עבודה פסיכודינמית בצילה של מציאות רדיקלית
אביאל אורן
מטרתי במאמר הנוכחי היא לסכם מספר מחשבות שעלו בי במהלך פסיכותרפיה-פסיכואנליטית מאז ה-7.10.2023, לאחר המתקפה הרצחנית שבוצעה על ידי חמאס בדרום הארץ. אני מציע לנסות ולהבין את המחשבות הללו במסגרת החשיבה הפסיכואנליטית הקלייניאנית, אשר מתייחסת ישירות למפגש עם רוע הנגזר מדחף המוות, לצד התאבלות ואמונה בטוב ובתקווה לתיקון. אני סבור שלצד הצורך בהתערבויות נקודתיות במשבר עם אנשים שחוו אירועים טראומטיים (בלשון המעטה), ישנה שאלה כיצד אנחנו מקיימים פסיכותרפיה-פסיכואנליטית תחת מציאות רדיקלית המשותפת לנו ולמטופלינו. אני מציע שההבנה של הערך והמשמעות של העבודה הדינמית בתקופה זו, מהווה ניסיון אקטיבי שלנו שלא להימחץ תחת דחף המוות, ולהתעקש על החשיבות של הנפש ושל המציאות הפנימית. ניסיון זה מקבל ביטוי בהבנה שצורך מרכזי שלנו ושל מטופלינו בתקופה זו הוא לכונן מחדש את האובייקט הטוב המופנם, וכי הדבר מתאפשר בין היתר באמצעות חוויה ופירוש של המפגש בין עולמו הפנימי של המטופל, לבין המציאות החיצונית המזעזעת במהלך המפגש הטיפולי במסגרת יחסי ההעברה. סיכום זה אינו מתיימר לסקור את כלל הספרות הרלוונטית בנושא, או להציג מסגרת חשיבה מקיפה על המצב. אלא, ברוח העמדה הדיכאונית, לנסות ולהציג מחשבות ראשוניות בתקווה שאחרים יוכלו למצוא בהן ערך במהלך עבודתם הטיפולית.
הקדמה
בסיכום קצר זה אני מציע מחשבות ראשוניות על פסיכותרפיה פסיכואנליטית תחת תנאים של מציאות רדיקלית, כגון זו שאנו חווים בימים אלו. אני סבור שחשיבה על נושא זה באמצעות האסכולה הפסיכואנליטית הקלייניאנית הינה בעלת ערך, כיוון שמסורת חשיבה זו שמה במוקד את המפגש עם רוע והרסנות, לצד התאבלות ואמונה בטוב המתקיים במין האנושי. עם זאת, אני סבור שעם התאמות קלות סיכום זה עשוי לסייע גם למטפלים עם אוריינטציות פסיכואנליטיות ופסיכודינמיות אחרות.
מרבית השיח הטיפולי המתקיים בימים אלו עוסק בנושא של התערבויות במשבר. הדבר מובן מאליו לאור המשבר החריף שכולנו נתונים בו ומספר האנשים הרב שחוו אירועים טראומטיים חריפים. יחד עם זאת, מטפלים רבים מחזיקים במקביל גם מספר רב של טיפולים מתמשכים המתקיימים בגישה הפסיכודינמית, בקליניקה הפרטית ובשירות הציבורי כאחד. ישנה שאלה כיצד מחזיקים ומסייעים למטופלים שלנו לצלוח את הימים הללו. לעיתים, ישנה נטייה "לשמוט" טיפולים דינמיים ארוכי טווח בתקופה זו. פעמים במודע, ופעמים באופן לא מודע. במודע הדבר נובע אולי ממחשבה כי זהו אינו הזמן לעבודת עומק פסיכודינמית. ברמה הלא מודעת אני מאמין ששמיטה זו קשורה לצורך שלנו להימנע ממפגש עם מה שמתחולל בתוכנו בתקופה זו, ומהווה כניעה של דחף החיים לדחף המוות.
פרופ' יולנדה גמפל טבעה את המונח קירות נופלים, עבור מצבים בהם ה"קיר" החוצץ בין קירות הקליניקה לבין החוץ נופל, וגם הקיר בינינו לבין המטופל1. המטפל והמטופל נתונים שניהם יחדיו ובנפרד להשפעתה של מציאות רדיקלית. אציע מחשבות ראשוניות על העבודה בתקופה זו מניסיוני שלי, ואמשיג מחשבות אלו באמצעות תמות מרכזיות בהגות הקלייניאנית: המפגש עם המציאות, דחף החיים ודחף המוות, יחסי אובייקט מופנמים ועיבוד של תמות תוך-נפשיות באמצעות יחסי ההעברה.
מציאות
החשיבה הקלייניאנית עוסקת בין היתר בשאלה כיצד אנו פוגשים את המציאות. האדם פוגש את המציאות דרך שתי עמדות נפשיות שונות: הפרנואידית-סכיזואידית והדיכאונית. בעמדה הדיכאונית אנחנו מסכינים לפגוש את המציאות – הפנימית והחיצונית, ואילו בעמדה הפרנואידית-סכיזואידית האדם מסרב למציאות - מכחיש אותה, משליך את המציאות הפנימית שלו לתוך האחר, נמנע ממנה, מעוות אותה ומשחית אותה (קליין, 1940, 1946, 1952א'; רוט ודורבן, 2022).
כך, במצב הנוכחי (ולמעשה בכל מצב) כל אחד מאיתנו פוגש את המציאות בשני רבדים הקשורים זה בזה באופן שכמעט ואינו ניתן להתרה. הראשון, מפגש עם המציאות החיצונית, עם הזוועה שאירעה. השני, מפגש עם המציאות הפנימית, היינו עם הרגשות, פנטזיות לא מודעות, דחפים, חרדות והגנות שעולים בנו במהלך המפגש עם המציאות החיצונית.
אנו ומטופלינו, חווים בתקופה הזו משבר חריף הכולל מספר רב של היבטים: מפגש עם רוע צרוף, דחף מוות משתולל, אובדן של אנשים קרובים יותר ופחות, אובדן הביטחון בהנהגת המדינה, חוויה של כשל במוגנות, ילדים בבית ללא מסגרת, שבר בשגרת היום-יום ועוד. כמטפלים, רובנו לא רגילים לעבוד בתנאים אלו, ובמרבית המקרים הפניות שלנו ללמוד כיצד עובדים במצב מעין זה (ואולי חלק מההכרה במציאות היא שאין מדריך מוגדר לנושא) היא מוגבלת.
במצב זה עלינו להסתמך על ההפנמות שלנו, מה שקרוי בחשיבה הקלייניאנית האובייקט הטוב המופנם (קליין, 1952א', 1957). לא ניתן לעשות כעת עוד מקצה אימונים ושיפורים. אנחנו יושבים מול מטופל, ומה שיש לנו להציע לו זה את עצמנו ואת ניסיון חיינו. לעיתים, הניסיון ללמוד עוד ועוד שיטות טיפוליות אשר כביכול מותאמות למצב (אני מדגיש שוב שאיני עוסק ומתייחס להתערבויות נקודתיות הנדרשות בקרב מטופלים שחוו אירועים טראומטיים חריפים בעת האחרונה), מהווה בין היתר ניסיון להכחיש את המציאות הזו. מנגד, במצבים מעין אלו, אנחנו יכולים לפנות לאובייקט הפסיכואנליטי המופנם שלנו ולהישען עליו (רולניק, 2022). לא במובן של "לשלוף" תיאוריות פסיכואנליטיות, אלא לאובייקט מופנם חי, יצירתי, שהפנמנו במהלך ההדרכות, הטיפולים וניסיון חיינו. כינונו של אובייקט טוב מופנם במציאות הפנימית, זוהי אולי המשימה ההתפתחותית המרכזית בחשיבה הקלייניאנית (קליין, 1957).
אחד הקשיים שעולים לאחר מפגש עם רוע צרוף, גם עבורנו וגם עבור המטופלים שלנו, הוא התערערות האמונה בטוב, והחרדה הכרוכה בכך. המפגש עם הרוע והזעזוע החיצוני, מגרה ומעורר זעזוע דומה בעולם הפנימי. עולה הצורך לכונן מחדש את האובייקט הטוב המופנם במציאות הפנימית שלנו, כלומר, לכונן מחדש את האמונה שיש טוב בעולם, שיש תקווה, שיש אנשים טובים שנכונים להושיט יד ולעזור, ושיש ביכולת שלנו להסתמך על עצמנו ועל הקרובים לנו ולצלוח את המשבר. במפגש הטיפולי, הכינון המחודש של הטוב הפנימי, כולל אמונה בערך של המפגש שלנו עם המטופלים, גם בתקופה הזו.
היכולת שלנו לסייע למטופלים במשימה זו קשורה ישירות בשאלה עד כמה אנחנו מוכנים לפגוש את המציאות? גם את הזוועה שמתרחשת שם בחוץ, אבל גם את נקודת הממשק של הזוועה הזו עם העולם הפנימי שלנו. אם לא נשאל את עצמנו את השאלה הזו, נתקשה לסייע להם.
לדוגמה, אחת המלכודות שהתפקיד שלנו מציב לפתחנו, היא אידיאליזציה של המטופל (כלפינו) ואידיאליזציה עצמית. האם בעת המפגש הטיפולי ניצמד לעמדה של מטפל יודע כל? כזה שאינו חרד, אינו אבל, אינו מבולבל והמום? איזו הקלה זו להיות סוף סוף בימים הללו זה שיודע. הבעיה היא שהדבר כרוך בהזדהות השלכתית בה אנחנו שמים את החלקים המפוחדים, הלא יודעים, המבולבלים של עצמנו בתוך המטופל, ולמעשה מחלישים אותו.
"מלכודת" נוספת היא נפילה לאחת משתי עמדות קצה ששתיהן כוללות היבט של סירוב לפגוש את המציאות. הראשונה היא "ניתוק". האם אנחנו "אמא מנותקת", כזו שמסרבת לפגוש את האימה הראשונית של התינוק שלה, ומסבירה שהכל בסדר ואין "מפלצות" בעולם? או שלחילופין אנחנו מהווים "אם היסטרית", שהחרדה של התינוק מציפה אותה והיא מציפה אותו בחזרה בתורה (ביון, 1962). מצאתי שבתקופה זו לא מעט מטופלים שואלים בדרכים שונות מה שלומנו, גם על מנת לברר איפה אנחנו נמצאים על הספקטרום הזה, ובמטרה לבדוק שאנחנו מסכינים לפגוש אותם ואת המציאות הפנימית שלהם.
הכחשה של העובדה שה"קיר נפל" ושגם אנו שותפים לחלק מחוויותיו של המטופל תשאיר אותו לבד, ונימה של זיוף תחלחל למגע בינינו לבינו, שכעת הוא זקוק יותר מתמיד שיהיה אותנטי וכנה. בו בזמן, אל לנו לשכוח את שתי המציאויות (פנימית וחיצונית) - המטופל לא חווה כמונו את השבר, כי אנחנו אנשים שונים עם עולם פנימי שונה. לצד ההכרה בשבר המשותף במציאות החיצונית, עדיף שלא נותיר את השיח הטיפולי ברובד הזה אלא נחתור להבין את המפגש הספציפי והייחודי של כל מטופל עם המשבר הנוכחי. להימנע מלעשות שימוש במציאות החיצונית בשביל להכחיש את המציאות הפנימית, או במילים אחרות לדבוק בהרס שמתחולל בחוץ ("זה פשוט נורא מה שקרה") בשביל להכחיש את התגובה הפנימית להרס הזה ואת ההרס הפנימי.
פרויד אמר שלפעמים סיגר הוא רק סיגר. האמת היא שסיגר הוא תמיד סיגר ו"עוד משהו". מרבית הזמן אנחנו עסוקים בסיגר. כמה נהרגו? כמה נחטפו? למה זה קרה? איך עוברים לחו"ל? מה הסיכון מטילים? מתי תהיה כניסה קרקעית? בשעה הדינמית, אנחנו מתעניינים גם ב"עוד משהו". גם אם נעשה עם המטופל עבודה מצוינת, הסיגר עדיין יישאר סיגר, המצב המציאותי לא ישתנה, אבל את ה"עוד משהו" ניתן לשנות, באופן שיקל על המטופל לשאת את המציאות.
לדוגמה, ישנם ילדים אשר מאוד חוששים מהטילים, הרבה יותר ממרבית הילדים. אצל חלקם, הדבר קשור למתקפות המרובות שלהם על האובייקט הטוב, על ההורים, על הזוג ההורי. לכן, לחרדה המציאותית נוספת חרדה פרנואידית באופייה.
מוקד מרכזי בחשיבה של קליין הוא העבודה עם הכאן ועכשיו במסגרת יחסי ההעברה (קליין, 1952ב'). למטופל יש עולם פנימי. הוא כל הזמן משליך אותו החוצה ואז מפנים אותו חזרה פנימה. נקודת המפגש שלנו והיכולת לסייע לו היא בדיוק בנקודה בה אנחנו פוגשים בצורה חיה את ההשלכות שלו ומפרשים אותן, ואז מסייעים לו להפנים אותן בצורה שונה. למטופל יש סיפור פנימי על העולם, ובעיקר על עצמו ועל האחר, פנטזיה לא מודעת. אנחנו מנסים להפוך את הפנטזיה הלא מודעת למודעת. אם נחזור לילדים החרדים מטילים, אם אנחנו במגע עם האופן שבו הילד "משגר טילים" עלינו במהלך הפגישה (קוטע אותנו כל פעם שאנו עומדים לפרש, עובר משחק כאשר מתקרבים לנושא מהותי, פשוט זורק לעברנו חפצים שונים בכעס...) ועם התחושות שעולות בנו עקב כך, אנחנו יכולים לפרש את החלק שחרד מטילים באופן פרנואידי כהשלכה שלו, ולסייע לו לכונן אותנו מחדש כאובייקט טוב (כזה שנשאר איתו וחושב איתו למרות ה"טילים" שהוא משגר לעברו), ודרך כך לאושש את האמונה שלו בטוב שקיים בעולם.
דחף המוות ודחף החיים
קליין הייתה מהאנליטיקאיות היחידות שאימצה את הרעיון של פרויד אודות דחף החיים ודחף המוות. פרויד (1920) הציע שיש בנו דחף אינהרנטי לעבר פירוק, דיס-אינטגרציה, חזרה למצב דומם חסר חיים. קליין (1946, 1952א', 1957) הרחיבה משמעותית את המושג. תקופות מעין אלו, בדומה לסגרים בקורונה, מגרות אצל רבים מאיתנו את דחף המוות. את הרצון לפרוש, לוותר, להרים ידיים ולהישמט לתוך מצב תודעתי דומם ומושתק. התמודדות עם דחף המוות בהיבט הזה דורשת מאיתנו מאמץ אקטיבי – להישאר נוכחים, סקרנים, חושבים. רק מתוך מגע עם הנטייה הזו בתוכנו נוכל גם להתנגד לה. מטופלים נושרים מטיפול בתקופה הזו, מבטלים פגישות, הם "לא רוצים" שנפריע להם לשקוע ולהישמט. ההתעקשות שלנו על המשמעות של המשך העבודה שלנו בתקופה הזו, היא התעקשות על החיות והחיוניות של הנפש, התעקשות על דחף החיים שנמחץ תחת דחף המוות בשבועות האחרונים.
לדוגמה, ניתן לחשוב על הורים בהדרכות הורים, שמתארים הסתגרות שלהם ושל ילדיהם בבית בתקופה הזו. אין מסגרת, אין דרישות, מפחיד לצאת החוצה, מה הטעם להגיע להדרכת הורים?. במבט נוסף, לא פעם נזהה גם שמיטה של הילדים מה"מיינד" של ההורה במצבים אלו. הורים מעין אלו זקוקים לכך שנסייע להם לחשוב על עצמם, וגם על הילדים שלהם דווקא בתקופה הזו.
בהיבט הקלייניאני, דחף המוות כולל גם את ההרסנות האינהרנטית לטבע האנושי. השנאה, הסאדיזם, התוקפנות, החמדנות וצרות העין. להבנתי, האירועים בדרום היוו התגלמות של דחף מוות טהור, רצחני. בחשיבה של קליין בריאות נפשית קשורה בכך שדחף המוות ממוזג בדחף החיים, כאשר ידו של האחרון על העליונה. ככל שדחף המוות מתפצל מדחף החיים, הוא נותר בצורה טהורה, רצחנית. מפגש עם התופעה הזו הוא מזעזע, מטלטל, וכולנו פגשנו בו מאז ה-7.10 במידת קרבה זו או אחרת. הדחף להתנתקות והישמטות מהווה גם תגובה לעוצמת הלחץ שמופעל על הנפש בתקופה זו.
כמטפלים, אנחנו צריכים לדעת לכבד את ההגנות של הנפש מול המפגש עם דחף המוות בצורה זו. לדוגמה, להבין שנפגוש פעמים רבות רגרסיה למנגנוני וארגוני הגנה ישנים יותר אצל מרביתם של מטופלינו. הנרקיסיסט יהיה עוד יותר נרקיסיסט, הסכיזואיד יותר סכיזואיד. השאלה היא איך לסייע למטופלים לעכל את התמות הללו, מבלי להציף אותם. להחזיק עבורם (וגם באופן מילולי מפורש) את המציאות החיצונית. לסייע להם שלא להסתגר מפניה, ולא לטבוע בה, כל מטופל בהתאם למנגנוני ההגנה ויחסי האובייקט המופנמים שלו.
אני חושב שזו אחת המגמות הדומיננטיות שפגשתי בשבועיים האחרונים – המפגש הטראומטי עם השבר במציאות החיצונית החזיר רבים לחוות את עצמם שוב מבעד למנגנונים קדומים וראשוניים יותר, גם מטופלים שמצויים בטיפול שנים ארוכות ועשו התקדמות משמעותית מאוד. במצבים הללו, המטופל זקוק לכך שנחזיק עבורו (וגם נשקף) את ההבנה שהנסיגה היא תולדה של שבר במפגש של כולנו עם המציאות החיצונית, שזו נסיגה זמנית, ושיש בו גם את הכוחות והיכולת לפגוש את המציאות מעמדה אחרת. אם אנחנו נאבד את הפרספקטיבה הזו, המטופל עלול להישמט עמוק יותר לתוך העמדה המוקדמת יותר, וגם להאשים ולהלקות את עצמו. בתקופה הזו חשוב לגלות הרבה אמפטיה והבנה ל"נסיגה" של המטופל, ולסייע לו לגלות את אותה האמפטיה כלפי עצמו.
יחסי אובייקט מופנמים
כל אדם, פוגש את המציאות החיצונית באמצעות התיווך של יחסי האובייקט המופנמים שלו. כאמור, בחשיבה הקלייניאנית יש שתי עמדות נפשיות מרכזיות – פרנואידית-סכיזואידית ודיכאונית. אם נפשט זאת, בעמדה הפרנואידית-סכיזואידית האובייקט מעורר בנו פרנויה, ואילו בעמדה הדיכאונית אנחנו חווים אשמה (וחרדה) על הפגיעה שהסבנו לאובייקט בהתקפות שלנו עליו. בעמדה זו אנו מבינים שהשד הרע שאנחנו כל כך שונאים על הסבל שהוא מסב לנו, הוא למעשה אותו שד שאנו אוהבים וזקוקים לו (קליין, 1952א', 1957).
קליין (1940, 1946, 1952א') מציעה שכל אירוע משמעותי במציאות החיצונית, בייחוד כזה שכרוך באובדן, נחווה מבעד לשתי העמדות הנפשיות הללו. בשביעי באוקטובר חווינו כולנו אובדן נוראי: חלקנו אובדן של אנשים קרובים יותר או פחות, אובדן של תחושת ביטחון, אובדן של אמון בהנהגה, חלקנו חווה שבר עקב אובדן של פנטזיה על מציאות מסוימת שחשבנו שיכולה להתקיים (שלום הרמוני בינינו לבין שכננו, יכולת למחוק את האחר הפלסטינאי ולהכחיש את קיומו), וכן הלאה. קליין (1940) סבורה שמול אובדן במציאות החיצונית, מתעוררת בנו שוב בעולם הפנימי ההתמודדות עם הפגיעה (ועקב כך עם האשמה והחרדה) שהסבנו לאובייקט, ועם הרצון והשאיפה לתקן אותו.
לאורך השבועיים האחרונים שמתי לב שתמה שנוכחת בצורה מאוד דומיננטית, אם כי באופנים שונים, בקרב רבים ממטופליי ומכרי היא אשמה. יש כאלו שחווים את האשמה מעמדה פרנואידית-סכיזואידית – האם הם מתנדבים מספיק? עושים מספיק? רגישים מספיק? עצובים מספיק? במקרים מעין אלו האשמה נחווית יותר כחרדה רודפנית. המוקד שלה הוא הנזק שייגרם לעצמי, ולא הנזק שנגרם לאחר.
יש גם כאלו החווים אשמה מוגזמת, הנובעת מעמדה אומניפוטנטית. במקרים בהם אנו מנסים להימנע מהאמת הדפרסיבית שאין לנו שליטה על המציאות, ושדברים רעים קורים, נעדיף לחוות אשמה מציפה, על פני החרדה הכרוכה בעמידה מול עולם שלא נמצא תחת שליטתנו. בניסוח שונה, במקרה זה אנחנו נמנעים מההכרה שהאובייקט האהוב נמצא מחוץ לשליטתנו, ושאין ביכולתנו להגן עליו או לתקן אותו בצורה מוחלטת. כמובן, שאשמה זו מתכתבת עם החרדה שאנו אלו שגרמנו למצבו העגום של האובייקט.
אחרים, יכולים לחוות אשמה דפרסיבית יותר, אבל ועצב על הנפגעים, ואפילו עצב על הנפגעים שייגרמו לצד השני בהמשך. כל "סוגי האשמה" הללו, משקפים יחסים בין העצמיים של המטופל לאובייקטים המופנמים.
מול האשמה עולים ניסיונות שונים לתיקון (קליין, 1940). התיקון הדפרסיבי כולל הכרה בפגיעה שפגענו, ורצון לסייע לאחר, מתוך הבנה שהיכולת שלנו לשקם אותו ולסייע לו היא חלקית בלבד. לעיתים, התיקון הוא אכן דפרסיבי, ונעשה מתוך הכרה בחלקיות שלו. פעמים אחרות, הניסיונות לתיקון הם פרימיטיביים יותר. לדוגמה, התיקון המאני – כולנו מכירים אנשים המתישים את עצמם לחלוטין בהתנדבויות כאלו ואחרות (החשובות מאוד בפני עצמן), כאילו אם ייתנו את כל כולם ולמעלה מזה אז עצם קיומו של האירוע הנורא יימחה והם לא יצטרכו להרגיש את האבל, החרדה והכאב (כלומר לרוב הניסיון הוא להכחיש את ההשלכות הרגשיות ולא את האירוע עצמו). תיקון אחר הוא התיקון האובססיבי, לראות עוד ועוד חדשות, לגלול שוב ושוב, להתעדכן בכל פרט, כאילו הפעולה האובססיבית החזרתית מקנה שליטה כלשהי במצב, ועל האובייקט הפגוע.
במקביל, יש מטופלים החווים את המתרחש מעמדה יותר פרנואידית-סכיזואידית, כדוגמת הילדים החרדים מטילים שהזכרתי קודם לכן. תמה נוספת בה נתקלתי, היא כמובן החרדה מחדירה של מחבלים. בעוד הקורונה התכתבה עם החרדה הפנימית להרעיל ולהדביק את האובייקט, והיות מורעל ומודבק על ידו, האירועים הנוכחיים מתכתבים עם החשש שלנו מהחודרנות והחבלה שלנו כלפי האחר, וכמובן מהיות נחדרים על ידו בו בזמן.
תמה זו עולה בעיקר בקרב מטופלים המצויים בעמדה הפרנואידית-סכיזואידית, כיוון שבעמדה זו ישנו שימוש מוגבר בהזדהות השלכתית, וחוסר מובחנות ונפרדות בין העצמי לאובייקט (קליין, 1946). במצבים בהם האדם מתקשה לשאת את הנפרדות שלו מהאחר, יש לו לעיתים נטייה לחדור ו"להתערבב" עם האובייקט המופנם ועם האחרים המציאותיים. לדוגמה, אני יכול לחשוב על אנשים שמנסים להבין איך הם מרגישים ביחס לנושא מסוים דרך חקירה של הזולת ("איך אתה מתמודד עם הטילים? יש לכם ממ"ד? אתם לא מפחדים? מתי תשלחו את הילד למסגרת?"). לחילופין, ילדים שמתקשים לשאת גבולות במהלך המפגש – ייכנסו לחדרים אחרים, יפתחו מגירה אישית של המטפל, ישמיעו רעשים מחוץ לחלון של חדר הטיפולים וכדומה. ככל שהחודרנות כרוכה ביותר צרות עין, כך החרדה תגבר. מפגש חי עם החוויה הזו בטיפול, פירוש לא נקמני שלה, וקישור בינה לבין החרדה המוגברת בימים אלו מחדירה של מחבלים, עשויה להקל משמעותית על החרדה של המטופל מחד גיסא, ולסייע לו לכונן שוב את האובייקט הטוב המופנם מאידך גיסא.
ההקלה בחרדה של המטופל נובעת גם מכך שעולה בידו לכונן שוב את ההבחנה בין החרדה הנובעת מהפנטזיה הלא מודעת במציאות הפנימית, לבין הפחד מהסיטואציה במציאות החיצונית. לעיתים, גם הסבר למטופל על ההבחנה בין שני "סוגי החרדות" הללו עשוי לסייע (לדוגמה: "נכון שבאמת כרגע יש סכנה מסוימת מטילים, אבל אני חושב שהחרדה שלך קשורה גם ל... וחשוב להבין שבפועל לפחות כרגע הסכנה בנתניה להיפגע מטיל היא לא כה גדולה"). אולם, ההקלה המשמעותית מגיעה כאמור מתוך חוויה ופירוש של התמות בתוך יחסי ההעברה בצורה חיה2.
חשוב לזכור, שמרבית הזמן אנחנו פוגשים את התופעות המתוארות לעיל באופן מעורבב: חרדות רודפניות לצד חרדות דיכאוניות, ניסיונות תיקון דפרסיביים המהולים בניחוחות מאניים, מתקפה על האובייקט לצד אהבה אליו.
המטפל
ואיפה המטפל בתוך כל זה? ראשית, כמו המטופלים שלנו, גם אנחנו חווים את המציאות מבעד לעולמנו הפנימי. העמדה הדיכאונית משמעה מגע כנה בראש ובראשונה עם הבמציאות הפנימית, וחשוב מאוד שנכיר בצורת ההתמודדות שלנו: אנחנו הופכים ליותר אובססיביים? יותר מנותקים? יותר מוצפים? מאניים? ציינתי כבר סכנה אחת, והיא לשקוע במעין אידיאליזציה של עצמנו, לשים את החרדה אצל המטופלים ולחוש ביטחון בתוכנו.
סכנה אחרת היא קריסה למציאות החיצונית ונטישה של הנפש. במצב הזה אנחנו יותר מדברים עם המטופלים על המצב, מנרמלים כל תגובה שלהם ביחס למצב וכדומה. לא שלא צריך לנרמל, אבל הדרך שלנו להיות עם המטופלים בצורה אמפטית בטיפול דינמי, היא להישאר במגע עם מה שבאמת מתחולל אצלם בפנים. לקשר את השבר הנוכחי עם העבר שלהם, וההיסטוריה החיה של יחסי האובייקט שלהם.
בסופו של דבר, אני חושב שהדבר שיכול לסייע לנו יותר מכל, הוא אותו הדבר שאנו מציעים למטופלים שלנו. ההיאחזות בנפש, בסקרנות, בניסיון להבין. המוכנות להיות במגע כנה, גם עם מה שקורה בפנים וגם עם מה שהתרחש ומתרחש בחוץ, אבל גם להבין את מגבלותינו, מה אנחנו יכולים ומה לא. כל אלו מהווים אמצעים לכונן ולהיאחז באובייקטים הטובים שבתוכנו. בפועל, זוהי התקופה שחשוב להיעזר בטיפול, בהדרכות, בחשיבה תיאורטית ואחד בשני בניסיון לעכל משהו מהמתרחש בתוכנו ולסייע למטופלים שלנו לעשות את אותו הדבר.
בסיכום קצר זה ניסיתי לעכל את השבועות האחרונים באמצעות החשיבה הפסיכואנליטית הקלייניאנית, המהווה עבורי נחמה ונקודת משען בתקופה זו. כמובן שמדובר במחשבות ראשוניות בלבד, וכל שבוע מעמת אותנו עם הצורך להיות במגע מתמשך עם המציאויות המשתנות תדיר. נראה שטיפול פסיכודינמי במציאות מעין זו, דורש מאיתנו עבודה פנימית מתמשכת ומגע "משולש" עם מה שמתרחש בתוכנו, מחוצה לנו ובקרב מטופלינו.
אני מאמין, שנכון לזמן כתיבתן של שורות אלו, רובנו עדיין מסרבים במידה זו או אחרת להכיר ולפגוש בהשלכות הנפשיות (והמציאותיות) של מה שאירע ומה שמתחולל כרגע, וכי בשבועות הקרובים ההכרה הזו תחל לחלחל והחרדות, הכאב והקושי יצופו. מאבק על המשמעות של עבודה דינמית משמעותית בתקופה זו הוא עוד היבט של המאבק על התקווה והאמונה בטוב שמתקיים בנו ובאחר, ועל המשך החיים גם לצל רוע אשר כמעט ואינו ניתן לעיכול.
הערות
- לצערי לא עלה בידי במסגרת הזמן הקצובה לפרסום המאמר לאתר מראה מקום מדויק למושג זה.
- חשוב להדגיש שהכוונה במקרים אלו היא לעבודה עם מטופלים שלא חוו באופן ישיר וקרוב מידי את האירועים הטראומטיים. לדוגמה, פרשנות על עולם פנימי הנוגעת לחדירה ממחבלים לילד שזה עתה חווה חדירת מחבלים לביתו תהווה חוסר רגישות משווע.
מקורות
ביון, ו"ר ([1962] 2004). ללמוד מן הניסיון. תרגום: ד' רופין. תל אביב: תולעת ספרים.
קליין, מ' ([1940] 2002). אבל ביחס למצבים מאניים-דפרסיביים. בתוך: כתבים נבחרים. עורך: י' דורבן. תרגום: א' זילברשטיין. תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 94-121.
קליין, מ' ([1946] 2002). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים. בתוך: כתבים נבחרים. עורך: י' דורבן. תרגום: א' זילברשטיין. תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 177-203.
קליין, מ' ([1952א'] 2002). מסקנות תיאורטיות אחדות על אודות חייו הרגשיים של התינוק. בתוך: כתבים נבחרים. עורך: י' דורבן . תרגום: א' זילברשטיין. תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 204-240.
קליין, מ' ([1952ב'] 2013). מקורות ההעברה. בתוך: כתבים נבחרים ב'. עורכים: י' דורבן ומ' רוט. תרגום: א' זילברשטיין. תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 194-206.
קליין, מ' ([1957] 2002). צרות עין והכרת תודה. בתוך: כתבים נבחרים. עורך: י' דורבן. תרגום: א' זילברשטיין. תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 241-304.
רוט, מ' ודורבן, י' (2022). מבוא למהדורה העברית של פסיכואנליזה של ילדים. בתוך: קליין, מ' ([1932] 2022) פסיכואנליזה של ילדים. עורכת: מ' רוט. תרגום: ט' שריר-וולפה. תל אביב: תולעת ספרים.
רולניק, ע' (2022). ריפוי בדיבור. תל אביב: רסלינג.
פרויד, ז' ([1988] 1920). מעבר לעיקרון העונג. בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. תרגום: ח' איזק. תל–אביב: דביר.
