ערפל מכל עבר: כמה מחשבות על הטיפול הפסיכודינאמי בעקבות השבעה באוקטובר

ערפל מכל עבר: כמה מחשבות על הטיפול הפסיכודינאמי בעקבות השבעה באוקטובר

אברהם מקס קינן

הקדמה

זוועות השבעה באוקטובר, והשבועות שחלפו מאז, מזמנות התמודדויות ואתגרים רבים לכל אחד ואחת סביבנו. כולנו עסוקים בשאלות וחרדות מהותיות ועמוקות, הנוגעות אלינו כבני אדם, אל אהובי ליבנו, אל אלו שעולמם חרב, אל המתים, החטופות, הלוחמות, המגויסים, הנותרים בבתים והמפונים. במקביל, רבים מאוד עסוקים גם בניסיון להתגייס לפעולה, לשנות, לעזור, להתנדב, לתרום ולתמוך.

אופני ההתגייסות השונים לא פסחו כמובן עלינו כמטפלים. בשבועות הללו ניסינו, ועודנו מנסים, לפענח באילו אופנים אנחנו יכולים לעזור, במישורים שונים: למטופלינו, לשורדים, למפונים, למשפחות ולקהילה סביבנו (זו הקרובה וזו הרחבה). ניתן לומר שכולנו "הוצפנו", במובן החיובי ביותר האפשרי, באינספור משאבים תיאורטיים לטיפול בטראומה, במצבי משבר, וכן לעידוד חוסן נפשי. לצד הכרת התודה על קיומם של המשאבים התיאורטיים שהופצו, לעיתים לוותה אצלי, ואצל קולגות רבים, גם בתחושה לא-נוחה שהאומנות של המטפלים הדינאמיים לא רלוונטית לימים אלו. בהקשר זה, שמחתי להיחשף לכל דיון שהסביר והבהיר את המשמעות הרבה שיש לעבודה הדינאמית גם, ודווקא, בעת הזו. מפגש זום של פרופ' מירב רוט בסמוך מאוד לאירועים היווה את הסנונית הראשונה, והחשובה כל כך, של המהלך הזה. אחריו, הגיעו עוד דיונים והרצאות רבים ומעשירים, ובשבוע שעבר גם פורסם כאן מאמרו של אביאל אורן (2023), שממשיך את החתירה החשובה להמשגה של הטיפול הדינאמי והתועלת בו בימים אלו. במאמר זה אני מקווה לתרום מעט לשיח הזה.

נקודת המוצא של המאמר תהיה כמה דפוסים מעניינים בהם נתקלתי בחדר הטיפולים בשבועות האחרונים, אצלי כמטפל ואצלי מטופליי כאחד. אני רוצה לנסות ולהיעזר בדפוסים הללו ולהציע להם פשר כדי לייצר הבנה של (חלק מ) העבודה הטיפולית הנעשית היום. בעוד שאני, בדומה לרוט ואורן, עובד מתוך תפיסה קלייניאנית, במאמר הזה ארצה לנסות ולהתמקד בהבנה פסיכואנליטית רחבה יותר של הדפוסים הללו. הרצון להישאר קרוב לתופעות הקלינית עצמן ולחשוב אותן מבלי להחיל עליהן מושגים ספציפיים, נובע מתוך התקווה שהתוכן עצמו, ועצם האפשרות לחשוב אותו, יהדהדו ויהיו בעלי משמעות.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

משמעות ותפקידי המטפל

כולנו מכירים את האופנים המרובים שבהם ממשיגות אסכולות שונות בפסיכותרפיה את תפקידי המטפל, את מה שמאפשר אותם, את האופן שבו הם פועלים וכו'. בימים כתיקונם, אני סובר שההבדלים הללו הם בעלי משמעות מכרעת, לאור האופן בו הם משפיעים על ההבנה את המעשה הטיפולי, הטכניקה הטיפולית והעמדה האתית של המטפלת. ובכל זאת, במאמר הנוכחי אני רואה לנכון להניח את כל אלו בצד..

אני מקווה שניתן יהיה להסכים, שבהפשטה גסה, יש לפסיכולוגית שלוש משימות: להקשיב, להבין ולהגיב. כל אחת מהמשימות הללו, שקשות ליישום גם בימי שגרה, הולכות ונעשות קשות עוד יותר בשבועות האחרונים. ארצה להציע שהקושי לחשוב, קשור עמוקות לאופן שבו חשיבה קשורה למשמעות. בחדר הטיפולים הדבר נוכח ביתר שאת, מכיוון ששלושת התפקידים שלנו כרוכים בחיפוש אחר משמעות.¹ כאן המקום להגיד, שלתפיסתי, ההשפעות והדפוסים שבמוקד המאמר ניכרים הן בקרב אלו שמתעסקים באופן מודע בשבעה באוקטובר ובמלחמה שאחריו, והן בקרב אלו שעל פני השטח נראה שהכל "עבר לידם". מבט מעמיק יותר עליהם יגלה, כך נראה לי, שההשפעה עליהם ניכרת באותו האופן שניתן לראות את התכנים שבהם ילד עסוק באופן לא-מודע מהדרך בה הוא משחק, גם אם תוכן המשחק לא מסגיר זאת ישירות.

קצרה היריעה בטקסט הנוכחי מלנסות ולתת פשר מדויק למושג כמו "משמעות" ומושגים משיקים בהם אשתמש בהמשך; "יצירת משמעות" ו"גילוי משמעות". בכל זאת, נראה לי שנכון להגיד משהו על המושגים הללו בקווים כלליים. ב"יצירת משמעות", כוונתי לפעולה הנפשית של חיבור בין חלקי חוויה ומתן פשר לחלקי חוויה, כך שניתן, במובן מסוים, לקרוא להם בשם, להצביע עליהם ועל משהו שהם מייצגים. הפעולה הזו יכולה להיעשות בתוך נפשו של היחיד ובתוך קשר (טיפולי ושאינו טיפולי). משמעות, גם כזו שכבר נוצרה, צריך לפעמים לגלות, מכיוון שהיא נשארת (או מושארת) נסתרת. כך, ש"גילוי משמעות" מתייחס למצבים שבהם המשמעות שנוצרה הופכת להיות מודעת. גילוי ויצירת משמעות הן חלק מהותי מעבודתנו הטיפולית (ומהקיום האנושי).

בהתבסס על המשגה זו של משמעות, ניתן לחשוב על האופן שבו החיפוש אחריה מושפע בשבועות האחרונים. נראה שלרבים מאיתנו אין עדיין מילים לתאר את המצב הנפשי בו אנחנו (כקולקטיב וכיחידים) שרויים. המציאות כה אכזרית וקשה, שהיא כמו מוחצת את הרווח שבו ניתן לייצר משמעות ולמצוא מילים. כפועל יוצא, נראה שמילים נחוות על ידי רבים כחסרות משמעות.

דימוי שנראה לי מתאים לתאר את המצב הנפשי, החוויה, המשותפת לרבים הוא דימוי הערפל. ערפל איום מקיף את כולנו. אנחנו מסתכלים אחורה ורואים עשן שחור וסמיך שהדמויות והמראות שמשתקפים מתוכו הן החומר שממנו עשויים סיוטים. מסתכלים על ההווה ורואים כאב, ניסיון לקום, חוסר אונים, כאב. המון כאב. מסתכלים קדימה. מי שמצליחה. ולא רואים הרבה. ערפל. למעטים יש תקווה אמיתית. רבים מנסים למצוא איזה שבב תקווה. אחד התפקידים של מילים, מושגים, משמעות הוא להפיג ערפילים, לייצר בהירות (מסוימת). אך בימים הללו, מילים רבות נחוות כמו חלק מהערפל. כך ניתן להבין את האופן שבו מילים נעשו טעונות במידה יוצאת דופן ונשזרו באופן עמוק בשפה ובחוויה של המציאות העכשווית. חלקן, כפי שאתאר בהמשך, נטענו במשמעות טראומטית והרסנית. בהקשר זה, ניתן לראות את הטקסט הנוכחי כניסיון "להתניע" את ראשית החשיבה, במטרה לייצר מילים, מושגים והמשגה שיפיגו מעט את הערפל.

הקשבה

נחזור לתפקידי המטפלת. ההקשבה האנליטית היא הקשבה בעלת שתי פנים, מחד היא "מרחפת", ומנגד "ממוקדת". היא ממוקדת בהיותה הקשבה שמחפשת דברים מסוימים (דוגמאת, חומר לא-מודע, יחסים בינאישיים, צרכים, פנטזיות, קונפליקטים), ולא אחרים. הקשב המרחף נמצא תחת מתקפה* בשבועות הללו.² המחשבה נודדת בקליניקה הרבה יותר מבעבר, אל דברים שקשורים אליי, אל האופן שבו השבועות הללו נרשמים בנפשי, אל אהובי ליבי. וכשהמחשבה נודדת, היא מאיימת להגיע גם למחוזות מפחידים. מחוזות שמפחידים אותי ומפחידים את המטופלים שלי: השבת השחורה והרוע הגולמי שנחשף בה; גורל החטופים והמחירים האפשריים של מלחמה מתמשכת. עצם העובדה שהקשב שלנו מרחף למחוזות אחרים איננה התרחשות ייחודית לעת הזאת. כידוע, ישנן גישות שמבחינתן המקום אליו הפלגנו הוא נכס טיפולי יקר ערך. אלא שבזמנים אלו נראה שלפחות לפעמים ההפלגות הללו אינן נעשות "בשירות הטיפול", אלא מכוחן של רוחות עזות, של סערה רבתי, שסוחפת אותנו למקומות שבהם קשה מאוד לייצר משמעות וסדר.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

הקושי לייצר משמעות וסדר משפיע גם על הקשב ה"ממוקד". דברים שאני רוצה לשמוע ממטופליי, על הרישום של השבועות האלה בתוכם, האופן שבו הם מתמודדים, רוחות הרפאים מהעבר והפצעים הטריים שהתעוררו, הם דברים שפעמים רבות הם לא יכולים להגיד. המשמעות עוד לא התגבשה, כדי שניתן יהיה לתקשר אותה.כאן, נדרשת הערה, שבעצם תידרש גם בכל פסקה בהמשך. הלא-מודע לא מחכה, כמובן, לכך שנצליח לייצר משמעות ולתקשר אותה באופן מסודר וברור. הוא ממשיך להתקיים ולבוא לידי ביטוי, עם החומרים הרעילים יותר ופחות, שהציפו אותו בשבועות האחרונים. כלומר, אין שום ספק שיש תקשורת, שיש תוכן, שיש עם מה לעבוד. בכך, בעצם, עוסק הטקסט הנוכחי.

הבנה

הקשבה, כאמור, היא מלאכה שקשורה עמוקות במשמעות. הבנה, על אחת כמה וכמה. עם זאת, בתוך הערפל, נראה שהבנה עמוקה כמעט ואיננה אפשרית. הבלחות של עומק, אולי. קשה מאוד לראות משמעות בדברים שנאמרים לנו, מעבר למשמעות בסיסית. במשמעות בסיסית אני מתכוון לחלקי החוויה שמהווים קרקע תחת רגלי המטופל. קרקע כמו זו שיכולה לייצר ההבנה של מטופל שהוא לא לבד. קרקע כזו יכולה להיווצר גם ממגע עם כך שישנה חיות, תקווה, שינוי, וגם כאב. אדגיש – אני רואה ערך רב מאוד במציאת המשמעויות הבסיסיות הללו והנכחתן בתוך השיח הטיפולי. יש בעצם ההנכחה שלהן, ובוודאי בכך שדמות משמעותית רואה אותן ומחזיקה אותן יחד עם המטופל, חיבור קריטי לכוחות, לחיים. ובכל זאת, הסכנה* האורבת לנו, כמי שמנסים להבין משמעויות מורכבות וחמקמקות, היא שבגלל שהן מסתתרות בתוך הערפל – נחשוב שהן אינן.

תגובה

לבסוף, נותרנו עם התפקיד שלנו כמגיבים. גם אותו אנסה לתאר בהפשטה גסה שתהיה רלוונטית לכמה שיותר המשגות. אני מציע שנחשוב על התפקיד הזה כרגעים שבהם אנחנו מנסים להחזיר למטופלים שלנו משהו מהמשמעות ששמענו והבנו. בין אם בדמות שיקוף או פירוש, בין אם בתוך או מחוץ לטרנספרנס. בין אם במילים או במחוות אחרות. אנחנו מגיבים, ובכך מראים למטופל מה ראינו, מה קלטנו, מה אנחנו עושים עם המשמעות הנפשית שלהם.

קל להבין את הקושי להגיב כפועל יוצא של הקושי להקשיב ולהבין. אם קשה למצוא את המשמעות, קשה לעבד ולעכל אותה ולמסור אותה חזרה. ברצוני להתמקד בשתי נקודות שמשיקות להבנה זו ומפרות אותה באופן משמעותי. ראשית, אם נחשוב על היכולת לחשוב, נראה שהיא לא רק מעורפלת,לא מצליחה להתחבר, או בורחת מתכנים מסוימים, אלא ממש מותקפת* בימים הללו. החוויות של רבים מאיתנו מפורקות וממאנות להתחבר, ויש כאן בוודאי תלות במידת החשיפה האישית או הלא-אישית לזוועות השבעה באוקטובר, או קרבה למפונים, לחיילות ולמשפחות. ניסיון לחבר בין דברים מסוימים נתקל בסירוב עיקש של הנפש, סירוב שמקורו בחרדה האיומה שתיווצר אם הדברים יתחברו. וכשלא ניתן לחבר, כשהחיבורים מותקפים, המחשבה עצמה מותקפת (ביון, 1959).

הנקודה השנייה קשורה למתקפה מסוג אחר – מתקפה של תכנים, דימויים, מילים, תחושות, שנטענו במשמעות טראומטית כל כך שהן מרגישות כמו חומר נפץ*. מילים ודימויים רבים שמתאימים מאוד לתיאור החוויה הנפשית של מטופלים רבים (כולל אלו שהיו רחוקים מהאירועים הטרגיים עצמם), הפכו לכאלה שהדעת לא סובלת. רשימה חלקית מאוד של תכנים שכאלה היא: חדירה, אלימות, ביטחון, גדר, ממ"ד, הגנה, מלחמה וקרב. יש עוד רבות, כולל המילים השונות שמסומנות בכוכבית לאורך הטקסט. מטופלים ומטפלים רבים מרגישים שאלו תכנים ומילים שאסור לגעת בהם עכשיו. החוויה הזו לא ייחודית למתחולל סביבנו בשבועות האחרונים. היא מופיעה פעמים רבות אל מול מטופלים שעברו אירועים טראומטיים, כמו תקיפה מינית. בוודאי שהיא מוכרת לכל מי שעסק ב"טריגרים טראומטיים". הייחודיות בעת הזו היא בהיקףהתופעה, האפקט הטראומטי ובאופיה. בפרט, לנוכח הערעור של הנחות בסיס שנמצאות ברקע בטיפול, הנחות שקשורות לכך שניתן לדמיין עתיד. השבועות האחרונים מתאפיינים, בין היתר, בהטלת ספק נפשית אצל רבים לגבי העתיד, שנחווהכמעורפל ביותר עבורם. בהינתן חוויה זו, התחושה שכדאי לא לגעת מובנת, אבל בעייתית ביותר. היא בעייתית מכיוון שהיא מייצרת איזור שלם בנפש שלנו שחייב להישאר במידה רבה לא מדובר, מאחור. אולם, בו בעת היא גם נובעת מתוך "האיזור הלא מדובר" ומתחזקת אותו. התמסרות לתחושה זו משאירה את החוויה מנותקת, את המטופל בודד ואת המטפלת חסרת מילים, ועם ארגז משמעויות שעבר דילול מאסיבי, בדיוק בהקשרים הקריטיים ביותר.³ נדרש מאיתנו מאמץ גדול שלא לשכוח את החשיבות של המגע עם הכואב והנורא, כשם שנדרש מאיתנו שלא לשכוח את החשיבות של המגע עם החיים.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

נסיגה, קיפאון ופריצה* קדימה

התוצאה המתבקשת, כביכול, של איזורי נפש קפואים, שלא ניתן לחשוב, להטעין במשמעות ולהעביר למטופל בתגובה, תהיה של נסיגה וקיפאון בטיפולים ארוכי הטווח שלנו. אולם, בשבועות האחרונים, אחת התגליות המדהימות (ומעוררות התקווה) עבורי בקליניקה הייתה שישנם כאלו שדווקא עכשיו עושים פריצות דרך, כמעט שועטים קדימה. בחלק זה ארצה לנסות לגעת בשתי התגובות הבסיסיות הללו – קיפאון ופריצה קדימה. אתחיל מהקיפאון ואסיים בהתקדמות, כי אחד העקרונות שחשובים תמיד, וביתר שאת עכשיו, הוא לזכור ולהתחבר לחיים ולתקווה. אין בכך בכדי לבקר או לבטא עמדה שיפוטית כלפי "התפרקות" או קיפאון. עם זאת, יש באמירה זו עמדה אתית (ואישית) שגורסת שטוב לו, לאדם, להתחבר לטוב, מבלי להכחיש קשיים וכאב. לכן, טוב שהחיים יהיו אקורד הסיום של הטקסט הזה.

את הקיפאון והנסיגה אפשר לחלק, כך נראה לי, לשני סוגים מרכזיים:

נראה שאנשים רבים, ולפחות חלקים מהחוויה, קפאו בזמן בשבעה באוקטובר. הזמן עצר מלכת. כל מה שקרה לפני מרגיש כמו לפני שנתיים. העולם קפא. עבור אנשים מסוימים מדובר בקיפאון רחב היקף ברמה הנפשית. אלו ירכיבו את "קבוצת הקפואים הראשונה". מדובר לעיתים קרובות באנשים שלא יכולים להשתחרר מהזוועות להם נחשפו בשבעה באוקטובר, או מהרישום הנפשי של האירועים בתוכם, על אדוותיו, קריסותיו ומפולותיו. החיים (בחוץ) של רובם ממשיכים, חלקית, אבל המיינד שלהם שם. הם שבויים* בתוך מעגל אינסופי סביב מה שהיה. מדובר במטופלים שכל ההוויה שלהם מסרבת לנוע. לדעתי, מתקיימת בתוכם מתקפה חסרת פשרות על הזכות להתקיים, להיות, לחיות.

מטופלים אחרים, רבים יותר, נמצאים בתוך קיפאון חלקי יותר. העניינים האישיים שלהם, דברים שליוו אותם באופן יומיומי, עמוק ומכאיב בשגרת חייהם ובטיפול, נעשו חסרי חשיבות. ארצה להציע שהנושאים הללו קפאו בזמן, לא מתוקף הזוועה שהם מכילים, אלא מכך שהנפש הפכה את התכנים הללו לבנאליים, ללא חשובים. אחת המוטיבציות הנפשיות המרכזיות להפיכתם ללא-חשובים היא פועל יוצא של אשמה, כזו הכרוכה ב"אשמת ניצולים", או באיזו דרישה פנימית שאירוע בסדר גודל כזה אמור לייצר "פרופורציות". אצל חלק מהקבוצה הזו, "קבוצת הקפואים השנייה", ההפיכה של התכנים ללא-חשובים היא ביטוי לחוויה נפשית של הצפה – חוויה נפשית שמתרגמת לתחושה שלא ניתן להכיל כל כך הרבה חשש וכאב בו-זמנית. צריך "לבחור במה להתעסק". אצל אחרים מתוך הקבוצה הזו, התכנים הללו נהפכים ללא חשובים בשל הבולטות הנפשית של תכנים שניתן לכנות "האם אני?" (או: חרדות קיומיות), לעומת תכנים של "מי אני?". כמיטב המסורת הפסיכואנליטית, בה לעיתים דבר והיפוכו הם תולדה של אותו הגורם, חוסר היכולת לעסוק בתכנים הללו הוא שמסביר, לדעתי, גם את התחושה המשלימה, זו שמגיבה לשבועות הללו בשאלות ה-"מי אני?" שאלות כבדות באופן בלתי-נסבל וחסרות פתרון. אני מאמין שרבים מהמטופלים שהיו בתהליך חיובי ומשמעותי נעצרו כעת באופן מודע ולא-מודע, זמנית, סביב נקודות הקיפאון הללו.

דרך נוספת להבחין בין הקבוצות הללו, שמעשירה את התמונה, לדעתי, היא לסגל נקודת מבט שמנסה להבין במה הם עסוקים ביומיום, במציאות שלהם. הקפואים "טוטאלית"⁴ עסוקים בהישרדות. הם מדברים ופועלים כמעט אך ורק מתוך דאגה להישרדות הנפשית והפיזית שלהם ושל הסביבה המיידית שלהם. חשוב לי מאוד להדגיש שאין לי כל כוונה להביע כאן ביקורת. הנחת המוצא שלי היא שאנשים "בוחרים" את התגובה הנפשית האפשרית עבורם. בקרב הקבוצה השנייה אפשר למצוא רבים שמקדישים אנרגיות רבות להתנדבות ועזרה לאחרים ולסביבתם המורחבת. הדאגה לעצמם, העיסוק בעצמם, נדחק והוקפא, אבל חלקו מוסט לדאגה לאחרים. אין ספק שהעיסוק הזה מבורך ובעל משמעות נפשית חיובית, ובכל זאת, נראה שעבור שתי קבוצות המטופלים הקפואים, ישנה נחמה נפשית כלשהי בלהיות תקועים . בשבעה באוקטובר, או בצמצום העיסוק בעצמם, עם הבדלי עוצמה וטוטאליות. החוויה הלא-מודעת (ולעיתים קרובות גם מודעת וממוסגרת כך חברתית) היא שרק אם נשהה נפשית מספיק "זמן",נוכל לכבד את זכר המתים, החטופים והעקורים. לשתי הקבוצות הללו, אין מבחינה פנימית, כרגע (!), את הזכות המוסרית (הפנימית) להתקדם.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

נוסף לקפואים, ישנם כמובן גם את אלו שנסוגים. מדובר בתגובה שסביר שנובעת מהתעוררות מחודשת של תכנים נפשיים נפיצים* עבורם, בין אם ישירות בשל אירועי השבעה באוקטובר, או בשל ההשתמעויות הנפשיות הספציפיות של השבועות הללו עבורם. בשלב זה, אינני יודע כיצד והאם נכון להמשיג אותם באופן אחר מנסיגות אחרות בטיפול אל מול תכנים ואירועי-חיים שונים. נסיגות שכאלו הן חלק אינטרגלי מטיפול. לדעתי, אפשר וכדאי לראות בנסיגות בתקופה הזו תנועה, תנועה שמבקשת להביע ולבטא תוכן נפשי שאל מולו אנחנו יכולים להתגייס*. ההתייחסות לנסיגות הללו כרוכה בהכרה בכאב, בפחד מחזרה לאחור, וגם בשאלת התקווה והאופק שנשקף קדימה.

העיסוק באופק מעביר אותי לסוג התגובה השני: התקדמות. בעוד שלא הופתעתי כלל לפגוש מטופלים שהגיבו למצב בקיפאון או נסיגה, מצאתי את עצמי מופתע במפגש עם מטופלים שנראה ודווקא האיצו תהליכים נפשיים (ומשיחות אני מבין שזו הפתעה לא ייחודית לי ולמטופלי). תובנות ומגע שלא היו אפשריים לפני חודש פתאום צצות בכל מיני מקומות. המפגש עם המטופלים הללו היה לא רק מפתיע אלא גם זימן התרגשות גדולה. בחלק מהמקרים, נראה לי שההתרגשות הזו מוצדקת, לגבי אחרים, היא מוקדמת מדי. כדי להבין למה, אבחין, בדומה לחלוקה הקודמת, בין שתי תת-קבוצות נפרדות.⁵

קבוצת המטופלים הראשונה היא קבוצה שעבורם ההתקדמות היא פסאודו-התקדמות. במבט ראשון, נראה שהמטופל עושה תנועה משמעותית, לפעמים משמעותית מאוד, פעמים רבות משמעותית "מדי". אני סובר שבמקרים אלו מדובר לא פעם בתגובה הגנתית מאנית למצב. אל מול החרדה האיומה, אל מול התחושה שאין מחר, או שלא בטוח שיהיה, חייבים לנוע מהר. כי אין זמן. כלומר, אנחנו עדים בעצם לבריחה אל הבריאות ממקום של חרדה איומה, ולא ממקום "טוב". מבט מעמיק יותר, יחד איתם, מגלה את השבריריות של ההתקדמות הזו, והחרדה האיומה מהקריסה המהירה שעשויה להיות ל"התקדמות" הזו, אם ננסה להבין אותה יחד. עם המטופלים הללו ההתקדמות לא מחזיקה. יש בה משהו לא "כנה", לא בהלימה אמיתית למציאות הנפשית שלהם. מדובר בניסיון נואש להתמודד.

קבוצת המטופלים השנייה היא הקבוצה שמעוררת אופטימיות והתרגשות רבה ומוצדקת. מדובר במטופלים שלמרות שהם מחוברים לכאב ולחרדה, זו המשותפת לכולנו, מצליחים להתחבר גם לחיים. המטופלים הללו מוצאים את הכוח והחיוניות לדחוף את עצמם קדימה. ניכר שהם מחפשים באופן חיובי ואמיתי משהו חי להאחז בו. בין המטופלים הללו יש כאלו שנחשפו יותר ופחות, וכאלו שהיו קרובים יותר או פחות לאירועי השבעה באוקטובר והמלחמה. רבים מהם גם עסוקים מאוד ולעיתים מוצפים בתכנים הנפיצים שבהם אנחנו עוסקים בשבועות האחרונים. לכן, נראה שהאפשרות למהלך הנפשי הזה לא קשורה בהכרח במרחק הנפשי מהזוועה. בקרב מטופליי, נראה שאלו שתנועה זו מתאפשרת בקרבם הם אלו שהצליחו במהלך הטיפול לגעת בזוועות האישיות שלהם באופן עמוק (דיכאון בלתי נסבל, פגיעה מינית, חוסר אונים, חרדות קיומיות). הסבר אפשרי לכך הוא שנוצר במהלך הטיפול (או החיים) רישום בנפשם של חומרי נפץ* שניתנים לנטרול (חלקי), ושל אפשרות לצמיחה וחיים שאחרי הכאב והשבר. היכולת להחזיק את הגם וגם מבוססת ומשמעותית עבורם ומהווה משאב יקר ערך ליצירת איזון, מחד, ולהתקדמות וצמיחה, מנגד.

סיכום

במאמר זה ניסיתי לעשות שני דברים. ראשית, ביקשתי להצביע ולתת משמעות לקשיים שהתקופה הנוכחית מזמנת לעמדה הטיפולית ולתפקידי המטפלת. שנית, ניסיתי להבחין בין מטופלים שתגובתם הנפשית בשבועות האחרונים מתאפיינת (בעיקר) בנסיגה, לעומת אחרים שפורצים* קדימה. כחלק מסיכום המאמר, אני רוצה כעת לנסות ולשרטט בקווים כלליים את עמדת המטפלת אל מול ההבנות הללו. בעיניי, בימים אלו אנו נדרשים להחזיק שני חלקי חוויה מהותיים עבורנו ועבור המטופלים שלנו. עלינו לקבל ולהביט בחמלה על העובדה שקשה לחשוב ולשאת את הערפל סביבנו, מאחורינו ולפנינו. מנגד, גם נדרש מאיתנו לא לוותר על האפשרות והתשוקה לחשוב ולהבין. להאיר בפנס ההקשבה וההבנה שלנו מקומות שאותם ניתן להאיר, אפילו באופן מעומעם. זרקורים קטנים אלו יאפשרו, עם הזמן, לחבר יחד פיסות של מחשבות ולגעת בתכנים הנפשיים המורכבים שמתעוררים אצל כולנו. אחד האיזורים הללו עשוי להיות החזרה לעיסוק בסוגיות "אישיות", או בולטות מחודשת של "צורות" התמודדות וייצוג נפשיות שנעדרו לאורך תקופת הקיפאון. כל חזרה, כל תנועה כזו, היא מבע של שינוי ושל התפוגגות מסוימת של הערפל. מעבר לכך, אני מציע שננסה לפחד כמה שפחות מהמילים והתכנים הנפיצים שהזכרתי. אין ספק שהשימוש במילים הללו, כדרכים להמשיג ולהבין את עולמה הנפשי של המטופלת, כדרכים בהן ניתן לפרש או לשקף כמטפלות, צריך להיעשות במחשבה ומתוך התאמה. עם זאת, הימנעות משימוש בהן או התייחסות אליהן כאל חומר נפץ* של ממש, מהווה חיבור וביטוי של החרדה מפני שבריריות רבה והתפרקות, ומנוגדת לתנועה שעושה הנפש בהטענת המילים הללו. טעינת המילים הללו במשמעות ההרסנית הזו מרמזת על התעוררות של תכנים נפשיים עמוקים ומשמעותיים. התעוררותם יכולה להוות הזדמנות, בתוך הסביבה האמפתית והמכילה של חדר הטיפולים, למגע קרוב איתם, מגע שמהווה חלק מהכוח החי והמחבר שכולנו משתוקקים למצוא בימים אלו (ובכלל).

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

כמה מילים אחרונות, בעלות גוון אישי יותר. מעבר לתוכן שניסיתי להציג במאמר זה, כתיבתו מהווה גם ניסיון לעזור לעצמי ולאחרים לחשוב ולשזור יחד פיסות מחשבות שאני מניח שליוו מטפלים רבים בשבועות האחרונים. הבחירה והאפשרות לחשוב, היא ביטוי משמעותי, לדעתי, של ניסיון הנפש למצוא נחמה, תקווה, עתיד וחיים. הניסיון הזה חמקמק מאוד בימים אלו. ייתכן שאחד הביטויים של חמקמקותו הוא הנטייה של רבים מהכותבים כעת (כולל אותי) לסייג את דבריהם בכך שהם "ראשוניים". נראה שכמעט מפחיד לחשוב, ועל אחת כמה וכמה להאמין שיש בידינו הבנה משמעותית, שהיא לא רק ראשונית. אני מעדיף לחשוב על הדברים מזווית מעט אחרת ולקרוא למה שאחרים ואני מנסים לעשות "ראשית חשיבה". זוהי חשיבה של ממש, גם אם ההבנות שלנו הן התחלתיות ורב הנסתר על הגלוי. לבסוף, המחשבות הללו התאפשרו, ונשזרו יחד, מתוך מגע ושיח עם קולגות ועם חברים, וכמובן מתוך המפגש עם מטופליי. אני מודה על כך מאוד. למגע עם האחר והמחשבה בנוכחותו יש ערך שקשה להפריז בו.

הערות

1. האסוציאציה שמעלה המשפט הזה לתפיסתו של פרנקל לגבי חיפוש משמעות בשואה, איננה מקרית. אבל לא בתפיסה זו בכוונתי לעסוק.
2. המילה "מתקפה" היא מילה שנטענה, לדעתי, במשמעות הרסנית. כך גם מילים אחרות שאסמן ב-*. בהמשך אגע בנקודה הזו בדיוק.
3. בוודאי שיש מצבים שבהם נכון שלא להשתמש במילים מסוימות, שלא לגעת בתכנים מסוימים. אין באמור כאן או בדברים שאציין בסוף דבריי המלצה להגיב באופן פרוע וחסר רגישות. רחוק מכך.
4. הכינוי הזה הוא מרחיק לכת מידי וכוללני מידי. אף אחד, אף פעם, לא נמצא טוטאלית בשום מצב. הפסיכואנליזה לימדה אותנו, בין היתר, שתנועה ומנעד קיימים תמיד, גם אם לעיתים הם קלושים.
5. אין לי ספק שההבחנות שאני מציע, הן בין סוגי התגובות והן בחלוקתן לתת-קבוצות, אינן ממצות.

מקורות

אורן, א' (22 באוקטובר 2023). עבודה פסיכודינמית בצילה של מציאות רדיקלית. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4641

Bion, W. R. (1959). Attacks on linking. The International Journal of Psychoanalysis, 40,

308–315