורת מגויסת, שיח קוטבי ברשתות החברתית. מתוך פרספקטיבה זו אין מקום לפשרה. הפתרון היחיד הוא הכרעת היריב באמצעות מחאה נחרצת ותקיפה4. הקונפליקט מאיים על אחדות המשפחה והקהילה (כולל הווירטואלית) ומחליש את החברה ומוסדותיה, תהליך שאויבינו מבחוץ עלולים לנצל. האם לא הגיע הזמן להתקדם לעמדה בשלה יותר?
רודף או אויב?
האם התפתחות לעמדה הדיכאונית בהכרח משרתת את הצרכים של הפרט? הרי היו תקופות היסטוריות בהן החלוקה לטוב ולרע היתה מוחלטת – האם יתכן שאנו עדים לתקופה כזו כיום? אכן רבים חשים שבמציאות שבה הממשלה מכשירה שחיתויות, פוגעת בזכויות אדם ומפוררת את יסודות החברה, ישנה חובה מוסרית לפעול בנחרצות כנגדה. כפי שניסח זאת ג'ון בולבי, "יש דבר כזה אמא רעה!" (מיטשל ובלאק, 1995). במילים אחרות, זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך. על כן, השאלה המתבקשת היא האם העמדה הסכיזו-פרנואידית נובעת מתוך הכרח הישרדותי בתוך מציאות פוליטית תוקפנית, או שתפישת המציאות הפוליטית כמושחתת ודורסנית נובעת מתוך העמדה הסכיזו-פראנואידית והשלכותיה?
להערכתי, המציאות הפוליטית והפנטזיות הפנימיות מזינות זו את זו בקשר הדדי. ניתן להקביל זאת לאופן שבו קליין מתארת מערכת יחסים כפולה שיש לתינוק עם שתי "האמהות": הפנימית והממשית. מערכות יחסים אלו מושפעות אחת מהשנייה, ולכן אינן עומדות בפני עצמן. הדימוי של האם הפנימית הוא תוצר של ההתנסויות עם האם הממשית, אך באופן שמושפע מהפנטזיות הפנימיות של התינוק. באופן דומה הקשר עם האם הממשית מושפע מההשלכות הפנטזיוניות שלו, במיוחד בשלב הסכיזו-פרנואידי. במובן הזה, העולמות הפנימיים והחיצוניים נהפכים בלתי נגישים להבחנה ולשיפוט מדויק (Klein, 1940). בהקשר הנוכחי, היכולת להבחין בין פנטזיה ל"ממשלה / מערכת משפט רעה", היא משימה מורכבת ומתעתעת.
אתגר אפיסטמולוגי זה מתעצם במציאות זו הרוויה פייק ניוז, דרישה לקונפורמיות, תעמולה פוליטית מאסיבית במרחב הציבורי וחרדה קיומית. אך למרות שמדובר בשאלה המיועדת לאינדיבידואל, הנטייה הרווחת היא לקבל את הנרטיב של קבוצת הייחוס עמה הפרט מזדהה באופן אוטומטי ומיידי, ולהתייחס לנרטיב זה כמציאות עצמה. בפועל, המציאות החברתית הנתפסת לא בהכרח זהה למציאות החברתית לכשעצמה. ישנם מגוון של תהליכים פסיכולוגים וסוציולוגים שיוצרים עיוותים תפיסתיים. דוגמאות בולטות: א. הבניית המציאות החברתית: הרבה ממה שאנשים תופסים כ"מציאות" הוא למעשה תוצאה של תהליך דינמי המושפע ממוסכמות וממבנים חברתיים (Boghossian, 2001). ב. הטיית האישוש: הנטייה להעדיף מידע התואם את השערתנו, תוך התעלמות ממידע הסותר אותו (Wason, 1960). ג. חשיבה רגשית: נטייה להתייחס לתחושות ולרגשות שלנו כאמת מוחלטת (Beck and Emery, 1985).
במאמר "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" (Group Psychology and the Analysis of the Ego), פרויד מתאר כיצד הפרט מאבד את הזהות שלו דרך הזדהות עם ההמון. פרויד, אשר התבסס במידה רבה על העבודה של הסוציולוג גוסטב לה בון (Gustave Le Bon), טען שהפרט מקבל ביטחון דרך שייכות להמון, אך בתמורה נאלץ לוותר על מצפונו. תהליך ההזדהות עם ההמון מעניק פלטפורמה בה הפרט יכול לפרוק את דחפיו התוקפניים ללא מעצורים. כך ההמון הופך להיות ישות בלתי נשלטת, אימפולסיבית, אשר פועלת מתוך הלא מודע (Freud, 2014).
תיאורטיקן אנליטי אשר חקר את הקשר בין תהליכים פסיכולוגים לפוליטיים היה קרל יונג. יונג גרס שאנו, כיחידים וכחברה, נוטים להשליך את "הצל" – אותם חלקים שהאדם דוחה בעצמו כגון גזענות, קנאה, חמדנות וכיוב' – על מוסדות החברה. בהקשר זה ניתן לבחון באיזו מידה סימון הממשלה (או מערכת המשפט) כדיקטטורה (או כאליטה) משקף פנטזיות מודחקות של המחנות. עבור יונג, הדרך היחידה להימנע מקטסטרופה גלובאלית היא סירוב להשליך את הצל על מוסדות חברתיים ופוליטיים ועל הזולת, מה שמחייב לקיחת אחריות מלאה על הצל בתוכנו (Stevens, 2003). עם זאת, מאחר שהעיניים שלנו נמשכות לתנאים שסביבנו ומתרכזות בהם, הנטייה האנושית הנפוצה היא לחתור לחיסול הרוע בעולם, במקום לבחון את ליבנו ואת מצפוננו, ולעבור טרנספורמציה פנימית מפרכת (Jung, 1970).
ג'יימס גרוטשטיין (1979) טען שעל הפסיכולוג מוטלת המשימה לסייע למטופלים לייצר את ההבחנה בין רודפים לבין אויבים. רודפים נוצרים מתוך ההשלכות התוקפניות הפנימיות על אחרים בעוד אויבים קיימים בעולם החיצוני. כאשר המטופל לומד להבחין בין השניים, הוא יכול לקחת בעלות על התוקפנות שהיא פרי יצירתו וכן להימנע מקשרים פתולוגיים עם אחרים פוגעניים (Grotstein, 1979). בתוך המציאות החברתית הסוערת, הניסיון לייצר הבחנה בין רשות רודפת לאויבת נוטה להידחק הצידה על ידי תחושת הדחיפות לפעול עכשיו ובעוצמה. אך דווקא במציאות נפיצה ופגיעה אני מאמין שראוי להתעכב עליו, וזאת בכדי לוודא שאנו לא תוקפים את שיצרנו מתוך עצמינו.
השתהות מתמשכת בעמדה הדיכאונית בהקשר החברתי-פוליטי
קליין טענה שהתפתחות פסיכולוגית מתאפשרת באמצעות תהליך של החזרת ההשלכות התוקפניות פנימה, מה שמאפשר קבלת עצמי ואובייקט מציאותי ואינטגרטיבי יותר (Klein, 1940). במצב בו התינוק חווה יותר סיפוק מתסכול, מתאפשרת צמיחה לעמדה בשלה יותר: העמדה הדיכאונית (Klein, 2011). בהקשר הפוליטי-חברתי, השתהות בעמדה הדיכאונית תאפשר לאחד את מערכת המשפט והממשלה לכדי אובייקט השלם: מדינת ישראל. איחוד זה יעניק מרחב שבו ניתן יהיה לחוש רגשות מורכבים ואמביוולנטיים, ביחס לרגשות ראשוניים, המאפיינים את העמדה הסכיזו-פרנואידית.5
השתהות בעמדה הדיכאונית מביאה עמה חוויה של אובדן על עולם בו ישנו טוב ורע ברור וחד משמעי. בנוסף, היא טומנת בחובה אשמה, שכן ישנה הכרה בכך שהתוקפנות, שלא מכבר נתפסה כמופנית כלפי אובייקט מרושע ונקמני, פגעה למעשה במשהו חשוב ויקר. מה שמאפשר לתינוק להכיל את האשמה ולהישאר בעמדה הדיכאונית היא האמונה ביכולתו לתקן את הנזק שדחפיו ההרסניים יוצרים. בניסוח אחר, האהבה שהוא קיבל מהאובייקט בשלבים הראשונים של החיים מעניקה לו את האמונה שהוא טוב ואת הביטחון שכוחות אהבה שלו בסופו של דבר יגברו על כוחות השנאה וההרס, וכך האובייקט ינצל.
בהקשר הנוכחי הפניית תוקפנות, הכוללת דה לגיטימציה של המערכות ("דיקטטורה", "אליטה דורסנית"), פוגעת במדינה ומחלישה אותה, שכן הדמוקרטיה מורכבת מהרשויות עצמן.6 בתוך העמדה הסכיזו-פרנואידית, הרשות התוקפנית נתפסת כעוצמתית ביותר, מה שמצדיק את ההתנגדות הבלתי מתפשרת אליה. בפרספקטיבה של העמדה הדיכאונית, הרשויות נתפסות כשבריריות יותר. החרדה היא שנהרוס את המדינה שהדורות הקודמים בנו. התקווה טמונה בכך שאהבתנו כלפיה תגבר על השנאה כלפי השבט השני.
אני מאמין שמעורבות פוליטית אשר מונעת מאהבה ומתוקפנות מעודנת, יכולה לבוא לידי ביטוי בדבקות בערכים המנחים אותנו (זכות הרוב למשול \ הגנה על זכויות הפרט והמיעוט), תוך מתן כבוד ולגיטימציה לערכים של המחנה השני. בנוסף, היכולת שלנו להכיר תודה על הטוּב של האובייקט (בית לעם היהודי ברוח מגילת העצמאות, או ברמה היותר חומרית, ספקית של שירותי ביטחון, בריאות חינוך וכיוב'), חיונית בשימור הקשר אתו, כפי שציינה קליין (Klein, 1963).
בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל היו אתגרים קיומיים ממשיים. האתגר הנוכחי הינו יחודי שכן האיום המסומן הוא פנימי ולא חיצוני. אך מאחר שתוקפנות פנימה פוגעת בחוסן המדיני, הבטחוני, הכלכלי והחברתי, אני מאמין שראוי לבחון באיזו מידה האיום הוא ממשי או פסיכולוגי. השתהות בשאלה זו מאתגרת במיוחד בתוך חוויה של רדיפה וחרדה קיומית.
סיכום
מאמר זה ממעט להתייחס למציאות הפוליטית. מטרתו לדון במקור של האיום: הרודף פרי יצירתנו או האויב חיצוני (Grotstein, 1979). כוונתי הייתה לעלות את השאלה, להדגיש את חשיבותה, אך לא להתיימר להציע תשובה. יתכן שהתשובה לשאלה מורכבת יותר משורה תחתונה. במצב בו הרשות המסומנת כתוקפנית הינה הלכה למעשה אויב, התבצרות בעמדה הסכיזו-פרנואידית מוצדקת וחיונית למען הגנה על עתיד הדמוקרטי של המדינה. תשובה מורכבת מזו, מחייבת השתהות מתמשכת בעמדה הדיכאונית, שבה הכמיהה העמוקה היא לתיקון, לצד תקופות בהן הצורך המרכזי הוא התגוננות מפני התוקפן.
בחברה בה המנהיגים נוטים להתבטא רק במונחים של "אנחנו או הם", על הפרט לחפש את התשובה בעצמו. עצם ההתחבטות בשאלה עלולה לחשוף את היחיד לבידוד ולהוקעה חברתית, ברמה כזו או אחרת. בנוסף, היא עלולה לערער על חלקים מהזהות ומהמשמעות שיצקנו לחיינו. אך נקיטת עמדה הנובעת מבלבול בין רודף לאויב, מבטיחה שנפעל מתוך יצרים לא מודעים והרסניים. במקרה הקיצוני מלחמת אחים אינה תסריט בדיוני. במילותיו של מרק טווין: "זה לא מה שאתה לא יודע שמכניס אותך לצרות. זה מה שאתה יודע בוודאות שפשוט לא כך".
עם הכרת תודה למי שסייע בתהליך, אסף אלבז ויעל דוברוב
הערות
- עיקרי התוכנית המקורית: אישור פסקת התגברות, שינוי הוועדה לבחירת שופטים, ביטול עילת הסבירות ושינוי מעמד היועץ המשפטי.
- השופט יצחק עמית בדיון בבג״צ בעתירות נגד תיקון ל״חוק יסוד: השפיטה״ בעניין פסקת הסבירות.
- קליין טענה שבעמדה הסכיזו-פרנואידית לפרקים ישנה האדרה של האם ולפרקים ישנה הפחתת ערך. מנגנוני הפיצול שאני מציע הם נוקשים יותר: התוקפנות והאהבה מופנים כלפי אותם שני אובייקטים חלקיים, מערכת המשפט והממשלה, בהתאם למחנה הפוליטי שעימו הפרט מזדהה.
- או לחלופין, היפרדות לשתי מדינות.
- קליין הציעה שבמשך חיינו אנו עוברים בין העמדות, בהתאם לעוצמת הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים שאנו חווים ובהתאם ליכולת שלנו להתמודד עם קונפליקטים אלו. היא לא הסכימה עם המודל הפסיכו-סקסואלי של פרויד, שבו המעבר בין שלבים הוא חד כיווני. בהקשר זה, אני מציע גמישות במעברים בין העמדות בהתאם למידת האיום הממשי (ולא הפנטזיוני, בניגוד לקליין) של הרשות התוקפנית ולביטחון שלנו להתמודד איתו.
- לחלופין, ניתן להתייחס לשני המחנות כאובייקטים החלקיים ולעם כאובייקט השלם. בהקשר זה, תוקפנות כלפיי אחד המחנות פוגעת בחוסן העממי.
מקורות
מיטשל, ס. ובלאק, מ. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל אביב: תולעת ספרים. ע'. 178
Beck, A. T., Emery, G., & Greenberg, R. L. (2005). Anxiety disorders and phobias: A cognitive perspective. Basic books.
Freud, S. (2014). Group Psychology and the Analysis of the Ego. Read Books Ltd.
Grotstein, J. S. (1979). Who is the dreamer who dreams the dream and who is the dreamer who understands it: A psychoanalytic inquiry into the ultimate nature of being. Contemporary Psychoanalysis, 15(1), 110–169.
Jung, C. G. (1970). The collected works of C.G. Jung Vol. 10. Civilization in transition. (H. Read, M. Fordham, G. Adler, & W. McGuire, Eds.; R. F. C. Hull, Trans). Bollingen Series XX. Princeton, NJ: Princeton University Press.
Klein, M. (1935). A contribution to the psychogenesis of manic-depressive states. The International Journal of Psycho-Analysis, 16, 145.
Klein, M. (1940). Mourning and its relation to manic-depressive states. The international journal of psycho-analysis, 21, 125.
Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. The International journal of psycho-analysis, 27, 99.
Klein, M. (2011). Envy and gratitude and other works 1946-1963. Random House. pp. 64.
Boghossian, P. (2001). What is social Construction?, in Times Literary Supplement, february 23Stevens, A. (2003). The Archetype Revisited. An Updated Natural Hystory of the Self. Toronto: Inner City Book. Pp. 253.
Wason, P. C. (1960). On the failure to eliminate hypotheses in a conceptual task. Quarterly journal of experimental psychology, 12(3), 129-140.
Whyte, G. (1989). Groupthink reconsidered. Academy of Management Review, 14(1), 40-56.
