בכורה, בכירה, בכור-רע או בחירה?
תפיסת הבכורים בסיפורי אחים בספר בראשית
ד"ר תורי גולדשטיין
המאמר נכתב לעילוי נשמת אחי היקר קינן קרביץ ז"ל
האם להיות בכור, להיוולד כבן הראשון במשפחה, זוהי ברכה או שמא מכה? ומהי משמעותו הנפשית של סדר הלידה? במאמר זה אבקש להפגיש תפיסות פסיכולוגיות מוכרות עם תפיסות העולות מסיפורי המקרא ומפרשנויות מוכרות שלהם, ולבחון דרכן את סיפורי האחים בספר בראשית ואת השלכות הסיפורים לימינו אנו.
הפסיכולוגיה של האחים בסיפורי בראשית
בשפות השמיות, משמעות השורש בכ"ר היא "להגיע ראשון" או "להגיע מוקדם". במבט ראשון, נראה שהתייחסות המקרא לבכורה רואה את הראשוניות הזאת כחיובית. הבכור מכונה במקרא "ראשית אונו" (דברים, כ"א, י"ז) ומשול לפרי המובחר. בספר תהילים, השימוש במונח "בכור" מקביל לעמדה של שר ונשיא: "אַף-אָנִי, בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ; עֶלְיוֹן, לְמַלְכֵי-אָרֶץ." (תהילים פ"ט כ"ח). גם במקרים אחרים המונח "בכור" מציין גדולה ויתרון, למשל: "וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּה אָמַ֣ר בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד', כ"ב), "וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים, וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ; וְהֵמַתִּי בָרָעָב שָׁרְשֵׁךְ, וּשְׁאֵרִיתֵךְ יַהֲרֹג" (ישעיהו, י"ד ל'). הקדושה המיוחדת שהייתה מקושרת לבכור בתקופה המקרא קשורה ככל הנראה גם לכך שהיו עמים שהקריבו את הבכור כקורבן, כמו שעשה מלך מואב, המוזכר בספר מלכים (מלכים ב', ג' כ"ו-כ"ז).
לעומת התפיסה המקראית המקשרת את הראשוניות שבבכורה לקדושה, ליתרון ולגדולה, בסיפורי ספר בראשית מתוארת מציאות מורכבת יותר, שבה הבכור לא בהכרח מייצג את "הפרי המובחר". בסיפורים אלה יש עיסוק רב בדינמיקות בין האחים ובהשפעת התגובתיות ההורית על עתיד הילדים. על אף שבסיפורי בראשית, לא מודגשת השפעת ההורה על התפתחות הבכור, מורכבות התפיסה המוצגת בה לגבי הבכורה מזכירה במשהו את התפיסה המודרנית, המתייחסת לבכור באופן דואלי. בתפיסה המודרנית, הבכור מתואר כמי שזוכה לעודף תשומת לב, ויחד עם זאת הוא מתואר כ"קורבן" – ולא בשל קדושתו, אלא בשל היותו מעין קורבן ב"ניסוי בבני אדם" של הורים לא מנוסים.
כמו סיפורי ספר בראשית, גם הגישות הפסיכולוגיות המודרניות מתייחסות לדינמיקות בין אחים. כמה מהן מדגישות את מיקומו של הילד בסדר ההולדה במשפחה כגורם משמעותי בעיצובו הנפשי והפסיכולוגי של האדם מילדותו ועד בגרותו. הפסיכולוג המזוהה ביותר עם טענה זאת, שהשפיע על רבים מהפסיכולוגים המצוטטים בהמשך, היה הפסיכולוג אלפרד אדלר (1870-1937). אדלר טוען שהמיקום הייחודי של כל ילד בסדר הלידה במשפחתו מעצב את הפרספקטיבה הפסיכולוגית שלו, שכן המיקום בסדר הלידה יוביל כל אחד מהילדים להסיק באופן סובייקטיבי מסקנות על העולם ועל יחסי הגומלין המשפחתיים (Adler, 1956, 1959).
אדלר טוען שייתכן שהבכורים יהיו טיפוסים דומיננטיים וייטו לשלוט באחיהם הצעירים, בעוד הילד הצעיר ביותר ייטה להקרין קסם אישי על מנת להתקדם ולהתבלט, ואף יהיה בעל שאיפות להגיע להישגים גבוהים יותר מאחיו (דרייקורס-פרגוסון, 1995). בספר בראשית, חלומותיו של יוסף פורשו על-ידי אחיו באופן שעולה בקנה אחד עם תפיסה זאת: "וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃ וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו" (בראשית, ל"ז, ז'- ח').
אדלר טוען שהמיקום בסדר הלידה מספק רק הסתברות להתנהגות מסוימת, ושהיחסים בין אחים משקפים ברית או תחרות הן בהתאם לסדר הלידה והן בהתאם לאווירה בבית. אם הילדים לא מאמינים שיש להם מקום בטוח בבית, התחרות בין האחים תגדל. לעיתים מספר אחים כורתים ברית נגד "אויב" משותף, ולעיתים נערכות בריתות בין ילד להורה, כמו למשל אם וילד צעיר כנגד אב והבן הבכור. (דרייקורס-פרגוסון, 1995). בספר בראשית אפשר לראות דוגמא לכך בסיפור יוסף, שבו האחים כרתו ברית משותפת לפגוע ביוסף: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית, ל"ז, י"ט-כ'). דוגמה נוספת לכך אפשר למצוא בברית שכרתה רבקה עם יעקב כדי לזכותו בברכתו של יצחק:
"וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי--לַאֲשֶׁר אֲנִי, מְצַוָּה אֹתָךְ. לֶךְ-נָא, אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים, טֹבִים; וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, לִפְנֵי מוֹתוֹ… וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן. וְאֵת, עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה, עַל-יָדָיו--וְעַל, חֶלְקַת צַוָּארָיו. וַתִּתֵּן אֶת-הַמַּטְעַמִּים וְאֶת-הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר עָשָׂתָה, בְּיַד, יַעֲקֹב בְּנָהּ. (בראשית, כ"ז, ז'-י"ז).
אדלר טוען שפעמים רבות הילד הבכור מפרש את לידתו של הילד השני כאיום לסטטוס שלו (Adler, 1956, 1959) – טענה שיכולה להסביר סיפור נוסף מספר בראשית שבמרכזו יחסי אחים, הרצח של הבל על ידי קין. דרייקורס טוען גם הוא בעקבות אדלר שבין הילד הבכור והילד השני תמיד תשרור תחרות: "הראשון מתאמץ לקיים את שליטתו והשני מסרב להיות נחשל אחריו. כתוצאה מתחרות זו מתהווה הבדל בולט בין הילד הראשון והשני" (דרייקורס, 1987, עמ' 110). דרייקורס טוען שההורים אחראים למידת השונות בין הראשון והשני, באמצעות עידוד התנהגות הילדים או החלשתה. הם אלו שמושכים בחוטי השונות, לעיתים בלא ידיעה בכלל. בסיפור המקראי אפשר לראות ביטוי לכך בסיפורה של שרה, שבלי ספק משכה בחוטים על מנת להשפיע על עתיד הילדים. לדוגמא:
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כ"א, ט'-י"ב) .
המשיכה של האם בחוטים בולטת אפילו יותר במקרה של רבקה ובניה:
וְרִבְקָה, אָמְרָה, אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ, לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ, מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי מוֹתִי. וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי—לַאֲשֶׁר אֲנִי, מְצַוָּה אֹתָךְ" (בראשית כ"ז, ו'-ח')
וַיֻּגַּד לְרִבְקָה, אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל; וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים—עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב, חֲמַת אָחִיךָ. עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם; לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם-שְׁנֵיכֶם, יוֹם אֶחָד. וַתֹּאמֶר רִבְקָה, אֶל-יִצְחָק, קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת; אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ--לָמָּה לִּי, חַיִּים. (בראשית כ"ז, מ"ב-מ"ו)
דאן, חוקרת נוספת של מערכות יחסי אחים, מציגה דגמי התנהגות הורית והשלכותיה על קשרי האחים. לפי המודל שלה, גם קשר קרוב מאוד בין ההורים לבכור לפני הולדת האח השני, ובמיוחד קשר שלו עם האם, יעורר עוינות בין הבכור לאחיו הצעיר, כמו גם יחס שונה של כל הורה, אב או אם, לבכור (Dunn & Kendric 1982; Dunn, Bretherton & Munn, 1987; Hinde & Hinde,1988). דוגמה לכך אפשר לראות בהקשר של היחס המיוחד של יצחק האב לבנו עשו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כ"ז, מ"א), שבהמשך לה באה לידי ביטוי העוינות: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי" (שם).
שכטר טוענת לדפוס שבו האח השני תמיד מזדהה עם ההורה שהאח הבכור לא הזדהה עמו, ללא תלות במין האחים (Schachter,1982). דווקא לתיאור זה כמעט ואין ביטוי בסיפורי בראשית, אך בהמשך לדבריה של שכטר נשאלת השאלה האם ההזדהות של האח השני עם ההורה שהאח הראשון לא הזדהה עמו נובעת מנטייה הישרדותית הטבועה בו, או מכך שההורה השני לוקח חסות על הילד הפחות מועדף. במקרה של יעקב ועשו, נראה שהשוני נבע מהתנהגות ההורה שהילד מגיב אליה: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כ"ה, כ"ח).
חוקר נוסף שעסק בניתוח חשיבות סדר ההולדה על התפתחות אישיותו של האדם הוא סאלווי (Sulloway, 1998). בספרו "נולדו למרוד" סאלווי מתבסס על העיקרון הדארוויניסטי ש"החזק שורד" (כלומר שהמתאים ביותר למציאות הקיימת בזמן נתון שורד), על הבדלי האישיות בין האחים שנולדו באותה משפחה, ומקיש ממנו שאם החזק שורד ולא בהכרח הראשון שורד, תמיד האח השני ינסה להביס את הבכור על מנת לשרוד. כחלק מכך, סאלווי טוען שבכורים נוטים להביע יותר משאר האחים זעם ונקמנות, מכיוון שהם זוכים לתקופה מסוימת למאה אחוז תשומת לב והשקעה הורית. האחים האחרים רגילים לחלוק עם אחיהם את הזמן של ההורים מרגע שנולדו, ולכן הסבל של הבכור מהצורך לחלוק הוא תמיד הרב ביותר.
עוד טוען סאלווי שאחים, לצערם של הוריהם, עסוקים באופן כפייתי בחלוקת הצדק (מי קיבל יותר?) כדרך של הערכה חוזרת ונשנית של השקעה הורית (1998 ,Sulloway). בהבנתנו את הפסיכולוגיה של האח הבכור קל יותר להבין את תגובתו של קין לאחר שאלוקים, האב המטפורי, קיבל רק את מנחתו של הבל: "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד', ה'). טענתו של סאלווי מסבירה גם את השנאה של בני יעקב ליוסף: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית ל"ז, ג'-ד'). בשני המקרים יש יחס של איפה ואיפה, או בשפת הילדים "זה ממש לא פייר!".
המאבק על הבכורה
אותה תחושת "לא פייר" שאליה מתייחס סאלווי בלטה בתקופת המקרא בשל ההיררכיה שהייתה מקובלת, לפיה הבכור מקבל יותר (רובין, 1988). כמו שנאמר בספר דברים: "וְהָיָה, בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו, אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה, לוֹ—לֹא יוּכַל, לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה, עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה, הַבְּכֹר. כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא, לוֹ: כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (דברים כ"ז, ט"ז-י"ז). לפי הדין שהיה נהוג בתקופת המלוכה בישראל, ולצד המנהגים המתועדים במסורות אחרות במזרח הקדום, הבכור קיבל פי שניים משאר אחיו. כך למשל, בחוקי אשור כפי שנכתבו בלוח ב', נכתב: "אם אחים מחלקים את אחוזת אביהם... פרדסים ובארות המצויים על האדמה, הבן הבכור יבחר ראשון וייקח שתי מנות [כחלקו] ואחר כך האחים יבחרו בזה אחר זה" (Pritchard, 1969: 185). בתרבויות מסוימות אף נהגו לתת לבכור חלק הגדול בעשרה אחוזים מחלקם של אחיו, או מתנה מיוחדת שאין לה שיעור קבוע בנוסף על חלקו (ברין, 1994; מלול, 2006; סמט, 2012). נורמה זו עשויה להסביר את המרכזיות של תמת המאבק על הבכורה במקרא.
המאבק על הבכורה מתואר לאורך כל ספר בראשית. כבר הרצח של הבל על ידי קין, המתואר בפרק ד', מוסבר על ידי רש"י כנובע ממאבק על ירושה: "אָדָם הָרִאשׁוֹן שְׁנֵי בָנִים הָיוּ לוֹ, וְהָרַג זֶה אֶת זֶה בִּשְׁבִיל יְרֻשַּׁת הָעוֹלָם" (בראשית ט', כ"ה). אולם מה שלא כתוב במפורש בסיפורם של קין והבל, כתוב בבירור לגבי המשך מערכות היחסים בין האחים, שבתיאוריהן מוזכר מאבק על הבכורה, לעיתים בעידוד האימהות.
כך, יצחק – שהיה צעיר מאחיו – הוא שהמשיך את השושלת של העם היהודי ולא ישמעאל. שרה אימו דאגה שבנה הוא שיירש את אברהם: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". (בראשית כ"א, ט'-י"א).
גם רבקה דאגה שיעקב הצעיר, שקנה את הבכורה מאחיו, יירש את יצחק בתחבולות. מכירת הבכורה של עשיו ליעקב היא הדוגמא העיקרית למתח שבין היררכיית אחים שלפיה לבכור מגיע יותר לבין הפרתה, שהוא אחד הנושאים המרכזיים בספר בראשית:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה. (בראשית כ"ה, ל"א-ל"ד)
המדרש מצביע על זיקת הגמול בין סיפור המרמה של יעקב ורבקה את יצחק, ובין המשך קורות חייו של יעקב בחייו, במיוחד סביב הרמאות שספג מלבן ומאוחר יותר ההונאה שהונו אותו ילדיו (בובר, 1885). ברור שהטקסט בסיפורים אלה כתוב באופן שמזכיר מיד לקוראים את גניבת הברכה של האב יצחק מהאח הבכור (יעקבס וגאולה, 2006). אולם נשאלת השאלה האם הסיפור נועד ללמד את עקרון הגמול והצדק, מידה כנגד מידה, או שמא הוא נועד לתקף את הלגיטימציה של "גניבת הבכורה".
חשיבות הבחירה בזכות הבכורה
בספרו "תורה של הנפש", עופרן (2018) מדגיש את חשיבות הבחירה בתוך סדר הילודה, ודן במתח בין הבכורה הביולוגית לבכורה האידיאולוגית. לתפיסתו, יעקב לא מנצל את חולשתו של אחיו, אלא דווקא מציע ליטול על עצמו את האחריות של האח הבכור. רעיון דומה מובא גם בפירוש אברבנאל לפרשת תולדות: "אני אסבול עמל הבכור והנהגת הבית ואתה לא תחוש מזה". לפי תפיסה זאת, התורה טוענת שהאדם הוא שקובע מה יעשה בתפקיד שניתן לו מעצם המיקום שאליו נולד, כי הבחירה מחליפה את הבכורה: אילו הייתה הבכורה תכונה מולדת קבועה מראש באופן דטרמיניסטי, לא היה ניתן למכור אותה. בטח שלא היינו מצפים מהקב"ה לתאר את עם ישראל, שהתפתח מהבן השני של אברהם ומהבן השני של יצחק, כ"בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד', כ"ב).
גם לפי אייזענשטיין (1907), אחד המסרים העיקריים של המקרא הוא שבניגוד למה שהיה מקובל בעולם העתיק, התורה לא מכירה בעליונותו של הבכור. בכור יכול להיות הבכיר, במובן של "הטוב ביותר" אולם מדבריו של אייזענשטיין עולה שהוא גם יכול להיות "בכור-רע", כמו קין ברצחו את הבל, וכמו ראובן בכור הבנים של יעקב, בסיפור המעשה עם בלהה פילגש אביו, שבו שכב עמה. בעקבות מעשה זה, על פי הכתוב בספר דברי הימים ניטלה מראובן הבכורה וניתנה ליוסף, שזכה לשתי נחלות בארץ ישראל, גם נחלה למנשה וגם לאפרים, כדינו של הבכור הנוטל פי שניים: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר-יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכוֹר--וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו, נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן-יִשְׂרָאֵל; וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ, לַבְּכֹרָה. כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו, וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ; וְהַבְּכֹרָה, לְיוֹסֵף" (דברי הימים א' ה', א').
הטקסט רומז לנו שהמציאות מורכבת יותר מהיכולת שלנו לתפוס אותה. יעקב ממשיך להעדיף את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור, אף שיוסף אביהם לא רואה זאת בעין יפה, אולם יעקב מתעקש – מתוך ידיעה אלוקית שזה מה שעתיד לקרות:
"וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר. וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק--הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם--וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי--גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם. וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. (בראשית, מ"ח' י"ג–כ').
אם כן, בשונה מהתפיסות הפסיכולוגיות המודרניות המדגישות את האחריות ההורית ביחס ליחסי האחים במשפחה, הטקסט המקראי לא מבקר את ההורים על התנהלותם ביחס לבכור, ביחס להעברת זכויות הבכורה לאח אחר או ליחסם המפלה בין האחים. למעט הביקורת המתבטאת בסוף ספר בראשית על ידי יוסף ("וַיֵּרַע בְּעֵינָיו"), לא מופנת ביקורת כלפי האבות. להפך, מפרשים מתרצים את התנהלות ההורים כחלק מציווי אלוקי, שכן מהטקסט ניתן להבין שהייעוד נקבע על ידי הקב"ה, ואין למשפחה שליטה עליו. דבר זה מתבטא בתשובתו של יעקב ליוסף "אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ", ובדבריו של הקב"ה לרבקה עוד בטרם ילדה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גיים ]גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (בראשית כ"ה, כ"ג).
סיכום
ההתבוננות בסיפורי האחים בספר בראשית מנקודת המבט של תפיסות פסיכולוגיות מודרניות מראה שבדומה לימינו, כבר במקרא יש ביטוי לקשרים המורכבים בין אחים, למתחים הנוצרים בין אחים בשל המערך המשפחתי שאליו הם נולדים, ולהשפעה המשמעותית של ההורים על המתח בין האחים. מהתיאוריות של אדלר ושל ממשיכו דרייקורס עולה שאין מנוס מתחרות וקנאה שתתקיים בין הבכור לאחיו הנולד אחריו, וסיפורי האחים בספר בראשית הם ביטוי ברור של תפיסה זאת.
אולם התיאוריות המודרניות והתפיסה המקראית נחלקים ביניהם במידה שבה התחרות והקנאה בין האחים מיוחסת להוריהם: האם ההורים אחראים למידת השונות בין הבכור לאחיו ובין עתידם, כפי שדרייקורס טוען, או שמא – כפי שטוענים מפרשי המקרא – עתידו של כל אחד תלוי בו ובייעודו, והאחריות לקשר בניהם מוטלת על כל אחד מהם? הטקסט המקראי יכול ללמד אותנו שיש בחירה, אפילו לגבי הבכורה, ושהגורם הקובע הוא זכותו האישית של האדם הנובעת מציווי אלוקי או מאישיות המתאימה לתפקיד: בחירה במקום בכורה. הנורמות שאפיינו תרבויות שונות במזרח הקדום, שהקנו מעמד עדיף לבכור, השפיעו על עם ישראל, אולם התורה מאפשרת להגמיש נורמות אלו, ולבחור את הממשיך הראוי.
אם כן, לא הכול בשליטת ההורים, כפי שמודגש בסוף ספר בראשית סביב ברכתם של אפרים ומנשה. אך יחד עם זאת, ההתייחסות לעתיד הילד וליצירת הפליה בין אחים אינה גזירת גורל. גם היא בחירה, כפי שבא לידי בדיאלוג האחרון בין יעקב ויוסף. כפי שהראיתי בחלק הראשון, גם אם בספר בראשית לא מודגשת השפעת ההתנהלות ההורית על קשרי האחים, השפעה כזאת באה בהם לידי ביטוי. אין צורך לחקות את מנהג העמים, וטוב יהיה אם נשמור על שוויון בין האחרים במשפחה. כל עוד הדבר בשליטתנו, כדאי להפסיק להנציח הפליות. מי ייתן וניישם עיקרון זה בהיבטים שונים בחיינו, וכל אחד בקרב משפחתו.
מקורות
אייזענשטיין י"ד (1907). אוצר ישראל : אנציקלופידיא לכל מקצועות תורת ישראל ספרותו ודברי ימיו. ערך בכורה.
בובר, ש' (1885). מדרש תנחומא הקדום והישן : מיוחס לרבי תנחומא בר אבא, על חמשה חומשי תורה. על פי כתב יד ישן נושן. האלמנה והאחים ראם.
ברין ג' (1994). סוגיות במקרא ובמגילות – אסופת מחקרים . הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב.
דרייקורס, ר' (1987). שוויון: האתגר. יבנה.
דרייקורס-פרגוסון, א' (1995). מבוא לתיאוריה האדלריאנית. המכון ע"ש אלפרד אדלר בישראל.
יעקבס, י' וגאולה, ע' (2006). מידה כנגד מידה בסיפור המקראי. תבונות.
מלול, מ'(2006) . חברה, משפט ומנהג בישראל בתקופת המקרא ובתרבויות המזרח הקדום. אוניברסיטת בר-אילן.
סמט, נ' (2012). בנים נבחרים, סגולה 23, עמ' 44-51.
עופרן, א' (2018). תורה של הנפש: מסיפורי המקרא אל נבכי הנפש. משכל: ידיעות אחרונות וספרי חמד.
רובין נ' (1988). למשמעותו החברתית של הבכור במקרא בית מקרא, 33(ב), עמ' 155–170.
Adler, A. (1956). The Individual Psychology of Alfred Adler H.C. Harper.
Adler, A. (1959). The Practice and the Theory of Individual Psychology. Littlefield Adams.
Dunn, J. and Kendrick, C. (1982). Siblings: Love, envy, & understanding. Harvard University Press,.
Dunn, J., Bretherton, I., and Munn, P. (1987). Conversations About Feeling States Between Mothers and Their Young Children. Developmental psychology 23(1): 132–139.
Hinde, R. A & Hinde, J. S. (1988). Relationships within Families: Mutual influences. Clarendon Press.
Schachter, F. (1982). Sibling deidentification and split-parent identification: A family tetrad. In: M. Lamb & B. Sutton-Smith (eds.), Sibling relationship: their nature and significance across the life-span (pp. 123-151). Erlbaum.
Sulloway, F.J. (1998). Born to rebel: birth order, family dynamics, and creative lives. Abacus.
Pritchard, J. (1969). The ancient Near East: supplementary texts and pictures relating to the Old Testament. Princeton University Press.
